26.07.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
הגענו לשיעור האחרון בקורס 'מציאות ומאיה'.
משתתפת – אני מבקשת לשתף בקוריוז. הייתי בתערוכה שבסיומה המבקרים הוזמנו להשתתף בסרט בתלת מימד. כבוגרת הקורס היה מעניין להסתכל בתגובה של 3 נערות לסרט: הן צרחו, ופחדו ואחזו אחת בשניה, בעוד בס"ה הן יושבות על כסא. זה היה ממש כמו שאנחנו מתנהלים בעולם – מאמינים לסרט, צורחים, נבהלים, ומישהו מסתכל עלינו, שאנחנו עם ה'משקפיים' האלה שמראות לנו מציאות מסוימת. הן היו כל כך בתוך הדבר הזה, בתוך ה'מאיה'.
אורנה – אנחנו חיים ומתים עם המשקפיים האלה. זה מתקשר לנושא שלנו היום.
הספקנו לעבור כמעט על כל הספר. תוכלו לרכוש את הספר ברגע שהוא יצא. הספר מהווה השלמה וביסוס מאוד טוב לקורס הזה. היום השיעור יעביר אותנו מהנושא של 'מציאות ומאיה' אל הנושא 'הפילוסופיה של החירות' שילמד במסגרת זו בשנה הבאה.
היום נדבר על הבחירה החופשית ועל עולם האמת. מול זה אפשר להציב את הרוח שלא חופשיה ועולם המאיה. זה אותו דבר.
עולם הרוח קיים. הוא קיים באופן אובייקטיבי, אבל אנחנו צריכים להאמין שהוא קיים, כי אין לנו את עולם הרוח בתוך הדעת, להוציא חוויות שהן מחוץ לדעת. אנחנו צריכים ללקט אינפורמציה ותחושות וחוויות ואירועים שמחברים אותנו ומרגישים לנו כאילו שהם לא מהעולם הזה. אנחנו צריכים לבנות את האמונה. רק כשאנחנו מצליחים לבנות את האמונה אז עולם הרוח מתגלה לנו.
נתחיל במפגש הראשון של צבי עם עולם הרוח. התיאור הזה של עולם הרוח מאוד מזכיר את דבריו של שטיינר בנושא קוסמולוגיה:
אירוע ביוגרפי
הנרי: " בזמן מלחמת העולם השנייה הייתי בן 10, מוסתר במנזר קתולי, בודד לחלוטין, ללא אימא ואבא. סבלתי ובכיתי במשך תקופות ארוכות. יום אחד היה לי כעין חיזיון: אני נמצא בריק, בחשכה, ללא אדמה מתחת לרגלי, מפלס את דרכי בתוך המרחב כדי להגיע לגבול החלל הריק הזה. ראיתי שעד כמה שלא אתקדם, אפגוש מולי כל הזמן את הריק. פתאום עלתה בי המחשבה, שגם אם אתקדם לנצח אפגוש תמיד את הריק, האַין הזה. ואז עלתה בי תחושה איומה, שאני כמו נבלע בתוך דבר שאין לו סוף; חלל שאין לו גבול, וצולל לתוכו – לנצח. הדבר גרם לי לסחרחורת, ולתחושה של דבר מה מצמרר ומייאש; מן ייאוש קוסמי."
מציאות ומאיה, עמ' 258, הוצאת כחותם
אנחנו רואים כאן חוויה שמזכירה את שבתאי קדמון. ככה אנחנו מתחילים לאסוף נתונים מהביוגרפיה שלנו ומהביוגרפיה של היקום, להשוות בינהם, ודרך זה לחזק את האמונה שלנו. דרך ההתנסות הזו צבי פגש את האַיִן. זה שבתאי קדמון – האַיִן. זה מפגש עם עולם הרוח בלי מסכים. זו חוויה שיכולה להיות מאוד טראומטית כי האדם פוגש 'חומר' אחר. החומר שאנחנו פוגשים בד"כ זה החומר הכי גס בעולמות, וכאן אנחנו רואים משהו שמתנהג לגמרי אחרת, זרות נוראית.
האם מישהי מכן עברה חוויה דומה, חיזיון, מפגש עם האַיִן, עם האינסוף? צבי מתאר כאן מפגש עם האינסופי – הוא מבין שכמה שהוא ילך הוא אף עם לא יגיע, הוא ישאר בתוך משהו שאין לו סוף, אבל הוא כל הזמן יחווה את החלל שאין לו גבול, והוא מסתובב שם לנצח. זה כמו שזורקים אותך לחלל ואתה מסתובב שם לנצח. מן הסתם זו תחושה הכי איומה שיכולה להיות. האם מישהי מכן חוותה משהו דומה?
