26.10.21
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור
חברים וחברות יקרים, אנחנו בשיעור השני של 'מציאות ומאיה'.
אם למישהו יש תהיות, השגות, שאלות, רצונות לגבי השיעור – זה הזמן להעלות אותם. השיעור הקודם היה פתיחה של הקורס. דיברנו ונמשיך לדבר על הבסיס של הכל: ישות האדם, שהיא גשר בין מציאות למאיה. היכולת שלנו להתחבר לממשות – שהיא לא המציאות כפי שאנחנו מכנים אותה 'המציאות הארצית' אלא הממשות כפי ששטיינר מכנה אותה 'עולם הרוח' – היכולת שלנו להתחבר לממשות זו אפשרית רק אם אנחנו נעלה ברמת התודעה שלנו.
לא כל מה שיש בנו יכול להתחבר לעולמות הרוח. הגוף האסטרלי שלנו לא יכול להבין את עולמות הרוח. הגוף האסטרלי שלנו (הנפש) יכול לחוות חוויות, אבל הוא לא יכול לעבד אותן באופן רוחני. הוא יכול לעבד אותן באופן רגשי, באופן ארצי, באופן פסיכולוגי. אין לו שום יכולת להתחבר לעולמות הרוח כי הוא לא הישות שבהשוואת צורה לישות הרוחנית. הוא לא ישות שדומה לישות הרוחנית. כדי לקרוא את הכתב של עולמות הרוח אנחנו צריכים להשתמש באיבר בתוכנו שהוא ה'אני'.
כמו ששטיינר אומר, אין דבר כזה אדם, יש דבר כזה Becoming. הוא אומר את זה בגרמנית. Becoming – להתהוות לקראת אדם, כי לא כל מה שאנחנו זה אדם. בתורת הסוד ובמסורת של היהדות, הרמה שכולנו נמצאים בה זה 'אנוש'. אנוש זה עוד לא אדם. אנחנו הולכים והופכים להיות בני אדם רק כשאנחנו מתחברים לחלק הרוחני שלנו. זאת אומרת שרוב האנושות – יכולה לקרוא לעצמה אדם? לא. ואת זה גם שטיינר אומר וגם ביהדות אומרים. שלא נחשוב שכל דבר ודבר בנו יכול לקלוט את הרוח. ורוב הזמן שלנו אנחנו לא קולטים את הרוח. אני לא מדברת עלינו, שאנחנו עושים עבודה אינטנסיבית ולא מפסיקים לעשות אותה, אבל גם אנחנו – בגישה האינסטינקטיבית שלנו, שיותר שייכת לצד האסטרלי-חייתי שלנו, אנחנו לא קולטים את המציאות. אנחנו מקבלים מידע ואנחנו לא מעבירים את זה למחשב על, למוח של הכל.
יש לי דוגמא יפה שהיא לא שלי: חללית-אם ששולחת חלליות קטנות, איברי חישה, לפלנטה, ואיברי החישה האלו הם הגופיפים האסטרליים. כשאברי החישה האלו מסתובבים על הפלנטה, יורדים בגאיות, עולים בהרים, ומתחילים לחוש את הפלנטה. ואז הם שוכחים שהם לא המעבד, שהם לא מוח-העל, והם מתחילים לעבד את התחושות באמצעים המוגבלים שיש להם. הם מוגבלים מעצם היותם איברי חישה חלקיים ולא המוח של חללית-האם.
כשאנחנו לומדים אנחנו צריכים כל הזמן להזכיר לעצמנו שכשאנחנו מרגישים משהו – אין לנו כלים להבין אותו אם אנחנו לא מחזירים אותו לשורש, והשורש זה תמיד עולמות הרוח. בקבלה זה נקרא 'השורש והענפים'. בקבלה העץ הוא הפוך, השורש שלו הוא למעלה והענפים משתלשלים ויורדים מעולם לעולם.
לפי הדימוי הזה, מה שאנחנו עושים זה שיש לנו משהו בענפים – זלזל – והזלזל שצונח מסתכל הצידה ורואה עוד זלזל. ואז הוא אומר 'זה הכל אותו דבר, אנחנו כולנו על האדמה, על אותו מישור, אז אני יכול להסביר את זה שאני במקום הזה מתוך הראייה שלי שכל החברות והחברים שלי נמצאים כאן'. הוא לגמרי שוכח שהמקור שלו, בין אם הוא יצא כבר מהעץ, לא עלינו, ובין אם הוא קשור לעץ – המקור שלו הוא בשורש.
לכן אנחנו חייבים תמיד להעלות את הדברים לשורשם. במילים שלנו – להעביר אותם ל'אני', לאיבר הרוחני שלנו, שהוא יפרש לנו את האינפורמציה שמגיעה מהמחקר שלנו בעולם הזה.
