09.11.2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
היום נדבר על האופן בו המאיה מקדמת את האנושות, עולם המאיה מקדם את האנושות. הספר המלווה את הקורס יהיה מוכן בסיום הקורס ואתם תוכלו לרכוש אותו. הספר מפרט הרבה יותר את מה שאנחנו נוגעים בו במסגרת השיעורים שלנו.
בשיעור הקודם דיברנו על רוח שמשתעממת – רוח שלא מתועלת באופן חיובי, והופכת להיות מעין שד, דמון. למרות שמתואר בכתבי אפלטון שלסוקרטס היה 'דמון', והדמון של סוקרטס לא היה דמון רע, אבל הוא היה הדמון שעולה בו ומאפשר לו להיות סוקרטס – אותו חכם יווני, שתמיד ענה למי ששאל אותו בשאלה, ועורר שאלות. הדמון הזה הוא זה שבסופו של דבר הפיל אותו – סוקרטס הוצא להורג בגלל הטענה שהוא משחית את הנוער ביוון. אבל אנחנו דיברנו על דמונים ככוחות רעים.
מה זה דמון, מה זה מלאך? אלו כוחות. דמון זה כוח, מלאכים הם כוחות. חשוב לזכור שלמלאך יש רק כוח אחד. אין מלאך שעושה שתי משימות, כמו שמסוגלים לעשות בני אדם. מלאך הוא חד צדדי. למשל המלאך שאברהם ראה כשבאו אליו שלושת המלאכים: הוא היה רואה רוחי מספיק על מנת לראות שהם התלבשו בצורה של אנשים. הזוהר מפרט מה היה התפקיד של כל אחד מהם: אחד – להודיע על הולדת הבן. שני – להודיע על סדום. שלישי – לרפאהו מן המילה. וכאשר הם הלכו לסדום היו רק שניים מהם. למה אחד מהם לא הצטרף? כי הוא סיים את תפקידו, הוא כבר לא היה צריך להודיע על הולדת בן לאברהם.
אנחנו ישויות מורכבות, אנחנו בצלם של השלמות. מלאכים זה כוחות, וכוחות הם תמיד חד צדדיים, ולכל כוח יש את היכולת שלו.
משתתפת – את יכולת לפרט מה היה התפקיד של הדמון של סוקרטס? זה נשמע שהוא היה ה'אני' הגבוה שלו.
אורנה – כן. הדמון של סוקרטס היה כמו מלאך גבוה, אבל הוא נחווה בדורו כמשחית, כמו שהרבה אנשים נחווים בדורם כמשחיתים, ואחרי זמן ואף לאחר מותם מתגלה שהם קידמו את האנושות. זה לא טרם זמנו אלא זה החלוץ. במובן הקולקטיבי זה נראה טרם הזמן, אבל מבחינת האבולוציה של האנושות, מישהו צריך להביא את הדבר לעולם מתישהו, וזה תמיד חלוצי. אפשר לקרוא לזה טרם זמנו, אבל בהכרה שזה היה חייב להגיע לעולם. העולם בד"כ מנסה להכחיד את החלוצים האלה – הכחדה פיזית, או הכחדה ע"י התעלמות, חרם, ועוד.
נחזור לנושא שלנו: כשהרוח שלנו לא מושקעת בדבר חיובי, פרודוקטיבי בהתאם לשלב ההתפתחות שלנו (בכל גיל, הדבר הפרודוקטיבי יהיה משהו אחר), אז היא מוצאת לה נתיבים, כלים, צורות שהיא יכולה להופיע בהן. אם היא לא מנותבת לכיוון טוב אז היא יכולה להסתובב במעגלים של אובססיות – 'סגרתי את הגז בבית או לא סגרתי', 'הוא אוהב אותי או לא אוהב אותי, מה אמרתי לו, אמרתי לו את הדבר הנכון, מה הוא יגיד, מה אמרתי'… זה מעגלים. כפי שאמרנו, אפשר לעשות עם זה עבודה: כשאנחנו מרגישים שרוח כזו מתלבשת עלינו אז אנחנו יכולים לעשות כמו שאומרים חז"ל "אם תקפך רשע זה משכהו לבית המדרש". למה הכוונה?
משתתפת – להמיר אותו לתוכן רוחני.
אורנה – 'רשע' הכוונה לכל יצר רע. יצר מיני שהוא מוגזם או כל יצר שאינו תואם. ואת האנרגיה שלו אתה אמור לקחת אל הלימוד הרוחני.
בשפה שלנו, שהיא שפת ה'לא-קודש', אנחנו נגיד שאם אנחנו מופעלים ע"י מחשבה טורדנית, אז אם יש לנו ערוץ של דרך רוחנית, אנחנו יכולים לתעל את המחשבות האלה. לדברי שטיינר זו רוח שאין לה כלי ביטוי, וכאשר אנחנו מתעלים אותה היא יכולה לפעול לטובתנו במקום לפעול כדמון רשע.