למשל, אני שמעתי ממישהי שהיה לה חיזיון. זה היה מסוג החלומות שאת לא יכולה להקיץ מהם, אפילו שאת יודעת שאת חולמת. מכירים את זה? את נמצאת בתוך סיוט, ואת יודעת שזה חלום, ואת ממש מנסה לצאת מזה אל המציאות עצמה, ובשביל לצאת אל המציאות את צריכה להתאמץ, ומרוב מאמץ ועייפות את נופלת שוב לתוך החלום המסויט. אני מכירה את זה. זו חוויה מאוד קשה – להיות בתוך אירוע, את יודעת שזה חלום, זה סיוט נוראי, ואת לא מצליחה לצאת ממנו. את צריכה איזושהי התכווננות פנימית לצאת, ואז עוד פעם את נופלת, והוא ממשיך כאילו לא הפסקת. זה מאוד מוזר. בכל אופן, למטופלת היה דבר כזה, ובחוויה הזו היא הייתה אצל המטפלת שלה, והמטפלת פתאום נראתה לה אחרת, כמו בקוסם מארץ עוץ. המטפלת שלה היתה קטנה וגוצה, ופתאום נראתה לה כמו הקוסם מארץ עוץ. היא ידעה שזה לא ככה, אבל כך היא נראתה לה. העיניים שלה הראו לה משהו אחר והיא נבהלה, כי היא ראתה שהעיניים הפיזיות מראות לה משהו לא נכון והיא לא יכולה לראות אחרת. הדבר הכי גרוע היה שהיה יקום שלם מפריד בינה לבין המטפלת, הן היו בשני יקומים נפרדים, וביקום שלה – של המטופלת – רק היא נמצאה. היא רצתה לקרוא למטפלת שתקרא לבעלה, אבל היא ידעה שאם בעלה יגיע הוא יהיה ביקום של המטפלת ולא ביקום שלה, וגם שתכף מאשפזים אותה בגלל שהיא ביקום אחר. היקומים האלה לא מרוחקים במרחק כמו שאנחנו מבינים מרחק, המטפלת הייתה מול העיניים שלה אבל היקום שלה היה אחר, כאילו שהיא חיה בהוויה אחרת ואין מעבר, היא נידונה לבדידות נוראית ואף אחד לא יכול לעזור לה, בחלום-חזיון הזה, כי כל מי שיבוא יגיע ליקום של המטפלת. היא מספרת שזו הייתה חוויה נוראית. זה גם מפגש נוראי עם עולם הרוח.
לכן מצווה עלינו לשים מסכים, כדי לא לפגוש את עולם הרוח באופן שהוא ימוטט אותנו. אפשר להגיד שזה תדר אחר לגמרי – תדר של האינסוף. אנחנו חיים בתדר של סופיות, אינסוף בשבילנו זה פחד נוראי. אנחנו יכולים להרגיש את זה בזמנים שאנחנו בדיכאון ונראה שזה אף פעם לא יעבור. הדבר הכי קשה בדיכאון זו התחושה שזה נצח ושלא תצאי מזה לנצח.
אני עברתי דבר כזה, לא עם דיכאון אלא כשהרגלים שלי נפגעו כשילדתי, ואף אחד לא יכול היה להגיד לי אם זה יעבור, והיו כאבים 24 שעות ביממה. אני זוכרת שרק רציתי שיגידו לי 'עוד 5 שנים זה יעבור', שיגידו לי איזהו מועד שיהיה לזה סוף. התחושה של האינסופי הייתה בלתי נסבלת.
בשבילנו הנצח הוא אימה.
צבי עבר את החוויה הזו בגיל 9, גיל מכונן. מאז זה ליווה אותו ועיצב את כל חייו. זו הייתה אימגינציה של המצב הממשי שלו במנזר, שההורים שלו נלקחו למחנות והוא הושם במנזר עם שי האחיות שלו והוא היה בבדידות. צבי אמר שהסבל הנוראי הזה, שהוא שרד אותו, בנה בו יכולת להתמודד עם האימה הזו וכל הזמן לנסות להתקדם לתוך האינסוף הזה, במחשבות שלו ובכל העבודה שלו.
התיאור הזה כאמור מאוד דומה לשבתאי קדמון. כשצבי למד את האנתרופוסופיה זו הייתה בשבילו הוכחה שעולם הרוח קיים, כי הוא חווה את עולם הרוח בילדות, ומצא בידע הקבלה לחוויה שלו.
אנחנו צריכים לחוות את עולם הרוח בנפש ולא במחשבה. במחשבה אנחנו לא יכולים להכיר את עולם הרוח, זה בתוך הדעת. האפשרות לחוות את עולם הרוח זה בתוך הנפש, וגם האמונה קשורה לנפש. צבי אמר שעכשיו יש לו חירות לבחור לאמץ את הידיעה שעולם הרוח קיים.
