07.06.2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

 

תְּפִלַּת הַהִתְמַסְּרוּת / רודולף שטיינר

אֶת אֲשֶׁר יָבוֹא בְּשָׁעָה הַבָּאָה, בְּיוֹם הַבָּא,

אֵינֶנִּי יָכוֹל לִשְׁנוֹת בִּפְחָדַי.

אֲנִי מְצַפֶּה לְכָךְ בְּשַׁלְוַת נֶפֶשׁ פְּנִימִית,

בְּשֶׁקֶט יָם רוֹגֵעַ שֶׁל פְּנִימִיּוּתִי.

פַּחַד וַחֲרָדָה מִשָּׁתְּקִים אֶת הִתְפַּתְּחוּתֵנוּ,

בְּגַלֵּי הַפַּחַד וְהַחֲרָדָה אָנוּ דּוֹחֲקִים מִנַּפְשֵׁנוּ,

אֶת זֶה אֲשֶׁר רוֹצָה לָבוֹא אֵלֶיהָ מִן הֶעָתִיד.

הַהִתְמַסְּרוּת לֵמָּה שֶׁמְּכֻנֵּה "הַחָכְמָה הָאֱלֹהִית בִּמְאֹרָעוֹת הָעוֹלָם"

הִיא הַבִּטָּחוֹן בְּכָךְ שֵׁמָּה שֶׁיָּבִיא עִמּוֹ הֶעָתִיד מֻכְרָח לִהְיוֹת

וְשֶׁבְּדֶרֶךְ זוֹ אוֹ אַחֶרֶת הוּא יִפְעַל אֶת פְּעוֹלָּתוֹ הַמֵּיטִיבָה.

הַקְּרִיאָה בְּרוּחַ זוֹ בָּתְחוּשָׁה, בְּמִלִּים וּבְרַעֲיוֹנוֹת – זוֹהִי רוּחַ תְּפִלַּת הַהִתְמַסְּרוּת.

אָנוּ חַיָּבִים לִלְמֹד זֹאת בִּתְקוּפָתֵנוּ, לִחְיוֹת מִתּוֹךְ אָמוֹן מָלֵא

בַּעֶזְרָה הַמַּתְמֶדֶת שֶׁל עוֹלַם הָרוּחַ, אִם אֵין אָנוּ רוֹצִים בְּאָבְדַן אֹמֶץ הַלֵּב.

עַל כֵּן נְגֻיַּס אֶת כָּל כּוֹחוֹת הָרָצוֹן,

וּנְחַפֵּשׂ אֶת הַהִתְעוֹרְרוּת הַפְּנִימִית בְּכָל בֹּקֶר וָעֶרֶב.

 

צורות הידע בעבר ובהווה

את עיקר הדברים על המינרלים דיברנו, ובספר שיצא תקראו השלמות. כאן אני מעבירה גם דברים שאין בספר.

הידע משתנה מתקופה לתקופה, מדור לדור. גם בתורה יש ציווי ללכת ללמוד מהנביא של הדור – זה ברור גם באנתרופוסופיה וגם בתורה, שאנחנו לא הולכים אל המנהיג של הדור הקודם אלא אל זה שהידע שלו מוגש בצורה הרלוונטית לתקופה שלנו. הידע אינו שונה, אבל הוא מולבש בהתאם לתקופה. צורות הידע על ה'מוחלט' משתנות בהתאם למצב התודעה של האנשים, בהתאם לצורך ובהתאם ליכולת של בני האדם.

בשיעורים על המתכות פגשנו ידע נרחב על ההשפעה של הטבע כאמצעי ריפוי למחלות שונות של בני אדם. הידע הזה הוגז מהעולם, נשכח מהעולם בצורה אינטואיטיבית. כמובן שהוא עוד קיים בשבטים שלא באו במגע עם הציוויליזציה המערבית, והוא קיים רק כזיכרון, רשימו, לא ממש כידע אמיתי על אופני הריפוי של המתכות למשל, או של צמחים. הידע הזה היה נחלתם של כל בני האדם בעבר והיום נשאר כרשימו אצל הדורות הקודמים, כ'תרופות סבתא'. הידע הזה הפך להיות יותר מופשט, יותר אינטלקטואלי, יותר פרגמנטלי, מקטעי, כאשר המומחיות הולכת ונעשית מומחיות לתחום צר יותר ויותר ויש נטייה לפירוד. הפירוד הוא חלק מהתהליך האבולוציוני הנכון, עד שלב מסוים. ה'אני' הנפרד הוא נכון לאנושות, האנושות הייתה צריכה להגיע לפירוד, אבל כל פירוד נוסף מעבר למצב הנכון הוא פירוד לתת-חומר. מבחינת התודעה במצב זה, שטיינר מציין את כוח הנגד השלישי שהוא מעבר ללוציפר ואהרימן, והוא מאיים על ה'אני' שלנו והוא חפץ בפירוד. זה הכוח שרוצה לעשות 'הפרד ומשול' בכל דבר.