עוד דיברנו בהקשר לזה על אינטראקציות של רוח וחומר בתואם מלא, או שלא בתואם – האחת זה אי-תואם בצורה לוציפרית, והשנייה זה אי-תואם בצורה אהרימנית:
כשהרוח נמצאת בעודף על החומר – זה לוציפר שיכול להסיט אותנו ל'רוּחְניות' של העידן החדש. וכשיש לנו פחות מדי רוח אנחנו מתייבשים, אנחנו נוטים לחוסר עניין, לחזרות שבלוניות ומיחזורים, לחשיבה בדפוסים. כך כאשר אין איזון בין רוח לחומר.
התקופה המאוזנת ביותר בין רוח לחומר לפי שטיינר היא התקופה היוונית, ורואים את זה בפיסול: הפסלים היוונים הם מושלמים, החומריות שבהם מקרינה את הרוח שיצרה אותם. על זה דיברנו במפגש הקודם.
היום נדבר על המאיה כמקדמת תהליכים אבולוציוניים. כשאנחנו מדברים על מאיה ומציאות אז יש נטייה לחשוב שעולם המאיה הוא עולם מיותר. אבל לא כך. אין שום דבר מיותר. עולם המאיה הוא העולם הזה, העולם שלנו. למאיה יש חשיבות כי היא מאפשרת לנו לתרגל, להתחנך, לתקן במובן של 'להתקין' את עצמנו. לכן היא גם פועלת באופן חיובי.
נתייחס לנושא זה דרך המנגנון של הרפלקס המותנה שגילה פבלוב:
פבלוב ראה בטבע רפלקס ישיר (רפלקס לא מותנה) אצל כלב: מביאים לו בשר – והוא מרייר. זה רפלקס טבעי. ואז הוא עשה ניסוי עם כלבים:
הוא השמיע לכלב צלצול פעמון כל פעם שהוא נתן לו את הבשר. כאשר הכלב ראה/הריח את הבשר – מה הוא עשה? הוא רייר, מעצם הרפלקס הטבעי שלו. אבל בנוסף נוצרה אצל הכלב התנייה של קשר אשלייתי, קשר שהוא לא קשר טבעי בין צלצול הפעמון לבין קבלת הבשר. מבחינת הכלב נוצר קשר בין שני דברים, שאחד הוא אמיתי (בשר) והשני הוא מותנה (פעמון כסימן לבשר).
בניסויים הבאים פבלוב רק השמיע את צליל הפעמון בלי להביא את הבשר, ומה קרה? הכלב רייר. זה נקרא התניה קלאסית, וזה אחד הניסויים הכי מפורסמים, בהם פבלוב גילה שריור זה דבר טבעי, אבל רק בהקשר לבשר, וכשהוא יצר קשר מותנה, קשר מותנה (כי פעמון הוא לא באמת בשר) אז נוצר אצל הכלב קשר הדוק, בלתי נפרד, בין בשר לפעמון.
דוגמא להתניה כזו בחיי האדם:
אדם ננשך ע"י כלב. כאשר הוא ננשך – זה אירוע אמיתי. זה אירוע אמיתי, כמו שמביאים את הבשר. מה התגובה האינסטינקטיבית של הגוף של האדם הזה? הגוף מתכווץ. הגוף נרתע. כמו שאם נשים יד על אמבה אז היא תתכווץ כתוצאה ממגע היד שלנו. אין שם שום מחשבה או רגש, זה אינסטינקט. כך תגובת הכיווץ כתוצאה מהנשיכה – נקראת ע"י פבלוב 'רפלקס'. זה לא רפלקס מותנה, זה רפלקס טבעי כתוצאה מהאירוע האמיתי שהוא נשיכת הכלב. זו תגובה בלתי מותנית – הגוף מגיב לנשיכה האמיתית בכיווץ.
מאז, אצל האדם נוצרת תמונה של האירוע ויש קישור בין כלב לכאב. מה יקרה מאז בכל פעם שהאדם יראה כלב? הוא ירתע, הגוף שלו יתכווץ, וזה כבר רפלקס מותנה. למה זה מותנה וזה לא ממשי, לא אמיתי? כי הוא לא באמת ננשך! הפעם זה כלב שלא נושך, לכן זה לא רפלקס אמיתי. אם הוא היה ננשך שוב ומתכווץ אז זה היה רפלקס אמיתי, אבל הוא לא ננשך. מאיפה הופיע הכיווץ? כי יש לאותו אדם תמונה שקושרת בין כלב לנשיכה.
