24.05.2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

 

תְּפִלַּת הַהִתְמַסְּרוּת / רודולף שטיינר

אֶת אֲשֶׁר יָבוֹא בְּשָׁעָה הַבָּאָה, בְּיוֹם הַבָּא,

אֵינֶנִּי יָכוֹלה לִשְׁנוֹת בִּפְחָדַי.

אֲנִי מְצַפֶּה לְכָךְ בְּשַׁלְוַת נֶפֶשׁ פְּנִימִית,

בְּשֶׁקֶט יָם רוֹגֵעַ שֶׁל פְּנִימִיּוּתִי.

פַּחַד וַחֲרָדָה מִשָּׁתְּקִים אֶת הִתְפַּתְּחוּתֵנוּ,

בְּגַלֵּי הַפַּחַד וְהַחֲרָדָה אָנוּ דּוֹחֲקִים מִנַּפְשֵׁנוּ,

אֶת זֶה אֲשֶׁר רוֹצָה לָבוֹא אֵלֶיהָ מִן הֶעָתִיד.

הַהִתְמַסְּרוּת לֵמָּה שֶׁמְּכֻנֵּה "הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית בִּמְאֹרָעוֹת הָעוֹלָם"

הִיא הַבִּטָּחוֹן בְּכָךְ שֵׁמָּה שֶׁיָּבִיא עִמּוֹ הֶעָתִיד מֻכְרָח לִהְיוֹת

וְשֶׁבְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת הוּא יִפְעַל אֶת פְּעוֹלָּתוֹ הַמֵּיטִיבָה.

הַקְּרִיאָה בְּרוּחַ זוֹ בָּתְחוּשָׁה, בְּמִלִּים וּבְרַעֲיוֹנוֹת – זוֹהִי רוּחַ תְּפִלַּת הַהִתְמַסְּרוּת.

אָנוּ חַיָּבִים לִלְמֹד זֹאת בִּתְקוּפָתֵנוּ, לִחְיוֹת מִתּוֹךְ אָמוֹן מָלֵא

בַּעֶזְרָה הַמַּתְמֶדֶת שֶׁל עוֹלַם הָרוּחַ, אִם אֵין אָנוּ רוֹצִים בְּאָבְדַן אֹמֶץ הַלֵּב.

עַל כֵּן נְגֻיַּס אֶת כָּל כּוֹחוֹת הָרָצוֹן,

וּנְחַפֵּשׂ אֶת הַהִתְעוֹרְרוּת הַפְּנִימִית בְּכָל בֹּקֶר וָעֶרֶב.

בשיעור הקודם דיברנו על גביש המלח, שהוא קרקע בלתי מוסרית, שאינה נושאת אותנו. זה הכל אימגינציות, ברור שאנחנו לא עומדים על גביש של מלח. זו השתלשלות, התעבות. למלח יש את האיכות שאפשר להמשיל לקרקע לא מוסרית.

לעומת זאת יש את קריסטל המתכת – קריסטל אבן אש – שהוא כן קרקע בטוחה עבורנו ונושא אותנו בצורה בטוחה, משום שאנחנו יוצרים אותה ע"י המעשים המוסריים שלנו.

התכונה שמחזיקה אותי בצורה איתנה על הקרקע, מעבר למוסריות שלי – זו תכונה שנותנת לי מרכז כובד, והיא תכונת האומץ. האומץ מגיע מרוחות הרצון. הן אלה שהרו את הגוף הפיזי. הרו = הירהרו, מהמילה הריון.

"וכך, כאשר אנו מתבוננים באדם בשלמותו – כישות המכילה גוף, נפש ורוח – מתקבל בנו רושם ברור שמרכז הכובד מונח בלב. מרכז זה שומר את האדם מפני קיצוניות, מונע ממנו מלהיות כדור משחק בידי נסיבות חיצוניות, ומעניק לו יציבות. אם נשמור על רוח אמיצה כמו שהזכרתי, נמצא את עצמנו באופן אולטימטיבי מעוגנים איתן ביקום."

שטיינר, 'דרכים נכונות ודרכים שגויות לחקירות רוחניות', 2018, פרק 3, עמ' 83

איזה ביטוי יש שקשור לאומץ וללב? אומץ לב. אנחנו לא אומרים אומץ-כליות ולא אומץ-כבד. כאן שטיינר מקשר את האומץ למרכז שלנו שנמצא בלב. זה כמובן לא הלב הפיזי, זה הלב האתרי. זו התבנית שיוצרת גם את הלב הפיזי, וכרגע נקרא לה תבנית אנרגטית. כאן נמצא מרכז הכובד היציב שלנו, להרגיש ביטחון. אנחנו יודעים שכשיש חרדות אז אנחנו מרגישים מועקה בלב. כשהחרדות חודרות את גבול היכולת הנסבלת, המועקה הופכת להיות פרמננטית – כבר לא רק כשאני מרגישה חרדה אז הלב שלי כואב, אלא כבר יש כאבי חזה ולב. זה אומר שאני איבדתי את הקרקע של המציאות, שחוויתי חוויה שאפשר לסווג כחוויה טראומטית והלב שלי לא עמד בזה. ואז המועקה בלב מראים לי שהחוויה שעברתי היא חוויה שהכלי שלי לא יכול היה לשאת אותה, היא הייתה מעל ומעבר ליכולת ההכלה. גם זה ניתן לריפוי בעבודה משולבת של מודעות, של נשימות.