הכוח הזה כבר שולט בתקופה שלנו. אנחנו רואים אותו בדברים שמתפוררים לחלקים שלהם, כמו מדינות. למשל בסוריה, במקום מדינה עם ממשלה אחת כריבון וריבונות של המדינה, יש עכשיו נסיגה והתפוררות, עם אמצעים מאיימים מאוד להשמדה.

הידע האינטלקטואלי היבש לא היה תמיד בעדיפות שנייה. המעבר מידע אינטואיטיבי לידע אינטלקטואלי גם התרחש במסגרת של מיסטריה. אנשים לא רצו לשמוע את הידע האינטלקטואלי-לוגי בעבר הקדום. הם פחדו ממנו כמו שבימינו יש רבים שפוחדים ולא רוצים לשמוע סיפורי מיתולוגיות. זה היה ידע שסתר להם את התפיסה האינטואיטיבית. מה שהיה אצלם אינטואיטיבי ונגיש היה דווקא הידע הבלתי אמצעי, ואילו הידע שהיווה התקדמות עבור התודעה של הקדמונים היה ידע מאיים, ידע שמגיע 'מעבר'. עבורינו ידע שהוא 'מעבר' זהו ידע האימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה. עבורם מה שהיה ידע 'מעבר' היה הידע הלוגי. דווקא זה היה הידע של המתקדשים בתקופות מסוימות, ונדרש היה שישכח מהם הידע האינטואיטיבי.

זה כל הזמן עובר מקוטב לקוטב, עד שזה מגיע לסינטזה, ל-קו האמצע, בשפת הקבלה.

לפני המדע המופשט המדע היה חי והוא הגיע דרך מתקדשים. בתקופה מאוחרת יותר דווקא המדע המופשט הוא שנלמד ע"י מתקדשים.

שטיינר מציין שמות של אנשים שחוו את המעבר מחיים בתודעה אינטואיטיבית לחיים בתודעה מופשטת – ככאב. הם הרגישו את המעבר כדבר שלא ניתן לתיקון, הרגישו שהאנושות איבדה את החיות שלה ומכיוון שהיו מקודשים הם הרגישו אחריות יותר מאשר על עצמם – הם חוו את המעבר הזה כטרגדיה מאוד גדולה, הם חוו שהאנושות מאבדת את הקשר שלה לעולם הרוח.

האנושות הייתה חייבת לעבור את השלב הזה, אבל עבורם זה היה מעבר טרגי ביותר.

משתתפת – כשמשה פגש את יתרו, יתרו הציע לו חלוקה עשרונית לטיפול בעם. האם אפשר לייחס את זה למעבר שאת מתארת?

אורנה – יתרו התייחס בצורה מאוד פרקטית. הוא נחשב למכשף, המאג, המקודש, של כל התורות שרווחו בכל העמים בזמנו. הוא נחשב לגדול מכולם ששולט על כל אומנויות המאגיה. אבל משה כבר הביא את הדבר שנחשב אז לחדש, וזהו קיומו של הוויה, ולא אלוהי הטבע. אני לא יודעת איפה למקם את זה בדיוק, אבל יתרו היה כהן של אלוהי הטבע. אלוהי הטבע זה האלוהים שאפיינו את התפיסה של העמים הפאגניים, ולאו דווקא את התפיסה העשרונית או את התפיסה שקשורה לארציות. אבל אפשר לראות שהאופן שהוא הציע למשה היה אופן ארצי, פרקטי, ואילו משה שפט את העם מתוך אינטואיציה ואינספירציה, ולאו דווקא באופן פרקטי.

אברהם הוא ראשון שהביא את השיטה העשרונית, אבל זה לא בגלל שהיה לו מוח אינטלקטואלי מופשט, אלא שהיתה לו אפשרות לתפוס שיש אלוהות עם רצון. הוא יכול היה לתפוס שהאלוהות היא לא חסרת עניין או חסרת רצון, אלוהות שקיימת בטבע, אלא שנמצאת שם הוויה שיש לה רצון, ושבזכותה יש גם לנו הנבראים גם רצון, ושאפשר להידבר איתה, ושהיא גם משגיחה על הבריאה שלה. זה היה הדבר החדש.

משתתף – שטיינר אומר שהתפקיד של העם היהודי היה לעזור לחשיבה האינטלקטואלית להיווצר.

אורנה – נכון. הוא גם דיבר על אברהם כישות הראשונה בעלת מוח אחר, שיכול לתפוס את הדברים מעבר לפאגניות ולאינטואיטיביות של עולם הרוח. אותו אברהם הוא זה ששבר את הפסילים של אביו.

משתתף – הדבר הנוסף שאת אומרת זה היכולת להיות בקשר ובדיאלוג עם הוויה. אני מנסה לבדוק את הקשר בין הדברים.

