05.07.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
היום נמשיך את לדבר על האלה נטורה, שהיא אמא אדמה. דיברנו על נשים שמהוות עבורנו את הרחם והחיות, ועל הדמות הראשונה בחיינו שהיא כזו היא אמא. היום אספר לכם על צבי בהקשר זה.
בתקופת השואה הוריו של צבי החביאו אותו במנזר, עם אחותו התאומה ואולי גם עם אחותו הגדולה. לפני שאמו עזבה היא אמרה לו 'אל תשכח שאתה יהודי'. כשהוא יצא מהמלחמה הוריו נספו והוא גדל אצל דוד שלו ועבר טלטלות רבות. כשהוא עלה לארץ הוא הכיר את חניתה אשתו. הוא מאוד אהב אותה, היא הייתה בשבילו מעין אלה כזאת. צבי סיפר שהיא עשתה לו חניכה במובן זה שבזכותה הוא הלך ליוגה, בזכותה הוא הכיר את פלדנקרייז, בזכותה הוא למד מדיטציה טרנסנדנטלית… היא הייתה אלת הפיריון בחייו. אבל בסופו של דבר לא היא זו שהאירה ידע לעולם אלא היא הייתה כמו סביבה, רחם, שמטפחת את מי שהוא האחד שצריך להיות המוזן, שלאחר מכן יזין אחרים כפי שצבי הזין ומזין את האימפולס שלנו. אני חושבת שזה קיים באופן מסוים גם בסיפור של רוזנקרייץ, שבו יש 12 שמזינים את האחד ה-13.
כשהיא הייתה בגיל 71 היא סיימה את משימתה. ההסכמים הקרמתיים שלהם גרמו להסתלקותה מהעולם, כי אחרי שהיא איפשרה לו לגדול ע"י סביבה מאוד עשירה שהיא סיפקה לו, הגיע הזמן שהוא היה צריך להיות בלעדיה. אם היא הייתה נשארת בחיים, צבי לא היה צבי שאנחנו מכירים. הפריחה שלו התאפשרה מתוך השבר הגדול שנוצר כשהיא נעלמה. היא הייתה האמא הגדולה, היא גם נראתה כמו אמא גדולה, 'ביג מאמא'. כשהיא הסתלקה הוא התחיל את המסע שלו לתוך הסדנאות. את זה הוא סיפר לנו.
אם אנחנו נפגוש אישה כזו אבל לא נהיה מוכנים לזה נפשית, אז כלום לא יקרה, אנחנו נשאר כמו שהיינו. העיתוי שאנחנו פוגשים דמות כזו הוא חשוב מאוד. האם אנחנו מוכנים לשינוי?
האם היו דמויות כאלה, בד"כ נשים, שהופיעו בחיינו ולא זיהינו, לא היינו מוכנים עדיין לשינוי שהן הביאו לפיתחנו?
אנחנו עכשיו בחודש תמוז, והסיפור של תמוז מאוד מתאים לנושא הזה. מיד נרחיב על זה.
האם אתן רואות בביוגרפיה שלכן מפגש מוחמץ כזה, כלומר שלא עשה עליכן את הרושם שאולי היה מתקבל לו הייתן פוגשות את הדמות הזו היום? אולי הכלי שלכן לא היה מוכן?
משתתפת – אני בוודאות כן, עם סבתא שלי. אני פגשתי אותה ולהפתעתי כשבדקתי את השנים ראיתי שהייתי די גדולה שהיא נפטרה, אבל אני לא זיהיתי, החמצתי אותה לגמרי.
אורנה – מעניין. אז זה כאילו שהיא לא נתנה לך את מה שהיא הייתה יכולה לתת.
משתתפת – גם אני עם סבתא שלי. אמא של אבא שלי. חיים שלמים שהמסר שנטמע בי זה שהיא אישה לא טובה ופרימיטיבית. ואז בגיל 28 נסעתי למרוקו, ושם הבנתי את כל המחווה שלה. הבנתי מי היא, מאיפה היא באה, הבנתי את השורשים של כל ההוויה שלה, שבתור ילדה צברית בכלל לא ידעתי איך לאכול את זה ורק דחיתי את זה. פתאום במרוקו הבנתי מי היא והרגשתי קירבה מאוד גדולה. כל הטיול במרוקו שיתפתי את חבריי לטיול בתחושה שגיליתי את סבתא שלי. פתאום הבנתי הכל. ואז חזרתי לארץ ו-3 ימים אחרי זה היא נפטרה, בערב ראש השנה, ואני לא הספקתי לפגוש אותה מהמקום החדש. זה היה מאוד עצוב, אבל אני גם זוכרת את עצמי הולכת ללוויה ולשיבעה והרגשתי בכל זאת את הקירבה הגדולה. אי אפשר להגיד שזה לא היה משנה שהיא נפטרה, ברור שזה משנה, אבל הרגשתי שכן נעשתה טרנספורמציה ביחסים שלנו. זאת החמצה של חיים שלמים, שלי ושלה. למשל לא דיברתי איתה, כל החיים, כי היא מדברת מרוקאית ואני לא מבינה מרוקאית אז אני לא מדברת איתה. זה חיים שלמים שלא היה קשר. זו הייתה החמצה גדולה.