צבי אמר, כאשר מישהו רצה מאוד לחבל בביה"ס, שזאת אינפורמציה: 'עכשיו את יודעת עליהם ויודעת מה המצב'. במקום לקחת את זה למקום הרגשי (במיוחד שזה כבר נפתר והם לא הצליחו), יש לך עכשיו אינפורמציה, data. הוא התכוון שעלי לקחת אותה אל המעבד העליון – ה'אני', החוש לקרמה, חללית-האם – ושם תעשי את הפיענוח. כל עוד אנחנו לא שולחים את האינפורמציה הזאת לשורש שלה אנחנו חיים בשקר. אני מדברת בכמה שפות, אבל זה אותו דבר. ולא רק שאנחנו חיים בשקר, אנחנו גם משליכים אותו החוצה ולא לוקחים אחריות על זה. זה תמיד בא מבחוץ. זה לא בגלל שאנחנו רעים, אלא שזה בדיוק הדבר שאנחנו צריכים להתגבר עליו. זו בדיוק העבודה שלנו: אנחנו הושלכנו מעולם הרוח לעולם הזה – "בזיעת אפך תאכל לחם", "בעצב תלדי בנים", "ואל אישך תשוקתך", על כל מה שזה אומר – ואנחנו צריכים לטפס בחזרה אל עולם הרוח בסולם יעקב. זו העבודה שלנו. זה לא בגלל שאנחנו רעים כי שכחנו מהמקור שלנו. אנחנו שכחנו מהמקור שלנו כי הושלכנו מהמקור לעולם הזה.
העולם הזה הוא סימולציה. הוא בית ספר. ומכיוון שזה בי"ס תלת ממדי אנחנו תמיד חושבים שהפתרונות הם מתוך העולם הזה. אבל לא. פה יש את הניסיונות. אנחנו צריכים לשלוח את כל המידע שמצטבר כאן. דרך מה בא המידע לידי ביטוי בתוכי?
משתתפת – דרך האסטרלי.
אורנה – נכון. דרך הרגש שלי. אני מתפוצצת מזעם על משהו, וברור שנקודת המבט של ה'שלולית' שלי אני בטוחה שהשכנה עשתה לי משהו. ואם אני כבר ברמה יותר גבוהה אז אני אפילו אומרת 'נכון, זה ממני'. אבל אני עדיין לא מקשרת את זה למקור. אני אומרת 'ממני' ואני מתכוונת ל'אני' הפסיכולוגי שלי. אני חושבת שזה ממני כי האמא החורגת שלי עשתה לי ככה או אחרת, וזה תמיד היה העניין שלי להיות מושפלת ולהרגיש מושפלת – וכל זה עדיין להסתובב במישור הפסיכולוגי. גם כשכבר לקחתי אחריות והתקדמתי ואני מוכנה להגיד שזה לא החוץ, ושזו לא השכנה, ולמרות שאני לא סובלת אותה כבר למדתי שזה לא היא, ואני חושבת שזו אני, ולמה זו אני? בגלל כל הפסיכולוגיה שלי. ושוב אנחנו חיים בשקר.
יש כמה רמות של שקר. לנו נדמה שאם כבר עשינו את התנועה ולקחנו אחריות על זה, ואמרנו שהשני הוא לא אשם, אז אנחנו כבר במקום הנכון. אבל לא. יש עוד שלב: אנחנו צריכים להתחיל להשתחרר מהפרשנות הפסיכולוגית שלנו כי היא נמצאת בתוך ה'שלולית'. היא לא בשורש. זו העבודה להגיע אל עולם הממשות.
ואז אנחנו מקשרים ענף לשורש או מקשרים אור פנימי לאור מקיף. למדנו שאור פנימי זה כל האור שהנברא יכול היה לקבל אחרי שהוא דחה את כל האור. הנבראת, המלכות, דחתה את כל האור ואמרה 'אני יכולה לקבל רק 10% מהאור ואתו אני יכולה לעשות עבודה של השפעה'. אלה דברים שדוברו בשלושת השיעורים על מבנה העולמות.
אור פנימי – זה כל המודע. אור מקיף – זה כל מה שנמצא ב'על-מודע', שמקיף ולא יכול להיכנס אלינו. זה כל מה שלא מודע לנו, ולא תת-מודע במובן של פרויד. האור הזה רוצה להיכנס להכרה שלנו. זה מה שצריך להיות, זה כל האור שצריך להיכנס אלינו. לכן הוא מתדפק, הוא רוצה להיכנס פנימה, ואנחנו צריכים להרחיב את הכלי שלנו כדי שהוא יוכל להיכנס. זה נקרא 'ביטוש' – הביטוש של האור מקיף. הוא מבטש, הוא רוצה להיכנס כתודעה. אנחנו משתכשכים לנו בתוך 10% האור הפנימי ואנחנו חושבים שהתקדמנו. זה לא שלא התקדמנו. אנחנו התקדמנו אבל אנחנו נקראים לעוד התקדמות: להחזיר דבר לשורשו. להבין את הדבר מהמקום שבו הוא נוצר ובא לידי ביטוי כענף פה.
קבלה, אנתרופוסופיה, פסיכולוגיה – כל מה שרציתי להגיד זה שכדי לצאת מעולם המאיה צריך כמה מדרגות. ההתקדמות היא בדרך של מדרגה.