זה מחזיר אותנו לרוח חופשיה ורוח לא חופשיה. אדם שהוא רוח חופשיה – יכולה להחליט להאמין בעולם הרוח. רוח לא חופשיה – אין לה את החופש הזה. היא כל הזמן צריכה הוכחות. אבל את עולם הרוח אי אפשר להוכיח, הפרמטרים שבהם עולם הרוח נחווה הם לא פרמטרים של הוכחה. לכן רוח חופשיה יכולה לבחור לאמץ את המסקנה שיש עולם רוח ולהאמין, בעקבות אירועים שקורים לה, כמו צבי. או לא לאמץ אותה. רוח חופשיה יכולה לבחור לאמץ ולהאמין. כי האמונה היא בחירה, זו בחירה כל יום מחדש. אני כל יום מחדש מצהירה על האמונה שלי, בפני עצמי. אני בוחרת להאמין. יכולתי לכאורה לבחור לא להאמין, אבל החירות באה לידי ביטוי בזה שאני בוחרת להאמין. רק אם לא תהיה סיבה (במובן של סיבה ותוצאה בעולם הארצי) לבחירה שלי באמונה – זה אומר שאני חופשיה. אם יש סיבה לאמונה שלי אני לא חופשיה, אני מותנת ע"י הסיבה. כל יום מחדש אני בוחרת להאמין – כל אחת מאתנו יודעת שהיא צריכה לעשות את זה – וכל יום מחדש אני בוחרת שאני מאמינה בעולם הרוח. אני מאמינה שבתשתית העולם הזה, שהמקור לעולם הזה, הוא עולם אחר, ואין לזה הוכחה.
אני לא אומרת שיש אלוהים כי הבראתי מהמחלה, אלא גם אם לא הבראתי – יש אלוהים, כי אני בוחרת להאמין. אמונה היא בחירה. זו הרוח החופשית. זו בחירה חופשית.
המלאכים וכל ישות אחרת מעל האדם לא מתמודדים עם אמונה כי הם בידיעה. כשאת בידיעה את לא מתמודדת עם אמונה, את לא צריכה אמונה. רק האדם באשר הוא אדם מתמודד עם אמונה. רק אדם חופשי יכול לבחור מתוך חירות להאמין.
משתתפת – ממה שתיארת אני מרגישה את האמונה באופן אחר. אנחנו בוחרים להאמין, אבל כשאין לנו את המפגש עם האימה של עולם הרוח אז כל שאלת האמונה עולה. זה כמו להגיד שאני מאמינה אבל לא מתוך אימה כזו. אני חושבת על חוויה כזו שלי עצמי ושואלת את שאלת האמונה בעומק. המפגש של צבי, המפגש של הביוגרפיה עם עולם הרוח, ממש חופף.
אורנה – הוא יכול היה לעשות את החיבור הזה, והוא בחר לעשות את החיבור הזה, והוא בחר להאמין. למרות שעולם הרוח קיים אובייקטיבית, אנחנו צריכים להאמין שהוא קיים. אם נאמין אז נתפוס אותו גם בתוך הדעת, ואם לא נאמין – לא יעזור לנו כלום. מאיתנו נדרשת אמונה.
לכן המשימה של האדם היא יותר קשה מהמשימה של הישויות הגבוהות.
משתתפת – מאיתנו נדרשת האמונה בעולם הרוח אפילו עוד בטרם מפגש כזה איתו.
אורנה – אפילו בטרם מפגש כזה טראומטי. יש לנו מספיק אירועים מפחידים. יותר סביר שאדם שעובר מפגש כזה טראומטי אז הוא 1. יתכן שלא יתאושש ממנו. 2. או שהוא מרחיב את התודעה שלו למשהו הרבה יותר גדול ממה שהתודעה הייתה עד עכשיו, כי עד עכשיו התודעה שלי לא הכילה מפגש כזה טראומטי. אז או שאני נשברת, או שאני מרחיבה ואומרת 'עכשיו בתודעה החדשה שלי, המפגש הזה יכול להיות'. זה כמו קצר, וירוס, אבל המערכת יכולה להיבנות מחדש בעוד היא מכילה את הדבר הזה. בשביל זה היא צריכה להתרחב.
אנחנו צריכים רק לעבוד על האמונה. כל הרוחניות שלנו היא לעבוד על האמונה, בלי הוכחה, בלי סיבה. כמובן שהאירועים והלימודים מקרבים אותנו לזה, אבל כל אחד יכול לתפוס את עצמו בתקופות מסוימות בחייו שואל את עצמו 'מה זה כל הדבר הזה? כן, אני זוכרת שהאמנתי, אבל עכשיו אני לא מרגישה קשר, אני לא מרגישה שאני מאמינה'. העניין שלנו זה לבחור להאמין. כל בוקר לבחור להאמין שהכל קורה נכון, שהמציאות מנוהלת ע"י חוכמה קוסמית כל כך גדולה שאני לא יכולה להבין אותה, והיא מנוהלת עד הפרט האחרון. להאמין שבאמת יש לי תפקיד בעולם, ושלסבל יש משמעות, וגם אם אני לא רואה – זה יתבהר לי, ואולי זה יתבהר לי עוד הרבה שנים. כי אם אני לא מאמינה – אז אני חיה רק בעולם המאיה. אני אפילו לא צריכה להאמין, כי מה שאני רואה, מה שאני יודעת, מה שאני יכולה לחשב ולכלכל, כל מה שקשור לעולם הארצי ונגלה לחושים הפיזיים – זה בסדר, אין לי ויכוחים איתו. זה לחיות בעולם המאיה.