אם לא נסתכל על זה באופן שיפוטי של 'טוב או רע', אז נראה שיש כאן מעבר מחוויה פיזית לחוויה נפשית. ממשהו שהוא יותר מעובה – החוויה הפיזית, אל משהו שהוא מחשבה או רגש, פעמון התראה – לא מתקרבים לפה.
באופן הזה הרפלקס המותנה מאפשר לנו לא לחזור בכל פעם מחדש על החוויה הראשונית ולהתנסות בה, אלא מספיק שאנחנו נזכור את האפקט שהיה לחוויה הראשונית כדי שלא נרצה להתנסות בה שוב. אין צורך להינשך שוב ושוב ע"י הכלב כדי שאני אדע שכלב זה כאב, או סכנה, או כדי שהגוף יתכווץ ויכנס למצב של הגנה. הגוף כבר מתכווץ בלי הנשיכה, רק מלראות את הכלב – זה מכניס אותי למצב של הגנה.
עד כמה שזה נראה עיקרון שלילי, ואכן יש לו גם את בצד השלילי שלו, עליו נדבר בהמשך – עדיין יש לו את הצד החיובי והוא: שזה עיקרון חסכוני – ככה אני יוצרת מושגים, הכללות, ולא צריכה כל פעם להתנסות מחדש בדברים דומים כדי לדעת לעשות הקשרים. במובן הזה – זה מקדם את האבולוציה.
לכן כמשפט בסיס אנחנו יכולים לומר שעולם המאיה – התרומה שלו לקוסמוס היא קידום האבולוציה. עולם המאיה תורם לקוסמוס ע"י כך שהוא מקדם את האבולוציה.
משתתפת – אז זה בעצם אומר שהרפלקס המותנה הוא מאיה?
אורנה – בהחלט. הרפלקס המותנה הוא מאיה. אבל הוא מאפשר לי לחסוך משאבים, והוא גם מעביר אותי מעולם מעובה יותר לעולם טהור יותר, מעולם פיזי שבו צריכים לקרות לי האירועים, לעולם רגש שבו לא צריכים לקרות לי האירועים, ואני כבר יודעת להימנע מהם.
עולם המאיה תורם לקוסמוס ע"י כך שהוא מקדם את האבולוציה.
משתתף – את אומרת שכל החוויה החושית שלנו ומה שאנחנו מסיקים ממנה הוא התנייה, ולא המציאות. זה מה שאת אומרת?
אורנה – לא כל, אבל רוב. וזה גם מקדם את האנושות. אם אנחנו עושים עבודה רוחנית אז אנחנו כבר לא בהתניה.
משתתף – יכול להיות שהכל, אם הממשות הפיזית יוצרת אצלי כל הזמן מחשבות צל.
אורנה – נכון, אבל אם אתה היית אברהם אבינו והיית רואה 3 אנשים מתקרבים אליך, היה בך גם צד בתוכך שיודע שהם מלאכים ולא אנשים. לאברהם היה ברור שאלה מלאכים שהתלבשו כאנשים, כלומר: כשאתה ברמה גבוהה אתה רואה את הממשות ולא את המאיה. ועדיין – הוא הגיש להם לאכול, וזה עדיין לחיות פה, בעולם הזה.
דוגמא נוספת: פעוט שמכניס את היד שלו לאש – מספיק שהוא נכווה פעם אחת כדי לדעת לא להכניס את היד שלו לאש. הוא לא צריך לעבור כל פעם את החוויה הכואבת הזו. זה חסכוני. מבחינת ההתקדמות – זה חסכוני. לא כל פעם הוא נדרש לכאב הזה כדי להבין שהאש שורפת.
אבל בו זמנית, הרפלקס המותנה יוצר עולם אשלייתי. מצד אחד הוא מקדם, ומצד שני אנחנו נעשה הקשרים שהם 'רפלקס מותנה קרמתי' – הקשרים בין דברים שלא קשורים רק בגלל התחושה שהם יעוררו בנו, שקשורה לדבר ממשי, אבל שלא קרה עכשיו. בפעם הראשונה שזה קרה, מן הסתם בחיים קודמים, זה היה ממשי. זה היה מה שפבלוב היה קורא לו 'רפלקס טבעי'. אבל לאחר מכן, כשזה שיחזר את עצמו כצו קרמתי – זו כבר התניה.
משתתפת – הפחד שלי מגובה זה גם רפלקס מותנה שבא לי מחיים קודמים?
אורנה – אני יודעת שיש כמה רפלקסים שכולם נולדים איתם, למשל הפחד ליפול – תינוקות יעצרו את עצמם לפני שהם יפלו אם הם יראו שהם עומדים ליפול. אבל פחד גבהים שבא לידי ביטוי בצורה מוגזמת, או קלסטרופוביה – פחד ממקומות סגורים, או פחדים ממקומות פתוחים – כל ביטוי בצורה מוגזמת קשור כבר לקרמה האינדיווידואלית.
