7.12.2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וורס הגורל / רודולף שטיינר
הַכְּמִיהוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הֵן כְּמוֹ זְרָעִים,
שֶׁמִּתּוֹכָן צוֹמְחִים מַעֲשִׂים שֶׁל רָצוֹן
וּפֵרוֹת הַחַיִּים מַבְשִׁילִים.
אֲנִי יכוֹלה לָחוּשׁ אֶת גּוֹרָלִי וְגוֹרָלִי מוֹצֵא אוֹתִי.
אֲנִי יכוֹלה לָחוּשׁ אֶת כּוֹכָבִי וְכוֹכָבִי מוֹצֵא אוֹתִי.
אֲנִי יכוֹלה לָחוּשׁ אֶת יְעָדַי וִיעָדַי מְגַלִּים אוֹתִי.
הַיְּקוּם וְנִשְׁמָתִי הִנָּם אַחְדוּת אַחַת אַדִּירָה.
הַחַיִּים צוֹמְחִים בְּהִירִים יוֹתֵר מִסְּבִיבִי
הַחַיִּים נַעֲשִׂים מאתגרים יוֹתֵר עֲבוּרִי
הַחַיִּים יֵעָשׂוּ שׁוֹפְעִים יוֹתֵר בְּתוֹכִי.
אנחנו מדברים על אנשים שהם אנחנו, שיושבים כל אחד בביתו אבל משתתפים בזרם של ההתפתחות הרוחנית, ויש אנשים כמונו נוספים שעושים את העבודה הזו, אם כי לא רבים יחסית לרוב האוכלוסייה. אנחנו, שמסתובבים בחברת עצמנו, נדמה לנו שהרבה אנשים עושים את העבודה הזו, אבל זה לא נכון. מעט מאוד אנשים עושים את העבודה הזו, ומתוך אלו שעושים את העבודה הזו, מעט עוד יותר לא שבויים בכוחות הלוציפריים. אנחנו מדברים על כך שאנשים בעלי יעוד רוחני, שאפשר לקרוא להם 'הנקראים אל הרוח', הם אנשים שיגיעו למבוי סתום בעולם המאיה: בשלב מסוים, למרות המאמצים מעוררי החמלה ומכמירי הלב, להשתלב בעולם המאיה ולמצוא את עצמם מצליחים בעולם המאיה – הם בסופו של דבר יגיעו למבוי סתום. וזאת משום שדווקא איתם יש הקפדה. אנחנו לא יודעים למה אנשים נבחרים, כמו שאמרנו פעם, ולא מחמת שהם טובים או מוסריים יותר אלא משום שהם מתאימים יותר. אולי זה לא נעים להגיד את זה, אולי יהיו מי שנעלב מזה, אבל מי שנבחר הוא נבחר כי הוא מתאים למערכת – יש מערכת נשמות שצריכה להיתּקן, ומערכת זו מחליטה מה היא צריכה ולפי זה האנשים נבחרים ללכת בראש החץ בתקופה מסוימת באבולוציה של האנושות. אנשים אלו, יש להם לא מעט תשוקות גדולות ורצונות גדולים, כי הם צריכים רצון חזק, גם אם הוא מכוון לעולם התשוקות, והוא אכן מכוון לרוב לעולם התשוקות למיניהן – אז הם כנראה לא יצליחו או שיגיעו סביב גיל 42-49 לתחושה של ריקנות ולמבוי סתום: העולם הארצי דחה אותם, לא נתן להם את מה שהם חיפשו. זה יכול לבוא לידי ביטוי כבר בילדות ברצון להשתייך לחברה. יש כאלה מאיתנו, לא כולנו, שלא מצליחים.
לאחרונה דיברתי עם אדם צעיר בעל פוטנציאל רוחני גבוה שכל הזמן נכשל במערכות יחסים חברתיות, לא קורא נכון את המפה. הבנתי ואמרתי לו 'המקום שאתה טוב בו זה כשאין לך בוסים, וכשאתה עובד בקבוצה קטנה או אחד-על-אחד, ושם אתה בא לידי ביטוי במיטבך, אז כנראה החיים אומרים לך שבקבוצת השווים אתה לא תצליח, והם מאלצים אותך להיות מנהיג'. הרבה מנהיגים יכשלו בקבוצת השווים כישלון חרוץ. זה מזכיר את האמירה של משרד החינוך, שכל מי שלא טוב כמנהל אז מקפיצים אותו להיות מפקח. זה ככה בעולם הרוח: כל מי שלא טוב בעולם הארצי צריך 'לקפוץ'. אנשים כאלה, שנים רבות ובאופן מכמיר לב, חווים כישלונות ארציים שחוזרים על עצמם. הם לא מצליחים לתפוס את השפה הנכונה של ההשתלבות: כמה לתת, ואם אני נותן יותר מדי אז אולי אני מֵרָצֵה ואני עוזב את עצמי, ואם אני לא עוזב את עצמי אז אני נחווה כתוקפני. יש לקות מובנית שמאלצת אותם להיות בפסגה בבדידות. זה לא לגבי כולם, אבל יש רבים שיכולים למצוא את עצמם שם. זה לא חייב להיות ראש של זרם או של ביה"ס, זה יכול להיות גם מישהו שמלמד מתמטיקה אחד-על-אחד למשל, או בקבוצה קטנה. זה תמיד יהיה מישהו שצריך להוביל.