אורנה – תודה. מי עוד רוצה לספר לנו, אולי סיפור על תקופה מסוימת שהחמצתי מישהי כאמא אדמה, כנטורה, כאלה הגדולה, שבישראל נקראת השכינה, ואז אולי בתקופה אחרת היתה לי הזדמנות לפגוש אותה שוב והשתנתי ויכולתי לפגוש אותה מכיוון אחר…?
משתתפת – אני יכולה להסתכל על כל תקופה בחיים שלי, ותמיד הייתה שם אישה שהשפיעה עלי והתאימה בדיוק לזמן, וזה היה מתאים לכלי שלי באותה תקופה. לא החמצתי, ויש הרבה דברים שרק בדיעבד הבנתי כמה אותן נשים היו משמעותיות ומה היה התפקיד שלהן. כל פעם הייתה הדמות הנכונה שם.
במיתוס היווני נטורה הופכת להיות פרספונה. זו האלה שבילתה חצי מחייה בשאול. זה מתאים לחודש תמוז, למרות שתמוז היה אדם ולא אלה. זו לא מיתולוגיה אלא לפני המיתולוגיה, זה קרה בבל ואשור. תמוז היה אדם והיה נשוי לאלה. הוא חוטא, הוא לא מבין את החוקים, ואז הוא יורד לשאול. הירידה לשאול מסמלת את המוות. זה מופיע בטבע כחילופי העונות, בהן מתקיימים חיים ומוות. המורות שחזרו עכשיו מהכנס בפינלנד התרשמו מכך ששם אין חילוף של חיים ומוות – אין חילוף של לילה ויום.
תמוז היה מאהב של האלה אשתר, שנקראת במגילה שלנו 'אסתר'. היא הייתה אשתר והוא היה תמוז, הוא יורד לשאול ועולה בחזרה, ומהזיווג שלהם האנושות לומדת את כל התרבות שלה. בזיווג הזה של אלוהה ואדם היא מעבירה לו את כל התפיסה של המחזוריות והוא מעביר את זה לאנושות. בסופו של דבר הוא לא צריך להישאר בשאול כל הזמן, הוא מתחלק בזמן השאול עם אחותו. גם פרספונה לא נשארת בשאול כל הזמן. האהוב שלה בא להציל אותה מתוך השאול ואמרו לו שיש דבר אחד שאסור לו לעשות וכך יוכל להציל אותה, והדבר הזה הוא להסתכל אחורה. זה מעניין כי זה מופיע גם בהקשר של אשת לוט – מה זה להסתכל אחורה? להסתכל אחורה זה להסתכל על המקור האלוהי שברא אותנו. למשל באשת לוט אמרו להם לא להסתכל אחורה. בסדום הבורא החריב את סדום ועמורה והיה אסור להם להסתכל על הפעולה הזאת. להסתכל אחורה זה להסתכל אל המקומות שאסור לי להסתכל עליהם. אשת לוט הסתכלה והפכה לנציב מלח. היא מסמלת את מלכות, שבגמר תיקון תקום לחיים בחזרה מתוך המלח הזה.
המיתוסים האלה רווחו ועובדה שעם ישראל לא שינה את שם החודש. תמוז זה לא שם בעברית. אבל עם ישראל וכל התרבות העברית לקחה מהתרבויות שהיו מסביבה ועשתה לזה טרנספורמציה. למשל, חום הקיץ – תמוז הוא חודש של חום הקיץ, מוות לקראת תחייה בסתיו, וחז"ל לקחו את החום הזה, שהוא גם התעוררות מינית. תמוז זה מזל סרטן, זה שייך לקיץ, ויש מיתוס שמי שאוכל סרטנים אז זה מעורר אותו. את הילת החום חז"ל לקחו לאפשרות של טרנספורציה: הרצון לקבל שלנו מתרחב, מתחמם עם תשוקותיו, ואת ההתחממות הזו של תמוז יש לקחת להתחממות שמאפשרת צמיחה, או הרחבה של המרחב הנשמתי ולא של הרצון לקבל. לכן בין היתר, ישראל השאירו את זה בשם 'תמוז' כי יש כאן עניין חשוב של היחסים בין אלוהים והאדם – מה קורה אם האדם שוכח את מקומו. במיתוס זה בא ביחסים בין תמוז לאשתר, אך באדם היחיד זה מתבטא בשאלה עד כמה אני יכולה לעמוד מול החיבור עם האלוהי. מה אני לומדת ממנו ואיך אני יכולה לאבד את זה, למות, ולהתחיות מחדש. לרדת לשאול ועוד פעם להתחיות.