משתתפת – את אומרת שבהתחלה אנחנו עוברים ניסיון אסטרלי ואנחנו משליכים, וכולם אשמים לנו. אח"כ אנחנו יכולים להגיד 'זה לא היא, זה אני' אבל אנחנו מבינים את מתוך פרשנות פסיכולוגית, ביוגרפיה פסיכולוגית. ואת אומרת שיש מצב שלישי – שצריך להעלות את זה כדי להבין את זה במקור שלו. השאלה אם את יכולה להגיד משהו על השער הזה: איך מעלים משהו לשם? זו שאלת מפתח.
אורנה – קודם כל צריך לדעת שאי אפשר לעשות את זה לבד – צריך לדעת את זה. צריך להיות בתוך דרך רוחנית: לקרוא מה שכתבו אנשים מפותחים. צריך להיות בתוך קבוצה שעובדת – זה נקרא 'סביבה'. כל הכיתות של שטיינר, והענף, וכל מה שהוא יצר נעשה מתוך הידיעה שאדם חייב שהסביבה שלו תתמוך במאמץ שלו, כי הטבעי של כל מי שסובב אותנו ולא עושה את הדרך הזאת לא נמצא באותו מקום. אם אנחנו לא נהיה בתוך סביבה תומכת אז אנחנו יכולים כמובן ליפול, וזה תמיד יכה בנו כ'השטויות שלו' או 'הפנטזיות שלנו'. והדבר השלישי – צריך יועץ או מורה. קשה מאוד לעשות את זה לבד, כמעט בלתי אפשרי.
זה גם עניין של שלבים. מה שאמרתי עכשיו זו לא השמצה של הדרך. זה באמת הולך ממדרגה למדרגה. השבוע הייתה לי שיחה עם אחת מהמיועצות שלי. אמרתי לה משהו במסגרת של קבוצה לומדת, ומה שאמרתי לה היכה אותה בהלם. היא הייתה כמו משותקת, היא אפילו לא הרגישה. זו הייתה עבורי הפתעה כי לא אמרתי לה משהו חריג. אחרי זה בשיחה אישית היא הסבירה לי שקרה לה משהו שלא קרה לה אף פעם. היא לא נעלבה ממני. אספר את מה שקרה בכיתה: אני דיברתי על משהו, ואז היא אמרה משהו, ואני אמרתי לה 'את מפגרת אחרינו. את תמיד מפגרת אחרינו'. היא צעד אחד אחורה ממה שאני אמרתי. יש אנשים כאלה, שאתה מדבר איתם והם מדברים איתך ביחד, והם עונים לך על משהו שאתה אמרת מקודם. זו מעין לקות, אני מכירה שני אנשים כאלה: כל פעם הם עונים לך על משפט שאמרת קודם. אי אפשר לדבר איתם כי אין סינכרוניזציה. זה נורא מוזר, התופעה הזו. אני כמובן לא אמרתי לה מפגרת מבחינה שכלית, אלא ש'את צעד אחד אחרינו, אנחנו כבר לא שם, את מחזירה אותנו אחורה'. והיא נאלמה דום. אחרי זה, בשיחה האישית, היא הסבירה לי שהיא לא נעלבה. אמרתי לה שבעצם זו התקדמות מאוד גדולה מה שהיא עוברת. אני לא זוכרת למה בדיוק אמרתי לה את זה, אבל הבנו שהיא כבר במקום אחר – זה שזה היכה בה ולא העליב אותה זה אומר שהיא במקום אחר. זה היה ניתוח יפה, אבל מה שחשוב זה שהיא אמרה 'אהה, נכון', ואז היא התחילה לספר שזה אולי קשור לאמא החורגת שלה ולאירועים בילדות, ואני אמרתי לה 'אנחנו לא הולכים לשם – אנחנו לא הולכים לפסיכולוגיה הזאת. את כבר קפצת! את במקום רוחני אחר ושם אנחנו עכשיו'. אני מקווה שאתם מבינים את המהות של זה. אני לא הלכתי איתה לאירועי הילדות עם האמא, כי זה עבר. אנחנו לא שם. למה שאני אחזור איתה לשם?!
דבר כזה – מתי הוא יכול לקרות? הוא יכול לקרות כשיש מוכנות. זה לא שמיועץ בא ואנחנו מיד כבר שם, אלא כשאת רואה שיש התפתחות. ההתפתחות לא קשורה אלי כיועצת שלה, וגם לא קשורה באופן ישיר למה שהיא עשתה. קפיצת התפתחות זה תמיד משיכה מהעליון. בד"כ זה מלווה בשבר נוראי, אבל לא תמיד. אז הייתה משיכה מהעליון והבחורה הייתה במקום אחר. מצד אחד, היא זיהתה את זה ומאוד נפעמה, אבל מצד שני היא שוב רצתה לתת לזה את ההסבר הפסיכולוגי, או אפילו הקרמתי – וגם זה כבר לא עניין אותי.
יש מקום מאוד גבוה שהוא פשוט, והוא פשוט כל כך עד כדי שאפילו נעלמת הביוגרפיה במובן מסוים. זה "הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם" (ספר עמוס). זו הוויה אחרת אז למה אנחנו צריכים לחזור?
