21.12.2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור
לפני שנתחיל, האם מישהו רוצה להגיד משהו?
משתתפת – עברתי על המפגש הקודם, והמשפט שתפס אותי: אלה שנמצאים בכמיהה אל הרוח תמיד יכשלו בקשר שלהם עם העולם החיצוני. שזה כשל מובנה בהשתלבות שלהם בקבוצת השווים.
אורנה – אבל הם לא יכשלו כשהם יהיו מנהיגים, מובילים. יש משהו במקום של 'המוביל' שהוא מקום של בדידות. אבל את זה הם יעשו טוב. האחרים יקבלו אותם יותר כמנהיגים מאשר כשווים. מנהיגים לא חייבים להיות מנהיגים של קהילות שלמות או של מדינות, או של חסידויות, אלא הם כאנשים שמנחים אנשים אחרים – שם הם יתקבלו.
משתתפת – זו הבהרה חשובה. תודה.
היום בשיעור יש חומר לימודי של שטיינר. שם השיעור:
מצבי התודעה השונים באבולוציה, ועולם המאיה.
איזה שני מצבי תודעה מובהקים מכיר האדם בן זמננו?
משתתפות – ערות ושינה.
אורנה – ערות ושינה הם שני מצבי התודעה המובהקים המוכרים בזמננו. התודעה של הערות היא התודעה המודעת שיש לנו במהלך היום. תודעת השינה היא התודעה שיש לנו במהלך הלילה. גם במהלך היום אנחנו ישנים – אנחנו לא מודעים לכל מה שקורה איתנו, אנחנו לא רואים את כל מה שמתרחש סביבנו ולא שומעים. כך שגם בתוך הערות יש שינה.
לעומת זאת, בזמנים קדומים, תודעת שינה של האנשים הייתה מלווה בערות. בתוך השינה הייתה להם ערות. בשבילם לא היה מעבר כל כך דיכוטומי בין שינה לערות. שני המצבים לא היו מנוגדים כל כך. זו הייתה מעין החלקה אל השינה, ואז שוב החלקה לתוך ערות. גם המוות פעם היה אחר. החיים והמוות לא היו כל כך דיכוטומיים.
אנחנו יודעים שבין שני מצבי התודעה האלה היום בימינו נמצאת תודעה נוספת שהיא תודעת חלום. זוהי תודעת ביניים – לא ערה לגמרי וגם לא רדומה לגמרי. היא קצת מחברת בין מצב הערות לשינה: מצב השינה הוא מצב של שינה אל החיים הארציים, ולא שינה אל החיים הרוחניים. החיים הרוחניים מתרחשים ואנחנו נמצאים שם, למרות שאנחנו לא זוכרים את זה לאחר מכן. אבל הנשמה שלנו נמצאת בעולם הרוח. החלום הוא מצב מתווך.
בימים קדומים הכל היה הרבה יותר צמוד לטבע – שעות החשיכה היו שעות השינה, ושעות האור היו שעות הערות. הריתמוס הטבעי חיבר את האדם באופן נוסף למציאות הרוחנית.
גם שטיינר וגם רואים רוחניים נוספים אומרים שהתודעה האנושית בעבר לא הייתה תודעת ערות בהירה כמו שיש לנו היום. האופן שבו נוכחת תודעת הערות שלנו היום לא היה כזה, ואנחנו עלולים להתבלבל ולחשוב שכך היה תמיד.
אתן דוגמא מתחום אחר והיא תזרה אור: אתם יודעים שהזמן הולך ומואץ. כשהייתי בגיל הנעורים היה סרט שאהבתי לראות שוב ושוב ולבכות. בערך 5 פעמים הלכתי לקולנוע לראות אותו ולבכות. קראו לו Love Story. אולי גם אתם הייתם בתוך אותו סרט. לפני זמן מה רציתי לראות את הסרט שוב, עם הבת שלי, אבל היא החליטה בסוף שהיא לא רוצה לראות. אז ראיתי את הסרט שוב ולא האמנתי – איזה קצב איטי! ההתרחשויות קורות כל כך לאט. הכל כאילו נמתח. גם התפאורה יותר פשוטה, אין כל כך הרבה פעלולים ומעברים מהירים בזמן ובמרחב. הבנתי שאנחנו חיינו בזמן אחר. כבר בילדות ובנעורים שלי חייתי בזמן ובמרחב אחר. בגלל שאנחנו לא זוכרים, ובטח אלה שבכלל לא נולדו לזה, יש היום תחושה שמה שהיה הוא שהווה והוא שיהיה. אבל זה לא נכון. אנחנו יכולים לראות דרך הדוגמא הזו שהזמן והמרחב השתנו לגמרי תוך כמה שנים.
