21.06.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וורס הגורל / רודולף שטיינר
הַכְּמִיהוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הֵן כְּמוֹ זְרָעִים,
שֶׁמִּתּוֹכָן צוֹמְחִים מַעֲשִׂים שֶׁל רָצוֹן
וּפֵרוֹת הַחַיִּים מַבְשִׁילִים.
אֲנִי יכוֹלה לָחוּשׁ אֶת גּוֹרָלִי וְגוֹרָלִי מוֹצֵא אוֹתִי.
אֲנִי יכוֹלה לָחוּשׁ אֶת כּוֹכָבִי וְכוֹכָבִי מוֹצֵא אוֹתִי.
אֲנִי יכוֹלה לָחוּשׁ אֶת יְעָדַי וִיעָדַי מְגַלִּים אוֹתִי.
הַיְּקוּם וְנִשְׁמָתִי הִנָּם אַחְדוּת אַחַת אַדִּירָה.
הַחַיִּים צוֹמְחִים בְּהִירִים יוֹתֵר מִסְּבִיבִי
הַחַיִּים נַעֲשִׂים מאתגרים יוֹתֵר עֲבוּרִי
הַחַיִּים יֵעָשׂוּ שׁוֹפְעִים יוֹתֵר בְּתוֹכִי.
דיברנו בפעם הקודמת על סוגי התפיסה בתקופות השונות, ומתוך זה דיברנו גם על סוגי המורים השונים: מורים קלילים שהם יותר שיטחיים, הם מלמדים את מה שצריך והדמות שלהם והלימוד שלהם לא נחרטים בזיכרוננו, ולעומתם מורים שהייתה להם השראה והם הותירו את חותמם על נפשנו.
בתקופות השונות באנושות עומדת בחוד החנית צורת תודעה אחרת. התקופה שלנו היא סינתזה של תודעה אימגינטיבית שאיפיינה את שחר האנושות, אבל באופן ילדותי, בראייה בלתי אמצעית של הרוח בכל דבר ובכל ישות בטבע, ללא תפיסת ה'אני'. האדם היה כמו חלק מכל הבריאה.
לאחר מכן הגיעה התקופה של אברהם, שהביא את התפיסה של 'אני הנני', התפיסה של הבורא כישות בעלת רצון. בתפיסה זו, לא רק שיש בורא לעולם, אלא יש קשר שלי לבורא ולמה שהבורא רוצה ממני, והקשר שיש לי לשלשלת הבריאה והאופן שבו האדם צריך לגאול את כל הבריאה.
אח"כ הופיעה תקופה שהיא לא רחוקה מתקופתנו, והיא תקופה של 'יובש אינטלקטואלי', העולם נתפס באופן מכני, כמכונה ענקית שיש לה חוקים מכניים, שדרכם ניתן להסביר את כל היקום.
היום אמור להיות שילוב בין שתי התפיסות. הראייה ה'נבואית', רוח הקודש, הראייה הרוחית – חוזרת, מציצה מבעד לחרכים של הראייה הקוגניטיבית שלא הצליחה להסביר את מהות העולם ואת מקורו, אלא הצליחה רק לתאר את הפעולה הנראית לעין. כלומר, לא את המקור אלא את התוצאה. אנחנו רואים את התוצאות.
כיום יש כמיהה גדולה בעולם המודרני להבין את הסיבות, ולהבין שהסיבות לא באות מהאדמה ולא מהארציות, אלא שהמקור של הארצי הוא הרוחני, אך הפעם תפיסה זו עולה לאחר שהאנושות עברה את שלב קניית ה'אני'. זהו השלב העכשווי של שילוב בין ראייה נבואית לבין תודעה עצמית.
היום נתקדם עם הנושא הזה, שהוא הרבה יותר פשוט להבנה מאשר השיעורים על המינרלים והמתכות. היום נדבר על הילדוּת שלכם.
עד כה דיברנו על האלה נטורה, אלת הטבע, והיום נדבר על האלה קאלי.