הצו הקרמתי בהקשר לרפלקס המותנה:
הנשיכה הראשונה של הכלב היא דבר ממשי – אני ננשכתי ע"י כלב, הגוף שלי התכווץ, וזה כאב לי. התגובה שלי היא בהלימה לאירוע. לעומת זאת, מראה הכלב והפרשנות שאני אתן לו בפעם הבאה – זה מאיה.
ההתפתחות שלנו יוצרת מימד עצום של אשליה. זו התניה פבלוביאנית, התניה קלאסית, רפלקס מותנה.
הצו הקרמתי יושב על זה: אם בפעם הראשונה קרה לי משהו והוא היה ממשי, הפחד שלי להתקרב למשהו שנראה כמוהו, הוא כבר צו קרמתי, הוא כבר רפלקס מותנה, הוא כבר לא ממשי. הוא כבר הקשר אסוציאטיבי התנייתי. המקרה חרט את רישומו באופן כזה שהוא התנה אותי לפחד מדברים שמתקשרים אצלי לחוויה הראשונית, הממשית, האמיתית.
למשל, יש אנשים שיש להם חוויה מאוד קשה עם אמא שלהם. כרגע לא נלך אפילו לגלגול קודם. אנשים אלה באים לבי"ס שלנו, או לכל בי"ס אחר, והמורה מזכירה להם את אמא שלהם. למה? יכול להיות שבטמפרמנט שלה היא דומה לאמא שלהם. זה כבר מעורר אצלם התניה פבלוביאנית, רפלקס פבלוביאני קלאסי. כלומר: מאותו רגע המורה מאיימת עליהם, כי יש אלמנט אחד לפחות שמזכיר את האמא שלהם, יחד עם עניין הסמכות. אם המורה לא הייתה מזכירה את האמא בשום דבר, אז יכול להיות שזה לא היה עולה. אבל אם המורה מזכירה את האמא למשל בטמפרמנט שלה או בנחרצות שלה – זה מחזיר את האדם לחוויה הבסיסית של אותו אדם מול אמא שלו, עם כל התכונות הקשות של האמא. אם האדם הזה לא יצליח לעשות עבודה אז הוא נשאר בעולם המאיה. זה עצוב, כי יש כמה אנשים שאפילו עזבו את ביה"ס כי לא יכלו לעשות את ההפרדה הזו בין האמת לבין המאיה. אבל אם הוא כן יכול לעשות עבודה, אז להפך: עולם המאיה יעזור לו לגלות את הצו הקרמתי שלו.
משתתפת – האם החוויה עם האמא האמיתית בילדות היא גם רפלקס מותנה של הגלגול הקודם?
אורנה – כן ולא. זה כאילו שבילדות הרפלקס הוא טבעי, אבל בו זמנית זה לא הרפלקס הראשוני. זה ביניים: מצד אחד זה שיחזור, זו לא התנייה שנוצרה בחיים האלה.
משתתפת – בקשר מול אמא זה לא רק פיזי, זה מיד חוויה נפשית.
אורנה – נכון. אז השאלה היא מאיפה את מסתכלת על זה: אם את מסתכלת על רצף הגלגולים כמהלך אחד, אז כשזה מופיע פה בפעם הראשונה זה כבר רפלקס מותנה. אבל אם את אומרת 'אני אנשום קצת בין גלגול לגלגול' אז כשזה מופיע פה בפעם הראשונה זה מופיע כרפלקס ממשי, אבל כרקפיטולציה על רפלקס ממשי. זה עידון, דיוק קטן.
משתתפת – אבל ההגשמה הקרמתית היא ממש רפלקס מותנה.
אורנה – ההגשמה הקרמתית היא רפלקס מותנה. במובן אחד יש לה צד מעכב. מצד שני, אם לוקחים את זה לעבודה, אז אפשר דרך הרפלקס המותנה להבין את הקרמה שלך. להבין את רוח האירוע המקורי ולהגיע לתובנה שלך על הרוע שלך, על החסרונות שלך וגם על התיקון שלך.
הרפלקס המותנה בהתפתחות הקוסמית:
המצב הפלנטרי הוא מצב תודעתי. בגרף אנחנו רואים את המצב הפלנטרי הראשון שהוא מצב תודעתי של שבתאי קדמון. זה יקום, גלובוס. זו לא ההתייחסות לפלנטות של הנפש, של המצב האסטרלי, אלא הפלנטות שמהוות את הגלגולים של האדם. ממצב שבתאי קדמון יש מעבר לשמש קדמונית, מעבר לירח קדמון, מעבר לאדמה. האדמה היא הפאזה הכי פיזית.