זה הסיפור של הטבע – הטבע הוא מחזורי. בישראל לקחו את זה ובמקום עבודת אלילים הפכו את זה למשל למיסתורין של 'פרה אדומה' (פרשת חוקת). פרה אדומה מטהרת את הטמא אבל מטמאת את הטהור. זה כמובן קשור למלכות ולמלכות דמלכות ולמתי מותר להשתמש בה ומתי לא, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. עכשיו נגיד שישראל לקחו את כל המיתוסים של עבודות האלילים, שמאחוריהם עומדת כמובן אמת רוחנית גדולה, והבינו את האידיאה שעומדת מאחורי המפגש הזה. זה בא מבבל.
בסופו של דבר הוא הסתכל אחורה ואז הוא איבד את פרספונה, אבל הוא איבד אותה רק לחצי שנה. חצי שנה היא הייתה בשאול, וזה מה שמסמל את הלילה, את החום של היובש. חצי שנה היא הייתה על-פני האדמה, וזה מסמל את הליבלוב, את האביב, את הצמיחה.
מבחינה ביוגרפית נסתכל על ארבעת עונות השנה ואיך הן מסמלות את חיי האדם. למשל בגיל שלי (60) אני רואה שאני חייבת להאט, לא יכולה כבר בו זמנית לעשות כל כך הרבה דברים. זה אחרת, זה לא קל להשלים עם הקמילה הזו, ואם אין צמיחה רוחנית אז זו בהלה גדולה מאוד להגיע לתקופה הזו, שאמנם היא לא נקראת קיץ אלא דווקא חורף החיים, אבל זה המקום שבו פרספונה יורדת לשאול. אמנם הגיל הוא לא כל כך מבוגר אבל זה כבר הרבע האחרון של החיים ומתחילים להיפרד.
כתבה לי אניטה, שהייתה ראש הפורום של ה ITF. עכשיו היה כנס יועצים בפינלנד, המורות שלנו היו, והיא לא הייתה, היא החליטה שזה כבר לא מתאים לה. ועם זאת היא ליוותה בליבה את הכנס וכתבה לי 'אני יודעת שיש אנשים קרובים שעבדתי איתם ושאני לא אראה אותם יותר וזה עצוב'.
התמוז לא מסמל דווקא את המוות, אלא את התחייה. המוות והתחייה.
משתתפת – אני מבקשת לשאול למה אסור להסתכל אחורה? האם זה בגלל 'במופלא ממך אל תחקור'?
אורנה – כן, זה המופלא ממך. מה שמאחור זה הסיבה שלך, זה המקור.
משתתפת – אולי זה גם איסור להסתכל בכוחות ההרס הגדולים ממך?
אורנה – כאן ספציפית זה כוחות הרס, אבל גם אם אלה לא היו כוחות הרס, גם אם זו הייתה התגלות של הבורא באופן כזה של אור כל כך גדול, גם אז אסור להסתכל אחורה.
יש לנו 4 עונות השנה בחיים שלנו:
אביב – הנעורים והילדות. יש הרבה כוחות חיים, אנחנו מתחיים מהאפילה שבאנו ממנה. זה כמו שפרספונה עולה מהשאול ומביאה איתה חיים. זה הזמן שפרספונה מבלה עפ"נ האדמה. ואח"כ בא קיץ.
קיץ – זה השיא, זה האמצע של החיים. אצלנו נוכל להגיד שזה בערך גיל 40. שיא הבשלות. אח"כ מגיע הסתיו.
הסתיו – אנחנו מתחילים להתייבש. או שמשמינים או שהופכים להיות יבשים וגרמיים. ככה זה בטבע, למרות שאנחנו שומרים לא להיות זה או זה, אבל ככה זה בטבע, בפיזי. ברוח זה צריך להיות הפוך. ואז בא החורף.
בחורף – פרספונה יורדת לשאול. זה עולם המוות. זו הזיקנה והבלות של הגוף. אחרי זה יש חזרה לאדמה.
פרספונה לא מתה, היא מתחת לאדמה. היא תעלה שוב בשנה הבאה. בכל שנה היא עולה שוב להתחדשות. זה גם התמוז שמסמל את ההתחדשות.
אנחנו יודעים שהשינויים בחיים שלנו נראים לנו כמו ירידה לשאול ואנחנו יכולים לחוש ממש מוות, כמו מוות זמני, 'המוות הקטן'. אבל המוות זה עולם הרוח את זה צריך לזכור! גם 'המוות הקטן', המשברים שלנו – כשאנחנו שם אנחנו בתוך עולם הרוח. אנחנו יורדים לשאול, כמו תמוז וכמו פרספונה, ואנחנו עולים משם שוב. זה החוק של הרה-אינקרנציה. לא רק ממהלך חיים אחד לשני אלא בתוך החיים עצמם.