האם מישהו מכם מזדהה עם הדברים האלו – עם החוויה שהניסיונות להתקבל לקבוצת השווים באופן נינוח דורש ממני המון מאמצים עד שאני כבר אולי מתייאשת מעצמי. הרבה פעמים זו קריאה להנהגה, להובלה ולמציאת דרך יצירתית. אפשר להגיד שהלקות החברתית עם קבוצת השווים תישאר לנצח. היא לא באמת תיפתר, אבל היא גם לא תפריע, כי לא יהיה חיכוך ברמה הזו. אבל היא לא באמת תיפתר. אם נוריד את האנשים האלה מהמנהיגות ונשים אותם בקבוצת השווים – נראה שהם נובלים או שהם שוב לא קוראים טוב את המפה וצריכים שוב להתאמץ מאוד. זה לא מאפיין את כולם אבל אולי נשמע את מי כן. האם מישהו מכם מזדהה עם זה ויכול לספר שהוא נאלץ/רצה להוביל, אבל בתשתית של זה, יש גורם רוחני של חוסר יכולת להיות בן/בת בית טבעי בעולם הזה? ההתייחסות שלנו היא לא כגורם פסיכולוגי אלא כגורם רוחני.
משתתפת א' – אני לא מזדהה עם זה.
אורנה – אבל ברוב העבודות שלך את עצמאית.
משתתפת א' – ב 10 השנים האחרונות וגם לפני זה, כן, אבל תמיד השתייכתי בקלות יחסית רבה בחברות ובקבוצות השווים.
אורנה – ועל מה ויתרת?
משתתפת א' – על חוט השידרה.
אורנה – אז אם ויתרת על חוט השידרה אז שילמת מחיר. האנשים שלא משלמים מחיר הם אלו שלא מוותרים על חוט השידרה. יש להם משהו נינוח וטבעי במקומם בעולם, הם לא צריכים ללבוש שום תלבושת של 'נחמד, מרצה, יודעת כל'. אז כנראה שאת כן מזדהה עם זה, אבל אולי לא שאלתי את השאלה באופן נכון.
משתתפת א' – אתמול הייתה לי מיועצת שבלי לשים לב דיברה על כך שהיא לא מתקבלת בשום קבוצה והקול שלה לא נשמע. באינטימיות היא יותר מצליחה, ב'אחד-על-אחד', וגם החלומות שלה דיברו על זה. חשבתי שעל זה את מדברת, על כישלון חברתי.
אורנה – כן, אבל גם את, כדי לא להיות כישלון חברתי את שילמת מחיר גדול. בפנים יש חוסר של הטבעיות שמרגישים אלו שהם בני בית כאן בעולם להתנהל בקבוצת השווים. כמובן שקבוצת השווים היא רק בשביעון השלישי אבל אני משתמשת במושג הזה לציון קבוצות בחיים בכלל. אז יש לך ווריאציה של זה – הווריאציה שלך היא המחיר שאת שילמת.
תחשבו על זה בבית – כמספר האנשים מספר הווריאציות. אבל בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בודדה, כמו צבי: הוא לא הסתדר בקבוצת השווים, לא בנעוריו ולא כשהוא רצה ללמד בקבוצות. לא הקשיבו לו. הוא רצה ללמד אנתרופוסופיה בקבוצה שהייתה הקבוצה שלו, של אשתו ושל עוד אנשים ולא הקשיבו לו באמת. רוב הקבוצה שבסופו של דבר הוא לימד אלה תלמידים שלי. זו דוגמא קיצונית.
משתתפת ב' – רוב השנים זה מולבש על המבנה הנפשי. מתי מתעוררים להגיד שזה לא קשור למבנה הנפשי אלא לתביעה רוחנית?
אורנה – הכל מולבש על המבנה הנפשי. וכשאת מגיעה ללמוד איתנו אז את מתעוררת לזה שהפרשנות הנפשית היא פרשנות של 'מי אני ביחס לעצמי'. הפרשנות הרוחנית היא 'מי שאני ביחס לבורא'. הפרשנות הרוחנית היא 'איך הבורא שוכן בי, איך הבורא מוצא אותי כלי ביטוי מתאים לרצון שלו לשכון, לרצון שלו להיטיב לנבראיו'. זה הופך את הקערה על פיה. גם אצל מישהי צעירה זה יכול להתקיים, ואת לא חייבת להגיד לה את זה אבל את חייבת לדעת: שהפרשנות הפסיכולוגית היא פרשנות חלקית ולא רק זה אלא שהיא באה מתוך מה שנקרא בקבלה 'הרצון לקבל לעצמי'. הרצון לקבל לעצמי בקבלה זה החוכמה האנושית.