אותו דבר, אם אנחנו אנשים שיכולים להסתכל על תקופות קדומות, נאמר לנו שמצב התודעה החד והברור שלנו היום, אפילו מבחינת הראייה – לא היה ככה תמיד. אפילו הראייה שלהם הייתה מטושטשת, הם לא ראו בקווי מתאר כמו שאנחנו רואים היום. אפשר לראות שריד של זה אצל התינוק, עד שהעולם נעשה לו מה שאנחנו חווים כבוגרים כ'עולם'. מה עושה התינוק? הוא לומד להחסיר. ילד נולד עם כל האופציות של ההיגוי, וזה הפוטנציאל לדבר כל שפה. הוא נולד עם כל האפשרויות להגייה של A, E, U, Ei, Oi ולאט לאט הוא מצטמצם. הוא מצמצם את היכולת שלו בהתאם למה שהוא מחקה בחיים האלה. כך אנחנו – רואים יותר חד אבל גם רואים יותר פונקציונלי, פחות רוחני. האדם בתקופות הקדומות כמו תקופת למוריה, ראה את העולם בתודעת חלום, בתודעת תמונה. בתמונות כמו שאנחנו רואים בחלום, או כמו שאנחנו רואים כשאנחנו מנסים להעלות אימגינציות. במקום עולם בקווי מתאר העולם נראה לאדם בתקופות קדומות בתמונות. שטיינר מרבה לדבר על זה.
מצד אחד, חיי הערות לא היו מלאי תודעה כל כך חדה, ומצד שני בשינה לא הייתה שכחה. לא היה ניתוק בין הנשמה, ה'אני', שהיה בעולמות הרוח, לבין החוויה שהאדם חווה. האדם היה מודע לתמונות הקוסמיות. הוא היה במגע גלוי – היסוד האלוהי, מהות היקום, היו גלויים בפניו, והוא לא נפל לחשכה = לשכחה.
אנחנו, האנשים המתפתחים, כל אחד בדרגה שלו – גם מקבלים מסרים מעולמות הרוח. אבל אנחנו כבר לא יכולים לחוות את התמונות באופן כל כך בלתי אמצעי בלא שניתן להם אינספירציה (פרשנות). התמונות לבדן הן בלתי מפוענחות עבורנו, בעוד הקדמונים הרגישו את התמונות. אולי הם אפילו לא היו צריכים לפענח אותן תודעתית, אבל הם הרגישו את החוויה העוצמתית של התמונות שהם ראו בערות. הם ראו את התמונות בערות, ובלילה זה התפרש להם. שום דבר לא נעשה בתודעה ערה. גם לא בתודעה של היום וגם לא בתודעה של הלילה.
ברגע שיש פער בין החלום, האימגינציה, לאינספירציה, אז כבר אומרים שהחלום הולך אחרי המפרש שלו. כלומר: צריך להיזהר למי נותנים לפרש את החלום. כבר אמרתי את זה פעם. לפעמים אנשים הולכים למדיומים, והמדיומים רואים אימגינציות, והאימגינציות הן למשל שחלילה האדם יתגרש או ימות, וזו אימגינציה, זו לא אינספירציה. אז המדיום רואה אימגינציה נכונה אבל הוא לא יכול לפרש אותה. אז הוא יכול להזהיר את האדם שהוא עומד להתגרש או למות ממחלה סופנית, אבל זו לא האינספירציה הנכונה. כדי לפרש צריך את רוח הקודש. לנו אולי יש ניצנוצים של רוח הקודש, וכשאנחנו באים לפרש חלום אנחנו גם צריכים להישען על ידע סימבולי שניתן לנו, וגם על השראה שאולי ניתנת לנו לשעתה. כשאנחנו נמצאים במצב הזה, הנכון, אז אנחנו מצליחים בזמן הערות לפענח חלום. הרבה פעמים אנחנו לא מצליחים לפענח נכון את החלום של עצמנו דווקא. כמו שיוסף לא הצליח לפענח את החלום של עצמו, הוא לא פענח אותו נכון. הוא פירש את חלומו – שהוא ישלוט על אחיו ואביו ואמו ישתחוו לו. אחיו אמרו 'המלוך תמלוך עלינו? המשול תמשול בנו?'. כשהם אמרו את זה הם למעשה אמרו לו 'זה לא יקרה'. ואכן לזמן ארוך מאוד זה לא קרה. בית יוסף היה למשיח בן יוסף, ואילו בית יהודה היה למשיח – משיח בן דוד. מי ששלט עוד לפני המשיח, מי שהוביל, מי שהנהיג – זה שבט יהודה. אפרופו השבטים, כמו שאמרתי בעבר, רוב שבטי ישראל נעלמו, התבוללו, נספגו, רק שבטים בודדים נותרו: האתיופים כמובן, ובתימן יש אולי את שבט מנשה, אבל כל מה שאנחנו קוראים לעצמנו 'ישראל' זה שבט יהודה. מי שפירש נכון את החלום היה לאו דווקא האדם שחלם, יוסף. הרבה פעמים מיועצים באים עם חלומות, ואנחנו עובדים איתם והחלום מתפרש. אבל כשאני חולמת חלומות אני לא מבינה מהם כלום, ואני אומרת שחבל שעכשיו כבר אין לי יועץ שאני יכולה לבוא אליו לפרש את החלומות שלי, כי אני גם לא מקדישה להם וזה חבל, אבל גם התזונה הזו מעוד אנשים שהם בדרך – היא מאוד מסייעת.