אורנה – זה נכון. מבנה המוח של אברהם היה שונה ממבנה מוח של עמים אחרים. כמובן שמבנה מוח זה ביטוי פיזי אחרון למצב תודעה. לכן היה אסור להתבולל בעם ישראל, מפני שעל מנת להוריש תכונה מסוימת אז חייבים לתקופה מסוימת לשמור על טוהר-הדם. זה אולי נשמע רע מאוד, אבל זה מתחייב. אם מערבבים משהו שרוצים לשמור עליו אפילו באפונה, או בצמחים, מאבדים את התכונה. כדי ליצור משהו בעל תכונה קבועה, אז אי אפשר בשלב הראשוני לערבב.

זה המקום הרוחני הנכון של טוהר הדם, ודווקא אצל היהודים, והוא על מנת לשמור את התכונה הזו של אברהם. התכונה של היכולת להאמין בבורא מופשט, בורא שאני לא רואה אותו אבל אני מאמין בו, והאמונה שלי היא כמו ידיעה. לכן מה ששטיינר אומר הוא חלקי, למרות שהוא נכון.

משתתפת – שטיינר גם אומר שלפני אברהם הגוף האתרי היה קצת מחוץ למוח, ואז היה יותר קשר עם עולם הרוח, ואברהם הוא הראשון שהמוח שלו לגמרי דבוק לפיזי, ואז הוא היה יכול להיות בעל התכונה של אמונה בבורא מופשט.

אורנה – הגוף האתרי יושב חזק בתוך הפיזי, ואז הרוחניות יכולה לשרת את הארציות. זה אומר לקדש את הארציות. אצל עמים אחרים הארציות לא הייתה מקודשת – הם היו ברברים לחלוטין והיו להם השראות רוחניות ללא תודעה. יש אנשים כאלה עד היום, שעושים כל מני טקסים ויש להם מגע עם רוחניות, אבל ביום יום שלהם הם גסים מאוד. זה מצב של ניתוק בין העולמות.

התפקיד של העם היהודי זה להביא את הרוח עד החומר. העם היהודי מקדש את הזמנים, כלומר: מוריד את האתרי עד הפיזי. כשאנחנו מתעלפים, או כשאנחנו בהזיות מחום גבוה, או אפילו בלילה כשאנחנו ישנים, יש התרופפות של גוף החיים (האתרי) מהגוף הפיזי, ואז יש אפשרות להיות יותר בקשר עם עולם הרוח. אבל הפיזי נשאר נטוש, הוא נעשה עוד יותר פיזי. התפקיד של ישראל היה להוריד את הרוח עד הפיזי ולהעלות ולהתמיר את הפיזי אל הרוח. גם האנתרופוסופיה מדברת על זה.

במושגים של הקבלה הכוונה היא לא להשאיר את מלכות דמלכות נטושה – אלא לרדת הכי עמוק ולהעלות את הכי הכי נמוך להכי הכי גבוה.

שטיינר מדבר על שני סוגי מורים שהיו בעבר: מורים קלילים ומורים יותר רציניים. המורים הקלילים לימדו את העולם המאיה, והמורים הרציניים לימדו את עולם הממשות.

רוחניות שלא יורדת לארציות יכולה ליצור מפלצת, ליצור אדם שיש לו השגות רוחניות גבוהות אבל כל היצרים שלו הם יצרים של חיה.

צבי ראה קשר בין סוגי המורים האלה לחיים שלנו. יש מורים שיכולים להיות loveable , 'קולים', חברותיים, אבל למעשה הם לא ישאירו חותם אצל התלמידים שלהם כי הם עוסקים בעולם של מאיה, הם לא נכנסים באופן עמוק לעולם הממשי. לעומת זאת, המורים הרציניים הם מלאי התלהבות ומסורים, ומאוד אוהבים את החומר שהם מלמדים.

כולכם תמצאו בחייכם מורים כאלה – לא משנה מה הם לימדו, אם זה תנ"ך, ספרות או כל דבר, מורגש בברור שהחיבור שלהם אל מה שהם עשו היה עמוק, והאמת הייתה נוכחת בצורה כזאת שלא יכול היה להיות שלא תהיה לזה הטבעה אפילו עד היום, ולפעמים זה אפילו שינה את הכיוון שלנו בחיים. יכול להיות ששני מורים ילמדו את אותו חומר, כאשר אחד ילמד באופן שאני אאמין לו ואז הידע יטביע את רישומו עלי, ואילו השני ילמד את הידע באופן שיחלוף ולא יכנס אלי.

צבי עשה את הקשר בין המורים האלה שהיו בעבר ועליהם שטיינר מדבר, לבין מורים כאלה בהווה.

אני מעלה לשיתוף שלכם על מורים שהותירו את רישומם עליכם, לעומת מורים אחרים שאתם לא זוכרים מה הם לימדו ועל מה הם דיברו. יכול להיות שהמורים הקלילים היו נחמדים אבל עדיין לא עסקו באמיתות של החיים ולכן זה לא טבע את רישומו בלב שלנו.