כשאנחנו חוזרים למקור זה 'Cristal Clear' . כולנו מכירים את המקום הזה. רק המקום הזה הוא המקום הרוחני באמת. כל היתר זה הצעדים שלנו לשם. אנחנו מתקדמים, וכמו שאמרנו: בהתחלה אנחנו בהכחשה, אחרי זה אנחנו לוקחים אחריות אבל אנחנו עדיין מתבחבשים בעולם המדומה. וכשאנחנו מגיעים לעולם הרוחני זה שקט. שקט מוחלט. זו פשטות. זה אותו דבר כמו "דע כי טרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור פשוט ממלא את כל המציאות…. ולא היה לו ראש לא היה לו סוף…" (מתוך תלמוד עשר הספירות).
אור פשוט. זה המקום הרוחני שיכול לחבר אותנו לא"ס.
משתתפת – כשאמרת שבשלב מסוים ההסבר הקרמתי כבר לא רלוונטי, אז אשתף שאני רואה במפגשי היעוץ שהשורש נמצא בעתיד, והקרמה היא מהעבר. זה כבר לא השורש.
אורנה – אני יכולה להגיד שהשורש נמצא במחשבת הבריאה. מחשבת הבריאה היא גם העתיד. במחשבת הבריאה הכל נמצא – עבר הווה עתיד נמצאים בפוטנציאל בו זמנית, ואז אנחנו מושכים כוח ממה שאת קוראת לו 'העתיד' אבל בתוך האלוהות זה נמצא מאז ומתמיד. משם אנחנו מושכים את הכוח.
זה מאוד קשה להיות בזרימה הזו: שמה שהיה אתמול נכון – היום הוא כבר לא נכון. אבל זה לא אומר שזה לא נכון באופן גורף, אלא לסיטואציה מסוימת. בסיטואציה מסוימת זה הופך להיות כבר לא נכון. זה מאוד קשה כי אנחנו מאוד אוהבים להיאחז במשהו וזה מאוד אנושי, במובן של 'אנוש'. זה לא 'אדמי'. אנוש זה לא אדם. אנושי זה לא החלק של האדם, אלא זה החלק הנמוך של האדם. אדם זה מהמילה 'אַדָמֶה לעליון'. זה מאוד אנושי לרצות לאחוז בדבר שהגענו אליו והוא כל כך טוב, ואנחנו לא רוצים להחליף אותו, אפילו לרגע, עד שכבר הגענו אליו. אבל זה לא מה שמתבקש מאיתנו כבני אדם מתפתחים.
זה גם חלק מהחירות שלנו – זה מה שמתבקשים לעשות בני אדם חופשיים. זה לא קורה באופן טבעי. אנחנו צריכים מישהו שישקף לנו שאנחנו תקועים, כמו שאני שיקפתי לה כשאמרתי לה 'את מפגרת צעד אחד אחרינו'. גם ביעוץ האישי – למרות שהיא חוותה חוויה שהיא לא חוותה אף פעם, היא פתאום חוותה את זה שהיא לא באותו מקום בכלל, עדין האסטרלי שלה רצה לקחת אותנו להסברים של 'מה קרה לה בילדות'.
אז מתי אפשר לשחרר את זה כבר? אני רוצה לתת דוגמא מצחיקה: בן זוגי, שכבר סיפרתי עליו הרבה פעמים ואתם גם יודעים מה הוא עושה, כל שבוע משכלל את השיטה שלו וכל שבוע זה יותר קצר, וכל שבוע זה יותר פשוט. אמרתי לו 'אני מחכה לזמן שיבואו הילדים ואתה רק תעשה 'פווו', ישאירו 400 שח וילכו'. ואלי יגיע הזמן הזה, כי היום זה לא רחוק מהזמן הזה: נכנס ילד לקוי מאוד, לא רק בכתיבה וקריאה אלא בכל המבנה הגופני שלו, ויוצא ילד אחר. זה לא משהו שאפשר להעלות על הדעת. אנחנו צריכים להתקדם לקראת הדבר הפשוט. זה כמובן היה משל.
הדבר שמשותף לנו ולעולם הרוח הוא רק הרוח שבתוכנו, שבאה לידי ביטוי במחשבה, אבל לא בכל סוג של מחשבה אלא רק במחשבה חיה, רק בשכל עליון.
משתתף – אני חושב שב'אפוקליפסה' שטיינר אומר שנאמר 'היו כילדים'.
אורנה – נכון. יושוע אומר 'אם לא תהיו כילדים לא תבואו בשערי שמים'. זה בבשורות. זה בדיוק זה – אם לא תהיה כילד לא תבוא בשערי שמים. זה החלק בתוכנו שאנחנו מנסים להתחבר אליו. זה רצוא ושוב, זה לא חיבור תמידי, כל עוד אנחנו כאן על פני האדמה. זמן תיקון זה לא חיבור תמידי – הרבה פעמים אחרי שאנחנו נרגיש אחדות אז נרגיש פירוד. זה יכול לקרות באותו יום או במרווח של חצי שעה, נרגיש מאוד עמוק ואז לא מחוברים, ואולי גם נטיל ספק בחוויה הרוחנית שהייתה לנו. לכן כל עוד אנחנו פה זה לא רציף, זה מגיע ולא מגיע. המקום שבו אנחנו מחזירים את החוויה הארצית לשורש שלה, אותן 'מיחושיות' של חללית-האם, הן מביאות את האינפורמציה לעולמות הרוח ומבקשות משם את הפתרון – זה המקום שמחבר אותנו לעולם הרוח. לכן העולם שלנו זה עולם ההתאמנות. בצורה גסה אפשר להגיד שגם הרוח שרוצה להכיר את עצמה, היא רוצה להכיר את עצמה דרך הביטוי שלה בחומר הגלם, בחומר.