נקרא יחד מיתוס בבלי ששטיינר הביא וצבי התייחס אליו וחילץ ממנו ביוגרפיה. נמשיך עם שטיינר וצבי ונהפוך את הכתובים לביוגרפיה, עד הביוגרפיה שלנו.
בזמנים עתיקים כונתה השינה בשם תיאמת והערות בשם אפסו.
זו מיתולוגיה. האנשה של כוחות רוחניים. מה מזכירה לכם המילה 'תיאמת'? והמילה 'אפסו'?
משתתפות – תיאמת מזכירה תהום. אפסו אולי מזכירה 'אפס', מצב אפס.
"התודעה המעומעמת במהלך השינה הינה תוצאה של אבולוציה אנושית. לפני כמה אלפי שנים לא היו חיי ערות בהירים וצלולים כפי שהם היום. האובייקטים לא היו בעלי קווי מתאר מוגדרים, הם היו מעורפלים. הם הקרינו איכויות רוחניות בצורות מגוונות."
כאן הוא אומר שאנשים לא ראו את הדבר, הם ראו את האיכות הרוחנית שלו. שטיינר מתייחס לתקופות אפילו יותר קדומות מאשר תקופת 'בראשית ברא', התקופות של התוהו, או של ירח קדמון, כשבני אדם עוד היו בראשית התהוותם. בתקופות אלו, כשבני אדם התקרבו אליך, אתה רק הרגשת/ראית/הרחת/חשת רק ש'זה מסוכן לי' או 'זה ידידותי לי', 'זה אוהב' או 'זה אויב'. כאן הוא מדבר על תקופה יותר קדומה, שבה אנשים לא ראו אחד את השני, אלא רק הקרינו איכויות רוחניות בצורות מגוונות. זה כל כך שונה מהיום. היום אנחנו הולכים ברחוב ויכולים לראות אדם מאוד יפה, וכדי לחוש את ההקרנה הרוחנית שלו אנחנו צריכים לפתח חוש מיוחד. ההקרנה הרוחנית שלו יכולה להיות הפוכה לגמרי. גם אדם שנראה לנו מכוער יכול להיות בעל הקרנה רוחנית יפה. זה קורה לנו, שאדם נראה לנו מכוער, ואחרי שאנחנו חווים ממנו הקרנה רוחנית יפה אז אנחנו כבר לא רואים את הכיעור שלו. אחרים יגידו שהוא מכוער ואנחנו כבר לא נראה את זה. בתקופות הקדומות הם לא ראו את קווי המתאר, הם ראו את ההקרנות, את האיכות הרוחנית שמאחורי הגוף.
"לא התקיים מעבר חד מחיי שינה לחיי ערות, כפי שקיים בימינו. בתקופה ההיא היו בני האדם מסוגלים עדיין להבחין בין שני המצבים האלו, וסביבת חיי הערות שלהם כונתה 'אַפּסוּ'. בשינה היה האדם קולט תמונות עוצמתיות נשזרות (Weben). חיי הזרימה והתנועה שנחוו בשינה, האזור אשר עִרפֵּל את ההבחנה החדה בין מינרלים, צמחים וחיות – בחיי הערות, כונה בשם 'תיאמת'."
בשינה בני האדם קלטו את התמונות הגדולות, ודווקא בערות הם אומנם ראו מינרלים, צמחים וחיות, אבל באופן מעורפל. תארו לעצמכם לחיות בעולם כזה. מי שיש לו משקפי ראייה יכול לעשות ניסיון – ללכת שעה בלי משקפיים.