בעלייה אנחנו רואים חזרה אל עולמות הרוח, וזה השלב שבביוגרפיה של האדם מתרחש באמצע החיים. מהאדמה יש מעבר אל עולם הרבה פחות פיזי – יופיטר. מצב שיש בו חיבור בין פיזי למטאפיזי. ב- ונוס זה בוודאי מטאפיזי, וב-וולקן אף יותר.
נקשר את השלבים האלו אל מה שאמרנו:
שלב האינקרנציה הוא מבחינה אבולוציונית שלב של התעבות הרוח. הרוח, ששטיינר מתאר את הביטוי ההתחלתי שלה כחום של שבתאי קדמון, מתעבה לאוויר. זה לא האוויר שאנחנו מכירים, זה הכל עולמות רוח, הרבה יותר היולי, עדין. לאחר מכן היא הופכת להיות מים, ואח"כ למוצק. העולמות האלו בהם הדומם הוא מוצק, והצומח הוא מים, והחיה זה אוויר, והמדבר הוא חום – כל זה קורה הרבה לפני שאנחנו מגיעים לעולם הפיזי כפי שאנחנו מכירים אותו היום. המושגים האלה קיימים גם כשמתארים את עולמות הרוח.
כשאנחנו מסתכלים על זה, גם מבחינה פיזית וגם מבחינה רוחנית, אנחנו רואים התעבות של הרוח. אבל כשמגיעים אל שלב האדמה, אנחנו רואים שקורה דבר הפוך: בשלב הראשון של האדמה, עד אמצע החיים של האדמה כמצב פלנטרי, יש אינקרנציה – תהליך של עיבוי. אבל משלב האדמה ועד וולקן, שבו נגמרת ההתפתחות של האדם הנוכחי והוא עובר לפאזה אחרת – יש תהליך הולך וגובר של 'הרחנה', של הפיכה מחומר לרוח.
מבחינה אבולוציונית ההיפוך מחומר לרוח מתרחש בשלב האדמה. יש תקופה של איזון – ביוון העתיקה. שם יש איזון בין חומר לרוח. ומאותה תקופה יש תהליכים של בלייה של חומר, החומר כבר לא בתיאום, הוא מאבד את מידת הרוחניות שהיא בתיאום עם הרוח. זה כמו בביוגרפיה שלנו, שמגיל 33 החומר כבר לא נושא את הרוח בצורה הרמונית, ומתחילים תהליכי בלייה.
הפאזה הראשונה, השלב הפיזי של האדמה (שמתרחש בשבתאי קדמון) – זה המגע האמיתי, כמו האירוע האמיתי, כמו נשיכת הכלב בדוגמא הקודמת. עד מחצית החיים זה נשיכת הכלב.
השלב הבא הוא מעבר מהפיזי לרוחני יותר – האדמה לא צריכה כבר את הפיזי. היא התקדמה מהפיזי לאל-פיזי. גם היום התהליך שלנו כאנושות, כמו גם התהליך של מי שנמצא בביוגרפיה שלו באקסקרנציה, אנחנו בתהליך של התקדמות לעל פיזי. אנחנו יכולים לראות את זה דרך ההתקדמות של הטכנולוגיה. עצם השיעור הזה. המעבר מהפיזי לאל-פיזי דרך הטכנולוגיה זה גם רוח. כל כך הרבה מוחות שחושבים על משהו – זו השקעה רוחנית. כאן אנחנו רואים שזה כמובן חסכני – אתם וגם אני לא צריכים לנסוע, לעמוד בפקקים, להיפגש בזמן אחד, להתלבש לפני זה, להתאפר (אפילו הזום מאפר אתכם) – במובן הזה זה חסכני: אני לא צריכה לבוא במגע עם העולם הפיזי כדי להעביר את אותה אינפורמציה. זה העניין. כשאני רואה כלב, וננשכתי ע"י כלב, אז האינפורמציה עוברת בלי שהכלב ינשך אותי. אני לא מדברת על הזום אם הוא טוב או לא, אלא על המעבר מהפיזי לאל-פיזי. כמובן שזום זה לא ההתפתחות הרוחנית עצמה, כי ההתפתחות הרוחנית היא תמיד גם ההתפתחות המוסרית – שיהיו לנו יכולות רוחניות גבוהות וגם יכולות מוסריות. אבל זה לא אצל כולם, כי תמיד יהיה גם את הצד של הרוע. דברים כמו טלפתיה או אמצעים אחרים שיתפתחו כדי שנוכל להעביר מאחד לשני את הידע.
מכל הנאמר אנחנו רואים שיש כאן חיסכון במשאבים, וזה המעבר מהפיזי לרוחני.