נציין גם שמורה מהסוג האמיתי אינו כבול רק לתוכנית של השיעור, אלא הוא מתרחב, הוא יכול להביא דוגמאות מתחומים אחרים, הוא יצירתי. מפגשים עם מורה כזה הם עבורנו, הנקראים אל הרוח, הם מפגשים קרמתיים משמעותיים. אלה יכולים להיות מפגשים קצרים, כמו בקורס מסוים, שאחריו אני לא פוגשת יותר את המורה הזה, כי אני לא צריכה לפגוש אותו כי הוא לא קשור לגורל שלי באופן מתמשך אלא כן הטביע בליבי רישום, נתן לי משהו שאני לוקחת איתי כמוטיב או הנחייה לחיים. המורים האלה יכולים להיות גם עוברים שמתים – באו, לימדו אותנו משהו ומתו.

למה מורים נעלמים מחיינו, ולמה עוברים מתים? כי הם לא שייכים לעתיד שלנו יותר. הם באו ללמד אותנו משהו והלכו, והחיים שלנו לא יכולים להיות משולבים בחיים שלהם יותר. לפעמים אנשים עושים טעות, אפילו עד כדי נישואים, עם אנשים שהם מורים רוחניים שלהם אבל הם לא אמורים להיות הבעל/האישה שלהם והם לא מישהו שאמורים להמשיך איתו. אנשים כאלה לפעמים נקרים בדרכנו, מעבירים אותנו חוויה מאוד משמעותית, ונעלמים.

אם זה עובר שמת, יכול להיות שהוא הקריב את עצמו – הוא בא לכאן להעביר לנו מסר רוחני דרך מה שעברנו עם הלידה והמוות שלו, אנחנו למדנו משהו, והנשמה שלו הקריבה את עצמה למען זה.

כל נשמה שיורדת לעולם הפיזי זה הקרבה. הצמצום של הכניסה לתוך גוף זו הקרבה גדולה. הנשמה לא רוצה לרדת. אם היא רוצה לרדת אז זה בגלל שהיא רוצה להתפתח, כי רק פה עפ"נ האדמה אפשר להתפתח. אותם עוברים כמובן לא יורדים בשביל להתפתח בעצמם כי הם מתים לפני הזמן, כך שברור שהם יורדים בשביל מישהו אחר.

משתתפת – בתיכון אני בורכתי עם 3 מורות מדהימות – דבורה שכנר, רגינה ועוד כמה. שתיהן היו מורות גם להיסטוריה ולאומניסטיקה. כשהיה בקיבוץ סרט אז עשו בכיתה שיעור על הסרט. הן היו מעין שתי נשות רנסנס.

משתתפת – אני מכירה אותן לגמרי אחרת…

אורנה – זה מאוד מעניין, זה אומר שיכול להיות שמי שהוא מורה רוחני בשבילי הוא לא מורה רוחני בשביל מישהו אחר. ספרי מה ההשפעה שהייתה להן? איזה רושם הן השאירו עליך? איך זה שינה את החיים שלך?

משתתפת – הן הכניסו להוראה את כל עולם ההיסטוריה, האומנות והספרות. למדנו הכל, לא למדנו היסטוריה עם תאריכים וזהו, אלא מה קרה בכל עולם, והלימוד היה עם ציורים ודוגמאות. היתה התלהבות יוצאת דופן, והעושר של הרוח בתוך הלימוד, כשהן הביאו הרבה אספקטים של הדברים וקשר בין הדברים. זה שהיה קשר, הכל היה מחובר.

 

"לאחרונה נעשו התקדמויות עצומות בידע התרמו-דינמיקה והאלקטרודינמיקה, והאורגניזם החיים מסווגים היום תחת השמות – טבע, היסטוריית טבע, מדע הטבע, ובאנגליה – פילוסופיית טבע. האופן בו מוצג הטבע בבתי הספר היום הנו מופשט ביותר. הטבע נראה כסכום של "חוקי טבע" – זהו הביטוי בו משתמשים היום – אותם מצפים מילדים לזכור. והאופי המופשט של לימוד זה נישא הלאה לחיים עצמם. חִשבו עד כמה מופשט וקר נראה הטבע בימינו, אף לתלמיד הנלהב ביותר. בבוטניקה הוא מחויב ללמוד בעל פה רשימת מונחים בוטניים עבור הצמחים ומיני הצמחים; בזואולוגיה – את שמות החיות, המחלקות והמינים שלהם. הוא שוכח אותם לעיתים קרובות וצריך לחזור שוב ושוב בשביל הבחינה. ולעיתים, לאחר הבחינה הוא שוכח אותם לגמרי; אם הוא נזקק להם שוב הוא מחפש אותם בספר המתאים. ברור לנו שסטודנט בן ימינו אינו מתייחס לבוטניקה ולזואולוגיה כפי שהוא מתייחס לאנשים מסוימים, אליהם הוא מסור. אין כאן שאלה.