גלגול נשמות יש גם במהלך חיים אחד. ממש גלגול נשמות באופן שהנשמה שלך מתחלפת, נותנים לך נשמה אחרת. אלא שזה לא קורה הרבה. למה אנחנו מתים, מתים ממש ועוזבים את העולם הזה?
אנחנו מתים ממש כדי לשכוח. כשאנחנו קמים לתחייה בגילגול אחר אנחנו לא זוכרים שהיינו יעל, או שהיינו ורד או שהיינו ג'יזל. לא זוכרים. גם אם אנחנו מתים בתוך החיים, המהלך הוא מהלך שתובע מאיתנו שכחה. זה לא קורה הרבה. למה? כי אם אני שוכחת את ישותי הקודמת ולא הצלחתי להתפתח אל ישותי הבאה – אז זו טרגדיה נוראית בשבילי, זה דיכאון נוראי. לכן זה אומר ששומרים עלי. רק לאנשים מאוד חזקים נותנים כזה משבר, שכל החיים הקודמים שלהם נראים להם זרים, כאילו זה לא הם. שטיינר מדבר על זה בקשר לגיל 30 בתקופות קדומות, שאנשים היו חוזרים אחרי גיל 30 לציוויליזציה עם ביוגרפיה שונה, היו שוכחים לחלוטין מי הם. אבל לא נדבר על זה עכשיו, אלא נדבר על גילגול נשמות.
כשאני חוזרת בגילגול אחר אני לא זוכרת מי הייתי וזה מאפשר לי להמשיך ולעשות תיקונים. אבל אם אני הייתי מתה בחיים למי שאני, וזה קורה גם אם לא הרבה, אז כל מה שהיה קודם היה זר בשבילי. כל מה שאהבתי, כל מה שהרגשתי קרובה אליו, אפילו אני והיחס שלי לעצמי – אני לא מזהה את עצמי. ואם אני לא מצליחה להיוולד מחדש אני נמצאת כמו ב'כף הקלע', בין לבין. זו יכולה להיות טרגדיה מאוד גדולה. לא דיברנו על זה אף פעם באופן הזה.
אנשים שצריכים לעשות התקדמות מואצת, שיש להם תפקיד יותר מאשר רק בשביל עצמם, הם יכולים למות בתוך החיים, ומי שנולד מזה זה מישהו אחר לגמרי.
המוות הוא תמיד עולם הרוח. כשאנחנו מתים אנחנו נולדים.
שאלה ביוגרפית: מישהו מאיתכן חווה מוות כזה, משבר שיצאתן ממנו כמו ישות אחרת?
משתתפת – אני חוויתי וגם עכשיו אני חווה מוות כזה, זו לא הפעם הראשונה בביוגרפיה שלי.
אורנה – הפעם זה סיפור אחר, כשאת תצאי מהמוות הזה את תהיי אחרת, את תהיי זרה ליישותך הקודמת.
משתתפת – בעזרת השם.
אורנה – השם כבר עוזר, שימי לב.
משתתפת – אני יודעת, אבל זה לא עושה את זה יותר פשוט.
אורנה – נכון, אף אחד לא אומר שזה פשוט. זה קשה מנשוא.
מי עוד מכן יכולה לזהות את התהליך הזה?
משתתפת – אני לא מבינה מה זה לשכוח את הישות הקודמת ולא להתפתח לישות החדשה, להיות בלימבו הזה.
אורנה – זה לשכוח מי היית. נגיד שאת אוהבת צבע ירוק, ואת אוהבת לאכול חביתה ואת אוהבת לבלות בים. ואם עכשיו את חלילה מתה בתוך החיים האלה ואת קמה לתחייה, אז עכשיו את לא אוהבת ירוק ולא אוהבת חביתה ולא אוהבת לבלות בים. את מסתכלת על הישות הזו שאהבה את זה וזה נראה לך בן אדם אחר, זר. זר לך. זה סימן שקיבלת נשמה אחרת. שיש לך גילגול נשמה בתוך החיים. במוות הרגיל כשנקום לתחייה אנחנו לא נזכור שהיינו אורנה או ג'ודי.
משתתפת – את זה אני מבינה, אבל את אמרת שיש מקרים טרגיים שלא זוכרים מי הייתי.
אורנה – לא, אני אומרת שזה לא קורה הרבה כי אם זה היה קורה אז זה היה עלול להביא לזה שמישהו מת ולא יכול להתחיות בתוך החיים, ואז זו הייתה טרגדיה. לכן זה לא קורה הרבה, לכן זה קורה מאוד מעט ורק לאנשים שעולם הרוח חושב שהם יכולים לעמוד בזה.
משתתפת – מה זאת אומרת נשמה אחרת, אם הנשמה זה ה'אני' וה'אני' הוא נצחי?