זה הכל מנקודת המבט של כל אחד מאיתנו. עולם הרוח קיים, אבל זה לא משנה אם הוא קיים, אם אני לא מרגישה אותו אז בשבילי הוא לא קיים. כל זה הוא מנקודת המבט של הנברא. אם אני למשל חרשת אז בשבילי הצלילים לא קיימים גם אם בעולם הם קיימים. אם אני מתחרשת לקראת זיקנה ומנעד הצלילים שאני יכולה לקלוט קטן, אז יש צלילים שהם לא בעולם שלי. אם אני לא תופסת את עולם הרוח בתודעה, אז זה לא שהוא לא קיים, אלא הוא לא קיים בתודעה שלי. בתורת הקבלה זה נקרא 'בחינה א' – האור קיים אבל אין מי שירגיש אותו.
לכן אני צריכה להפוך את זה מדבר שנמצא בחוץ למשהו שמחייב אותי לעשות מאמץ. המאמץ שאני מחויבת לעשות כדי להכיר את עולם הרוח זה להחליט להאמין בו. רק אז הוא יתגלה לי. זה אתגר קשה, כי עולם הרוח הוא בהסתרה. זה נקרא הסתר. אנחנו במצב טוב רוב הזמן משום שאנחנו יודעים שאנחנו בהסתרה. המצב הנורא הוא כשאנחנו לא יודעים שאנחנו בהסתרה, כשאנחנו לא יודעים שיש משהו נסתר מאיתנו. כשאנחנו יודעים שיש משהו נסתר מאיתנו, משהו שעכשיו אנחנו לא תופסים אותו, אז אנחנו אומרים 'אוקי, יום אחד אולי אני אתפוס אותו, בינתיים אני רק מאמינה, אני לא יודעת'. אבל כשאני לא יודעת שאני בהסתרה, כשאני ב'הסתר כפול' – אני לא יודעת שיש עולם הרוח, ואז אין לי בכלל כיוון להשיג את מה שאני לא יודעת, כי אני לא יודעת שאני לא יודעת.
החיבור שלנו לעולם הרוח נעשה דווקא כשאנחנו מנטרלים את כל החושים והרגשות הסוערים והגסים יותר. זה נקרא 'קול דממה דקה'.
זה לא פשוט לחיות בתוך העולם המאיה ולשמור על נוכחות רוחנית. עולם המאיה הוא מאוד חזק.
היום הייתי באיקיאה. היום כל העולם הולך לאיקיאה כי יש סייל. לשמור על מרכז במרחב כזה – זה לא פשוט בכלל. לכן כל אחד מאיתנו חייב התבודדויות. לא במובן של התבודדות במנזר או לתקופות ארוכות. את זה אנחנו לא צריכים. אנחנו יכולים לעשות את ההתבודדות בתוך החיים. מעבר לזה שאני פוגשת את עולם הרוח במפגשים טראומטיים כפי שדיברנו, אנחנו גם חייבים להקטין את עולם המאיה כדי לפגוש את עולם הרוח, כי עולם המאיה הוא מאוד עוצמתי מבחינתנו, ואז נחלש הקשר שלנו עם עולם הרוח.
אנשים מרגישים את הריקנות הזו, אבל הם לא יודעים שהם בהסתר כפול, אז הם ממלאים את זה בחוויות. למשל, נסיעות לחו"ל – זו אחת הדרכים למלא את הריקנות, וזה מענה שגוי לכמיהה נכונה.
אבל החוויות האלה לא נותנות לנו מענה. מי שנוסעת עכשיו לחו"ל תראה שזה לא נותן את התענוג של פעם, אני חושבת, אולי לחלקכן עדיין כן. אנחנו לא יכולים למצוא בעולם המאיה את המענה לכמיהה שלנו. ככל שאנחנו מתבגרים אז אנחנו מרגישים שהעולם הזה נעשה אינטנסיבי מדי בשביל העדינות של הנפש שלנו, ובמיוחד העולם המודרני עם האינטנסיביות המודרנית שלו. לכן אנחנו צריכים לפנות את עצמנו, לעשות החלטות: איפה אני מסתובבת ואיפה אני לא מסתובבת, כמה זמן אני מסתובבת, למה אני מקדישה זמן. זה מאבק לא הוגן בין הרוח לחומר אם אני מנסה בתוך עולם החומר להרגיש את עולם הרוח בלי הכנות, בלי להתפלל בבוקר, או לעשות מדיטציה, או להיות בשיעור. לחזק את האמונה שלי. פעם לא היינו רגישים לזה כל כך. לצאת לעולם ככה בלי זה – אז העולם יכול להכריע אותי והאמונה נחלשת.
משתתפת – אני פוגשת הרבה מהמטופלים שלי עכשיו, אלו שלא לומדים במהלך הקיץ, בדיוק חווים את הדבר הזה. הם חווים שאירועים שהם כבר יכלו להתבונן עליהם אחרת, עכשיו הם חווים מתוך עולם המאיה. היום דיברתי עם מישהי ואמרתי לה שהיא נחלשה, כי לא היו לה התזונה והסביבה הרוחנית, ואז נמשכים שוב למאיה.