ממאקרו למיקרו – איפה נמצא בביוגרפיה שלנו את התפיסה האימגינטיבית, התפיסה הישירה של הדברים, לא החשיבה על הדברים אלא היות בתוך הדברים, בתוך הביוגרפיה של האדם הפרטי? מצד אחד ההתפעמות, מצד שני הפחד מתופעות טבע כמו רעמים וברקים. איפה ביוגרפיה האישית אנחנו חווים כל דבר כחידוש גדול, כפלא, שאנחנו מרגישים שאנחנו מגלים את העולם, יוצרים את העלם?
זה קורה בתקופת הילדות, ובמיוחד בשביעון הראשון. אתם רואים שעברנו משחר התרבות אל שחר חייו של האדם הפרטי. בתור ילדים, הטבע מפעים אותנו, לפעמים הוא מעורר סלידה, ואולי גם מפחיד אותנו.
אני מפנה אליכם 3 שאלות:
מה הפעים אתכן בילדות? ממה התפעלתן?
ממה פחדתן? מה הפחיד אתכן בילדות?
ולמה ייחסתם כוחות מאגיים?
בילדות קורה לנו הרבה שאנחנו מייחסים כוחות מאגיים, כי אנחנו קרובים מאוד לרוח, ועוד לא הספקנו להתכהות, החושים שלנו עוד לא קהים. ככל שאנחנו מתבגרים החושים שלנו הופכים קהים אבל בילדות עוד לא איבדנו את חיות החושים.
בהקשר לשאלות אלה נדבר קודם על האלה קאלי. האלה קאלי היא אלה מהודו והיא אלת המוות. לעומת נטורה שהיא אלת הטבע והחיים, האלה קאלי היא אלת המוות ואנשים פחדו ממנה.
ביהדות זו אולי לילית. אל מול חוה שהיא אם כל חי, יש את לילית. חוה היא 'מלכות'. היא הייתה צריכה להיקרא חיה, אבל האריכו לה את הי' ל-ו'. י' זה אורות גדולים, ו' זה אורות קטנים. הוא קרא את שמה חוה במקום לקרוא את שמה חיה, והיא הפכה להיות תחת שליטתו. לילית היא הצד של הסיטרא-אחרא, הצד האחר.
האלה קאלי
אנחנו רואים שהיא שחורה, יש לה לשון אדומה, כמו נחש. לילית זה הנחש. קאלי זה שחור.
זו ה'מלכות' כשהיא מצומצמת, שאין לה שום אור, וגם אסור לה לקבל אורות כי אז זה מוות, כי אין לה חסדים. זו בהחלט אותה ישות, ייצוג של אותה מחווה.
מי רוצה לשתף בשאלות ששאלנו: מה הפעים אותי, מה הפחיד אותי, ולמה ייחסתי כוחות מאגיים.
משתתפת – אני יכולה להתייחס לכוחות המאגיים, כי אני זוכרת את החיות הזו. כל דבר היה מבחינתי חי, איזה נעל אני נועלת ראשונה בבוקר ולהגיד 'שלום' לבית כשאני יוצאת ו'שלום בית' כשאני חוזרת. כל מני שיחות עם אלוהים של מו'מ על דברים שאני מוכנה לוותר כדי לקבל דברים אחרים.
אורנה – את חיית מאוד בתוך הבלתי אמצעיות של עולם הרוח.
משתתפת – אני חושבת שעד היום יש בי משהו שמייחס כוחות לחפצים, כמו להגיד לבת שלי לא להגיד משהו על איזה מכשיר חשמלי שלא יעלב, והיא רגילה לזה… לתת חיים לדברים זה מוכר לי, הייתי בילדות מרגישה את זה חי. כשהייתי אומרת שלום לבית כשאני יוצאת, זה לא היה סמלי. זו הייתה מבחינתי פרידה ממנו. הכל היה חי. הייתה חיות של החושים.
אורנה – יש לך בהחלט את הקירבה הבלתי אמצעית לעולם הרוח. אבל היום זה לא טבע זה יותר הפנימיות של עולם הרוח. מה הפחיד אותך?
משתתפת – חושך הפחיד אותי. הייתי רצה בלילה ברחוב הביתה. חושך, אנשים רעים שאולי יקפצו עלי מהסימטה. התפעמות אני זוכרת, את הפליאה. הייתי רואה בדמיון איך בבניין שיש בו הרבה חלונות אז יש הרבה אנשים והמחשבות יוצאות מהחלונות. זה היה פלאי. הים הפעים אותי.