משתתפת ב' – בחוויה האישית שלי, זה שהייתי מחוץ לקבוצות, היה זה של הצופה מהצד, זה שאני לא חלק. והדיוק שאת מבינה עכשיו הוא משהו אחר.
אורנה – זה כשל מובנה. כמו ששבירת הכלים בעולמות ובנפשות שלנו זה כשל מובנה.
משתתפת א' – אז אצלי זה לא כשל מובנה. זו אולי ההבחנה – בין אם אתה בא עם כשל מובנה שמאלץ אותך להיות בפסגת הבדידות, בין מנהיג לבין נזיר, לבין המחיר שאתה משלם כחלק מתיקון קרמתי שלך.
אורנה – אצלך החרדה הייתה יותר גדולה מהכשל המובנה, היא התגברה על הכשל המובנה. בכשל המובנה את היית אמורה להרגיש את מה שאני אומרת, לנוכח הביוגרפיה שלך, אמא שלך, איפה שגדלת. היית אמורה להרגיש את הבדידות המזהרת, אבל את עשית את כל המאמץ כדי לא להרגיש את זה, את כביכול הערמת על הכשל המובנה.
משתתפת א' – התחושה הפנימית הייתה של בדידות, אם כי לא תמיד, אבל כדי להתגבר על הכשל המובנה היה צריך כישורים וכוחות. אני כן שחיתי בתוך בדידות ויכולתי לה.
אורנה – עכשיו את מחברת את זה לקרמה שלך ולאישיות שלך. הכל בסופו של דבר מתחבר אבל אני לא נוגעת עכשיו בקרמה, אלא הווקטור שלי זה העתיד. העתיד זה עכשיו: כל הקרמה שלנו קשורה ליעוד שלנו. זה מיישב את מה שנראה לכאורה סתירה.
זה יפה מה שעולה במקרה שלך – שאפשר להתגבר על הכשל המובנה. הכשל המובנה מראה לנו שזה נמצא בתוך התוכנית האלוהית. למשל שבירת העולמות או נשירת האיברים, הנפילה של אדם וחווה – זה נמצא בתוך התוכנית האלוהית. השבר נמצא בתוך השלם, בתוכנית השלמה. השבר הוא לא לחינם.
בפרשת השבוע הקודמת (ויקץ) דיברנו על זה שבני ישראל ירדו למצרים לשבור שבר. שבר זה גם תבואה, אוכל, אבל גם היה בזה שבר במובן של שבירה. כדי לקבל תזונה רוחנית חייב להיות שבר במבנה הקודם.
הכישלון החברתי של בעל היעוד הרוחני הוא כישלון מובנה ואנחנו מוצאים דרכים לעקוף אותו. כל אחת ואחד מכן תחשוב אם ואיך מצאה דרכים לעקוף אותו. לעקוף את תחושת הבדידות, את תחושת הלבדות, את התחושה של הלקות. יש לנו תחושה של לקות שנבנית כתוצאה מהכישלונות החברתיים.
לא כל דבר שאני אומרת מתאים לכל אחת מכן. אתן צריכות לראות אם זה מתאים לכן, ואם כן – אז מה הווריאציה, איך זה בא לידי ביטוי בביוגרפיה שלכן.
באופן כללי, אדם שיש לו יעוד רוחני לא ירגיש בנוח בעולם המאיה, בעולם הארצי. העולם הזה כל הזמן 'יקיא' אותו החוצה בצורה מסוימת, או שהוא יקיא את עצמו. למה? כי הקרמה של בעל היעוד הרוחני פועלת להריסת המאיה. תסתכלו על הילדים שלכם, נערים ונערות, ותראו איך הם מפרשים את העולם עקום. אתה אומרת לעצמך שזה היה יכול להיות הרבה יותר קל אם הפרשנות שלה/שלו הייתה קצת שונה. הם בעצם יוצרים את זה – הם יוצרים את הבדידות, את תחושת הניכור שלהם, את התחושה שאני לא שייך לפה, זה לא העולם שלי, אני לא מסתדר, אני עייף. אני שומעת מצעירים שהם כל כך עייפים. הם עוברים במרוכז את מה שאנחנו עברנו בצורה יותר מבוזרת.
הרבה פעמים אותם אנשים לא יצליחו בקריירה. לא כולם. אני, למשל, כן הצלחתי בכל הקריירות. צבי לא הצליח. אבל אם יש להם שאיפות גבוהות הם לא יצליחו בכל מה שיבסס אותם בחיים האלה. אני חושבת על עצמי, שבקריירה כן הצלחתי, אבל בתחומים אחרים תמיד הייתי אחרונה מכולם. זה תמיד נתן לי מכה מאוד רצינית לאגו, מעבר לכאב ולסבל, כשראיתי איך שכל אלה שהסתכלתי עליהם מלמעלה למטה, עד כמה שאפשר בגובה שלי, התחתנו לפני וילדו לפני. זו הייתה בשבילי תחושה הורסת. ועכשיו הן גם סבתות לפני, כאילו שזה רודף אחרי ולא עוזב אותי. זו הייתה עבורי תחושה הורסת של כישלון. אז הצלחתי במקצועות שלי וזה המקום שבו לא הצלחתי.