אורנה – אנחנו חושבים שזה אולי מוגזם ללמוד כל כך הרבה כי אנחנו חושבים שהקשר עם עולם הרוח יבוא יותר בקלות מאשר למשל לימודים באוניברסיטה להיות רופא. להיות רופא זה לוקח כ-10 שנים, יחד עם ההתמחות, וזה נראה לנו הגיוני, אבל לימודי הרוח נדמה שהם יכולים להיות כמו חוג וזה יחזיק אותנו לכל היום. אבל זה לא ככה! כמו שאנחנו צריכים לאכול 3 ארוחות, כך גם ביחסים שלי עם הרוח אני צריכה לאכול 3 ארוחות. זה לא מספיק פעם בשבוע לשמוע שיעור. זה לא יחזיק אותנו. יש לנו מחשבה מוטעית, שלזה לא צריך להקדיש כל כך הרבה זמן וזה כבר יבוא מאליו. אם אני מתעניינת ברוחניות אז הקשר יבוא מאליו. אבל זה לא ככה. אנחנו כאן בשביל 'היגיע יאכל לחם'. כדי להיות בהוויה רוחנית אני צריכה ללמוד לפחות כמו להיות רופאה. זה לא יתחזק אותי, אם קראתי או שמעתי. יש פה מאבק אימתני על התודעה שלי ואני צריכה את כל החיזוקים שאפשר, בין אם זה ספרים, בין אם זה קהילה, בין אם זה יועץ-מורה, חברותות, הכל נכלל בזה. זה לא יכול לקחת חלק זניח ביום, ושאני אחשוב שזה יזין אותי. זו טעות במחשבה. זה יזין אותי רק אם אני אתעסק בזה הרבה. כך לאט לאט אני מחליפה את היקומים שאני חיה בהם. לאט לאט אני עוברת יותר ויותר לחיות ביקום המקביל הזה, אבל לא לבד כמו בסיוט של המיועצת, אלא יש איתי חברות, יש איתי חברים. זה לא שאני מפסיקה לחיות בחיים האלה, ממש לא! אבל אני בתודעה אחרת – כמה ס"מ מעל התודעה הרגילה.
היום נסעתי באוטו והקשבתי לחדשות, וזה היה נראה לי ממש הזוי. הם מדברים עכשיו על משרד החינוך ועל יפה בן-דוד, והכל נשמע לי כאילו שהם משחקים במשחק, ומחר הם ידברו באותה רצינות על משהו אחר והעיתונאית תראיין אותו באותה רצינות על משהו אחר, וכל הזמן מתעסקים בחולף בשיא הרצינות. היום הרגשתי שאני מאזינה להצגה לא מוצלחת. הרגשתי את ההטעיה שבה הם נמצאים.
נחזור לרוח החופשית:
רוח חופשית לא נשענת על מה שאמרו ברי-סמכא. רוח חופשית מחליטה באופן חופשי. למשל מחליטה להאמין – לא בגלל שאמרו לה את זה בדת, לא בגלל שיש מסורת. אנחנו לא הולכים אחרי סמכות דתית שאומרת לנו שככה צריך לעשות ואז יהיה לנו טוב בעולם הזה או בעולם הבא. אנחנו הולכים מתוך ההחלטה הפנימית שלנו. אנחנו לא אומרים שעולם הרוח קיים כי שטיינר אמר. יש הרבה אנתרופוסופים שאומרים שעולם הרוח קיים כי שטיינר אמר. אבל אנחנו מחפשים את הדרך החופשית שלנו לתוך האמונה. שטיינר לא אמר שיש עולם הרוח מתוך ש'שטיינר אמר'. הוא אמר את זה מתוך החוויות שלו. לא שאנחנו לא נשענים על שטיינר ועל רואים רוחניים, על מקובלים, על נביאים ונביאות, אך אנחנו רוצים למצוא את הקשר לעולם הרוח מתוך ההחלטה האמונית שלנו. זה מה שנדרש מאיתנו.
זה נקרא מחשבה טהורה ורצון טהור. זה לא קשור לרגש. יש בזה משהו שאפשר למתוח קו בינו לבין החוויה של האינסוף. זה הצד השני של האימה. אולי זה יראת הכבוד. זו החירות שלנו. זה מה שמתבקש מאיתנו כדי שנוכל לתקן את העולם. מה שאף ישות אחרת בעלת תודעה (לא החיות והממלכות שמתחתינו) לא יכולה לעשות, כי אף ישות אחרת לא נפרדה מהממשות באופן כזה שהיא צריכה להחליט להאמין. אף ישות אחרת לא חיה בעולם המאיה. לנו הכינו עולם מיוחד, עולם של סימולציה. מתוך העולם של הסימולציה אנחנו מתבקשים, בכוחות עצמנו, לעשות את הבלתי-אפשרי. ואם אנחנו מצליחים, אנחנו מתקנים בחינות שאף ישות אחרת לא יכולה לתקן. זאת כי אנחנו בעולם הפירוד, בעולם החושך. הישויות הגבוהות לא נמצאות בעולם החושך. זה המאמץ שלנו.