אורנה – האם היה משהו שעורר בך זרות? לא פחד, אבל דחייה?
משתתפת – אני זוכרת שהייתי הולכת עם אמא שלי לשוק וזה היה מעורר בי דחייה. היום אני אוהבת את השוק, אבל אז זה היה ממש דוחה אותי לראות את הירקות שנופלים מתחת לדוכן, היקרות הרקובים, והכל צפוף. הייתי אומרת 'רק לא ללכת לשוק'. אני פשוט באתי ממקום שמישהו אחר היה הולך לשוק.
משתתפת – אצלי היתה עולה תחושה של פליאה באופן שהנשימה הייתה נעתקת, ביום כיפור בירושלים. בבית הכנסת, תפילת 'כל נדרי' היא אחת התפילות שבה הרגשתי שהכל נפתח. עד היום כשאני שומעת 'כל נדרי' זה מפליא אותי עד כמה אני מרגישה את הנוכחות של האלוהה, משהו מאוד חזק. עד היום אני צמה, למרות שאין לי שום סיבה לצום אבל ביום כיפור זה אוטומט. גם אותי הפחיד חושך, זה היה ועד היום זה הסיוט שלי. חושך חונק אותי, כמו ג'ל. פעם צללתי במצרי טיראן, בחושך. שם באמת החושך חונק. זה היה מאוד קשה. עוד דבר שאני זוכרת הוא שלהוריי היה עץ ערבה בוכייה בחצר, והיה לי קשר עם העץ הזה. הוא ליטף אותי, הוא נתן לי להתנדנד עליו. לפני הרבה שני, בשנות ה-20 שלי, אכלה אותו תולעת מבפנים ונאלצו לכרות אותו. זה היה כמו כריתה של רגל בשבילי. הוא היה גבוה, מאוד עתיק. החלטתי לפרוס ממנו פרוסות לעשות ממנו מגש לגבינות. הנחתי אותו על הריצפה והוא התחיל להוציא ענפים. לגבי הכוחות המאגיים אספר שמגיל צעיר היינו הולכים לכותל, וכדי להגיע לכותל היה צריך לעבור דרך. ביום כיפור, רחבת הכותל והקיר, היה בהם משהו מאגי. היינו נשארים שם כל הלילה ולמחרת את כל היום עד שכיפור היה יוצא. לא הייתי דתייה והבית שלי לא דתי, אבל משהו משך אותנו ללכת לשם ולהיות שם בכיפור. אני לא יודעת אם זו מאגיה, כי חשבתי שמאגיה זה דבר שלילי.
אורנה – לא, לא, יש גם מאגיה לבנה.
משתתפת – אז זה היה מאגיה לבנה. עד הרגע שביקשתי אופניים ולא קיבלתי…
אורנה – הורידו אותך לקרקע.
שטיינר מדבר על הקשר בין התגלות, מפגש עם הכוחות האלה, לבין מצב פתולוגי. הוא מתאר את המורה של דנטה, ברונו לאטיני. הוא מתאר גם את הקשר הקרמתי ביניהם, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. בדרכו חזרה הביתה, לפירנצה לאטיני חטף מכת שמש עשתה כנראה שינוי בקשר בין הגופים ואז היו לו חזיונות.
שטיינר טוען שאותו ברונו היה במצב של דיכאון, ודווקא עיני הרוח שלו נפקחו במצב הדיכאון הפתולוגי. שטיינר מדבר בכמה מקומות על הקשר או הדימיון בין מצב פתולוגי למצב רוחני.
השאלה היא תמיד אם יש 'אני' שיפרש את החזיונות, או שהחזיונות יילקחו לכוחות הנגד.
"ואז שוב, מופיעים בני אדם כ – Brunetto Latini, מורו המפורסם של דנטה. במהלך מסעותיו, דרך כמה אירועים קרמתיים מוזרים, הוא סבל ממכת שמש שגרמה לשינוי בתודעתו. אירוע זה היה חשוב בהרבה עבור התפתחותו, מאשר הסבל אותו הוא סבל כאשר אחרון הגואלפסים (Guelphs) גורש מארץ מולדתו. בזכות הטרנספורמציה של התודעה היה ביכולתו להבחין באלה נטורה ולתאר אותה בספרו: Tesoretto. הוא תאר בצורה גרפית, מלאת השראה אימגינטיבית, כיצד – במסעו חזרה הביתה לארצו פירנצה – הוא הגיע לגבעה באמצע יער מבודד, ועל גבעה זו הוא ראה את האלה נטורה אורגת בנול שלה. היא גילתה לו את משמעות החשיבה, הרגש והרצון עבור הנפש האנושית, הטבע הפנימי של ארבעת הטמפרמנטים והתפקוד של חמשת החושים.