בהרצאה הקודמת – שיעור 1 – דיברתי על בריאת העולם בשישה ימים, ובכל סוף יום יש התבוננות מצד האלוהות שנותנת פידבק למעשה שלה. "וירא אלוהים כי טוב" חוץ מיום שני, וגם אמרנו למה לא ביום שני. איך האלוהות יכולה להגיד 'כי טוב' אם היא לא תראה את השיקוף של המעשים שלה בחומר? החומר הזה, הנברא, דרוש לבורא. יש יחסי גומלין בין נברא לבורא. רוח זקוקה לחומר. לדברי שטיינר, יש זמנים שלרוח אין חומר לכאורה, ואז היא משתעממת, וכשהיא משתעממת אז קורים כל מני אסונות.
צבי הבין את זה ולקח את זה לביוגרפיה. יש גילים מסוימים שאנחנו במעין 'לימבו' – יש רוח אבל היא לא באה לידי ביטוי, אין לה 'פרויקט'. וכשאין לה פרויקט אז היא משתוללת. זה בא לידי ביטוי במעשים קיצוניים. למשל אנשים שיש להם רצון מאוד חזק ותשוקות חזקות – אז אומרים להם 'תעשו את הפרויקט הזה', וזה מנתב את הרוח, אם זה פרויקט חיובי. אם זה קורה, אז כל המשאבים הרוחניים הולכים לשם. ואם זה לא קורה, זה יכול לגרום להשתוללות, להרס, בחומר. אנחנו רואים את זה הרבה בנוער של היום, שאין להם פרוייקטים באמת. הם מרגישים תפלות בכל מה שנותנים להם לעשות, ואז הרוח המשועממת הולכת ומחפשת חומר, מחפשת מקום ביטוי. הם מוצאים את זה במקומות שנראים לנו מקומות של הרס, ולפעמים באופן אובייקטיבי אלה אכן מקומות של הרס. וככה הרוח שלהם באה לידי ביטוי.
האם היו תקופות בחיים שלכם שלא הייתם משוקעים בפרויקט חיובי, והרוח שלכם פעלה באופן הרסני? זה יכול להיות גם בצורה של השתוללות, או השתוללות מינית או אפילו כהאשמה עצמית, מחשבות שהולכות במעגל, מסתובבות, אין אפשרות לתעל אותן לעשייה חיובית וזה מתחיל להיות ממש מעין OCD כזה: למה עשיתי את זה ולמה עשיתי את זה כו'… זו רוח משועממת שאין לה באותו זמן חומר לעשות ממנו צורות, ואז היא בכל זאת עושה צורות, אבל צורות נפולות. זה לא תמיד רע. אני לא שופטים דברים באמצע שהם קורים. צריך להסתכל על כל קו החיים. לפעמים הרוח שלנו באה לידי ביטוי בצורה נפולה, אבל היא מתאימה לנו. וטוב שהיא באה ככה כי אנשים אחרים פשוט מקפיאים את הרוח וזה יכול לבוא לידי ביטוי כמחלות או כסטיות או כדברים אחרים שהאדם מדחיק.
מתי הרוח שלכם הייתה משועממת ואיך זה בא לידי ביטוי?
משועממת זו מילה של שטיינר. זה כאילו שאין לה – לרוח – חומר גלם לעבוד עליו.
"אמנם הרוח היא העיקר בכל דבר ולא הצורה. אולם כשם שהצורה בלי הרוח תפלה היא, כן גם הרוח חסרת-מעש היא אם אינה יוצרת לה צורה."
שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2014 עמ' 74
משתתפת – צורה זה כלי?
אורנה – צורה זה כלי, אפשר להגיד. עפ"י האנתרופוסופיה יש חומר היולי ראשון. באנתרופוסופיה מדברים על שבתאי קדמון כזמן שבו החומר ההיולי הראשון נוצר. אבל אם לחומר היולי הזה לא עושים צורה אז לרוח אין תפקיד, היא לא יכולה לבוא לידי ביטוי. כשהבורא ברא את עולמו, הוא ברא עולם כדי שאנחנו נכיר אותו, ונכיר אותו דרך מעשיו, ומעשיו באים לידי ביטוי. אנחנו עצמנו חלק מהעשייה שלו, אנחנו ראש החץ של מעשיו. אז הוא מסתכל עלינו, כדי לראות אם זה טוב או לא טוב. כבר כמה פעמים בהיסטוריה הוא ראה שמעשיו, פרי ידיו, משחיתים. מתי הוא הסתכל ואמר 'אני לא יכול לשאת את זה, אני חייב להרוס את היצירה ולהתחיל מחדש'. מתי זה קרה?
משתתפות – במבול. בסדום.