זה הלב כמרכז כובד של היציבות.

יציבות, הכוונה היא ליציבות על פני האדמה. טראומה זה מפגש עם משהו ששייך לעולם אחר ואינו שייך לתודעה שלי. בעולם אחר הדבר שפגשתי הוא תקין, בעולם אחר זה לא נחשב טראומה. אם הייתי פוגשת את החוויה בתודעה אחרת לא הייתי מזדעזעת כל כך. הבהלה היא שזה ביקור חייזרי, כמו הרעלה לתוך הלב, והלב מגיב.

משתתפת – כמו שיש אומץ לב כך גם נאמר בשפה 'הוא עמד במבחן או לא עמד במבחן' מבחינת היכולת לעמוד על האדמה מול החוויה.

אורנה – עמידה זה תמיד פנים מול פנים, שהכלי והאור הם שלמות, הכלי מותאם לאור הכי גדול ומכיל אותו ולא נשבר. אנחנו לא נמצאים עכשיו עם האור הכי גדול. המצב של העולם היום הוא אורות קטנים, זה מצב 'ישיבה', מצב נמוך יותר מקטנות.

במקום שאני לגמרי נכנעת, נבלעת, אומרת 'אלוהים קח אותי תשנה אותי כליל, קח אותי ותלד אותי מחדש', שאני רואה שכל מה שאני זה סטיה מהדרך – זה נקרא עיבור וזה מצב 'שכיבה'.

ה'עמידה' שייכת לאברהם, כמו תפילת עמידה בסידור.

ברוחניות אפשר להתעבר שוב. בגשמיות אי אפשר. התינוק יכול להיות בעיבור רק פעם אחת (האמא יכולה להתעבר שוב, עם תינוקות שונים, אבל לא לזה הכוונה ב'עיבור'. אבל אדם לא יכול לחזור להיות עובר. אנחנו לא יכולים לחזור לרחם ולעשות 'אתחול-מחדש'. ברוחניות, כאשר אנחנו מבינים שמה שחשבנו שאנחנו יודעים לוקח אותנו למבוי סתום, כשיש שבירה של הכלים, אז אנחנו מבקשים לעשות אתחול-מחדש, לעלות לעליון ולהתבטל בפניו. זה נקרא 'הכנעה' וזה מה שאנחנו עושים בתחילת כל שיעור. אנחנו מתבטלים, אנחנו בהכנעה, ואנחנו אומרים 'בבקשה קח אותי ותשנה אותי בהתאם לצרכים שלך. כל מה שאני יודעת זה מתוך הרצון לקבל שלי, וזה לא הלך טוב'.

בד"כ אנחנו לא מבקשים את זה, בד"כ אנחנו נשברים ואז זה קורה – אחרי שבירת הכלים. ואז יש עולם התיקון. זה הכל באדם אחד, בתוכנו. כשיש בתוכנו עולם התיקון זה קודם כל שאני נכנסת למצב של עובר – זה נקרא עיבור. ואז אני נולדת, יונקת, ואז רק אז מצב של תיקון, של גדלות.

משתתפת – באבן אש – האש קשורה לגילוי רוחני גבוה.

אורנה – היא גם קשורה לחום של שבתאי קדמון, זה גילוי רוחני גבוה.

יש כל מני סוגי אש, יש גם אש שורפת, אבל זו לא הכוונה כאן. אנחנו ננסה להבין מה שטיינר רוצה לומר.

יש לנו תכונה אחת מרכזית שהיא כמו עופרת. העופרת היא מתכת כבדה והיא מושכת אותנו למטה, והיא מייצגת את האגואיזם שלנו. המשקל של האגואיזם שלנו זה מתכת העופרת, שמוסיפה לנו משקל יתר וגורמת לנו לצנוח עוד יותר דרך הריצפה הגבישית כמו חור שחור, שמושך הכל לתוכו. בשפת התורה זה "מעפר אתה ואל עפר תשוב". עפר = עופרת. זה המקום של האגואיזם הגדול ביותר, של הרצון לקבל. זו המשמעות של 'אני לוקח הכל ואני לא קולט, אני לא נותן'. חור שחור הוא בולע הכל ולא קולט שום דבר, אפילו לא אור. כאשר אני לוקחת הכל פנימה אלי, אני נעשית כבדה כעופרת. בביוגרפיה זה מתרחש כשאני חושבת רק על עצמי, הכל קיים רק ביחס אלי: אני קיימת והכל סובב אותי, ואני מתייחסת לכל אחד ולכל דבר רק לפי 'זה טוב או רע לי'. הדברים לא עומדים בפני עצמם ואין לי יחס אליהם בכלל, הם קיימים רק ביחס לזה שהם משרתים אותי או לא משרתים אותי. האגואיזם יגרום לי לחטוא. לחטוא זה תמיד להחטיא את המטרה.