עיני הרוח והנפש שלו נפתחו. חוויה זו, במסעו הביתה מספרד לארץ מולדתו פירנצה – תחת השפעת מצב דיכאון פתולוגי – הייתה מציאות רוחנית. כתוצאה מהטרנספורמציה הפנימית שלו הוא ראה את החיים הנארגים של ארבעת האלמנטים – אש, אדמה, מים ואוויר, את הזרימה של הפלנטות ואת תנועתן, ואת הנפש עולה מהגוף לעבר הקוסמוס. הוא חווה כל זאת תחת השפעת הלימוד הרוחני אותו העניקה לו האלה נטורה."
שטיינר, 'דרכים נכונות ודרכים שגויות לחקירות רוחניות', 2018, פרק 4, עמ' 112
כמובן שמדובר בראייה על-חושית, לא בחושים הרגילים.
גם בזוהר יש תיאורים של הליכה בעולמות הרוח, מפגשים עם ישויות רוחניות שנותנות ידע לחברי חבורת הזוהר שמקפיץ אותם לתודעה גבוהה יותר. כל ספר הזוהר הוא תיאור מציאות כזאת – עולים למצב תודעתי בו פוגשים נשמות, שנותנות ידע אותו הם מעבירים אלינו, לדור אחרון.
אנחנו לפעמים במצבים כאלה, שאינם פתולוגיים אבל קשורים לחום. למשל, כשהחום עולה במחלה, אנחנו יכולים להזות הזיות. למשל בספר 'התקדשות' של אליזבת הייך היא מספרת על הבן שלה שהיה לו חום והזה הזיות. למעשה הוא התחבר לגלגול קודם שלו.
האם למישהו מוכר המצב שהאיבר הרוחני שלנו התנתק מהגוף והיה בקשר עם עולמות אחרים, או שהיה לכם חום או מצב אחר?
משתתפת – הבן שלי כשהיה קטן היה מתעורר בלילה, בלי חום, והיה בעיניים פקוחות אומר כל מני דברים בבכי 'אמא, אל תלכי, שלום לך'. היה ברור שהוא נמצא בעולם אחר. זה היה קורה לו הרבה, עד השביעון השני בערך ואז לאט, לאט זה נעלם. היום זה יכול לקרות רק כשיש לו חום.
יכולים להיות לנו גם חזיונות בהקיץ.
משתתפת – אני זוכרת שהיה לי חום מאוד גבוה והכל זז והיה מעוות. כל הצורות השתנו.
אורנה – כן, את ראית את התנועה שמאחורי העצמים.
משתתפת – אני לא מכירה את זה עם חום, אבל אבא שלי קם מניתוח ארוך בהרדמה מלאה, וכשהוא התעורר הוא מלמל ודיבר מלא כאילו שהוא היה שם בניתוח וראה כל מה שקורה. זה היה מאוד מבהיל. אמרתי לאחיות שאבא שלי השתגע.
מעצמי אני מרגישה הרבה שאני עוברת למצב הזייתי. לזה את מתכוונת?
אורנה – כן, כל מצב שאנחנו לא חווים את המציאות הפיזית.
משתתפת – וגם פעם אחת שעישנתי הרבה מריחאונה אני זוכרת שהסתכלתי על האגם בפושקאר וזה היה הזהיה אחת גדולה.
אורנה – הידע הזה, הראייה הזו, אבדו לנו. החליפו אותה התקופה האינדיווידואלית שמאפשרת לאדם להגיע
כשאני רואה אני כבולה לממשות, אין לי חופש. כשאני רואה אני יכולה להפריד את עצמי וליצור את האינדיווידואליות.
בתקופה שלנו אפשר להחזיר את זה.