אורנה – נכון, את צודקת, זו לא נשמה אחרת כי הנשמה היא נצחית, והכוונה שאת מקבלת את הנשמה שלך בדרגה אחרת של התפתחות, כי הלבוש שלה משתנה והלבוש הוא מי שאת מזהה את עצמך. אז הלבוש הוא אחר, ואם קוראים לך אפרת אז את מקבלת לבוש אחר לגמרי. לפעמים מרגישים ממש דחייה מהעבר, זרות.
כדי למות בתוך החיים צריך להיות בן אדם מאוד חזק. למות ולא למות. למות ולהתחיות. כשאנחנו מתים את המוות האמיתי, הגדול, המוות משחרר אותנו. משחרר מכל העסק הזה שנקרא בשמנו, מכל העומסים הנפשיים וכל ההזדהויות. נותן לנו אפשרות להתחיל מחדש. המוות הוא התיקון הכי גדול. אין תיקון יותר גדול מהמוות. זה כאילו שגמרנו את מה שיש לנו לעשות כאן, אבל יש עוד מה לעשות, ואנחנו לא יכולים לעשות את זה כאן. לכן מאפשרים לנו מנוחה ואז להתחיל מחדש, להמשיך ליצור כלים. כמו פראלאיה.
בקבלה זה התהליך כאשר פרצוף גולגלתה מגיע לגמר האפשרויות שלו ליצור כלים אז הוא כמו מת, כל החומר הרוחני עולה לעולם הרוח, ושם יש תהליך של לידה חדשה, של פרצוף נוסף שיכול לאגור אורות ע"י יצירה של כלים חדשים. אני לא יודעת אם זה בדיוק ככה, יש הבדלים, אבל התהליך של המוות הוא תהליך של מנוחה ועיבוד, ואפשרות לצאת חדשה. אני יוצאת חדשה.
אם היינו זוכרים את כל הגלגולים שלנו זה היה מאוד מכביד עלינו. כך גם בתוך החיים זה היה מאוד מכביד עלינו אם היינו זוכרים כל מה שקרה לנו.
יש פרק בסידרה 'מראה שחורה' – הפרק נקרא "תולדות חייך" The Entire History of You – הפרק השלישי והאחרון בעונה הראשונה – שבו שמים לבני אדם צ'יפ שמאפשר להם לראות ולהקרין את כל האירועים שלהם בעבר, באופן מדויק לפי יום ושעה, כמו בסרט, זאת אומרת שאף דבר לא נשכח. השכחה, הדבר המבורך הזה – החשיכה שהיא שכחה מבורכת – נעלם מהחיים של בני האדם המודרניים. היום יש לנו דבר דומה בטלפון הנייד, או בפייסבוק, שכל כמה שנים מזכירים לך מה שאולי אתה לא רוצה לזכור. באותו פרק זה מביא לטרגדיה.
השכחה מאפשרת לנו מנוחה. אם אנחנו לא שוכחים אז אנחנו צוברים אשפה, כי מה שצריך להישכח זה טוב שהוא ישכח. זה אהרימן שרוצה שלא נשכח, שנתייחס לכל דבר כבעל אותו ערך.
נכון שיש אנשים שכל הזמן מדברים ועל כל דבר, ובסביבתם מרגישים שהפטפטת היא אינסופית וזילות של המילים כאילו אין דבר יותר מקודש מדיבורים? זה לצבור פסולת.
המוות, השכחה, מאפשר לעשות ריסטרט, לאתחל את כל המערכת מחדש. למרות הקרמה. זה גם קשור לעונות השנה, כמו גם לעונות השנה בחיים שלנו.
אני לא מתלוננת על הגיל שלי אבל אני שומעת אנשים מתלוננים, כי זה כואב. זה כואב לאבד דברים שהיו לך קלים וטבעיים, אבל אם יש לך דרך רוחנית את רואה שמתוך החשיכה נולד משהו אחר, והוא החיבור לעולם הרוח. אלו עונות השנה בטבע, ואילו אנחנו כמובן מעל הטבע, אנחנו לא כפופים לטבע ברוח שלנו. הגוף הפיזי שלנו כפוף לטבע, הרוח שלנו לא כפופה לטבע.
אנחנו יכולים לקרוא לעולם הרוח עולם הנצח, ולעולם החומר – העולם שחולף. בתוך החיים עצמם יש כל הזמן מתח בין החולף לנצחי. מתי המתח הזה בא לידי ביטוי ואיך?
העולם הפיזי החולף נותן לנו מענה לכמיהות שלנו, למרות שהבסיס של כל הכמיהות שלנו הוא רוחני. למשל, כשאני מתאהבת או כשיש לי פרויקט חדש, אני יכולה לשכוח את היעוד הרוחני שלי כי העולם הגשמי נותן לי מענה. אז אני שוכחת את היעוד הרוחני, אני שוכחת למה אני פה.