אנחנו מתפתחים עם השנים. זה לא שנולדנו ככה. נולדנו עם פוטנציאל, אבל גם אנחנו, כאנשים שעושים עבודה רוחנית, גם אנחנו היינו רוח לא חופשית. נשענו על מה שאחרים אמרו, וככל שגדלנו אז הפכנו – ועדיין אנחנו הופכים כי זה תהליך שלא נגמר לפחות עד המוות – לישות חופשית.
אם אנחנו מצליחים לבחור באמונה, ולפעמים אנחנו אכן ממש מצליחים בזה – מצליחים לבחור באמונה – אז באותו יום אנחנו מרגישים באחדות עם עולם הרוח. עולם הרוח קיים בתוך התודעה שלנו, כשאנחנו בוחרים בו מתוך חירות ולא מתוך אילוץ ולא בגלל שאמרו לנו.
רוב בני האדם דוחים את הבחירה הזו. הם מעדיפים לחיות בעולם יותר סוער ומרגש, עם הרבה גירויים. הבחירה שלנו מתרחשת בעולם יותר חרישי. יש בו פחות גירויים חיצוניים, יש פחות חוויות אסטרליות. יש פחות סערות נפש. אנשים שלא עושים עבודה רוחנית לא יכולים לשאת את השקט הזה, את החרישיות הזו.
יש את עולם הממשות, שהוא עולם הרוח, ואת עולם המאיה. מתוך הישות שלנו על הגופים המרכיבים אותה, רק ה'אני' שלנו חי בעולם הרוח. בקבלה נגיד שרק ה'אני' שלנו נמצא בעולם אצילות – אצלו. רוח בלתי חופשית לא פועלת מתוך ה'אני' אלא מתוך נסיבות ומתוך מציאות שתלויה בזמן.
רוח חופשית יכולה להתגבר על הזמן. זה תהליך, זה לא בבת אחת, וזו גם לא חוויה תמידית אלא זה בא והולך, 'מתי ולא מתי', נוגע ולא נוגע. הבחירה של רוח חופשית באמונה זה לא מתוך אילוץ ולא בגלל שמישהו אמר.
ה'אני' הוא כמו הראש שצף מעל המים, והוא ורק הוא מחובר לעולם הרוח. על מנת לחבר את הישות שלנו, כולל הגופים הנמוכים לעולם הרוח – אנחנו צריכים לעבור דרך שומר הסף הקטן. מה שאנחנו עושים בביה"ס שלנו באומץ, ללא לאות – לדעת את האמת על עצמנו. השפה הזו כבר שגורה בפינו, ואני רואה כמה זה לא שגור כשאני מייעצת לתלמידים חדשים.
זו אבן היסוד של החירות. זה נקרא 'הכרת הרע' – לא בשיפוט אלא בראיית הדברים כהוויתם. זה תהליך שכאשר אנשים רק מצטרפים לבי"ס הוא מאוד קשה להם בהתחלה. הם חווים את זה בהתחלה כהאשמה או כבושה. בשבילנו זה כבר יותר טבעי.
הכרת הרע פירושה הכרת הרע על עצמנו. כל השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו על עצמנו. אם אין לי הכרת הרע בעצמי אז אני לא מרגישה חיסרון, ואם אני לא מרגישה חיסרון אני לא צריכה לבקש מעולם הרוח שימלא את החיסרון הזה, כי אני מרגישה שאני בסדר. לכן עולם הרוח לא ימלא אותי. זה כמו סיפור הזן: אם התלמיד בא עם כוס תה מלאה, אז אין במה למלא אותה. אם אין לנו שום הכרת הרע, אנחנו חווים כאילו הכל נעשה לנו מבחוץ, אנחנו לא יכולים לקבל תודעה רוחנית. זה תהליך שאני לא מכירה הרבה מקומות אחרים שעושים אותו. אני מתארת לעצמי שיש עוד מקומות אבל אני לא מכירה.
משתתפת – אם אני מבינה נכון, הכרת הרע זה סוג של לקיחת אחריות.
אורנה – זה שלב שני. השלב הראשון הוא בכלל להכיר את הרע, כי לפעמים אני בכלל לא במודעות לזה.
למשל, מיועצת שהיא מאוד ערכית והיא מאוד אידיאולוגית ויש לה דרך ברורה איך דברים צריכים להיות. זה מאוד יפה, רק שהיא כופה את דעתה על כל מי שלא מסכים, והוא לא בסדר בעיניה. העולם לא מתנהג בסדר מבחינתה כי הוא לא הולך לפי האידיאולוגיה שנראית לה הכי נכונה בעולם. אז היא סובלת – היא סובלת מדחייה, וסובלת מזה שבסופו של דבר היא נשארת בבדידות. רק אתמול היא הסכימה להבין מה החלק שלה בתוך הסיפור הזה. מאוד קשה לנו לראות את החלק שלנו כשאנחנו סובלים. אנחנו בטוחים שהכל בא מבחוץ, כי אנחנו סובלים.