ביהדות יש ידע מאוד קדום של זה. למשל בספר של חיים ויטאל, בפרק הרביעי של שערי קדושה. אני לא ממליצה לעשות את זה, אבל אפשר לקרוא ב'שערי קדושה' הוא מתאר שלב אחרי שלב מה צריך לעשות כדי להתנתק מהגוף ולהתחבר לתודעה גבוהה יותר.
איך אני יכולה בתקופה שלנו לא ללכת לאיבוד בתוך הכוליות הקוסמית? בשימוש בחומרים משני תודעה אנשים מספרים שהם מרגישים אחד עם כל הקוסמוס.
הדבר הראשון – לזכך את עצמך. אם לא הזדככתי במידות שלי אז זה לא יעבוד. צריך להתקשר לישויות באופן נכון. אני יכולה לתפוס את הדברים בצורה מעוותת. אם אני מזככת את עצמי בהשוואת צורה אז אני יכולה לתפוס את הישויות של העולם הגבוה. אם לא עושים את זה נכון, אם האדם לא מזוכך מספיק, זה יכול לגרום נזק.
עולם הרוח כל הזמן מדבר איתנו. העניין הוא אם אני יכולה להיות תחנת ממשק, מקום שיכול לתרגם את המסר הזה למשהו שיכול להיות קשור לחיים והמציאות פה. כי עולם הרוח כל הזמן סובב אותנו. השאלה אם אני כלי קיבול נכון. עולם הרוח משדר והמקלט שלי צריך לקלוט את השידורים. אני צריכה להיות מקלט טוב. עולם הרוח כל הזמן מדבר, ואני צריכה לשכלל את המקלט כדי לקלוט את הדברים.
היום משהו משתנה. יש כמיהה חזקה, וזה גם בגלל שעכשיו הגיע הזמן.
נחזור לדמות האלה:
נטורה – בעברית אנחנו יכולים לקרוא לה שכינה.
נדבר על האיכות הנשית, שמאפשרת לנו לקלוט את הזכרי, לקלוט את ההשפעה, בגלל שהיא מהווה עבורינו סמל לכלי הנכון, סמל להענקת חיים. מי היא בד"כ הדמות הראשונה שהיא ייצוג של האלה הזו שנותנת לנו חיים? אמא. ואם לא אמא אז יש לנו בילדות, אני מקווה, דמות אחרת שמעניקה קרקע להתפתחות שלנו, נותנת לנו רחם, מחוץ לרחם הגופנית, גם אחרי שאנחנו נולדים. רחם שבה נוכל להרגיש בטוחים, דמות של אמא שאפשרה את תחושת החיות, של החיים. שהזינה אותנו בתזונה הזו.
האם יש לכם דוגמאות לכך מהביוגרפיה שלכם?
משתתפת – אצלי זה אבא. כל מה שקשור ברחם החיצוני – סבלנות, הקשבה, סיפורי דמיון, טבע, חופש.
משתתפת – אצלי זו האהבה האינסופית שקיבלתי, משניהם אבל בעיקר מאבא, פשוט שפעה ממנו אהבה.
זו הדמות הראשונה, אבל יש גם דמויות אחרות שאנחנו פוגשים במהלך החיים שלנו, דמויות של נשים, שנותנות לנו את חווית החיים. זו יכולה להיות מורה, מדריכה, בייביסיטר.
משתתפת – אני זוכרת את המורה שלי לטבע ביסודי. זו המורה היחידה שאני זוכרת את שמה הפרטי והמשפחה. הרחם הזו שהיא נתנה לי קיימת עד היום. מבחינת הגישה שלי והאהבה שלי לטבע.
נשאל את אלו שלא הייתה להם אמא מהסוג הזה, איפה הם מצאו או חיפשו את התחליף?
משתתפת – אני חושבת שאני נאלצתי לספק את זה לעצמי בעולמות שיצרתי. היה לי ספר סיפורי התנ"ך, גרנו במקום שצפה על החרמון…
אורנה – אני חושבת שעד לפני כמה שנים מצאת את זה בבן זוגך.
בילדות התנהלתי לי לבד, לא היה מי שיעשה את זה. יצרתי את זה לעצמי. מאיפשהו צריך לשאוב חיים.
אורנה – כי מסתבר שאי אפשר בלי זה.