בהמשך מדובר על המיסטריות הכשדיות. זה באוּר כשדים, משם יצא אברהם. זה המקום שבמדרש ובזוהר נקראות 'המשרפות הראשונות של עם ישראל'. המילה 'אוּר' זו משרפה, שם התחילו לשרוף את העם היהודי, ומשם התחילה הנדידה.
"הלימוד בבתי הספר של המיסטריות הכשדיות דיבר על כך שכאשר, במצב שינה, לוקח האדם חלק בתנועה ובזרימה של תיאמת (=תהום), נארג בתוכה – הוא קרוב יותר לאמת ולמציאות מאשר בחיי התודעה הערה שלו בקרב המינרלים, הצמחים והחיות."
כאן אנחנו כבר רואים התייחסות למציאות ומאיה.
משתתפת – תיאמת מתחבר גם לאמת ול'תיאום'.
אורנה – השאלה באיזו שפה זה. אם זה בארמית אז החיבור שאת עושה הוא נכון, כי בין הארמית לעברית יש קשר. מה אמת ותיאום פה?
משתתפת – שזה היה יותר קרוב ליסוד העולם. יש תואם.
"תיאמת הייתה קרובה יותר ליסוד העולם, קשורה יותר לעולם של האדם מאשר אפסו. אפסו היה רחוק יותר. תיאמת ייצגה דבר הנמצא קרוב יותר לאדם. אך במהלך הזמן עברה תיאמת שינויים, ודבר זה הובא לתשומת ליבם של החניכים בבתי הספר של המיסטריה. מחיי הזרימה והתנועה, מתוך הטוויה והאריגה של תיאמת, עלו צורות דמוניות, צורות סוסיות בעלות ראשים אנושיים, צורות של אריות בעלי ראשי מלאכים. הם עלו מתוך השתי וערב (Geweben) של תיאמת; צורות דמוניות אלו הפכו עויינות לאדם."
בכל המסופר כאן מדובר על נפש האדם. אם תיאמת זה מצב של תיאום, של הרמוניה, מצב אתרי אז מה הן הצורות הדמוניות? העולם האסטרלי.
"אז הופיעה בעולם ישות עוצמתית, אֶאָה, Ea; (…) אשר – בהתאם ללימודי המיסטריה העתיקים האלו – עמדה לצדו של האדם על מנת לעזור לו בזמן בו התחזקו הדמונים של תיאמת."
אפשר להסתכל על הדמונים בתור העולם האסטרלי, וגם בתור הדמונים שבתוך האתרי. את זה אפשר לשייך יותר לכוח הנגד אהרימן.
Ea" או Ia, הפך מאוחר יותר – כאשר אנו מוסיפים את המִלית 'סופ' (Soph) – לסופ-יה. Ea מרמז בקירוב על חכמה מופשטת, חכמה החודרת לכל הדברים כולם.(…) סופיה, Sophea, Sophia, השוררת – בכל, החכמה הנמצאת בכל מקום בו זמנית, שלחה את בנה, המוכר אז כמרדוך, מאוחר יותר הוא מכונה: מיכאל."
אנחנו מכירים מהאנתרופוסופיה את מיכאל כ'שר הפנים' הנלחם בדרקון, נלחם בדמונים.
(…) מיכאל הכה אותה (=את תיאמת, את התהום. התהום הזו הייתה ללא תודעה) תחילה בעזרת מספר כלי נשק, ואז הניע את מלוא כוח הסופה שלו, לתוך קרביו של הדרקון, כך שתיאמת נקרעה לגזרים והתפזרה לכל עבר." (…) וכך היה ביכולתו של מרדוך-מיכאל לברוא מתוכה את השמים מעל ואת הארץ מתחת. כך עלו ה-למעלה וה-למטה."
שטיינר, 'דרכים נכונות ודרכים שגויות בחקירות רוחניות', 2018, הרצאה 1, עמ' 42-44
איזה פסוק זה מזכיר לכן?
משתתפת – "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלוהים מרחפת על פני המים ויאמר אלוהים ויהי אור".
גם תהום וגם תוהו ובוהו זה תיאמת. ואז מתחיל תהליך הבריאה. אז מי זו תיאמת? אפשר לקרוא לה גם לילה. היא הלילה. היא הישות שאנחנו נמצאים בה בזמן השינה.
משתתפת – לפי התיאור, היא ילדה את האינטיליגנציה, את מיכאל?