האגואיזם יגרום לי לחטוא בחטא היוהרה. זה יכול לבוא לידי ביטוי אפילו בדוגמא כזו שיהיו לי הרבה מטופלים והטיפולים שלי יצליחו ואני אקח את זה ואגיד לעצמי שאני כזו טובה ומוכשרת, ואני אייחס את זה אלי, ואז גם אחשוב שאם אני כזו טובה אז גם מגיע לי יותר, וגם שכולם ידעו שאני כזו טובה. ואולי בזכות זה שאני יותר טובה גם מגיע לי פריבילגיות מסוימות. זה החטא של האגואיזם. חטא = החטאה.

החטא הזה, הנפילה הזו, יכול לבוא לידי ביטוי גם כחוסר הכרת תודה, ובראש ובראשונה לעולם הרוח. חסדים ניתנים לי, ואני לא מייחסת אותם לעולם הרוח, אני מקבלת אותם בצורה בנאלית, אני חושבת שזה קשור אלי, לכוחות שלי, לכישרונות שלי, ואני לא בהכרת תודה לעזרה שאני מקבלת מעולם הרוח. אני לא רואה את זה. לפעמים זה בגלל שאני עדיין שקועה בתלונות שלי על החיים שלי, ולפעמים זה בגלל שאני פשוט זחוחה, איבדתי קשר.

במקרים אלה העופרת תוריד אותי ביגון שאולה, היא תוריד אותי עם משקל על הנפש. האגואיזם הזה הוא משקל מאוד כבד. בסופו של דבר זה כמובן יזיק לי, זה יתהפך עלי.

אני יכולה לצאת מזה רק אם אני לוקחת על עצמי להתייחס לאחרים, לראות את פני אלוהים באחר. להתייחס אל האחרים באהבה ובמסירות ולא חושבת רק על עצמי כל הזמן, ולא מחשבת רק מה יצא לי מזה, וכמה אני חכמה וטובה ונהדרת.

מי שיכול לעזור לנו בזה הן רוחות האהבה. במושגי הקבלה זה 'כתר' – הם מאפשרים לנו לצאת מהאגואיזם. על כן עלינו לפנות למידת הרחמים. מידת הרחמים והאהבה.

בארמית 'בדחילו ורחימו' – רחימו זה אהבה. בעברית זה גם רחמים.

אני מבקשת את מידת הרחמים כי אני לא באמת ראויה. למה אני לא באמת ראויה? כי כשאני מתחילה להבין את הכרת הרע שלי זה חסד. זה חסד גדול להבין את החסרונות שלי.

מי שהגיע לשם יכול להגיד תודה. שם אני מתחילה להבין שאני לא באמת ראויה, אבל הבורא חושב אותי לראויה. הבורא רואה אותי בשלמות שלי. כמו שאני עכשיו, בחסרונות שלי, אני לא באמת ראויה, אבל אני מבקשת את הפן הזה של הבורא שרואה אותי ראויה, שיחמול עלי מעבר לזה שבמעשים שלי אני לא ראויה. בד"כ אנחנו חושבים שאנחנו ראויים.

משתתפת – אפשר להגיד שאנחנו ראויים וזה לא בגלל מה שעשינו אלא בגלל מה שפתוח, בגלל שיש מחר. אנחנו ראויים למחר ועלינו להגשים את זה.

אורנה – ממש ככה. מחר זה 'רחם', וב'מחר' הזה אנחנו ניוולד כחדשים. אנחנו ראויים גם מלכתחילה, אבל באמצע – אנחנו לא ראויים, בגלל הפגמים שלנו. אבל אם אנחנו מכירים בחסרונות שלנו, ואנחנו מבקשים על החסרונות שלנו, אז אנחנו יוצאים מהעופרת של האגואיזם שמושך הכל אליו כחור שחור שאין לו שובע. כל זה הוא גם חסד – להראות לנו את הרוע שלנו נחווה אצלנו כמשבר וכנפילה ונסיגה שכאילו חזרתי אחורה. אנחנו לא גמישים במחשבה שלנו, אנחנו חושבים שנפלתי, שרק התדרדרתי, ואני שוכחת שהנפילה הזו היא לצורך עלייה יותר גדולה.  אבל זה חסד.

הנפילות הן חסד. הכרת הרע זה חסד.

מי שמתעוררת לו הנקודה שבלב, מתעוררת לו הכרת החיסרון שלו. זה הדבר הראשון של התחלת קשר עם עולם הרוח. למדנו את זה בביה"ס שלנו באופן אינטואיטיבי.

רוב בני האדם חושבים שהם בסדר, ושהשני הוא לא בסדר, ואומרים 'בגלל שהשני הוא כך וכך אז אני לא הצלחתי'. אבל הכרת הרע, הכרת המקום האגואיסטי הזה, שנמצא בלב האבן של כולנו – זו ההתחלה של התיקון. רק אז אנחנו נהיים ראויים למחר, והבורא יודע את זה והוא נושא אותנו גם בזמנים שאנחנו חשים בושה גדולה על מי שאנחנו. שטיינר מתאר את זה במפגש עם שומר הסף הקטן, שמפגיש אותנו עם רגש הבושה על מה שחשבנו שאנחנו ומי שמתגלה לנו שאנחנו באמת.