אפנה את השאלה אליכן: איפה עולם המאיה נתן לכם סטירה – לא הצלחתם. אולי במערכות יחסים זוגיות או במקום שרציתם להוביל ואמרו לכם שמישהו אחר יותר מתאים, או שהייתה ילדה יותר יפה מכן בכיתה, אחרי שחשבתן שאתן 'הסגן של אלוהים'.
משתתפת – אני יכולה לציין שני מקומות שבהם הרגשתי את הסתירה של המאיה: האחד זה במערכת היחסים הזוגית שלי, וגם במערכת המשפחתית שלי. אבי העדיף את אחותי באופן מובהק.
אורנה – הוא לא רק העדיף אותה, הוא האמין בה, הוא האמין שממנה יצא משהו. שלא כמו שהוא דיבר אליך. ולמעשה הוא צדק, כי בתוך המערכת הארצית היא משובצת טוב והיא הצליחה טוב. בתוך המערכת של העולם הזה הוא צדק. אבל אנשים כמו אחותך ימשיכו כל חייהם לחיות בעולם המאיה. עולם המאיה מחבק אותם וכל חייהם הם יחשבו שהתקדמות זה להגיע למשרה יותר גבוהה. וזה – בסופו של דבר מתהפך. מה שטרגי עבור בעל היעוד הרוחני מסתבר בסופו של דבר כתוכנית מובנית, ומה שנראה הצלחה גדולה הופך להיות טרגי – כשבגיל מסוים אתה מבין שאתה חלק מהמערכת. אומנם חלק שקיבל הרבה טובות הנאה אבל לא בהתקדמות הנכונה. זה מה שקורה עם אנשים שעולם הרוח לא מסמן אותם. הם לא מעניינים אותו בשלב הזה, המערכת לא בוחרת אותם בשלב הזה, אז הם יכולים ליהנות יותר מהעולם הארצי וגם להגיע למשרות גבוהות, ואולי גם לאכלס את רוב הכנסת או את האוניברסיטאות, והכל נראה סבבה. הם ממשיכים לחיות בעולם המאיה בלי הפרעה, אף אחד מהכוחות הגבוהים לא מתעניין בהם מספיק כדי להפריע להם. אולי אפילו ההפך: אהרימן פעיל אצלם והוא מרדים אותם לגמרי.
אשתף ציטוט של יונג, שוויתר על עולם המאיה. זה מתוך הספר שלו 'זיכרונות, חלומות ומחשבות'. כאשר הוצע לו להיות פרופסור באוניברסיטה, הוא וויתר על המשרה כי היא הייתה עלולה לצמצם ולהגביל את צעדיו. זה היה אחרי שהוא עזב את פרויד, בשלב יותר מאוחר בחייו שלא קשור בכלל לפרויד. הוא עזב את פרויד כשהוא היה בן 33 אם אני זוכרת נכון.
משתתפת – אני חושבת שסארטר סירב לקחת את פרס נובל לספרות כדי שזה לא יחבל ויטה אותו לנתיב של יצירה וכתיבה מסוימת.
אורנה – אולי היה עדיף שהיה לוקח את זה ולא היה מייאש אותנו באקזיסטנציאליזם שלו…. נקרא את החלק של יונג:
"בסופו של דבר, מה זה משנה אם אהיה או לא אהיה פרופסור?
נצטט מספרו האוטוביוגרפי של הפסיכולוג הרוחני השוויצרי הנודע ק. ג. יונג, שזיהה את המאיה וויתר עליה.
"בהכרה צלולה ובשיקול דעת עזבתי אפוא את הקריירה המדעית. חשתי שמשהו גדול קורה לי והשלכתי את יהבי על הדבר שנראה לי חשוב יותר אל מול הנצח. ידעתי שהדבר ימלא את חיי, ולמען מטרה זו הייתי מוכן להסתכן בכול.
בסופו של דבר, מה זה משנה אם אהיה או לא אהיה פרופסור? בוודאי שחרה לי לוותר על כך. באופנים שונים, הצטערתי על כך שאינני יכול לאלץ את עצמי לעסוק בחומר המובן לכול. היו אף רגעים שהתקוממתי מול גורלי. אך היו אלה רגשות חולפים ולא שעיתי להם. הדבר האחר היה חשוב לאין ערוך, ואם ניתן את ליבנו למה שאישיותנו הפנימית מכוונת וחותרת אליו, יימוג הכאב. דבר זה חוויתי שוב ושוב, לא רק כשוויתרתי על משרתי האקדמית." יונג, 'זיכרונות, חלומות, מחשבות', עמ' 180
מתוך 'מציאות ומאיה', הוצאת כחותם.