אורנה – לא היא ילדה. סופיה ילדה. סופיה היא החוכמה. אפשר להגיד ספירת החוכמה. לפי התורה, אם אני לא טועה, אז סופיה, החוכמה הגבוהה היא בינה, שיולדת את זעיר אנפין, ושר הפנים של זעיר אנפין זה מיכאל. אתם רואים שיש את החוכמות בכל מקום בעולם. אלה אימגינציות גדולות בכל העולם העתיק שהתרכז סביב מסופוטמיה, מצרים העתיקה, בבל, כשדים, כנען. החוכמה הזו הייתה ידועה בכל התרבויות. ולא הייתה ידועה כי לימדו אותה באוניברסיטה. במיסטריות לא לימדו באופן שאנחנו לומדים לימוד תיאורטי. למדו באופן אימגינטיבי, אינספירטיבי. הביאו את התלמידים למצבים שהם יכלו להשיג ולדעת. 'לדעת' במובן של התורה, של המאור. תורה זה מאור וגם הוראה מה צריך לעשות כדי להשיג את עולמות הרוח. מנקודת המבט של התורה, המילה 'לדעת' זה זיווג – זיווג האור עם הכלי. מה שניסו לעשות בבתי הספר של המיסטריות, ובוודאי בבתי הספר של ישראל, זה לזווג את האור עם הכלי, לעלות לעולמות רוחניים ולקבל משם ידע. ידע לא במובן התיאורטי.
למה תיאמת הייתה צריכה להיקרע? כי היא תרבות אינסטינקטיבית, אוטומטית. החיים שלה מאוד קרובים לטבע. זו הייתה התרבות הכשדית-שומרית, חיי יום יום בטבע, חיי דיג, חקלאות, השקיה, אבל באופן אינסטינקטיבי אוטומטי. תרבות כזו לא יכולה לסייע בתיקון עולם. תרבות כזו בעצם מסתפקת באור שניתן לה ולא יכולה לתקן את הכלים על מנת להביא את כל האור שמובטח לבני האדם. בעם ישראל רואים את זה במיוחד – עם ישראל תמיד סובל. לא נותנים לו מנוחה. מי שלא רוצה לחשוב על עם ישראל אז שיחשוב על עצמו בתור הנקרא אל הרוח. בכל מקרה, זה וגם זה יראה שהוא לא מקבל מנוחה.
קורה לכן שאתן מסתכלות במצבים כאלה על מי שלמדה אתכן באוניברסיטה ורואות איך החיים שלה התרחשו מילדות בצורה כל כך comme il faut"". וזה לא שיש לך איזו נקודת התעלות שאת יכולה להגיד 'טוב, אבל אני יותר חכמה' או משהו כזה, כי היא חכמה בדיוק כמוך, ונבונה בדיוק כמוך, אבל החיים שלה הלכו ממש לפי הספר ואת משתוקקת לחיים האלה. קרה לכן? לי זה קורה כל פעם מחדש – מין כמיהה כזו, חס וחלילה, לא להיות 'ישראל'. זה בדיוק כמו התיאור שמתאר שטיינר, שמיכאל בא, לוקח את החרב שלו, וקורע את תיאמת לגזרים. קורע את החיים האורגניים, החיים עם התיאום עם הטבע. אני עכשיו נזכרת שמישהי אמרה לי לפני שבועיים שזה בדיוק מה שהיא רוצה, אז אני יודעת שזה לא רק אני. כל פעם שאנחנו יוצאים מהמצב הזה ורואים שהתפתחנו אז אנחנו שמחים שאנחנו ישראל, אבל אז מגיעה עוד פעם. עוד פעם, כי ישראל אף פעם לא נח, כמו שרש"י אמר "רצה יעקב לנוח, קפץ עליו רוגזו של יוסף", עד שסוף כל סוף הוא השתקע בארץ אחרי שקרו לו כל הצרות, כולל מותה של אשתו האהובה, הגיע הסיפור של יוסף, ו – 17 שנה הוא מת, לא הייתה לו רוח הקודש. זה אדם ששוחח עם אלוהים, ואז במשך 17 שנה אלוהים נעלם. זה הפחד הכי גדול של כולנו, שלא יהיה לנו קשר עם עולם הרוח, כי אז כל החיים שלנו נראים כמו סבל ללא מטרה.
תיאמת זו חייבת להיות משוסעת לגזרים, ע"י מיכאל. משום שזהו עולם ללא התקדמות. זה עולם שמסתפק במשהו, יש לו אורות נמוכים והוא לא יכול לעשות תיקון.
משתתפת – זו חוויה כללית של התנגדות לזה שזה ככה. התנגדות להיות 'ישראל' והתנגדות לזה ש'ישראל' זה ככה. עדיין בזיק של תקווה לחיים רגילים.