אורנה – במבול ובסדום הוא ראה את יצירי כפיו וראה לאן הם הולכים, היה חסר להם משהו. ההשמדה הזאת היא לא השמדה של נשמה, זה נפשות. הן באות אחרי זה בגלגולים. גם אנחנו גלגול של מי שהיה פעם. אז בני אדם מתו עד שלא נוצרה צורה של אדם שיכול לנהל דו שיח עם הבורא ולא לאבד את הקשר אתו.
הרוח מסתכלת עלינו. היא מסתכלת עלינו בציפייה כמו שכל הורה מסתכל על הילד שלו. מסתכל לראות אם המשאבים שהוא השקיע בילד שלו נושאים פרי. הרוח מסתכלת עלינו לראות איזה בני אדם אנחנו גדלים להיות.
נשאל שוב האם אתם זוכרים תקופה בחיים שלכם שהרוח הייתה משועממת מליצור דבר שאנחנו קוראים לו חיובי, ואז היא עשתה כאוס – השתמשה בחומר בצורה כאוטית, גם כלפי עצמכם וגם כלפי הסביבה. זה הרבה פעמים קורה בגיל ההתבגרות, אבל לא רק.
משתתף – יש לי דוגמא שקשורה בפגם, אני מבין עכשיו שזה קשור לפגם בגוף, ואולי גם פגם בגוף האתרי, וקשור לגניבות. הסתובבתי בסופרים וזה כל כך ריגש אותי. היום אני מבין שזה קשור לאיזושהי חבלה במשהו שבי לא החזיק צורה יפה או בריאה או נושאת פרי.
אורנה – אז זה נתן לך את הריגוש, אבל לא בדרך נושאת פרי.
רוח משועממת יכולה לבוא גם בפגיעה עצמית.
משתתפת – לי יש משהו כללי, מעין מוטו בחיים. זה שעד שלא בחרתי ברוח אז היא שיחררה אותי לשרירות, ולרוחות האדמה. היו לזה המון ביטויים. עד שלא בחרתי ברוח חייתי בשרירות רבת פנים.
אורנה – אבל כל הפנים היו דומות במובן הזה שלא הייתה בחירה.
משתתפת – כל הפנים היו דומות במובן הזה שהן היו חסרות כיוון. זה היה חסר כיוון. זה היה חופשי לעשות את הרע במיטבו.
אורנה – אנחנו לא צריכים להתייחס לזה בשיפוטיות. אלה הגישושים שלנו בחיים. אנחנו מחפשים עד שאנחנו מצליחים להתחבר לישות הזו, הפשוטה, הנקייה, שאנחנו. זה מסע שלם, עם חיפושים בכל מני מקומות.
משתתפת – זה גם יכול לתפוס אותך באמצע החיים. אני בגיל 36 פתאום הרגשתי שמיציתי משהו ואני לא יכולה להמשיך. זה אפילו לא היה לגמרי ברור, אבל פשוט חליתי. זה היה ממש אירוע.
אורנה – הרוח הפנתה את הכוחות שלה לגוף שלך.
משתתפת – רק אחרי זה יכול היה להיוולד משהו חדש, אבל אין לי ספק שהמחלה הייתה תוצאה של זה שהכלי כבר לא היה במקום הנכון, או לא קיבל את המזון הנכון.
אורנה – שטיינר מדבר על שלושה מצבי אינטראקציה בין חומר לרוח, ודווקא באדם המתפתח, לא במי שלא עושה עבודה.
- אינטראקציה בתואם מלא – כשיש איזון. הרוח עובדת על החומר ללא שיור. אין חומר מיותר ואין רוח מיותרת. יש התאמה.
- המצב עליו דיברנו עכשיו, שבו יש יותר מדי רוח ואין לה חומר לעבוד עליו. זה מצב שיש בו את הסכנה ללכת לכיוון הלוציפרי, של רוח שלא נטועה בתוך חומר, עד לשיגעון. במצב הזה ההשפעה של לוציפר גדלה. אנחנו מאבדים אחיזה בקרקע.
- מצב לא מאוזן שלישי הוא כשיש יותר מדי חומר. חומר יכול להיות לאו דווקא חומר פיזי. חומר יכול להיות דיעות שאנחנו מחזיקים וכבר לא רלוונטיות. מקובעות. כשיש לנו כבר מבנים מחשבתיים מוצקים, לא רוחניים כבר. שם הרוח דלילה יחסית לחומר. זה מצב שהוא גם לא מאוזן. לעומת המצב שבו יש יותר מדי רוח ואנחנו מאבדים אחיזה בקרקע, במצב הזה בו יש יותר מדי חומר אנחנו תקועים ואין לנו מעוף. אנחנו לא יכולים לזוז. אנחנו תקועים במבנים שעבר זמנם.
משתתף – חשיבה מטריאליסטית אהרימנית.
בדיוק ככה. אנחנו מרגישים שאנחנו לא מתרוממים. רוב האנשים יאשימו את הסביבה ויגידו 'זה בגלל אשתי, היא לא נותנת לי להתרומם, או בעלי'. רוב האנשים יאשימו את הסביבה, אבל אנחנו מקווים שאנחנו כבר לא במקום הזה. אבל במצב כזה אנחנו צריכים להבין שאיבדנו את הרוח, ואנחנו תקועים בדפוסי מחשבה שצריכים להשתנות ובהתנהגות שכבר לא רלוונטית. במצב הזה יש חוסר איזון לטובת הכוח האהרימני.