מי מאיתנו יכול להגיד שהוא מוכן לזרוק את הכל – את המעמד, את טובות ההנאה של הכסף, את כל האמונות – אם תהיה לו התגלות כמו שהייתה ליונג. אולי כמו 'לכתך אחרי במדבר'.
משתתפת – העניין שהוא האמין לזה, האמין למה שהוא שמע. לעומת זאת, אנחנו רוצים אותות ומופתים. אני אומרת לעצמי 'עוד קצת, אני כבר בדרך…'.
אורנה – אני חושבת שאנחנו מקבלים אותות ומופתים אבל אנחנו לא מעריכים אותם. אנחנו חושבים שאותות ומופתים צריכים לבוא בצורה מסוימת. יש לנו דימוי על אותו ומופתים ואז כשהם מופיעים אנחנו חמדנים, זה לא מספיק לנו. זה כמו אשת הדיג שבסוף ביקשה יותר מדי והכל ניטל ממנה. אנחנו חמדנים או עצלנים או פחדנים, או שלא סבלנו מספיק. מי שסובל מספיק כבר אין לו על מה לוותר. זה לא יונג, הוא סבל אבל לא הייתי אומרת שמעל ומעבר. האם לא קיבלת אותות ומופתים?
משתתפת – כן, יש ידיעה פנימית שקטה.
אורנה – הוא אומר כמה פעמים שזה לא פשוט, כי כשאתה עושה ויתור כזה אז כל כוחות הנגד מתנפלים עליך, כדי לראות אם אתה רציני. אתה אומר שאתה יכול אז 'בוא נראה'.
הקרמה של בעלי היעוד הרוחני הורסת את האפשרות להשתייך באופן טבעי לתוך העולם הזה. גם בשיתוף הראשון ראינו שהיא לא יוצאת מכלל זה. ההשתייכות שלה גם הייתה במאמץ, וגם אם לא נחוותה במאמץ, עדיין המחיר שלה היה מאוד גבוה. הרבה פעמים הוויתור על המאיה, שנעשה שלא מתוך רצון אלא מתוך אילוץ, עלול לגרום לנו להרגיש תחושה של כישלון. במיוחד אם יש צו קרמתי שחוזר על עצמו, שאני נכשלת שוב ושוב באותו דבר. ואני לא אומרת לעצמי 'טוב, זה עולם המאיה, יש לי יעוד'. ברור שזה לא ככה. אני חווה כישלון אמיתי. כל זה על מנת לחשל, לעצב כלי. אחד הדברים שכלי רוחני אמיתי חייב שיהיה בו זה שהוא יהיה ריק מעצמו. אחד הדברים שאומרים ביהדות זה 'אין אני והוא יכולים לדור במקום אחד'. אם אני מלאה בעצמי אז אני לא יכולה להיות מלאה באלוהים. אחת המטרות של התוכנית ה'זדונית' המובנית הזו היא לרוקן אותך מעצמך. לכן מתחילים להוריד לך את התחושה של 'אני ועוצם ידי'. התחושה הפרעונית הזו ש'אני עשיתי את זה בעצמי'. אתה חווה כישלון פה, כישלון שם, ומתחיל בשלב מסוים, גם אם בהתחלה חשבת שאתה מוצלח, להרגיש שמשהו לא ברור, כנראה אני לא מוצלח כמו שחשבתי, אם חשבתי. הרבה פעמים כן חשבנו שאנחנו מוצלחים. זה חלק מעיצוב כלי. עיצוב כלי כדי שלא תהיה בו יהירות. בניגוד לאנשים שאינם בעולם המאיה – לא יתעצב כלי באופן הזה. התחושה של 'אני ועוצם ידי עשה לי זאת' היא תחושה שמאוד מאפיינת אותם. אני מציבה גם את זה כאן כשאלה: האם חוויתם כישלונות שערערו בכם את התחושה שאתם כל כך מוצלחים כמו שאבא ואמא אמרו לכם כשהייתם קטנים? או משהו בווריאציה של זה.
אורנה (פונה למשתתף) – עם הפטירה של אמא שלך לא הרגשת נפילה מהמקום של ההצלחה האישית?
משתתף – אני יכול להתייחס לזה בעבודה עם קבוצות, ביכולת לדייק או לפספס סיטואציה, שבה אני יכול לטעות כשאני מדבר כאילו שאני יותר ממה שאני, וכשאני שומע את עצמי מדבר או רואה את האנשים מגיבים לזה בצורה כזו שהם רואים שזה לא היה מדויק, הם רואים שעשיתי משהו שהוא מעבר למה שאני באמת. שם אני נופל. בעבודה עם קבוצה זה קורה, ובחזרה לאחור על האירועים אני רואה את המקומות של הנפילה. לגבי אמא אני לא רואה איך זה קשור.
אורנה – זה קשור באופן הזה שכשאין לי אמא אז המשפחה שלי היא משפחה שבורה, אז אני כבר לא כ"כ מוצלח. אולי אתה לא מתחבר לזה.