האדמה שלנו מתקדמת לכיוון הרוח. אנחנו רואים את זה עכשיו בתמונה הטכנולוגית, שיכולה להיות תמונת צל אבל יכולה גם לא להיות תמונת צל. זה תלוי בנו – איזו אינפורמציות אנחנו מעבירים דרך המדיה.
משתתפת – אני תוהה על התנועה הבו-זמנית של הריחוק מהמקור, כניסיון שמצטבר ויש בו אינפורמציה, ועד הסכנה לאיבוד הקשר עם המקור.
אורנה – בדוגמא לגבי הטכנולוגיה יכולה להיות סכנה כזו, אבל המצב הרוחני הוא שאנחנו נוכל להתקשר עם המקור יותר בקלות. לא נתרחק ממנו. עכשיו, מעולם החושך, להתקשר עם המקור – אנחנו 'מזיעים' על זה 70-80 שנה.
משתתפת – כן, זאת המשימה. אבל הסכנה היא ליפול אל המרחק הזה.
אורנה – תמיד יש מערכת הקדושה ומערכת הטומאה. הסכנה היא עניין הבחירה. בגלל זה האדם הוא זה שמתקן עולמות. אף כוח אחר לא יכול לתקן את העולמות. הוא גם יכול להרוס עולמות. אז מה שאת אומרת הוא נכון, ונוסיף שכאשר מערכת הקדושה בכיוון הנכון – זה אומר שאנחנו לא נצטרך כל כך הרבה אמצעים. להיות בעל גוף פיזי זה הרבה עבודה! צריך להאכיל אותו, צריך לישון, יש מחלות, צריך לעשות ספורט כל יום – זו תחזוקה גדולה, ועוד יש פסולת. לאדם הראשון לא הייתה פסולת. הוא קיבל בדיוק את מה שהוא היה צריך. רק אחרי הנפילה אנחנו אוכלים וגם צריכים לברר. זה עניין רוחני – לברר את המוץ מהתבן, את הדבר הטוב מהדבר ה'לא-מועיל'. עבודת הבירורים תיגמר כנראה רק בוולקן. לא יהיו לנו עודפים, והאוכל כנראה גם לא יהיה אוכל כפי שאנחנו מכירים. "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה" עמוס ח, יא. בימים האלה הרעב יהיה הרעב שיש לנו בתור תלמידי מדע הרוח, אבל עכשיו בימים אלו הרעב הזה לא מייתר את הרעב שיש לכם לאוכל, אבל בימים שיבואו – לא יהיה רעב כזה יותר. ובמובן מסוים הימים האלה כבר באו. נכון שאנחנו עדיין אוכלים וצריכים לתחזק את הגוף, כשאנחנו יודעים שהכל במוח – זה לא הגוף שלנו שנהנה, זה המוח. אנחנו לא צריכים לאכול כדי ליהנות, כי אפשר לעשות לנו איזשהו גירוי במוח ואנחנו נרגיש אותו דבר כאילו אכלנו. כך שאם עלתה לכם מחשבה 'איך נהנה אם לא יהיה אוכל?' אז אתם יכולים להוריד אותה. זו המחשבה שהכי מטרידה אותי מכל התשוקות: מה אני אעשה בלי אוכל…. כך שכשאני אומרת 'הנה ימים באים' אני מתייחסת לזה שיש תשוקה מאוד גדולה, במיוחד אצל הישראלים, לרוח. זה לא היה ככה כל הזמן.
המעבר מהפאזה של האדמה, מהפאזה הכי פיזית מינרלית, הכי מעובה, אל פאזה יותר רוחנית. אנחנו בפאזה היום הכי מרוחקת מהרוח – אנחנו לא מרגישים בורא חוץ מאשר רגעים ספורים בחיים שלנו, שכל אחד עבר, כאשר אנחנו מרגישים חיבור ואז אין הוא ואין עולם, יש נכונות מוחלטת. אפשר לספור את הרגעים האלה על כף יד אחת, אבל שימו לב: זה מצב ההוויה שאנחנו צריכים להיות בו. העולם הזה זה רצוא ושוב, האורות באים ומסתלקים. אבל זה לא העולם שאנחנו אמורים לחיות בו. העניין הוא לא לקנות עוד בית או עוד אוטו, אלא להיות בתחושת חיבור מתמדת.
אנחנו הולכים לקראת 'הרחנה' של היקום וגם 'הרחנה' של האדם. ברור שבדרך יפלו אנשים, לא כולם יצליחו לעשות את זה. אולי מעטים יצליחו לעשות את זה. אבל האנושות ככלל תעבור מהמצב הפיזי למצב הרוחני ולא תצטרך את כל המשאבים שלה להפנות להתפתחות עולם פיזי.