אורנה – להגיד שאין את זה גם לי זה יהיה שקר. כשמגיעים מים עד נפש, וזה מגיע תמיד, גם כשיש תקופה טובה, זה תמיד מגיע עוד פעם, אז יש תחושה של עייפות. שאת מרגישה שאת עייפה ואת גם רוצה לדוג דגים ולעבוד בחקלאות, ולקפל כביסה ולנקות את הבית. זה מאוד אנושי. זה מאוד קשה להיות 'ישראל'. אנחנו לא בחרנו בתודעה ערה להיות 'ישראל'. אנחנו בחרנו בתודעה רוחנית להיות 'ישראל'. להיות 'ישראל' זה לא רק להיקרע בשביל עצמך. אתה נקרע בשביל כל האחרים. כשאני מפנימה את זה – אני יודעת שאני מוכנה. כשאני מפנימה את זה שאני נקרעת בשביל אחרים, גם אם יש להם חיים טובים, אני מוכנה לקורבן הזה. מתי אני לא מוכנה (כאילו שמישהו שואל אותי…)? ברגעים שהכל נראה ריק. אבל כשאני מפנימה שאני עושה כאן עבודה שהיא למען תיקון האנושות כולה, למען תיקון עולם, אז אני מוכנה לא להיות החברה ההיא. אני מוכנה שהיא תחיה את החיים הטובים שלה ואני אחיה את הסבל שלי גם בשבילה. אני בטוחה שגם את, אם תפנימי את זה שאת לא סובלת רק בשבילך – אני בטוחה שבתוכך תסכימי. אם נשתמש בשפה של אליזבט הייך, זה 'לקחת חלק במפעל הגדול'.
משתתפת – לא הבנתי למה תיאמת היא החלק הזה שבנו?
אורנה – תיאמת היא השכחה. מה השכחה? אני שמה מילים בפיו של שטיינר, כי אני יודעת קבלה אולי יותר משטיינר אבל הוא כנראה ידע קבלה באופן לא מודע. מה זה תיאמת? זה השכחה שיש עלינו השגחה אישית. זה שיש אלוהים כולם ידעו. בתקופה העתיקה אין מי שלא ידע שיש אלוהים. אבל לא ידעו את הקשר שלהם לאלוהים. את החיבור, את החברות, את השותפות. זו השכחה של 'מאין באת ולאן אתה הולך'.
משתתפת – חסרה לי חוליה. בהתחלה בטקסט שטיינר דיבר על תיאמת בתור החלק שיותר קרוב לאמת ולממשות. ואז הייתה היווצרות של הדמונים, ואז היא הופכת לשכחה. כן? או שלא הבנתי?
אורנה – לא. נראה שוב את הטקסט.
משתתפת – בסיפור המיתולוגי המקורי תיאמת היא אם כל האלים וגם אלת הים. היא הזדווגה עם אפסו, שהיה אל המים המתוקים, ומשם יצאו כל הדמונים. ואחד מהם, מרדוך, שיסע אותה לחלקים ונוצרו השמים והארץ.
אורנה – יש כאן ערבוביה ותכף נברר.
משתתפת – מה שחסר לי זה מתי היא עברה מלהיות החלק שקרוב לממשות וליסוד העולם לחלק האחר.
אורנה – אולי בשפה אחרת אפשר לשאול מתי נולדו הנשמות?
משתתפת – כתוב שהיא השתנתה במשך הזמן.
אורנה – בהמשך אתן תשובה יותר מסודרת. לעכשיו נגיד שבעולמות יש משהו אוטומטי. רק בנשמות של בני האדם יש משהו שהוא לא אוטומטי. היה צריך להוציא את תיאמת מהאוטומט שלה.
משתתפת – זה נשמע שקודם היא הייתה באתרי ועם הדמונים האסטרלי נכנס לשם, כמו שאמרנו.
משתתפת – אני חושבת שזה שהיה צריך לקרוע אותה לגזרים זה בגלל השינה. זה כמו להישאר בתודעה של שינה או של חלום. אי אפשר להישאר שם, בתודעה של ירח קדמון, שהיא אולי יותר יפה ונעימה אבל האדם לא יכול להתפתח משם.
אורנה – זה אפילו לא בגלל שהיא יותר יפה, זה לא קשור ליפה, זה קשור לשכחה מאין באת ולאן אתה הולך.
משתתפת – זה כמו אדם וחווה, שהתחילו כישות אחת שהיא ישות אלוהית וברגע שהם התפרקו והפכו ל- היא חווה והוא אדם, אז נוצרו הדמונים ונהיה בלגן.
אורנה – זה לא היה 'היא חוה והוא אדם', אלא הנשמה של חווה התפרקה לרסיסים, אם נלך על הסיפור של גן עדן. נמשיך ונראה אם נקבל תשובה.