הבורא נושא אותנו בזמנים האלה כי הוא מכיר אותנו, את המחר שלנו ואת הנצח שלנו, את ההוויה הנצחית שלנו.

השורש של כל הפחדים הוא הפחד ליפול לעופרת הזו – הפחד ליפול מוסרית. הפחד מהפירוד מהבורא. הבורא לא נפרד מאיתנו אף פעם, אבל אנחנו יכולים לחוות אותו כמסתיר פניו, ואז זו תחושת היבלעות בחור שחור.

אני ממליצה, בעקבות צבי, שאם יש לכם כל מני פחדים – מאיראן, מאבעבועות הקופים, מפצצות, כל פחד שיש לכם – תדעו שזה לא הפחד האמיתי. את הפחד האמיתי אתם לא מספיק מרגישים. אם הייתם מרגישים את הפחד האמיתי אז לא הייתם מרגישים פחד מאיראן, ממחלות או מפצצות. תחושת הפחד שמשהו יבוא ויפתיע אותנו, ויכה בנו, ויבלע אותנו – כל זה הוא הסטה שלנו מהפחד המרכזי ליפול מוסרית לתוך גביש המלח הזה. כל פעם שאנחנו פוחדים ממשהו כדאי להתרכז ולהגיד בלב 'אין עוד מלבדו' – איראן והמגיפות זה הכל הוא, אז כדאי לי להתרכז בקשר שלי אתו. אתם יכולים להגיד את זה לעצמכם גם בכל צורה אחרת, כדאי להגיד את זה, כי למילים יש משמעות והן עושות חקיקה בנו.

יש לי חברותא דוסית עם אישה צעירה ומקסימה שיש לה 4 ילדים שהיא ילדה אותם בגיל מאוד צעיר. כל פעם שהם מעצבנים אותה היא אומרת 'איזה בלגן עשו לי הילדים היום, תודה להשם'. אני יודעת איך זה נשמע, גם אני פעם הייתי שופטת את זה כאילו היא דוסית חשוכה, אבל הבנתי איזה תהליך היא עברה – את כל הקשיים שלה היא מייחסת לטובו של הבורא.

זה האופן שהיא אומרת, ואנחנו אנחנו יכולות באופן שלנו להגיד שכל פחד שאנחנו אחוזים בו עכשיו זה סימן שאין לנו ביטחון בבורא, או שהקשר שלנו אתו לא מספיק חזק, אין לנו ביטחון בטובו. לא יכול להיות לנו ביטחון בטובו כי להאמין בטובו זו קפיצת אמונה.

תחשבו על עצמכם: מהו הפחד המסוים שאני אחוז בו עכשיו – פחד כלכלי, משפחתי, כל מני פחדים.

אנחנו תמיד אומרים שדווקא אלה שנקראים אל הרוח – כמותנו – הם 'מצטיינים' באגואיזם. הרבה פעמים הם לא יודעים את זה והם בתדהמה שהעולם משקף להם את זה. בד"כ עד גיל 33-40. למשל, מישהו יכול להתמסר ממש בצורה קיצונית למשימה שלו, ולחשוב שהוא ראוי לשבח, ובמקום זה הוא פוגש גנאי – במקום לשבח אותו הוא מקבל גנאי. ואז הוא לא מבין – זה לא מובן לנו כשאנחנו מקבלים גנאי במקום מחמאה. אנחנו לא מבינים שהאחרים רואים את האגואיזם שלנו, ואנחנו רק רואים שאנחנו בתוך משימה ולא אכפת לנו משום דבר מסביב, ואנחנו יכולים להשתמש בכולם כדי להשיג את היעד. גם אם היעד הוא לדעתנו טוב לעולם, עדיין האופן שבו עושים את זה הוא אופן מאוד אגואיסטי, והאחרים מבחינים בזה. יש בזה דיסוננס בין מה שאני חושבת על עצמי לבין מה שאחרים משקפים לי.

האם זה מוכר לכם?

משתתפת – כשבתי הייתה בכיתה ו' הייתי בוועד הכיתה שלה, היינו צריכים להכין את מסיבת הסיום ועבדנו מאוד קשה על רשימת המשימות והתורנויות, זה תמיד בבריכה בשכונה לכל הלילה עושים שם שמירה. שלחנו מייל להורים וקיבלתי בחזרה מייל משפיל ומזעזע שאמר לי 'מי את חושבת שאת'. אני הייתי כולי בטוב, בתוך המשימה, זו הייתה השפלה. מרוב העלבון לא יכולתי לדבר. מילים גבוהות וקשות.

אורנה – מה הם ידעו עלייך שאת לא ידעת על עצמך אז?

משתתפת – היום אני יודעת שמה ששרתי היה בשביל שיאהבו אותי.