משתתף – אני מתחבר למקום של הנפילה אבל לא בזה. כי במוות של אמא הייתי פסיבי, לא היה מה לי מה לעשות שם, היא הלכה ואני נשארתי.
אורנה – נכון, אבל זה לא משהו מודע. זו תחושה של 'חלק'. גם אמא של משתתפת כאן שנפטרה כשהיא הייתה בת 7, והיא נשארה בלי אמא. היא 'פחות מוצלחת' מהילדים בכיתה. זה לא משהו קוגניטיבי. (פונה למשתתפת) זה מתאים לך?
משתתפת – פחות הרגשה של משהו שלם, תמיד משהו חסר.
אורנה – יש משהו שיתן לך הרגשה שאתה לא כל כך מוצלח. או שתגלה פתאום משהו על ההורים שלך, בעוד חשבת שאתה חי במשפחה שלמה. משהו יוריד אותך, לנגד התחושה של רובנו, של עוצמה פנימית כלשהי, עולה גם תחושה של נחיתות. אולי לא היום, ואולי גם היום, אם כי היום אנחנו בכיוון של להיפרד בכלל מכל הזדהות עם האישיות שלנו.
אורנה (פונה למשתתפת) – בואי נראה אצלך אם זה מתאים, תגידי לי אם אני טועה: את גרת במקום יפה, בצפת, אבל זה היה רחוק מכל החברים שגרו אמנם במקום פחות יפה, אבל הם היו כל הזמן ביחד. גם זה נותן תחושה של בדידות.
משתתפת – נכון. אם היו נפגשים אחה"צ אז אותי היה צריך להסיע, אז גם לא הזמינו. אם ביום כיפור כולם ביחד, אז אני לא מגיעה לשם, אני על ההר לבד לגמרי. כל מני דברים כאלה.
אורנה – התוכנית האלוהית היא כל כך מורכבת, ולא מתרחשת בזמן כרונולוגי כמו שאנחנו חושבים, שדבר גורם לדבר. היא מתרחשת בכלל מהעתיד, מהתכלית – התכלית מכתיבה לאחור את כל מה שנעבור. אז בונים לנו כלי בזה שמביאים אותנו למקום שבו הכלי שלנו ישבר. זה הקלישאה הזו על לב שבור.
מה זה שבירת הכלים? שבירת הכלים זה נפילה של אורות, של הנברא, שאילצו כוחות גבוהים יותר לרדת כדי להעלות את הנברא אליהן כדי לתקן אותו. בלי שבירת הכלים היה נשאר פער בלתי ניתן לגישור בין עליונים לתחתונים. היינו נשארים היום בדרגה של חיה. שבירת הכלים זו האפשרות היחידה ליצור קשר עם העליון. אמר דוד המלך: "זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר" תהילים נא יט – אלוהים לא רוצה את הזבחים שלכם ולא את הקורבנות שלכם, לא את החומר. מביאים את בעל היעוד הרוחני לאפשרות של תיקון. תיקון של כלים הוא רק דרך שבירת הכלים. אז זו שבירה של הדימוי העצמי, שבירה של כל הפנטזיות. לי היו פנטזיות לגבי איך אני אתחתן. בסופו של דבר התחתנתי ברבנות, בטקס הכי בנאלי שאפשר, ובסוף הטקס אמרתי לעצמי 'לזה חיכיתי כל החיים?'. זו הייתה הרגשה של תפלות. הייתה לי פנטזיה: קודם כל, פנטזיה שאני אתחתן כשההורים שלי חיים, ואז אבא שלי כבר מת. וכלום מזה לא קרה. יכולתי לעשות טקס אחר, אבל זה היה קצת מגוחך בגיל שבו התחתנתי, וגם לא התחשק לי, אמרתי לעצמי שהפנטזיה שלי לעולם לא תתגשם. עובדה שהיא התגשמה ולא באופן שאני פנטזתי. זו אולי פנטזיה נשית….
אין משהו שרציתי וקיבלתי אותו כמו שרציתי אותו. תמיד קיבלתי אותו מאוחר מדי, בד"כ קיבלתי אותו כשכבר לא רציתי אותו, כשזה כבר לא הייתה פנטזיה.
זו יצירת כלי – הכלי צריך שלא יהיה לו שום דבר משלו, ששום דבר מעולם המאיה, עולם התחליף, ימלא אותו. זה גורלם של בני יעוד רוחני, מי פחות ומי יותר. כך בסופו של דבר את נשארת בלי כלום, ואז את בעצם הכלי הכי ראוי לעליון להתבטא דרכך.
משתתפת – אני שומעת את זה כל פעם מחדש, אבל היום כפי שזה הוצג זה מהמם במובן המפחיד: אם הכלי לא נשבר, אז לא תהיה תנועה של מלמעלה כלפי מטה להרים את הכלי.