בימינו הפך הטבע לדבר עמום ומעורפל; קטלוג של חוקי משיכה, חום, אור, חשמל, מגנטיות – חוקי המכניקה. מדע הטבע וטבע ההיסטוריה עוסקים בלימוד אבנים וצמחים. בנוסף, מדע טבע כולל את החיים ואת המבנה הפנימי של איברי הצמחים, החיות והאדם – מהם, לכל הדעות, מדע הטבע בימינו מתעלם. בקצרה, בימינו כוללים מדע הטבע ופילוסופיית הטבע הרבה ממה שאנו טוענים לדעת, והרבה מהדברים לגביהם אנו בורים לחלוטין.

ובכן, מצב עניינים זה אינו משרה ביטחון; הכול כה מעורפל ומבלבל, החשיבה כה שטחית ומופשטת. בימינו, אנו שואפים להתמחות בהפשטה זו אותה אנו מכנים 'טבע' באופן גברי. צריך להודות שרבים מאתנו הפכו אדישים למדי לגישה מופשטת זו. ואם איננו משתייכים לדור הצעיר יותר המתמרד באופן פעיל נגד מה שנלמד בבתי הספר כמדע הטבע – אנו מאמצים גישה של ניטרליות טובת לב. לא כך היה תמיד. ברצוני לתאר בקצרה את הגישה לידע, אשר רווחה לפני כמה מאות שנים.

כאשר אנו מתבוננים לאחור – למאות התשיעית, עשירית, אחת-עשר ואף למאות השתיים-עשרה והשלוש-עשרה, אנו פוגשים בני אדם – למרות שיחסית היו מעטים מהם בזמנים ההם – אותם היינו מתארים היום כחכמים.(…) בזמן ההוא, היו אישים אלו ברי מזל עדיין להיות קשורים למתקדשים, אנשים אשר הייתה להם תובנה עמוקה לגבי מיסטריות הקיום.

אורנה – להיות קשור למתקדש זה להיות קשור עם עולם הממשות. אנחנו חיים בעולם המאיה. העולם שלנו הוא בבואה, הוא לא קיים באמת, למרות שאנחנו חשים אותו כממשי כל כך. ואם אנחנו קשורים למתקדש כמו שטיינר או כמו בעל הסולם אנחנו זוכים דרכם להגיע לידע ולחוויה של הממשות של החיים. לכן אני אומרת שבבי"ס שלנו, בדחילו ורחימו כמובן, אנחנו מנסים לעבור את החוויה הזו. החיים זה לא מה שאנחנו חושבים ולא מה שחשבנו. מה שחשבנו זה הקיום, הנהירו דקיק, האור הדק שנותן לנו רק להתקיים כדי שבכל זאת יהיו כאן חיים. כל הדברים שנראים לנו שהם הכי גדולים, אפילו להיות ראש ממשלה, הם מאיה. להיות בקשר עם מתקדש, עם מורה כזה גדול, זה להיות בקשר עם החיים. צריך להבין את זה שאנחנו חיים רוב חיינו בעולם המאיה, אז כשיש הזדמנות לפגוש מתקדש כזה, כמו שטיינר או כמו בעל הסולם, צריך להידבק אליהם, להקשיב למה שהם אמרו בכל דקה פנויה, כי הם נגעו בממשות והם מביאים לנו משם ידע.

"(…) כאשר אנו נכנסים לנקודת ראות של אישים מסוג זה, אנו רואים שהקונספט שלהם אודות הטבע היה שונה לגמרי משלנו. הבעת פניהם של הבוטניקאי, הפתולוג או ההיסטוריון הטיפוסיים של ימינו, מפריכה כל עניין עמוק במיסטריה של פתולוגיה או אנטומיה;

אורנה – הוא מדבר כאן על הבעת הפנים של מי שמלמד את מה שהוא מלמד. תסתובבו באוניברסיטת תל אביב, בחוג לפילוסופיה ותראו הבעות פנים כאלה. לא כל המורים, אבל הפנים לא מראות שום התלהבות. אלה סוג המורים הקלילים יותר.

לעומת זאת, היא משקפת את הריקוד אותו הם רקדו בלילה הקודם. אנו למדים ממנה יותר על המסיבה מאשר על המיסטריות של הטבע!

התבוננות לתוך עיניהם של אנשים כ – ,Bernardus Silvestris  Joachim of Fiore, Alanus ab Insulis  הייתה עניין שונה לחלוטין. על ארשת פניהם הייתה כתובה טרגדיה. הם הרגישו שהם חיים בתקופה הסובלת מאובדן שאינו ניתן לתיקון. והתפיסה ההולכת וגוברת של אובדן זה מילאה את ליבם בעצב טרגי.