מי יכול להביא דוגמא למצב של איזון? זה אולי מצב שדווקא יותר קשה להביא לגביו דוגמא. איזון זה לאו דווקא בפיזי. תקופה או מעשה בהם הרגשתם אחדות בין הכוח היצירתי שלכם לבין אך שהוא בא לידי ביטוי בעולם. "וירא אלוהים כי טוב". לא מעט מדי, לא הרבה מדי. בלי שיור. אולי כשנתתם איזה יעוץ טוב, שהרגשתם שלא התאמצתם מדי, ולא פחות מדי, והמיועץ יצא עם משהו חשוב והיה איזשהו תואם בין מה שבא מהרוח לבין מה שנמצא וקרה בחדר. תחשבו על זה.
מצבים של חוסר איזון, שיש יותר מדי רוח, יכולים לבוא לידי ביטוי גם בפרנויה. פרנויה יכולה לקרות גם לנו באופן חלקי. פרנויה מתרחשת מכיוון שהחלק הרוחי שלי לא מושקע בתוך דבר מה פיזי פעיל, ואני לא בונה כלים לעתיד. כל הסיפור שלי במחצית הראשונה של החיים זה לבנות כלים. ואם אני לא מגשימה את זה אז זה כמו דיבוק. דיבוק – זה כשנכנסת בנו רוח עודפת. זו ההגדרה הקלאסית של דיבוק: כשנכנסת עוד רוח לתוכנו. ואז הרוח שאינה ממומשת לבניית כלי פועלת כפרנויה. האם היו לכם תקופות כאלה, של פרנויה, של מחשבות אובססיביות. תקופות בהן במקום להפנות את הרוח לעבודה יצירתית ולבניית כלים, אז הייתה רוח 'לכודה', שמסתובבת במעגלים. הייתה למישהו תקופה של פרנויה?
משתתף – לי היתה תקופה שהיו לי יותר מדי חלומות. זה פחד מאוד גדול.
אורנה – אני זוכרת שהייתה לך תקופה כזו. זה עבר?
משתתף – זה יותר טוב. עדין יש יותר מדי, אבל זה יותר טוב.
אורנה – אפשר להגיד שזה כמו דיבוק, זו רוח שמשתלטת. המון מסרים מעולם הרוח, ו'מה אני אעשה איתם עכשיו'. זו עודפיות של רוח.
משתתפת – אתמול אני קמתי בעודף רוח ובסוג של שגעת פרנואידית כזאת. הסתובבתי עם זה כל היום מעל הראש שלי כמו ציפורים שצייצו לי מעל הראש, כמו בסרטים מצוירים. זה ממש קדח לי את המוח. ולשמחתי יצרתי חברותא, דרשתי מהבנות שאיתי בחברותא להיפגש בערב וזה היה כמטה קסם. זה היה מדהים. לא עבדנו בכלל על משהו שהיה קשור לעודף רוח שהייתי בו, וזה פשוט נרגע והתאזן. זה ירד.
אורנה – זו דוגמא מאוד טובה, כי מה עשית עם עודף הרוח בעצם? השקעת את הרוח הזו בפעילות מחשבתית של מה שעשיתן שם, ואז היא כבר לא השתוללה לך כמו הציפורים בראש.
משתתפת – ממש כך. עכשיו הבנתי את הקשר של ההתעקשות להיות בחברותא ולעבוד ולא להרפות, ולהיות בתוך החומרים ולעבוד איתם. ממש עכשיו כשהסברת את זה אז הבנתי את הקשר, כי הייתי במצב אחד והצלחתי בעזרת החברותא לעבור למצב האחר. לא הייתי מצליחה לעשות את זה לבד.
אורנה – יפה מאוד. הצלחת לתעל את העודפיות הזו לצינור אחד מרוכז של דבר שנושא פרי. היו לך אינסטינקטים טובים, ידעת מה לעשות כדי לא להיטרף מהרוח המשועממת המשוטטת הזאת.
משתתפת – והשייכות לקהילה הזו היא מאוד משמעותית עבורי.
אורנה – אושר גדול לשמוע את זה.
מהי התקופה ההיסטורית שעליה אנחנו יכולים להגיד שהייתה תקופה של איזון בין רוח לחומר וזה בא לידי ביטוי גם ביצירות שלה? יוון העתיקה. שטיינר גם מציין את זה כאיזון מוחלט בין רוח לחומר, והחומר היה ביטוי שלם של הרוח שפעלה בתוכו, גם בפסלים ואפילו באולימפיאדה.
האולימפיאדה – לא הייתה ספורט פיזי כמו שיש היום אצלנו אלא זה היה תהליך של השקעה רוחית בפיזי באופן של איזון שלם ויפה בין רוח לחומר. בכיתה ה' בבי"ס וולדורף מנסים לחקות את זה, כשלומדים על האיזון וההרמוניה ועל יוון העתיקה. זה לא כמו ההתעמלות שלנו היום שהיא בעיקר פיזית (להוציא יוגה ופלדנקרייז), טיפול בגוף הפיזי בלי קשר לישות השלמה. זה מאוד אהרימני.