נעשה האנשה של הבורא ונגיד שהבורא התגעגע לישות שתהיה לה תודעה, שהיא תוכל להוסיף על הבריאה שלו ולא רק להגיד 'כן'. שהוא יוכל להשאיר עולם שצריך לתקן אותו, ושיהיה מישהו שיתקן, ושיוכל גם להוסיף כלים.
נקביל את זה לחיים שלנו: כל אחד מאיתנו נמצא במצב של שינה, מצב אתרי. זה גם מתקשר לפרשת השבוע – פרשת 'שמות': עם ישראל בתוך מצרים, למרות שעינו אותם, עד שלב מסוים לא צועקים. ודאי שעם ישראל היה במצב של שכחה וגם המצרים היו במצב של שכחה. נאמר "ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף" – שכח מה יוסף מהווה. ואז יש מצב אתרי – זה נקרא החשכה, התיאמת. ואז מתחילים כל הדמונים, שהם מבפנים ובחוץ. אפילו בביוגרפיה שגרתית, ארכיטיפית – שביעון שני זה תיאמת, שביעון שלישי זה דמונים. ואז מופיעה סופיה, שהיא כגיל 21 – לידת ה'אני'. את המצב של הארכי-מלאך מיכאל נקביל בביוגרפיה לכך שהוא קורע לגזרים את המצב הזה של השכחה – בין אם הוא נועם ובין אם הוא שיגרה. הוא יכול להיות נועם כשיגרה שלא מציקה יותר מדי. ואז נוצרים שמים וארץ – עכשיו יש בריאה חדשה, יש משהו אחר. לפני זה – זה לא היה. לפני זה היה תוהו ובוהו. הכל היה מעורבב. הכל היה אחדותי, במובן שהוא ללא תודעה. ועכשיו יש שמים וארץ – אנחנו הופכים מודעים לכך שיש שמים ויש ארץ ואנחנו מודעים לעבודה שאנחנו צריכים לעשות.
נבדוק על אחד מכם את הסכמה הזאת ונראה אם זה עובד. בשלב הראשון ניקח את המצב הראשון והשני יחד. זה לא חייב להיות שביעון שני ושלישי, אלא יכול להיות כל תקופה בחיים בה היינו במצב של תיאמת. מצב של תיאמת זה בעצם זה: שאם אפשר לחיות בלי בורא אז זה עדיף, כי לבורא יש תביעות ויש לנו מחויבות כלפיו, והוא נותן עונשים אולי, והחיים מאוד קשים. אם אפשר שהוא לא יתערב בסיפור הזה , ו'יתן את הגשם בעיתו ובאביב יפזר לנו פרחים וייתן שיחזור שוב לביתו' – אז עדיף. יש בתוכנו, בתוך כל אחד מאתנו את הישות הזאת.
משתתפת – זה בדיוק מה שהיה חסר לי: הישות הזו שהיא גם שכחה וגם דמונים. זה השלב שאנחנו בתור אנשים שנמצאים בתהליך של התפתחות רוחנית, אומרים 'תן את הגשם בעיתו' – אז יש בזה שכחה, ויש בזה גם דמונים. אני חושבת שאת השילוב הזה יש בטקסט, שכחה ודמונים ביחד, מתוך איזשהו מצב אחדותי. רק אצל מי שבהתפתחות רוחנית זה נחווה כשכחה, ואצל מי שלא אז זה לא.
אורנה – אצל כל אחד מגיע ההרס, אבל לא לכולם הוא גורם להתעורר.
אני יותר מבינה את הדמונים כהופכי של תיאמת. המצב שהבורא מחליט לשים אותנו על הכוונת ואומר לנו שלא הביא אותנו לכאן בשביל לדוג דגים וגם לא בשביל להנות מיופיו של העולם ואתם במשימה עכשיו אז תתעוררו. לא לכולם הוא אומר את זה.
למי היה דבר כזה, אפילו תוך כדי הדרך הרוחנית? קורה לנו הרבה פעמים שאנחנו כבר עלינו שלב בדרך הרוחנית, אנחנו אומרים אמן ונכון ותודה שהבאת אותי למצב הזה, בלי כל הסבל והכאבים שלי לא הייתי מגיעה למצב הזה ואני מברכת על המצב הזה. הסבל הזה עכשיו – ממש לא רוצה אותו. תניח לי, תתפוס מישהו אחר.
משתתפת – אני מרגישה שתיאמת זה השלב שלפני. אולי לא הבנתי טוב? שתיאמת זה כשאתה נמצא בקשר עם האמת אבל בלי תודעה, מין חיבור אינטואיטיבי. וההתלהמות וההתנגדות באה אחרי שזה מתנפץ.