או אם היינו מסתכלים על האצבעות שלהם – אצבעות אותן היה מתאר עולם מודרני מנוון כאצבעות רגישות, 'עצבניות', שהיוו עדות חיה לתשוקה שלהם לחקור את המיסטריות העתיקות ולגשש, על האובדן שהיה כתוב על פניהם – היינו מבינים את הכמיהה להחיות את החכמה העתיקה של העבר."

שטיינר, 'דרכים נכונות ודרכים שגויות לחקירות רוחניות', 2018, פרק 4, עמ' 107-110

 

בעל הסולם בא לפתוח את הידע של הקבלה באופן שהוא הביא, והוא אמר את המילים האלה: 'אני באתי לפוצץ את מחיצת הברזל'. מחיצת הברזל ביננו לבין תורת הנסתר. הוא אמר שאם עכשיו מחיצת הברזל הזו לא תתפוצץ, אנשים ישכחו את האמת, את המהות. הם יחיו בתוך המאיה, יחשבו שהקיום זה החיים. לכן אני רוצה לבנות דרך מסודרת, סולם, כדי שכל אחד יוכל להגיע לידע הזה, כל מי שירצה להתאמץ וישקיע בזה את היגיעה הדרושה. זאת משום שהייתה לו את אותה חרדה פנימית שהקשר בין האנושות לבורא שלה – ינתק.

המורים המקודשים האלה הם שהביאו בכל תקופה את הידע בצורה רלוונטית. צבי היה מומחה להפוך את האנתרופוסופה לביוגרפיה, ומכאן הוא הביא את הידע לחיים שלנו היום. הוא אמר שיש מורים של המאיה, אלה שעליהם אומר שטיינר ש'על ארשת פניהם אפשר לראות את המסיבה שבה הם היו אתמול', ויש מורים של הממשות.

האם היו לכן מורים כאלה, של הממשות?

משתתפת – אני יכולה להגיד על המורה שלי ללשון בתיכון, שהיא הייתה כל כך חדורה במשמעות של ידיעת מקצוע הלשון. היא הייתה מסבירה לנו את כל החוקים שמאחורי הניקוד, הפיסוק, אלה דברים שאני לא יכולה לשכוח. אני חושבת שהיתה לה את הרצינות עליה שטיינר מדבר, ידיעת הטרגיות באובדן הקשר עם המקור של הדברים. היא העבירה לנו את ההכרחיות שיש בהבנה מה יש מאחורי הכללים שנראים שרירותיים. לא סתם לדקלם 'בגד כפת בראש מילה', אלא מה יש מאחורי זה, למה זה מחויב להיות ככה. ואז קיבלנו כלי גם לדעת את הדבר ואת משמעותו. זה מלווה אותי מאז.

אורנה – זה לא רק מלווה אותך, זה עיצב את התודעה שלך כך שעכשיו את לומדת את תורת הנסתר בעברית אז יש לך רגישות לשפה. כי נקודות ואותיות ומילים – זה הכל כלים.

חפשו בחייכם מישהו שלימד אתכם בצורה שעיצבה את התודעה שלכם באופן שקשור להתפתחות הרוחנית שלכם.

משתתפת – אני יכולה לספר על מרצה שהייתה לי באוניברסיטה. היא כבר לא בחיים. היא אמרה לי משפט שמעצב את העבודה הרוחנית שלי. היא הייתה מורה מאוד מעמיקה. היא אמרה: השאלה יותר חשובה מהתשובה. היא מונצחת בי ככה.

אורנה – זה הדבר שעליו אנחנו מדברים בימים אלו, השאלה שיותר חשובה מהתשובה. לסגנן את השאלה הנכונה זה כבר 80% מהעבודה. עכשיו תעשי את החיבורים: כשאנחנו אומרים שתפילה לחיסרון אמיתי זו שאלה. אנחנו לא רצים אחרי האור, אלא אנחנו מנכיחים את החיסרון שלנו. האור יבוא מאליו, התשובה תבוא מאליה. נחבר את מה שפעם אותו מורה הטביע בי, בלי שאני אדע שזה קשור ליעוד הרוחני שלי, לבין מה שעזר לי לצמוח אליו.

מורים רוחניים בשיעור קומה של שטיינר ושל האר"י הקדוש מקריבים את עצמם כדי למסור לנו ידע, לעיתים עד כדי מוות.

שטיינר הקריב את עצמו בזמן שהחברה האנתרופוסופית הייתה בסכנה להתנתק ממקורות הרוח שלה. הוא הוא איחד את גורלו האינדיווידואלי עם החברה האנתרופוסופית בצורה יותר הדוקה, למשל, גם עם הבירוקרטיה של התנועה: לפני כן הוא לא היה שותף בבירוקרטיה, הוא היה אחראי יותר על התוכן, והיו מנהלים אחרים. ואז המצב התדרדר והוא איחד את גורלו האישי עם התנועה והעמיד את חייו הרוחניים בסכנה.