אורנה – את זה הם ידעו, גם אם לא במודע. הם ידעו את המניעים שלך. על זה אנחנו מדברים – אנחנו עושים דברים בלהט מתוך האגואיזם שלנו, מצפים להכרה, ומקבלים סיר של מים על הראש.

משתתפת – זה היה ממש כך. הכוונה הגלויה הייתה באמת מסיבת הסיום. רק אחרי שנים בלימודים הבנתי מה היה מאחורי זה.

אורנה – זה קראתי 'הכרת הרע'. ההתעוררות שלנו היא קודם כל לחיסרון. וכל השנים עד אז אנחנו מסתובבים כועסים וכקורבנות בעולם – איך הם לא מעריכים את מה שעשיתי?

משתתפת – כשהייתי סטודנטית אמא שלי עברה ניתוח מורכב. אני בת בכורה, וממש לא עניין אותי. הייתי מרוכזת בלימודים שלי, והחזקתי מעצמי שאני עכשיו סטודנטית ומישהו כבר יהיה ליד אמא. רק אחרי כן קיבלתי את זה שאני צריכה לדאוג להורים, ואני לא רואה את זה. המשפחה שלי – הם ראו את חוסר העניין האמיתי שלי, אבל הם בד"כ לא אומרים לי, לכן קיבלתי את זה לפנים רק שנים אחרי כן.

משתתפת – לי יש דוגמא ממרכז האומנויות בפנימייה. זה היה פרויקט שהתמסרתי אליו בחירוף נפש והגשתי שאני מצילה את ילדי הפנימיה, עושה משהו שלא היה מעולם, משקיעה את כולי. אחרי 3 שנים בא יום אחד המנהל ואמר שהוא מצמצם את זה ב 80% ואני הייתי בשוק. אני חשבתי שזה הדבר הכי טוב שיש בפנימייה, שכל הפנימייה לא ראויה בלי זה, שנכון יותר שיסגור את הפנימייה ולא שיצמצם את זה. שלא תהיה פנימייה ושיהיה מרכז אומנויות.

אורנה – זה מזכיר את הרמיוני בסרט הראשון של הארי פוטר, כשהיא אומרת שעוד עלולים להרוג אותנו, ויותר גרוע מזה – לסלק אותנו!.

משתתפת – זה מה שקרה בסוף, סולקתי משם בבושת פנים.

אורנה – אני בטוחה שאצל כל אחד מאיתנו נמצא דבר כזה.

צבי אומר בעקבות שטיינר שיש שתי אפשרויות לסטות מהמרכז הזה שנמצא בלב האתרי. במרכז נמצאת מודעות תקינה יציבה של עצמנו, ומשני צידי הנגד יש:

  1. מודעות דלילה – כניסה חלשה לאינקרנציה, כשאני לא נכנסת לאינקרנציה הזו במלואי.
  2. מודעות חזקה – כניסה חזקה מדי לאינקרנציה, עד כדי שאני מגיעה למצב של תקיעות. זה כיווץ. אפילו השרירים שלי בגוף מכווצים, הרעיונות שלי הם סגורים, ואני מביאה דברים בצורה מוגמרת. אני חשה כאב גדול, גם בגוף וגם בנפש. אני אפילו מרגישה שהלב שלי מתכווץ, ואני במצב מסוים של קיבעון.

אלה הסטיות מהלב היציב שבו האדם מעוגן באופן איתן. שני המצבים של הסטייה יכולים להתרחש כתוצאה מהלם, מטראומה. מה שנקרא 'תודעה נורמלית' – מסתלקת. זה מצב שמקשה עלינו אפילו ברמת התפקוד, כי אנחנו בנויים כך שהתודעה מתאימה לנו אפילו ברמה הראשונית של הקיום – תודעה שמתאימה לביצוע משימות שקשורות לקיום, וגם להתפתחות. אבל אם התודעה שלנו דחוסה מדי או דלילה מדי אז זה משפיע בכל הרבדים:

תודעה דלילה מדי יכולה להוביל לעילפון, ותודעה דחוסה מדי יכולה להביא לכאב פיזי. ברמה הנפשית-קוגניטיבית: תודעה דלילה מדי יכולה להביא לניתוק, תודעה לא ממוקדת, מרחפת, מדולדלת, תודעה קלושה.

משתתפת – אולי זה קשור להתפתחות דמנציה, כמו גלגול מוקדם של דמנציה.

אורנה – צריך לחשוב על זה, יכול להיות שזו הפתולוגיה של זה. ואיזה מחלה, פתולוגיה, יש לתודעה הדחוסה?

משתתפת – מחלה ניוונית.

אורנה – זה בגוף. זה בא לידי ביטויים גם בכאבים. בנפש זה יכול לבוא לידי ביטוי בנוקשות מאוד גדולה. אולי ב- OCD.

כמו מדדים אחרים שמתאימים לתפקוד הקיומי שלנו (PH ועוד) ושהסטיות מהם לא מאפשרים לחיים שלנו להתנהל באופן תקין, כך גם לגבי סטיות של התודעה שלנו, לכיוון הדלילות או הדחיסות.