אורנה – לא תהיה. בשיעורי הקבלה אנחנו נלמד שזו הטרגדיה של מלכות דא"ס: היא סילקה את האורות, וכשהיא הצליחה לקבל שוב הסתבר שאל המקום הכי נמוך הכי חשוך, שנקרא 'לב האבן' – לשם האורות לא יכולים להגיע. אין בכוחה להביא לשם אורות. ואז בינה, שזה אלוהים, התערבה. נלמד בדיוק את הנושא הזה של שבירת הכלים, כנלמד קבלה יותר לעומק.
משתתפת – אני חושבת על זה ברזולוציות של החיים שלנו, מבינה עכשיו את המשפט "ממעמקים קראתיך" – כל עוד אני לא במעמקים אז אין שם קריאה אמיתית. בחיים שלי, בשנים שעבדתי כמורה, אלה התלמידים שנראה שהכל בסדר איתם – אתה אף פעם לא ניגש אליהם. אתה לא רואה את השבר. הן נשארים ללא מענה.
אורנה – בהחלט. ואגיד גם, לפחות אצלי, שתחושת הכישלון לא נגמרת. נכון שלא בתחום ביה"ס, תודה לאל על החסד העליון הזה, אבל במישורים אחרים אני מרגישה עוד פעם שלא יעזור לכל הפנטזיות שלי שאולי הייתי עושה משהו אחרת וזה יהיה אחרת, ואולי הילדים שלי לא יחוו מה שאני חוויתי – כלום לא עוזר. העניין של הכישלון הוא גם מובנה בתוך המערכת. אני אתלה באילנות גבוהים ואומר את מה שאמר דוד המלך: "אני תולעת ולא איש" וכו. היו עוד אנשים מאוד גבוהים שהרגישו כל הזמן כישלון. אז זה כנראה גם כן חלק מהסיפור.
נעבור אל משהו מעודד יותר:
מה שמעודד זה שלמרות התחושות האלו, התהליך של בעל היעוד הרוחני הוא שבחייו הוא בונה כלים. זה מה שבונה כלי. לא רק את הכלי האולטימטיבי, אלא גם כלים נפשיים, קוגניטיביים, וכלים מעשיים, וכלים רגשיים. מי כמו בעל היעוד הרוחני יודע להבין לנפש הזולת? הוא יודע, הוא עבר את זה, הוא מבין. כך שאת הכלים שהוא צריך – הוא רוכש. גם אם הוא למד מתמטיקה ועכשיו הוא לא עוסק במתמטיקה, אז הוא למד כלים של חשיבה בהירה. גם אם הוא למד קולנוע, או ריקוד, או כל מה שהוא למד – זה עכשיו נצבר לתכלית הרוחנית שלו. זה לא הולך לאיבוד. החיים המורכבים האלה הם צורה של רכישת כלים. למשל ענווה – ענווה זו לא צורה של התרפסות, ענווה זה באמת לדעת שאם אני הולכת עם השכל האנושי שלי אז אני לא מגיעה רחוק, גם אם אני מגיעה לקצה שלו, גם אם אני מגיעה לפילוסופיה של קאנט.
איזה כלים רכשתם תוך כדי הביוגרפיה שלכם? גם אם זה לא היה נעים, בסופו של דבר רכשתי כלי – כלי עבור היעוד הרוחני, זה מה שחשוב. לאושר הנכסף לא הגענו, ומין הסתם נגיע אל אושר הרבה יותר גדול ממה שחשבנו. אבל מתוך מה שחשבנו בפנטזיות שלנו – כמו להיות מנהל של 'אסיה פסיפיק' במחשבים – את זה לא השגנו. אבל הצלחנו לרכוש כלים תוך כדי ההריסה של האגו הנמוך. בסופו של דבר ניצחנו – אלוהים אומר "ניצחוני בניי". בחנוכה זה הוזכר, זה קשור לספירות נצח ולניצחון המכבים. "ניצחוני בניי" זה אומר שהכישלון שלנו זו ההצלחה שלנו – כי זה להצליח להתגבר על המאיה. זה הניצחון של בעל היעוד הרוחני – בטווח של חיים שלמים, הכישלון של בעל היעוד הרוחני הוא הוא הניצחון שלו.
משתתף – אני מזדהה עם הרבה דברים שאמרת. מה שדיברת עכשיו, על הליטוש של הענווה, הוא עדיין בתהליך אצלי. אני רואה שמהילדות יש לי חוויה של עוצמה ואז משהו מעמיד אותי במקום ומקטין אותי, כמו שכמנהיג של כיתה אני פתאום עובר בי"ס ומאבד את המעמד שלי, בגיל 19 כשאיבדתי את אמא שלי. כל מני דברים שפתאום נותנים לי 'כאפות' ומעמידים אותי. וגם בהמשך בלימודים: מקומות שאני משאיר פתוחים בסוף, כמו עבודה סמינריונית ועוד המון דברים שאני עושה ומשאיר אותם. זה לא שאני לא עושה בסוף, אבל כמו שדיברת, יש תחושת כישלון כדי להשאיר אותך, שלא תעוף, שלא תסטה מהדרך. אני מרגיש גם עכשיו שאני מאוד זהיר כשאני מביא את זה כדי שלא אגיד 'אוקי, זה הכלי שלי' ולהרגיש עם זה סבבה. היום אני אומר שאני עוד בדרך, ואם אני יכול לראות תוך כדי העשייה את המקומות האלה שבדרך שלי, ויש לי היום הצעה להנהלה, ואני בודק מתוך איזה מקום אני אעשה או לא אעשה את זה. אני לא מרגיש שאני רוצה את זה כי זה יעצים אותי. זו דווקא תחושה שזו סטייה מהדרך, לפעול מהמקום הזה.