ואז מגיעות תקופות שהעולם הגשמי לא נותן לי מענה ואז אני נאלצת להיזכר בנצחי, אחרת לא יהיה לי שום דבר. אז אני מבלה זמן מסוים בלחיות בנצחי, בלהיזכר למה באתי לכאן – באתי לכאן לתקן. כולנו באנו לכאן לתקן. אנחנו מתקנים את חטא אדם הראשון, את הנשמה השבורה של האדם הראשון. תוך כדי זה שאנחנו מתקנים את הנשמה השבורה של אדם הראשון אנחנו מתקנים את העולמות, כי העולמות ונשמת אדם הראשון באים במקביל מאז שבירת הכלים, רק שהעולמות נקראים חיצוניות, ונשמת אדם הראשון נקראת פנימיות. נרחיב על זה בקורסים אחרים.
זו התנועה בין הנצחי לחולף. בחיים שלכם – האם זה בא לידי ביטוי? זה יכול להיות שבבוקר אני בנצחי ובערב אני בחולף, או שבוע פה ושבוע פה, או תקופה תקופה.
משתתפת – אני מרגישה ככה את ההבדלים כשאני בתוך יעוץ לבין החיים, מחוץ ליעוץ.
אורנה – זה שלב מסוים. הפער ילך ויקטן. זה גם תלוי באיזו סיטואציה בחיים את תהיי. יש סיטואציות שיותר קל לשמור על התודעה הזו, ויש סיטואציות שמאוד קשה לשמור על התודעה הזו. אבל אני גם יכולה להגיד שבמקרה שלך החברה העסקית שבה עבדת מילאה אותך למשך הרבה זמן בתשוקה ובהתלהבות, כי זו עשייה של פרוייקטים וזו באמת חדשנות ובאמת עיסוק בדברים מלהיבים ואת באמת מוכשרת, אבל באיזשהו שלב את לא יכולת יותר להמשיך רק בזה, שזה שייך לחולף. ואז היית צריכה לחפש, ואיזשהו זמן היית נעה בין זה לזה, ולפני שנתיים בערך עשית מעבר חד ומהמם אל הנצחי. אז זה כמובן לא כל רגע ורגע, אבל בהחלט היה מעבר כזה אצלך.
משתתפת – אצלי זה כמו שאמרת, בבוקר ככה ובערב ככה, ואז אני כל פעם נזכרת בכלי של הפרדת כוחות הנפש, ואני מעלה את עצמי דרגה מעל הרגשות והתחושות ואני רואה את התמונה אחרת ורואה שיש יציאה אל הנצחי. אומנם אני עדיין כל הזמן צריכה לתרגל את הדבר הזה, אבל הוא מתקיים.
אורנה – את כל הזמן תצטרכי לתרגל את זה וכל הזמן תצטרכי סביבה נכונה, שזה אנחנו.
משתתפת – כן, אני מרגישה את זה.
משתתפת – כשלימדתי (לימדתי 12 שנים יוגה) כל שיעור היה עבורי להיות בנצחי. זה היה כמה שעות ביום. ואז הייתי חוזרת לעולם החולף. כשהייתי מלמדת, שום דבר מהעולם החולף שלי לא היה קיים, לא כאבים ולא מצוקות ולא שום דבר אחר. היום כשאני מתרגלת לבד זה הרבה יותר קשה להגיע לרגעים של הנצחיות. מגיעים אבל לא אותו דבר. הנתינה היא זו שהביאה אותי לתחושת הנצח. היום אני כבר לא מלמדת קבוצות. אבל אני בלמידה אינסופית.
אם ניקח את המיתוס של פרספונה, כשאנחנו מחוברים לנצחי אז אנחנו מעל האדמה, וכשהחוט הרוחני שלנו ניתק, אז זה כמו לרדת בחזרה לשאול. גם אם אנחנו לא מרגישים את זה, למרות שאנחנו בשלב שלנו כבר כן מרגישים את הירידה הזו כמו אל השאול. המיתוס הזה מתאר בדיוק את שני הדברים האלה: הזמנים שאני מחוברת לרוחני הנצחי, או שאני חיה את החיים הרגילים שלי. רוב האנשים חיים בתוך השאול, רק שהשאול נראה להם מאוד מפתה ויפה. השאול לא צריך להיראות מפחיד כמו גיהנום. גם המטריקס זה השאול. מהשאול עוד אפשר לעלות ולא למות, כי 'שאול' זה 'שאלה'. אני חושבת שאני חיה אבל אני לא מחוברת באמת לרוחני. זה קורה לנו הרבה בחיים וזה קרה לנו ועדיין קורה, שהחוט הרוחני ניתק ואנחנו שואלים פתאום מה זה כל הדבר הזה? מה זה הסיפור הזה? מה אני עושה כאן, בשביל מה כל הדבר הזה? אני שומעת הרבה תלמידים שמשתפים אותי וגם אני לפעמים שואלת מה זה שיש לך בי"ס, מה זה שיש לך זרם? מה זה הסיפור הזה? וגם אתם בודאי לפעמים שואלים רגע מה אני עושה כאן, כשיש בחוץ חיים, משפחה, חו"ל…. ? זה קורה לכם לפעמים? אולי פחות ופחות עם ההתפתחות….