משתתפת – כן, כי מאיפשהו היה צריך לשאוב חיים.
מאיפה אתן שאבתן חיים?
משתתף – אני חושב שאמא הייתה עבורי עד גיל 19 מקום של הכלה, אמונה בי ואמונה לאפשר התנסויות, בלי עטיפה לוחצת. הרבה זמן עסקתי בחיפוש של התחליף. היום אני לומד לשחרר את התחליפים מלהיות שם.
משתתפת – לי הייתה אחותי, שגדולה ממני ב 17 שנים. היא גם הייתה המורה שלי לטבע בבי"ס יסודי, ותמיד הצטרפתי אליה לטיולי צפרות בטבע. היה לי גם עם מי לדבר. אבל זה לא לגמרי כמו אמא, זו לא הכלה מאה בלי תנאים, אבל היא בהחלט נתנה לי את המקומות האלה. אני שקעתי לעולם הדימיון אפילו עם ספרים הכי עלובים שמקבלים מהבנק, על מצרים העתיקה וכל מני תרבויות. וגם הייתי בחוץ הרבה, עם חברים, ובבית , כשהייתי לבד היו לי עולמות פנימיים של פנטזיות.
לגבי ההזנה – אמא שלי הניקה אותי ומאוד אהבה אותי והיו לה את המגבלות שלה, אבל כבוגרת יש לי קושי להזין את עצמי. אני מתכוונת בפיזי.
משתתפת – אצלי זה היה אבא וגם סבתא שלי. סבתא היתה הזנה אחרת, יותר רוחנית. מהצד של אמא של אמא שלי, הייתי מבלה אצל סבתא כמה שבועות בקיץ והיא הייתה כמו 'מאמא' כזאת. גם פיזית, היה אוכל. בבית לא היה אוכל ואצלה תמיד היה אוכל. היה משהו מאוד פיזי בסבתא.
אורנה – צריך את זה מאיזשהו מקום, את התזונה הזו. אנחנו מחפשים את התזונה הזו, גם את התזונה הרוחנית, כדי לקבל את הסביבה. תמיד אנחנו מחפשים מישהו שיזין אותנו. כבוגרים אנחנו מחפשים גם דמויות שיזינו אותנו מבחינה רוחנית, או שיאפשרו לפוטנציאל שלנו לצאת.
זו האלה הטובה, האלה נטורה. בפעם הבאה נדבר על האלה של המוות, שנתפסת בעיננו רעה. הכל כוחות והתגלויות של האינסוף. הפן הנקבי והפן הזכרי.
נסיים בזה שכל אחת תגיד מה אני לוקחת איתי היום מהשיעור?
משתתפת – רק בשביל הפרוטוקול אני אגיד שאבא שלי הזין אותי בצורה אינטלקטואלית.
אורנה – כן, היום דיברנו על אנרגיה נשית.
האלה קאלי קשורה לתקופת הקאליוגה, תקופת החשיכה?
אורנה – כן.
משתתפת – אני לוקחת שאלה ביוגרפית למה אני לא רואה את התזונה שאמא שלי נתנה. לא יכול להיות שלא קיבלתי ממנה תזונה כלשהי – למה אני לא רואה את זה? ועוד שאלה שאני לוקחת זה מעניין מה הילדים שלי יענו על השאלה הזו עוד 20 שנה.
משתתפת – אני גם תהיתי מה הילדים שלי יגידו עלי. אני גם חושבת שהייתי מאוד מבורכת בקן האהבה שגדלתי בו. אני מאוד מודה.
משתתפת – אני לוקחת את החלק שבו דיברנו על הפתולוגיות והקשר שלנו עם עולם הרוח כקליטה שלנו. וגם להתבונן על התקופה שלנו, מה קורה לחושים, וגם כשאנחנו מתבגרים והחושים מתכהים ונכנסים דברים אחרים. מעניין לאן זה הולך מבחינת דו-שיח שלנו עם עולם הרוח.
משתתפת – זה עשה אותי נורא עצובה, במיוחד בתקופה הזו שהייתי רוצה שתהיה איזו רחם לחבק ולערסל אותי אבל זה גם מחזק אותי, שהמקום היחיד הוא אצל אלוהים והקהילה שלנו, כמובן.