אורנה – זה נקרא 'להתגבר על המאיה'. אם פעם זה החמיא לך לאגו, אז היום אתה שואל את עצמך מאיפה אני צריך להיכנס לשם, האם בכלל אני צריך להיכנס לשם, ואם כן אז באיזה גישה? זה נקרא להתגבר על המאיה.
משתתפת – יש לי שאלה: אמרת שלכלי לא צריך להיות שום דבר משלו. אז בעצם אני צברתי כל החיים את כל המעטפות, דעות וכו', ובאיזה שלב אני צריכה להגיד 'זה לא שלי, זה לא אני' ולוותר על הכל.
אורנה – זה לא קורה ככה. קודם כל זה לא קורה לכל אחד, רק למי שזכה. רוב האנשים חיים עם ההזדהות המוחלטת שלהם עם האישיות שלהם. כשזה קורה זה לא קורה בגלל שאני אומרת לעצמי 'מעכשיו אני אוותר'. זה קורה כי משהו מבטש אותי מבחוץ, משהו מכה אותי, בוטש אותי, מוריד אותי, עד שאני כבר מתייאשת. ואז פתאום מתגלה אור חדש. אני מתחילה להבין שהסיפור הוא שונה ממה שחשבתי. אני מבינה שזה הפוך – שכמה שאני יותר ריקה אני יותר מלאה, ולא כמו שחשבתי.
כמובן שאנחנו מדברים רק על אנשים מאמצע החיים, שזה יהיה ברור. אני לא אומרת את זה, אבל זה הבסיס שלנו. וזה לא קורה מתוך החלטה, זה קורה מתוך בטישה של החיים. זה גם קורה בהדרגה. שיהיה ברור שזו לא קריאה לפסיביות. בדוגמא ששמענו: זה לא אומר שהוא לא יהיה מנהל שוב שמה שהוא עזב, אבל השאלה היא איזה מקום זה יתפוס עכשיו בדימוי העצמי, בחיים, בחשיבות. אולי אני יכול להתנהג שם באופן אחר, להביא את עצמי הרוחני לשם. כך שזו לא הימנעות מהחיים, אם זה נחווה ככה. זה אומר: האם אני ביטוי של רצונו להיטיב לנבראיו, האם אני ביטוי של כוונתו לגלות את עצמו דרכי. עצמו זה אלוהים. או – שהתכוונתי לגלות את עצמי דרכי. באחד אנחנו מדברים על משהו נצחי, בשני אנחנו מדברים על משהו חולף. זה לא קורה בהחלטה.
הריקון הזה הוא לא מוות, אלא הוא התחלה של חיים. מה שאנחנו קוראים לו חיים זה לא חיים. מה שקראנו לו 'חיים' נקרא בקבלה 'נהיר ודקיק' – אור דק, אור שמספיק רק לכדי חיוּת, ולא מעבר לזה. זה חס וחלילה לא בא לשלול את חשיבותו של עולם המאיה. עולם המאיה מאפשר לנו להתפתח. אנחנו לא יכולים להתפתח בעולם הרוח, אנחנו מתפתחים רק פה.
לשיעור הבא נחשוב – איך אלוהים רוצה לבטא את עצמו כלפי העולם, כלפי אחרים, דרכי? איזה כישורים יש לי, בלי להתייחס לדימוי העצמי שלי, בין אם הוא טוב או לא טוב, כי זה לא העניין. מבחינה רוחנית זה לא מעניין בכלל. אז איזה כישורים יש לי שדרכם אלוהים יכול לבטא את טובו כלפי בני אדם, כלפי האנושות?
ושאלה גדולה מאוד: האם אני מוכנה לאבד את עצמי לגמרי, כדי לזכות בעצמי לגמרי? או שיש מקומות שאני עוד לא מוכנה? ברור שיש מקומות שאני לא מוכנה. אם הייתי מוכנה אז כבר הייתי מוארת. לראות איפה אני עוד לא מוכנה/מוכן. היו אנשים שאיבדו את עצמם לגמרי, ומצאו את עצמם. למשל שטיינר – הוא מצא את עצמו האמיתי.
היום ישבתם על הכוחות האתריים שלי. מעניין למה…. אני מקווה שהיה לכם מעניין. אם זה שרת אתכם אז אני מוכנה, אני בסדר עם זה ומוכנה להקצות לזה את הכוחות האתריים שלי. עוד מעט אלך לישון.
תודה רבה.