אין צורך להיבהל ממה שאני אומרת. כולנו עברנו מצבי קיצון זמניים בחיינו, כי אנחנו אמיצים, אנחנו ישויות האומץ, ואנחנו נכנסים בלי לשים לב למצבים שמסכנים אותנו, ולפעמים עולם הרוח רוצה להקפיץ אותנו אז הוא מוריד עלינו מכה חזקה שמישהו אחר כבר היה מת ממנה, וכל התודעה שלנו מטלטלת. אנחנו עומדים בזה. לא צריך להיבהל ממה שאני אומרת כי המצב הנורמלי הוא לא מצב של התפתחות, הוא מצב שמשרת את הקיום. אבל במצב של התפתחות תמיד יש יציאה מהנורמליות כדי לחזור לאיזון ברמה יותר גבוהה.

מי יכולה לזהות בתוכה מצב של יתר אינקרנציה, אפילו זמני – שאני נעשית נוקשה ומקובעת, שהגוף שלי כואב והשרירים שלי תפוסים, ואני גם מרגישה מועקה וכאב לב למרות שיתכן שזה בכלל לא הלב הפיזי.

משתתפת – אני רוצה להגיד דווקא על התודעה המדולדלת. הרגשתי את זה כשחליתי בקורונה, ממש בווריאנטים הראשונים. זה היה ממש זה. אתה לא מוצא אחיזה, ולא מבין אחיזה.

אורנה – נכון, הקשר של סיבה ותוצאה הולך לאיבוד, של היום-אתמול-מחר, זה מן הווה חסר קשר. אני לא חוויתי את זה אבל אני יכולה לדמיין איך זה נחווה.

עכשיו נגיד דבר חשוב מאוד שכדאי לקחת לתשומת לב:

מה שיכול להביא למצב הדחיסות זו ההתעסקות האינסופית שלנו בעצמנו. בירור יתר. החשיבות שאנחנו מייחסים לעצמנו, וכל דבר שקורה לנו אנחנו מבררים עוד ועוד, 'ואתה אמרת לי ככה ואני אמרתי ככה…' זה מצב שאנחנו צריכים בשלב ההתפתחות שלנו להיגמל ממנו. עם המטופלים אנחנו עדיין צריכים לעשות את זה ברמה מסוימת כשהם בשלבים של העיסוק העצמי, וגם זה עד גבול, כי יש עיסוק עצמי שלא מביא לשום דבר טוב. זה מביא למצב של דחיסות בתודעה, הכל נעשה כבד, זה מביא מעין חושך אפילו, תקיעות. אנחנו מרגישים שאנחנו לא יודעים איך נכנסנו לזה ואיך יוצאים מזה. במיוחד אם זה נעשה עם חברי/ות הקבוצה – כשנכנסים לתוך דחיסות, ועכשיו רוצים לנשום ואי אפשר לנשום ולא נושמים.

זה מוכר לכן?

משתתפת – יש לי שתי חברות קרובות שהיה ביניהן אירוע של אי הבנה, והן התחילו 'את אמרת… היא אמרה… וכו וכו כו'. בעקבות זאת כל אחת הלכה והסתגרה, והן לא דיברו כ-15 שנה. זה התקשה והתעבה בצורה כזו שאי אפשר היה לצאת מזה.

אורנה – זו דוגמא טובה. העיסוק הזה, החיטוט העצמי, שנחשב בגישות מסוימות לדבר חיובי – כאן לא נחשב לדבר לחיובי. למה? כי אם אני מחטטת בעצמי, אז מי זה ה'עצמי' הזה? זה העצמי האסטרלי. אני נותנת לו חשיבות עצומה, אני מביאה אותו לקדמת הבמה, וה"אני הרוחני שלי בכלל נעלם. מה שאני קוראת לו עצמי זה לא העצמי הרוחני, זה מבוי סתום, זו התעסקות שנשארת ברמת הנפש הכפייתית, וזה באצטלה של התפתחות רוחנית. יש כאלה שלא באצטלה הזו, והם בתוך זה כי הם פשוט בשלב הזה, אבל אצלנו הסכנה היא לחשוב שאנחנו עושים כאן תהליך רוחני.

משתתפת – אני מכירה את שתי התופעות האלה: של התודעה הקלושה והתודעה הדחוסה. עכשיו אני מזהה שהייתי בתודעה דחוסה: במרתון ייעוצים הייתי משקיפה ושמחתי מאוד שלא התנתקתי, שהייתי כולי בתוך התהליך, הרגשתי התרוממות רוח שהצלחתי. כשהגעתי הביתה הקאתי כל הסופ"ש. הרגשתי רע מאוד, הגוף שלי היה כבד, נוקשה. גם להיות מנותקת זה לא טוב עבורי וגם להיות בתוך התהליך היה לא טוב.