משתתפת – בתקופה לפני שאבא שלי נפטר, לפני כ-3 שנים, חוויתי בו זמנית את הנצחי והחולף. החולף של המוות הפיזי והנצחי.
אורנה – המוות של אבא שלך היה תהליך חניכה בשבילך. חניכה בשביל כל המשפחה.
משתתפת – כן, זו הייתה חוויה חזקה מאוד בשבילי לראות את הנצחי והחולף ובמה אני בוחרת להאמין. עכשיו כשהיינו בפינלנד היו כמה אירועים קטנים שבעבר אולי היו מסעירים אותי ועכשיו לרגע הם לקחו אותי ואז בחרתי תוך זמן קצר בנצחי.
אורנה – אנחנו הרי כל הזמן משתנים. ההכחשה שלנו היא בגלל שזה קורה מאוד לאט, אפילו בפיזי. אנחנו לא בבת אחת נהיים בני 60. בכל פעם קורה שינוי קטן, ואת לא שמה לב שאת לא נראית כבר בת 30. למשל, כל האנשים בלפיד נורא נחמדים אל שלום ואלי. אף פעם לא היו כל כך נחמדים אלי. שנינו הבנו שמתייחסים אלינו כמו שני זקנים חביבים, שדווקא נראים טוב ובכושר, וזה עוד יותר מחבב אותנו על כולם ואף אחד כבר לא 'לא מנומס' אלינו, כי אנחנו לא רלוונטיים. זקנים הם לא מאיימים, אתה לא מתנצח איתם כמו עם מישהו בן 40 כמוך, זקנים הם כבר פסה. מתייחסים אלינו כמו ילדים קטנים. שמנו לב לתופעה שכולם מחייכים, אומרים היי. זה אף פעם לא היה ככה, ואני הולכת כבר 40 שנה. הבנתי שהגעתי לגיל שאני כבר לא רלוונטית בשביל אנשים. זה נחמד.
השינויים קורים לאט, אבל הם גם יכולים לקרות מהר. כשהשינויים קורים לאט אז אנחנו מכחישים את השינוי, וגם כשהם קורים מהר אנחנו קודם כל מכחישים את השינוי, אלא אם קורה דבר שאי אפשר להכחיש.
בפינלנד אחד המובילים של הפורום של היעוץ הביוגרפי הבינלאומי, שנראה צעיר למרות שהוא כבר בן 70, תמיד נראה מוקפד, צעיר, ונראה שהוא ומחלה או מוות בכלל לא קשורים זה לזה, והוא קיבל שבץ באמצע הכנס, והוא חצי משותק. אני מכירה אותו. ולי זו לא הפתעה, דברים כאלה לצערי הם לא הפתעה בשבילי. יש שהיו בשוק כשזה קרה. למה השוק? כי אנחנו מכחישים! הרי כל הזמן דברים משתנים ודברים נעלמים, אבל אנחנו בחרדה גדולה מזה. אחד הביטויים של התפתחות רוחנית זה להסכים לשינויים.
משתתפת – וגם נדמה לנו שהחולף הוא הנצחי.
אורנה – זו הטעות של כולנו: שנדמה לנו שהחולף הוא הנצחי.
ההסכמה לשינוי נותנת לנו ידע רוחני. הרבה פעמים זה קורה רק בדיעבד, כשאני מסתכלת אחורה ורואה מה השינוי הזה גרם. אבל אנחנו צריכים בכל רגע ורגע לדעת שהדבר הנצחי היחיד בחיים האלה זה השינוי, ושום דבר לא ישאר אותו הדבר. שום כלום.
האם אני מוכנה לשינויים האלה?
ההסכמה לשינוי מאפשרת לנו לגלות את מה שנמצא מעבר לחולף. את הנצחי שנראה מעבר ל'מקרה'. המקרים משתנים, בני אדם משתנים, אירועים משתנים, מה שנראה לי כל כך חשוב וכל כך מטריד פעם נראה היום שולי. אבל אם אני מסכימה לשינויים אז אני יכולה לגלות את הרצון הנצחי, את הרצון של הרוח, שנמצא מאחורי הקלעים של האירוע החולף.