האר"י הקדוש – חי עד גיל 38. הוא ענה על שאלת של הרב חיים ויטל ואמר לו שהוא שואל אותו שאלות שאסור לו לענות עליהן. לכן הוא הקריב גם את חייו וגם את חיי הבן שלו. הוא ידע שהבן שלו מת בגלל שהוא גילה יתר מדי.

זה מסוכן להיות מורה רוחני במובן זה שהמורה הרוחני הוא בעמדה של הקרבה. אתם יכולים להסתכל על עצמכם כמורים רוחניים ולראות איך כאשר אתם באים במגע עם התלמידים שלכם יש בקשר הזה אלמנט של הקרבה, ולעיתים אתם נפגעים.

משתתפת – בספר 'האפוקליפסה' אומר שטיינר 'יש כאן דברים שאני לא יכול למסור לכם, אבל אמסור את מה שאני יכול'. הוא אומר את זה במפורש.

אורנה – נכון. לפעמים כנראה מוסרים יותר מדי. על הרב קוק אמרו שהוא מת מסרטן כי הוא גילה יותר מדי סודות. אנחנו אמנם לא ברמה של הרב קוק, אבל גם אנחנו צריכים לשמור על עצמנו לא להתלהב ולא לגלות הכל בכל מקום, כי זה עלול לפגוע בנו.

*******************

העולם שנראה לנו דומם או צומח היה נראה לקדמונים כעולם חי ורוחש ומלא תנועה. אנחנו רואים עץ והוא נראה לנו עומד חסר תנועה, אנחנו לא רואים את התנועות האתריות שלו. שטיינר נותן תרגילי דמיון כמו להתבונן על נבט ולדמיין את הנביטה והצמיחה שלו, ואת האאורה שלו. מי שעשה והצליח יודע, ואני יודעת שיש את זה ממי שהצליח כי אני לא יכולה לעשות את התרגילים האלה, אני לא קשורה לרוחניות טבעית. אבל בזכות שאחרים עשו והצליחו אז אני יודעת שזה אפשרי. אני מאמינה להם. האופן שאנחנו נדרשים לדמיין, להעלות באימגינציה את החיות של הדבר שנראה לנו קבוע ועומד במצב מסוים – היה קיים אצל אנשים בעבר בלי שיצטרכו לדמיין ולעשות אימגינציה. הם ראו את כל הטבע רוחש, הכל היה בתנועה, מכאן עד השמים. לנו נראה שיש רק אויר, אבל אנשים שעברו חזיונות סיפרו לי שאין שום ריק מכאן עד למעלה, הכל מלא בצורות ותבניות. התודעה הזו הייתה נחלתם של הקדמונים. זה היה כמובן על חשבון התודעה הלוגית אינטלקטואלית המסודרת וההגיונית. לכן בעבר לא קראו לטבע 'טבע' אלא קראו לו בשם של האלה נטורה, משמה הגיע המושג Nature. אפשר היה לתפוס אותה דרך החוויה. הם חשו את הטבע, את החיות והרוחניות, את הישות שהיא הטבע.

משתתפת – נשים היו יושבות על האדמה לדמם, להחזיר לאמא טבע את הכוחות.

אורנה – נפלא. היום מי היה בכלל מעלה על הדעת דבר כזה, שולחים את האישה מיד להתקלח….

אנחנו צריכים לתפוס את הדברים האלה בחוויה, לא בשכל האינטלקטואלי. בשכל האינטלקטואלי זה נראה שטויות, נונסנס, אנחנו לא מאמינים שקורה דבר כזה. בואו נתפוס את מה שהוא אומר מתוך תחושה שככה הדברים באמת היו.

בטקסט הבא הוא פונה אלינו לגשת בהלך הנפש הנכון לקריאה הזו:

"כעת, הדבר אותו אני עומד לתאר בפניכם אינו פנטזיה פואטית אלא מציאות. אנו יכולים להעלות בפנינו את Alanus ab Insulis מבית הספר של שארטר – במקום בו הקתדרלה המפוארת עדיין עומדת היום – כשהוא מרצה לתלמידיו אודות הטבע ואומר: הטבע הנו ישות המתחמקת מאתנו כאשר אנו מתקרבים אליה. בימינו מכוון האדם את האנרגיות שלו למטרות אחרות; אין לו יותר חלק בהבנה האינטואיטיבית על הטבע אשר הייתה נחלתם של החכמים בזמנים קדומים. בעיניהם, היה הטבע ישות מלאת הוד שניחנה ברוח, הפועלת בכל מקום; במקום בו נוצרו תצורות הסלעים, במקום בו התפשטו הצמחים על פני האדמה והכוכבים דמויי היהלומים נצצו בשמים. בכל מקום פעלה ישות בעלת הוד ופאר אינסופיים, שהתגלתה בצורה מופלאה כאישה אשר שוזרת את רשת הטבע. הקדמונים חוו זאת באופן אינטואיטיבי. מתיאוריהם ניתן לדמות עדיין את האופן בו הופיע לפניהם הטבע כשהוא נשזר ופועל בכל מקום, כשהוא מיוצג דרך החום, האור והצבע של החיים. הם תפסו את האלה נטורה כישות רוחנית-אלוהית, אשר מהותה האמתית ניתנת להכרה רק דרך תפיסה ישירה."