אורנה – נכון, זה קשר של נועם, קשר של אחדות. ובקריעה את רואה את הפן האחר של הבורא, את הפן התובעני. זה לא הבורא שנותן לך את כל העושר שיש בעולם, בטבע, ואת השמחה הגדולה ביותר בהיותך ישות חיה יחד עם החיות וכולם, אלא זה הפן התובעני של הבורא.
משתתפת – אני יכולה לדבר על השלב של אחרי הלידה, שהיו כמה שנים של אחדות – אחדות עם נור ועם החיים וזרימה מאוד נחה בתוך החיים וחופשת לידה ארוכה, והשדונים הדמונים האלה נכנסו בלי לשים לב, מתוך ההתמסרות לטוב הזה, לשמחה ולחיבור הזה, שאין בו זמן ואין שום דבר שצריך לעשות, ואפילו לא הייתה בעיה של עייפות כי מתי שהיא ישנה גם אני ישנה. ואז התחילו להיכנס דמונים בלי ששמתי לב, עד שהרגשתי שאני ממש ממש במצוקה קשה.
אורנה – נכון, כי אנחנו לא חיות, אנחנו בני אדם. יש תביעה מאיתנו. את חיית חיים טובים של 'אנוש' עפ"י היהדות. זה עוד לא בן אדם. אדם זה 'אדמה לעליון'. הוא חייב להיות דומה לעליון, ובשביל שאנחנו נהפוך לכאלה אז החיים מלאי ייסורים. עולה התחושה שאני רוצה קצת לנוח. אפילו משה אמר 'שלח נא ביד תשלח' (שמות ג' יד) כאשר אלוהים אמר לו להוציא את העם ממצרים – למה אני? לפחות בפשט זה מה שהוא אמר, למה אני? ואת בהחלט היית בתקופה של תיאמת, וזו בהחלט תקופה של עונג, וגם של תואם עם הטבע, הרמוניה עם הטבע. גם אמא והילדה הקטנה שלה, והשינה, וההנקה – בהחלט תקופה של אחדות. לא לכולם זה ככה, אבל לך זה היה.
משתתפת – אני רוצה לדייק את הנקודה ולהגיד שאולי נשארתי שם יותר מדי. משהו בהישארות גרם לזה שבלי לשים לב הדמונים נכנסו.
אורנה – הנה הקשר שלך לעם ישראל, אם את רוצה או לא. עם ישראל תמיד נשאר יותר מדי. נשאר יותר מדי במצב שהוא מכובד ובגולה, וגם מיטיב, ואז מתחילה המצוקה. אז צריך לדעת מתי לעזוב.
משתתפת – אצלי זה מופיע בשאלה 'מה עכשיו', כשהיה כבר משהו טוב והגיע משהו שמחרב אז עולה השאלה מה עכשיו, לא מספיק?
אורנה – נכון מאוד.
משתתפת – אני חושבת שהדמונים עולים בגלל השכחה, כמו שאנחנו אומרים שכשאין תודעה אז הרוע גדל בחושך ואז יוצא כשדים. ואז בא מיכאל וצריך לקרוע לגזרים.
אורנה – הוא לא קורע את השדים לגזרים, הוא קורע את תיאמת.
משתתפת – כן, הוא קורה את חוסר התודעה, אבל השדים עולים עוד לפני בגלל השכחה.
אורנה – השדים עולים כנגד השכחה. יש להם תפקיד.
משתתפת – אני חושבת שהם עולים לא רק כנגד אלא כתוצאה מהשכחה. בגלל שכשאני בשכחה אני לא שמה לב אליהם.
אורנה – את לא יכולה לא להיות בשכחה, כי כל לידה מתחילה בחושך. זה לא שהשכחה זה מצב של תקלה. בכל מצב, לפחות של התפתחות, כל לידה מתחילה בחושך, בשכחה.
לסיכום השיח האחרון אפשר להגיד שזה תמיד מבחן האמונה – האם אני מוכנה להאמין שגם המצב המאוד מאוד קשה שלי עכשיו, שאני מרגישה בריקנות עצומה, שאני מרגישה רחוקה, שאני מרגישה שאין בורא. אולי יש בורא, אני מאמינה שיש בורא שעוזר לאחרים , אבל ברור שזה לא התפקיד שלו להסתכל עלי ואני הולכת לאיבוד בין הסדקים האם במצב הזה אני יכולה להמשיך להאמין? זה האתגר הכי קשה. בגלל זה מדברים כל כך הרבה על אמונה מעל הדעת. זה הדבר הכי קשה.
השיעור לא היה כל כך קשה בסופו של דבר. תודה לכולם ולהתראות.