זה תפקידו של האירוע הביוגרפי. הוא 'מקרה', אבל לא במובן שהוא קורה במקרה. הוא אירוע שאם הוא לא היה אז היה אירוע דומה לו, מפני שהוא צריך לייצג משהו מהנצחי. במובן הזה הוא 'מקרה'. ואם אני מסכימה ל'מקרה' להשתנות אז אני מתחילה לגלות את החוקיות הבלתי-חולפת, הנצחית, שמאחורי התופעות שאני פוגשת בעולם כאירועים ביוגרפים.
התפקיד של האירוע הביוגרפי זה להעצים את הרוחני ואת הנצחי. התפקיד של החולף זה להוציא את הרוחני מהכוח אל הפועל, לממש אותו, לתת לנו לתפוס אותו דווקא באמצעות החולף. באמצעות החולף אנחנו יכולים לתפוס את העוצמה מעוררת היראה של הנצח, של הכוחות שנמצאים מאחורי האירועים.
הכוח שנמצא מאחורי האירועים זה רצונו – רצונו להיטיב לנבראיו. זה הרצון. גם באנתרופוסופיה מדובר על זה. הרצון הוא ישות נצחית. גם הרצון שלנו. גם ה'אני' שלי הוא רצון. הוא מתפתח דרך האירועים והמעשים החולפים.
המשימה שלנו בזמנים קשים היא לא להסתכל אחורה, להחזיק מעמד, להסתכל קדימה. קדימה מותר לנו. אם נסתכל אחורה אנחנו יכולים ליפול, להתנתק, להיכנס לכהות חושים על מנת לא להרגיש את האימה.
משתתפת – אני הבנתי בשבוע האחרון משהו לגבי ה'מקרה'. לפני כחודשיים אמרתי לך שאני מרגישה שאני צריכה שוב להיות חולה בקורונה. כשהייתי חולה זה היה בשבילי מסע כזה שהתבודדתי מכל מה שסבב אותי ועברתי חוויה מאוד חזקה, זה היה בהתחלה כשהיה וירוס קשה. בשיחה ההיא אמרת לי שאני פשוט צריכה את הזמן הזה כמו שהיה לי בקורונה ושאני לא חייבת בשביל זה להיות חולה. זה היה לי אז בקורונה כמו מסע התקדשות. ועכשיו כשנסענו לכנס בפינלנד פתאום יום אחד הבנתי שאני נמצאת בתוך ההתבודדות ההיא שביקשתי לעצמי במחלה. את אמרת לי שזה לא העניין של המחלה ורק שם הבנתי את זה ואמרתי לעצמי שגם אם זה לא היה קורה בפינלנד ולא הייתי נוסעת – הזמן הזה של החיבור לנצחי הזה, הוא היה חייב לבוא. הרגשתי שהוא צריך לבוא כי אחרת אני לא אחזיק מעמד.
אורנה – אז תודה לאל שהוא לא בא במחלה והוא בא בפינלנד.
משתתפת – זה הובהר לי עכשיו שהמקרה הוא רק איך הדבר שצריך לקרות יבוא לידי ביטוי, אבל בכל מקרה הוא בסופו של דבר יבוא לידי ביטוי.
אורנה – נכון, זאת אומרת שעלינו לא לקדש את המקרה. כן עלינו לחבר אותו לנצחי אבל לזכור שהוא לא חזות הכל. למצוא את הנצחי שמאחורי החולף. אם אני נצמדת לחולף קשה לי מאוד למצוא את הנצחי, אני מתרכזת במקרה ואני חיה אותו כאילו הוא השלם. אבל הוא לא השלם.
משתתפת – לפעמים יש מצבים של מקרה שאני לרגע נכנסת לתוכו ואז אני אומרת לעצמי 'מה מהמקרה הזה את תקחי איתך לקבר?' . 99% מתפוגגים לי בשנייה. כל מה שלא נצחי. אני רוצה להמליץ על ספר שנקרא 'הבוקר בא תמיד' – ספר שירה של שיבטה טויו. אישה יפנית בת 98. שירים על זיקנה.
שוכחת / שיבטה טויו
ככל שאני מזדקנת / והשנים חולפות / אני שמה לב ששכחתי / אי אלו דברים / שמות אנשים / כמה מלים / זכרונות כאלה ואחרים. / מדוע, אם כך, איני עצובה? /זו שמחת השכחה / קבלתה המלאה של השכחה. / לעת ערב נשמעת / שירת הציקדות.
אורנה – שכחה וחשכה זה מאותו שורש. אי אפשר כל הזמן להיות באור.
משתתפת – המשוררת הזו התחילה לכתוב בגיל מאוד מאוחר. השיעור היה מעורר מחשבה ומקסים. תודה.
משתתפת – הייתי מופתעת שלהסתכל אחורה זה להסתכל לסיבה. לפני השיעור חשבתי משהו אחר לגמרי. עכשיו כשהבהרת את זה אני מרגישה שזה מילא אותי בידע אחר, אפילו לא מחשבה אלא ידע.
תודה לכולם, ערב טוב.