בביוגרפיה, איזה שביעון הוא זה שבו הרוח משתוללת? השביעון השלישי. ככל שאנחנו מתבגרים ועושים עבודה רוחנית אז hopefully אנחנו באיזון רוח וחומר. האיזון נמצא גם בשביעון השני, כי זה שביעון אתרי, ועוד אין את השגעת של גיל ההתבגרות.
לסיכום, היום למדנו שני דברים עיקריים:
הראשון – האופן שאנחנו צריכים להתקדם בקשר שלנו לשורש. השורש שלנו נמצא בעולם הרוח. וגם היעוצים שלנו יכולים להשתנות, בעיקר בהתבוננות שלנו על עצמנו, ולא תמיד בהתבוננות על המטופלים, שהם בשלבים כאלה ואחרים. כמו שנאמר כאן, אנחנו מושכים כוח מהעתיד.
דבר נוסף, דיברנו על כך שרוח לא יכולה להתקיים בלי חומר, וחומר לא יכול להתקיים בלי רוח. רוח בלי חומר – אין לנו שום מושג על זה, במובן שאור בלי כלי אנחנו לא יכולים לתפוס. אנחנו לא יכולים לדבר על האור, אלא רק דרך התפיסה שלנו. את הרוח אנחנו לא תופסים. למשל, כשאני מסתכלת עליכם אז אני רואה אתכם בצורת בני אדם, דומים לי פחות או יותר, אבל אני לא רואה את ה'אני' שלכם. אני יכולה לראות את הביטויים שלו בגוף שלכם ובהתנהגות שלכם. כך לגבי כל אחד ואחד, ולגבי כולנו. אנחנו חושבים שאנחנו מסתובבים בעולם ורואים עולם אמיתי, וזה לא נכון! מה שאנחנו רואים עובר דרך הכוח המדמה. אנחנו רואים את זה דרך האפשרויות שלנו לראות דברים אבל את הדבר כשלעצמו אנחנו לא רואים. לא רק את האלוהות כשלעצמה אנחנו לא רואים אלא את האלוהות שבכל אחד ואחד מתוכנו אנחנו לא רואים. אפילו את האלוהות ש'אנחנו' -אנחנו לא רואים. אנחנו לא יודעים מי אנחנו באמת, אנחנו לא רואים את זה.
אנחנו לא יכולים לדבר על רוח בלי חומר כי אין לזה שום משמעות, ולכן בעולם התודעה שלנו אנחנו יכולים לדבר רק על המקום שהתודעה שלנו תופסת – שיש רוח שנקלטת בחומר ועושה בו צורה. ואמרנו גם שאין בורא בלי נברא ואין נברא בלי בורא. אין משמעות. זה כמו שאני לא יכולה להגיד שאני אמא בלי ילדים. אין ילד בלי אמא ואין אמא בלי ילדים. כך אין בורא בלי נברא. בורא צריך נברא ונברא צריך בורא.
הדבר השלישי שנגענו בו היום הוא היחסים השונים בין רוח לחומר: איך באים לידי ביטוי מצבים שבהם היחסים האלה במצב מאוזן ואיך במצב לא מאוזן.
העצה הפרקטית שלנו היום היא שכאשר אני או המיועץ שלי נמצא במצב של טרפת, כלומר: רוח לא מנווטת, אני אגיד לעצמי, או למיועץ, שאני עכשיו משתקעת באיזשהו פרוייקט, אני אוספת את כל הרוח המשוטטת הזאת, שיכולה לבוא לידי ביטוי אצל כל אחד בצורה אחרת – כעס, חרדות, תלונות – ואני עכשיו הולכת למשל לכתוב מאמר. כל אחד ילך לעשות מה שמרכז אותו. זה מהכיוון הלוציפרי.
ומהכיוון של התקיעות, של עודף חומר אסטרלי, או עודף חומר מחשבתי נמוך שבא לידי ביטוי בדפוסים – אז אני צריכה להגיד לעצמי איפה אני לא משחררת? מה נראה לי כל כך ברור שחייב להיות, אבל הוא לא חייב להיות? כך נחשוב את מה שאנחנו לומדים באופן פרקטי.
משתתפת – בזכות השיעור הבנתי איזה סצינה בסידרה 'שטיסל'. היה לי בוז כלפי זה אבל עכשיו זה השתנה. היה שם מישהו שהתייסר במחשבות לגבי אשתו ואם היא צריכה להישאר בהריון כי זה סיכן את חייה, והוא הלך לרב שלו והרב אמר לו 'תיכנס לגמרא ותמצא שם מענה'. הוא הפנה אותו לתיעול של הרוח המשוטטת. מקודם אמרתי 'נו, שוב הפנה אותו לגמרא' ועכשיו זה קיבל משמעות אחרת.
אורנה – נכון, לא משנה גמרא או לא גמרא, העיקר זה הרעיון.
עוד דבר חשוב שדיברנו עליו בסוף זה ההתפתחות שלנו לקראת הפשטות, הפשוט. ההתבחבשות האינסופית שלנו בתוך הפסיכולוגיה שלנו לא תיקח אותנו מעבר לעולם הזה, ונישאר רק בתוך העולם הזה.
תודה רבה.