תרגיל:
תחשבו על החיים האלה (כרגע לא נעסוק בחיים קודמים למרות שהכל קשור לזה וגם לצו קרמתי) – מתי נוצרה אצלכם התנייה פבלוביאנית – רפלקס מותנה? ונראה מה היתה ההשתלשלות של זה – האם רק לרעה? ומה זה אומר 'לרעה' – אם זה כואב, האם זה לרעה?
נחשוב ביחד על התניה כזו שבסופו של דבר מקדמת אתכם או קידמה אתכם, למרות שזה היה מאיה. כל רפלקס מותנה לא קשור לממשות, הוא אסוציאטיבי, הוא אשלייתי.
משתתפת – אני חושבת על המאיה של הנסיעות, שמאז הקורונה כולם נוסעים פחות, אנשים התפכחו מהרפלקס שהיה, שפעמיים בשנה צריך לטוס לאיזה מקום.
אורנה – מה שאת אומרת הוא יפה. לא עונה ישירות על השאלה שלי אבל אכן ראינו שיש אפשרות אחרת. לפעמים נראה לנו שמה שיש זה משהו טבעי, ועכשיו אנחנו רואים שזו התנייה.
משתתפת – אני חושבת שיש לצורך הזה בסיס רוחני: לראות את העולם ולהיות בכל מקום, אולי זיכרון של מצב שאנחנו בלי גוף.
אורנה – יכול להיות גם הרצון לגלות משהו מעבר, שמתרגם לרצון לראות ארץ חדשה. אם הייתם יודעים מה המקובלים רואים בעיני רוחם אז אני בטוחה שאף אחד לא היה מחליף את זה בשום ארץ הכי אקזוטית שיש פה. מה שהם רואים זה עולמות אחרים לגמרי, עם ממדים אחרים לגמרי. הנטייה לנסוע זה אכן תחליף לנטייה הרוחנית – תחליף שבא לידי ביטוי בצורך לראות ארץ חדשה, לצבור חוויות לפני המוות.
משתתפת – אם זה גם מה שקשור לפוסט טראומה, אז בגיל 12 הייתי חלק מאסון צומת הבונים, שהיה התנגשות של רכבת באוטובוס. ההתניה היתה שהכל פעם שהגעתי לפסי רכבת – זה היה דרמה, לבדוק 70 פעם שאין רכבת. וכשהילדים שלי התחילו לצאת לטיולים זה היה זוועה, ומה שזה לימד אותי זה בעיקר אמונה. מעבר לעבודה על לשחרר, ולהבין שהקרמה שלהם היא לא הקרמה שלי, וכיו'ב. זה היה כל היום להתפלל לאלוהים ולסמוך עליו שישמור עליהם.
אורנה – את העלית אותנו רמה: כל הנטייה שלנו השנה היא לעלות אפילו מעבר לצו הקרמתי. אנחנו מתבוננים על הדברים מהעתיד, או מהנצח, או מהעיניים של אלוהים. מעבר לעובדה שהצו הקרמתי קרה לי כי משהו קרה בגלגול קודם ואני חייבת לתקן אותו, אז אני אומרת שהכשל הוא מובנה בתוך הבריאה או הנבראים. על מנת שאת תגיעי לאמונה היה צריך לטעת בך את הזרע שכל התהליך הזה רטרואקטיבית כדי שבסופו של דבר תתחברי לדבר מאוד גבוה.
אז מה שאנחנו אומרים היום, בתור תלמידים מתקדמים מאוד, זה שאנחנו עולים מעל הצו הקרמתי, ומסתכלים על הסיבה הראשונית באמת. והסיבה הראשונית היא ששמו לנו את הצו הקרמתי ככשל מובנה, כמו ששמו את 'עץ הדעת טוב ורע' ואת הנחש – ככשל מובנה בבריאה. כי רק ע"י שבירה אנחנו יכולים לתקן ולהגיע לשלמות. או ע"י נשירת הניצוצות של הנשמות, שנקראת בקבלה 'נשירת איברים' – רק ע"י זה אנחנו יכולים לתקן. לכן שמים לנו כשל מובנה, ואנחנו קוראים לו 'צו קרמתי'. ההתבוננות שלנו כיועצים ביוגרפיים מתקדמים היא להכניס גם את זה לתודעה שלהם. כמובן שזה לא דבר שמיד אומרים למיועצים, ולא מבטלים את מה שהיה עד עכשיו, אבל בתודעה שלי יש הכרה ששום דבר לא נקבע ע"י משהו פיזי, משהו שעשיתי בעולם הזה – כי לא עשיתי צעד אחד בלי שאלוהים קבע. את הכשל המובנה את הבאת דרך האמונה.