אורנה – את היית שם מאוד במתח. את שקעת לתוך התהליך שצפית בו, נדחסת לתוך זה, יותר מדי. זה בהחלט יכול להיות לעיתים הרסני. גם בחילופי מילים הדדיות זה הרסני 'את אמרת ככה… את צריכה לעשות חשבון נפש…' וזה במקום שאני אגיד לעצמי שאני עצמי צריכה לעשות חשבון נפש. אנחנו מגיעים מזה למצבים קשים אבל זה טוב, כי ככה אנחנו לומדים לא לעשות את זה שוב. "אין התורה ניתנה אלא למי שנכשל בה". תורה זו הוראת דרך, אז טוב שנכשלנו. להיכשל זה חלק אינהרנטי מהדרך. אנחנו חייבים להיכשל. בקבלה נאמר שהכלי נעשה ראוי להיות כלי רק כשהאור היה והסתלק. רק אחרי זה אנחנו מתחילים להשיג את האור בחזרה. להיכשל זה חלק מהדרך, אך לשים לב שלא להיכשל יותר מדי פעמים באותו כישלון, כי אז זה גורם כאב גדול.

עוד דבר שיכול לקחת אותנו לתודעה דחוסה זו ההתייחסות שלי לכל מה שקורה סביבי – החל ברמה העולמית ועד לרמה הארצית (מה שקורה בעולם, המדינה, בסביבה שלי) – כאילו זה קרה לי ואצלי. כשהכל נחווה אצלי כאילו זה קרה לי עכשיו. אלה קשיים אובייקטיבים שלא קשורים אלי באופן ישיר וכנראה לא ישפיעו עלי אף פעם, אבל אני מכניסה אותם לתודעה שלי כאילו כל מה שקורה ישפיע עלי ויהיה אסון.

גם פה צריך אמונה, שמה שצריך לקרות יקרה, ואם יצטרך לקרות לי – אז יקרה, ואם לא צריך לקרות לי – אז יקרה למישהו אחר, ובינתיים אני מנכסת את כל הצרות הקיימות בעולם אלי ולתודעה שלי ולחרדות שלי על עצמי ועל ילדיי…

הפחד היחיד הוא להתנתק מכור מחצבתנו, פחד להתנתק מהמקור שלנו, פחד להתנתק מהנשמה שלנו, מה'אני' הגבוה שלנו.

רוב בני האדם, עד כמה שלא נעים להגיד, הם בחזקת בהמה – זה גוף אסטרלי. זה לא גנאי, זה תיאור מצב. רובנו בני-אנוש ולא בני-אדם. אנוש זה מהמילה אנוּש, והאדם הוא מ'אדָמֶה לעליון'.

משתתפת – אומרים "מה אנוש כי תזכרנו" ולא 'מה אדם כי תזכרנו'.

אורנה – אנחנו נולדים אנוש, אנחנו לא נולדים אדם. אנחנו מתפתחים להיות אדם, בתקווה. גם שטיינר אומר שאין דבר כזה אדם, יש becoming. אז אנחנו מתפתחים דרך טעויות. אבל אם אנחנו מחזיקים במרכז שלנו את הלב הרוחני אז לא יכולים לטלטל אותנו בקלות. לא המאורעות שבעולם, ולא אם מישהו השמיץ אותנו – זה לא מטלטל אותנו בצורה קיצונית, כי אנחנו אוחזים במרכז של הנצח ואנחנו מרגישים איתנים. אפילו מצבנו הבריאותי לא משנה, אנחנו יכולים להיות אנשים עם בעיות בריאותיות או כרוניות או גנטיות, אבל המרכז הוא פנימי. אתם מכירים את המצב של יציבות פנימית? כן, מכירים. אנשים שיש להם את היציבות הזאת הם אנשים שבד"כ מאוד מושכים אותנו, אנחנו רוצים להתקרב אליהם, הם כמו מגנט, אנחנו יודעים שלידם אנחנו נרגיש יציבים. אולי אנחנו כאלה עבור אנשים אחרים.

בקבלה יש מושג שנקרא 'לב האבן' – זו ההגדרה העצמית שלי שלא מוכנה לפרק את עצמה. זו הזהות העצמית שלי שלא קשורה לבורא, שלא מוכנה להתפרק. לכן זה הדבר האחרון שיתוקן בעולמות – לב האבן של כל אחד מאיתנו ושל העולם בכללותו. זה לא יתוקן על ידינו, זה יתוקן רק ע"י הבורא. זה דבר שאנחנו לא יכולים לעשות לבד. אנחנו יכולים לעשות הכל כדי להגיע שזה הדבר האחרון שיישאר לתיקון. "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר." יחזקאל לו, כו. לב האבן נשאר למטה, אין לו כוח עלייה. הוא לא יכול לעלות להיתקן בכל זמן התיקונים, בכל הזמן שבו אנחנו חיים עכשיו. הוא כמו העופרת, נשאר למטה, והוא הדומם, שרוצה רק שלא יזיזו אותו ולא יפרקו אותו. זה המצב שבו אני לא מוכנה שיפרקו לי את הזהות העצמית, אני כל כך אחוזה בה.