זה נקרא לדעת את האמת על עצמי. כל עוד אני לא יודעת את האמת על עצמי אני לא חיה בחירות, ואני גם לא הולכת בדרך רוחנית. אני יכולה ללכת בדרך לוציפרית, שזה גם מה שרוב העולם עושה וחושב שהוא ברוח – זו הטרגדיה: שאדם אחוז בידי כוחות הנגד שפועלים עליו בעוצמה והוא חושב שהוא בעולם הרוח. זה מצב שבו אתה בעולם המאיה בריבוע, הרבה יותר מאלה שאין להם בכלל יומרות להתקרב לעולם הרוח.
זו העבודה שאנחנו צריכים לעשות, ואנחנו ב"ה עושים אותה. כל עוד נהיה כאן ביחד ונעשה את העבודה – זה ברור שאנחנו נענה. אנחנו נענה בשמחה כי עולם הרוח מחפש אותנו, להתקרב אלינו, או יותר נכון שהתודעה שלנו תחווה את עולם הרוח כקרוב.
זה מעבר לקורס הבא – 'הפילוסופיה של החירות'. בו נבין מה זה להיות רוח חופשית ונתקדם לכיוון הזה. לקורס הזה יש כבר ספר ותוכלו לקבלו בתחילת הקורס.
סיכום הקורס מצד המשתתפים:
משתתפת – זה עולם ומלואו, אי אפשר לסכם. עכשיו כשדיברת שוב על המהות של הדברים ועל מה שכולנו עוסקים בו ואנחנו נמצאים כאן בגלל האמונה שעולם הרוח קיים והרוח קיימת, זה המפגש שלנו גם דרך האנתרופוסופיה, גם דרך הקבלה, וזו הדרך שלנו. אנחנו לא 100% מהזמן בעולם הרוח כי אנחנו ישויות ארציות בעולם ארצי, אבל כן יש את המפגשים האלה והמפגשים עם הרוח נותנים את החופש. בשבילי, ברגע שאני נפגשת עם אמת דרך דברים מסוימים, אם זה דרך מה שאני שומעת או מה שאני קוראת או בחלום – זה בשבילי מפגש עם האמת, והשאלה היא איפה אנחנו במפגש עם עולם המאיה, מה התפקיד שלנו מולו, איך אנחנו חיים בתוכו כל הזמן את המפגש בין הפנים לחוץ, ולא נעלמים לתוך ריק בעולם הנצח נצח כי אנחנו לא שם, ומצד שני לא נבלעים בתוך המאיה. איך אנחנו מתקדמים בתוך זה לקראת תיקון, לקראת משהו יותר טוב ויותר נכון. תודה רבה על כל השיעורים וגם על השיעור הזה.
משתתפת – אני מצטרפת לתודות, השיעור הזה היה מרתק בשבילי. נתת תמונה מצוינת שיכולתי להזדהות איתה בהרבה רבדים.
משתתפת – אני מצטרפת לתודות ואומר שאני לומדת הרבה ומשתתפת בהרבה קורסים, שהם כולם מעולים ונפלאים, והקורס הזה היה משהו אחר, לא יודעת להגיד במילים. זה לא מוריד מהאחרים, שכל אחד מהם היה נפלא בעיני, אבל בקורס הזה הרגשתי משהו אחר, והיום זה היה כמו הדובדבן שבקצפת. אני רוצה לספר ביוגרפית ששנים היתה לי כמיהה לעולם הרוח, ובשנות ההתמחות שלי ברפואה, במשך 10 השנים של לימודי הרפואה, ישבתי בהדסה בסיפריה הגדולה, המפוארת והבלתי רגילה שיש בפקולטה לרפואה, בגיל 28, עלה לי רעיון שבטוח שפה אני אמצא הוכחה כי זה המקום, וכאן אני אמצא הוכחה שיש חיים חוזרים. תמיד קראתי בעיתון שגילו ילד שנולד ומדבר שפה שונה ממקום הולדתו וזו הוכחה שיש חיים חוזרים, וקראתי דברים כאל וחשבתי שעכשיו אני יושבת על הדוקטורט ואני בהדסה אז אני אעשה גם את זה ונכנסתי לשיגעון לחטט בסיפריה הזו והיה לי ברור שאמצא את זה. ישבתי על זה לפחות 4 שנים, פעמיים בשבוע, חיטטתי וידעתי איך והיה לי ברור שאני אמצא הוכחה ואוכל להראות את זה לכל מי שיורד עלי. ואין לי. זה בהקשר לרוח לא חופשיה. והפסקתי לחפש וקרו דברים. אני כל הזמן חיפשתי הוכחות אחרת זה לא הסתדר לי.
אורנה – תודה. זה מאוד משמח לשמוע. גם אני הרגשתי שזה היה קורס מיוחד. אולי רוחו של צבי מרחפת פה.