משתתפת – מעבר המושגים בין 'לדעת את הסיבה לאירועים', לבין 'סיבת הסיבות'.
אורנה – כן. נשתמש בזה בהשאלה, כי אנחנו לא יכולים באמת לדעת את סיבת הסיבות.
משתתפת – בגלל שעכשיו התחלתי ללמוד, נזכרתי שברוסיה אסור היה לנו להשתתף בכיתה בלי להרים את היד. לא היתה לנו חשיבה חיה. היינו כמו רובוטים. אז יש לי סוג של רפלקס להיבהל. לפעמים אפילו כשאני עונה לטלפון ושומעת את הקול – הדבר הראשון שעולה לי זו הבהלה. האם זה מובנה או שזה הרפלקס הפבלוביאני?
אורנה – קודם כל, יש כאן קרמה קולקטיבית של עם מסוים. אני משערת שיש עוד אנשים שמרגישים כמוך, כמו הקרמה הקולקטיבית של יוצאי קיבוץ שחוו את הלינה המשותפת, למרות שלא כולם חוו את זה אותו הדבר, אבל זה בכל זאת משהו קולקטיבי. אני יכולה לחקור את זה, אבל לא כאן כי זה לא הזמן, אבל בחקירה ביוגרפית ננסה לראות איך זה השפיע על החיים שלך, ולמה זה הושם בתוך הביוגרפיה שלך? כפי שאת מתארת את זה עכשיו, זה נשמע רק רע, נכון? לא נשמע מקדם. אבל צריך לעשות חקירה.
משתתפת – יש לי את הרפלקס המותנה הזה כמו שיש את הצלצול שגורם לריור. אז גם ככה אצלי – אסור לנו לעשות משהו עד שלא יהיה צלצול, והרוק אצלי בדוגמא זה הפחד שיוצא.
אורנה – נכון מאוד. אצלך זה עובד על פחד. זה כמו הפחד מהכלב.
משתתפת – אז אני אעבוד על זה.
אורנה – לא, אל תעבדי על זה. לא צריך לעבוד על כל דבר. לפעמים אנחנו עובדים על משהו מרכזי וכל מני דברים מתבהרים. כרגע זה בתודעה שלך, וזו כבר עבודה.
משתתף – כל אירוע נחווה אחרת אצל מישהו אחר. גם בקרמה קולקטיבית אחד יקבל מזה את הצו הקרמתי, והאחר לא.
אורנה – לחלוטין, ובכל זאת יש קרמות קולקטיביות של קבוצות, למשל היהודים – יש להם קרמה קולקטיבית.
אני רוצה לתת דוגמא של חיסכון באנרגיה: כשהתחלתי להיות יועצת ביוגרפית והיו לי מעט תלמידים, אז קראתי כל ביוגרפיה בקפידה, את כל השביעונים. אח"כ עברו דרך ביה"ס עשרות ואף מאות תלמידים. אין סיכוי שאני אקרא את כל הביוגרפיות של כולם. ועם זאת, אני אמורה להתפתח למקום כזה שגם בלי לקרוא את הביוגרפיה שלך אני אדע עליך כל מה שהייתי אמורה לדעת עליך מהביוגרפיה שלך. זאת התפתחות מפיזי (לקרוא ביוגרפיות) למצב אל-פיזי.
בשנה א' אמרתי למישהי משהו, וההתנגדות שלה הייתה מזה ש'איך אני בכלל יודעת את זה'. והיא צודקת, כי לפי דעתה אני צריכה הרבה נתונים כדי לדעת את מה שאני אמרתי. היא לא יודעת שבתהליך שאנחנו עושים, הפיזי הולך ומתמעט. אנחנו כבר לא צריכים לשמוע ולקרוא את כל השביעונים, את כל הגילים, את כל האירועים, כדי לרדת לשורש העניין. לפעמים אנחנו יכולים לחוות את האדם רק בשיעור אחד וכבר לדעת הרבה על הביוגרפיה שלו. אל המקום הזה אנחנו רוצים להתפתח. אנחנו רוצים להתפתח אל המקום של החסכנות במובן הטוב – שפיתחתי כושרים יותר גבוהים.
בפעם הבאה אנחנו נדבר על אמא או אבא, ואיזה רפלקס מותנה נוצר בי במחשבה-רגש-רצון כתוצאה מהיחס שקיבלתי מההורה המשמעותי, או אם גדלתי עם אמא חורגת, או עם הורים גרושים ועוד. תחשבו על זה עד השיעור הבא. איזה רפלקסים מותנים אני רואה שנשארו בי במחשבה-רגש-רצון כתוצאה מהאופן שחוויתי את הקטנות שלי, שזאת הינקות או הפעוטות שלי.
תודה רבה ולהתראות.