רק מי שמוכן לפרק את הזהות העצמית שלו לרסיסים, להתפשט ממנה לגמרי, לא לדעת מי הוא ואף יותר מזה, להיות כמהַּ להתפשט ממנה ולא רק לא לפחד אלא להגיד 'די, תסיר ממני את לב האבן הזה, הוא מוריד אותי, הוא כמו משקלות נוראית' – זה המצב שאני כבר לא יכולה להתחבר למהות שלי מרוב שאני מחוברת לעצמיות שלי, למה שאני חושבת שזה אני. זה לב האבן. אנחנו לא יכולים לתקן אותו לבד. הוא לא עולה. הרבה דברים עולים להיתּקֵן אבל לא הוא. עליו אנחנו צריכים להתפלל. כל אחד מאיתנו יכול להגיע לגמר תיקון בחיים שלו, היום, מחר, אני לא יודעת באיזה שלב אתם. אף אחד כאן לא אמור לחשוב שהוא יותר טוב מהשני, או בגלל שהוא המורה אז הוא יותר טוב, זו שטות. כל אחד עם התפקיד שלו, ויתכן שיש כאן מישהו שנמצא פסיעה אחת מגמר תיקון אישי, לא גמר התיקון של האנושות כולה. יתכן שיש כאן מישהו שברור שהוא לא יחזור לכאן לחיים אחרים. אנחנו לא יודעים – על עצמנו אנחנו לא יודעים ובוודאי שעל האחר אנחנו לא יודעים.

כשלב האבן הזה יתוקן, כשאני אתפשט מהאחיזה שלי בעצמי שלי, האגואיסטי המוגבל וחסר הקשר לאלוהים ולאדם – זה יהיה גמר התיקון שלי. זה יכול לקרות מחר, זה יכול לקרות עכשיו אחרי השיעור באופן פוטנציאלי.

משתתפת – השיעור הראה לנו את הדרך לתיקון שעליו אנחנו מדברים כל הזמן, ושאנחנו לא יכולים לעשות אותו לבד, והתיקון הזה הוא לפגוש באמת את האחר. שאנחנו לא יכולים לצאת מעצמנו.

אורנה – אנחנו יכולים להשתדל. אנחנו יכולים לעשות את מיטב יכולתנו, אנחנו יכולים להתפלל. אבל את ההיפוך האחרון, את "האבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה" – את זה אנחנו לא יכולים לעשות לבד. את זה יעשו בשבילנו. השאלה תמיד היא אם בדרך הייסורים או בדרך של תודעה. אני חושבת שאנחנו כבר התייסרנו הרבה, אולי מספיק התייסרנו, לא רק אנחנו, אלא האנושות כולה.

כל פעם אני צריכה לחשוב האם המתכת שעכשיו אוחזת בי זו מתכת העופרת שמורידה אותי. זו משקולת נוראית.  אם זה ככה אז אני צריכה לצאת מעצמי אל האחר. לראות איפה שקעתי לתוך עצמי.

משתתפת – הדברים בשיעור היום הם כל כך עמוקים וגם כל כך מתחייבים בנחיצות ההכרחית שלהם. זו הקרקע שאנחנו צריכים ללכת עליה, הקרקע של האומץ, ולשים לב לתודעה הקלושה או לתודעה הדחוסה. בשבילי זו נחיצות ההגדרה של הקרקע שעליה אני הולכת.

משתתפת – אני חושבת שלא מבינים היום שהריפוי של האדמה צריך להיות ע"י המעשים המוסריים שלנו ומי שאנחנו נהפוך להיות כבני אדם, ולא אם נשתול עגבנייה אורגנית וכדומה.

אורנה– נכון. אתם יודעים מה זה מיטה אורגנית? אנחנו קונים עכשיו מיטה חדשה והיא אורגנית, כלומר שהם לא משתמשים בלכה אז אני אצטרך לעשות את הלכה בעצמי כשהמיטה תגיע לכאן. זה אמת אבל זו בדיחה קלה.

משתתפת – אני עכשיו לא עובדת, ובשבוע האחרון אני שמה לב שאני חורפת בבוקר באופן הגון. אתמול קמתי בבוקר ושאלתי את עצמי 'מה קורה לך', אני לא בדיכאון או משהו אבל אני כמו תיכוניסטית! אז אני חושבת לעצמי 'אוקי, אני אקרא בספר, אני אתָרגל, מה העניין'. פתאום בשיעורים בנושא המתכות תפסתי שאני לא נושאת את עצמי, ואני קמה בבוקר מתוך חוויית כל מה שאין לי. אני רואה לפני את מה שאין. זה מאוד מקפד את ראשו של מה שיש. ואם אני מכוונת את עצמי לרגע למה שיש, אז זה מתרחב לחוויית אינסוף כזו. הרגשתי שאפשר לדמות את זה לאבנים האלה – שאם אתה חווה את מה שאין לך אתה שוקע, אתה לא צריך לקום בבוקר, אתה לא יכול לעשות משהו בתוך ה'אין', זו מין עופרת כזו. ואם אתה קושר את עצמך לתוך הפנורמה היומית הקטנה בהכרה של ה'יש' – אז אתה יכול לעשות את הכל.

אורנה – נכון מאוד. את אומרת במילים שלך את מה שאני קראתי לו 'להתחבר לבורא'. זה אותו דבר.

תודה לכולכם ושיהיה לכם יום טוב.

print