משתתפת – אני רוצה להגיד תודה רבה. אני הרגשתי את צבי כאן כל הזמן. אני זוכרת שהוא הקריא לנו את החוויה הזו שלו וזה נגע בי באופן שעכשיו אני מבינה אותו. האמונה כבחירה של רוח חופשית, כהחלטה במאבק היומיומי להאמין כל יום מחדש – זו בחירה. הניסיונות הגדולים שאנחנו עברים. הקורס הזה עזר לי מאוד להאמין בצורה אחרת שלא ידעתי שאפשר, זה נתן לי הרבה תקווה. זה גם סולם, גם באמונה יש אפשרות לעלות. אני מודה לך מאוד.
משתתפת – זה היה קורס נפלא, יחד עם 'האפוקליפסה'. אצלי זה לא אמונה, יש לי ידיעה. אני יודעת מגיל 14 ובזה אני אולי מבורכת, אין לי פיקפוק אני יודעת שעולם הרוח נמצא. כל הדברים שאת מלמדת הם מאוד מחזקים, מלמדים להסתכל על דברים בצורה אחרת. המון תודה. נפגש עוד הרבה.
משתתפת – אני אומרצ שהיה קורס מצוין ומחזק עוד קצת את האמונה שלנו בעולם הרוח בתול עולם המאיה.
משתתפת – אני אצטרף ל'התחזקות'. עבורי הנושא הוא להאמין שהעולם הזה הוא מאיה – זה מה שמהווה את ההתחזקות. להגיד שאני במאיה זה מחזק, מעודד, ושיש את הדבר הזה מעבר שאנחנו ביחד מתקרבים אליו. זה מחזק. תודה אורנה.
משתתפת – השיעור הזה היה מאלף, הרגשתי שאת מדברת אלי. זה מה שהייתי צריכה להיום. תודה רבה.
משתתפת – אני שמעתי היום לראשונה את החוויה הזו של צבי וקרה לי משהו עם עניין האמונה דרך החוויה שלו, משהו שאני צריכה לעבד. השנה הזו היה לי בפעם הראשונה מפגש שהרגשתי שאני נמצאת בעולם המאיה. היה לי בפסח אירוע עוצמתי שהבנתי שזו לא האמת פה. זו לא האמת.
אורנה – הייתה לך הצצה, חרך לעולם הרוח. כל פעם שמישהו שאני מכירה נפטר אני מרגישה את זה. עכשיו נפטר אבא של השכן שלי, וראיתי אותו כאן לפני חודשיים, עם קוקו, וזה לא שאני לא חיה את זה כל הזמן אבל הנה שוב המפגש עם הזמניות ומה שאנשים עושים עם הזמניות הזו, עם ההזמנה הזו.
משתתפת – אני מרגישה שאני צריכה לשמוע את הקורס הזה עוד פעם ועוד פעם, כי הרבדים של ההבחנה איפה סביבנו מתגלה המאיה, במה שחי סביבנו, זה מורכב מאוד. במושגי המציאות והממשות אנחנו פתאום משתמשים במובן אחר לגמרי, זה קיבל טרמינולוגיה אחרת. במפגש היום פגשתי את נושא האמונה בצורה מרגשת כיוון שיש לי רומן עם נושא האמונה: בין האמונה הבלתי-חופשית שבאתי איתה לבין הבחירה באמונה. כשדיברת על זה עלה בי זיכרון של אירוע שנצרב בי שקשור לנחשון וקסמן ולאבא שלו. באותה תקופה כולם התפללו לשלומו ולהצלתו של נחשון וקסמן ואנחנו יודעים שזה לא קרה. ואז באו אנשים לאבא שלו ואמרו לו תראה התפללת לאלוהים שישאיר את הילד שלך והוא לא ענה לך. והוא אמר להם: טעיתם, הוא ענה וזו הייתה התשובה שלו. אני לא יכולתי אז לשאת את זה. והיום זה עלה אצלי כשדיברת על אמונה שלא צריכה סיבה, שבאה ממקום עמוק. בזמנו התשובה שלו לא נתפסה אצלי, היא הייתה מעל הדעת.
משתתפת – היה קורס מעולה. בשבילי הוא העמיק את ההבחנה בין המציאות למאיה. אני יותר ויותר מזהה את התקלות במטריקס, ואז יש רגעים שאני יודעת שאני בקשר עם הממשות. היום נסעתי באוטו והרגתי כל כך בתוך מאיה, והשאלות שלי הן כבר 'מה המקור אם זה המופע'. בזכות לימודי הקבלה זה כבר לא תיאורטי כל כך, זה לגעת ולהגיד שזו אשליה לגמרי. תודה.
אורנה – דווקא ההתחזקות שלנו בעולם הרוח תחזק גם את האחיזה שלנו בחיים האלה. זה לא ינתק אותנו מהחיים האלה. אנחנו נלמד לכבד את החיים האלה כחומר גלם חשוב.
אני מודה לכן שעברנו יחד את הקורס הזה. אנחנו ממשיכות. מי שצריכה אני פה בעזרת השם.
תודה רבה.