שטיינר, 'דרכים נכונות ודרכים שגויות לחקירות רוחניות', 2018, פרק 4, עמ' 110-111

תפיסה ישירה זו השגה. זו לא תפיסה דרך השכל 'על הדבר' אלא זה 'להיות הדבר'. זה לא לחשוב על הדבר. יש ביננו אנשים שיותר קרובים לתחושה הזו מרוב בני האדם. מכן? שימו לב שזה קשור לנשיות, זו אלה. רק בעברית המילה 'טבע' היא בזכר. בשפות אחרות זה 'נטורה', זה בנקבה.

יכול להיות שמי שקרוב יותר לתפיסה הזו מתקשה בחשיבה מופשטת, כי באבולוציה של האנושות, התפתחות של דבר אחד באה על חשבון דבר אחר. כי התפתחות זו התמרה של דבר אחד ומשהו אחר. אני שואלת אתכן, הקרובות לתפיסה ישירה של הטבע, האם אתן מתקשות בחשיבה מופשטת, בהגיון רגיל? אולי את רואה אחרים שיודעים לחשוב?

משתתפת – אני לא יודעת אם אני מתקשה בחשיבה מופשטת, אבל אצלי המעבר לחשיבה רוחנית יכול היות מדולדל, אני יכולה להרגיש דילדול בחשיבה ולא חדות.

אורנה – החדות נובעת מצמצום, לקחת את הרוחב התיאור ולהסכים לעשות צמצום. יש לכן רוחב גדול, וכזה צריך להיות חד ומצומצם זה פחות אפשרי לכן.

משתתפת – יכול להיות, אבל ב- 4 שנים שאני צועדת בדרך של היעוץ הביוגרפי יש לי כלים, אבל אם אסתכל אחורה אז כן. וכשאני לא מצליחה עם החשיבה הלוגית אז אני יוצאת ליער ומסתובבת שם.

אורנה – בדיוק, לצאת ליער. מי עוד יוצאת ליער או לים, לטבע? לעומת אנשים שלא יוצאים לשום יער אלא להפך, לא יוצאים אפילו למרפסת שלהם, הם בתוך החדר שלהם ושם הם חושבים. איפה אתם בתוך התיאור הזה?

משתתפת – אני לגמרי בתוך הטבע. אני נושמת עם הים. אני רואה את הגיבעולים צומחים. יש תיאור יפה של ח.נ. ביאליק על צמיחה. בשירה, בפואטיקה, יש אנשים שיודעים להביע את זה במילים, את החוויות האלה. בשבילי זה הדבר. זו מין התמזגות. יום אחד ישבתי על חוף הים והרגשתי את עצמי נושמת עם הגלים. זו הייתה חוויה אדירה.

אורנה – מדהים. אני מקנאה בך. אני אף פעם לא חוויתי את זה. זו החוויה – לנשום עם הגלים. תמי יכולה להגיד 'נעשיתי הגלים'. זו ההתמזגות עם הטבע, זו האלה נטורה.

משתתפת – ולגבי חשיבה מופשטת אני צריכה לחשוב על זה, אני לא יודעת אם יש לי או לא.

אורנה – הכוונה היא מחשבה מאוד תכליתית, מאוד ברורה, שחסר לה את הרוחב אבל יש לה כיוון וכוונה, מטרה. כולנו יכולים להיות גם וגם, אבל לבדוק את הנטייה שלך. והכוונה לא בדברים מעשיים דווקא אלא אפילו בחשיבה הרוחנית.

משתתפת – זה מחזיר אותי לשביעונים רחוקים ממני, החשיבה הזאת. אני כבר לא שם כי זה לא משרת אותי יותר. זו שאלה מתעתעת כי נראה לי שהטבעי שלי כשהייתי בת 39 היה כזה, כי זה מה שהייתי אז.

אורנה – הכוונה היא הנטייה הטבעית, לפני שעשית התפתחות. אנחנו צריכים לעורר את השאלה הזו כי אז נדע על מה אנחנו צריכים לעבוד. נדע גם שאלה רשימות וזיכרונות מגילגולים קודמים.

נשאר עם השאלה הזו. תהרהרו בה. אנחנו נמשיך עם הנושא הזה של צורות הידע.

בתקופה שלנו אני מתארת לעצמי שצריך להיות מצב שלישי. זה כמו תזה-אנטיתזה-סינטזה. זה קו האמצע – לוקח את האחד, מחבר אותו עם השני, ומוליד תולדה חדשה. זו לא פשרה, זו תולדה חדשה, זו ישות חדשה. בתקופה שלנו אנחנו צריכים גם וגם. זה מה שמתאים לתקופה שלנו.

נפרד לדק ונתראה בעוד שבועיים.

print