04.01.2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

ערב טוב, אני מאוד שמחה לראות אתכם, כמו תמיד.

"גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ" תהילים קיט, יח

"כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה". משלי ב, ו.

"וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ." תהילים צ, יז.

הספר של הקורס מתוכנן לצאת בקרוב. הקורס בנוי על הספר, אך הספר יותר מפורט.

בפעם שעברה דיברנו על תיאמת ואמרנו שתיאמת היא מצב השינה התודעתי, המצב האתרי. ואז מופיעים הדמונים, עליהם נדבר היום. מיכאל מופיע וקורע את תיאמת לגזרים. זוהי אימגינציה מיתולוגית.

ניקח את התהליך הזה אל חיינו. אנחנו, בתור 'הנקראים אל הרוח', כולנו נקראנו אל הרוח אחרת לא היינו כאן. נסתכל על הילדות שלנו ונראה שיתכן שבהשוואה לאחרים במקומות מסוימים היינו בתיאמת – היינו רדומים למציאות, במקומות שאחרים שחיים יותר את חיי העולם הזה, והם היו ערים. לכל אחד מאתנו יש איזו קהות חושים כלפי המציאות, עמימות, אפילו לתביעות של העולם הארצי. פעמים רבות אנחנו לא קוראים נכון את המציאות החברתית. המצב הזה בילדות מקבל אצל כל אחד גוון קצת שונה. זה מצב שבו יש תרדמה לתביעות של העולם הארצי, לחוקים, להתנהלות הארצית, שהיא טבעית יותר לאנשים אחרים.

תמיד כשאני אומרת משהו, זה לא באופן ודאי מופיע בחיים של כולם. מי שזה לא כולל אותו – שלא ייבהל. נמצא את עצמנו בתוך התהליך הזה בצורות שונות. מי יכול לשתף אותנו?

משתתפת א' – זה מזכיר לי כשהייתי ביסודי, שהיה עד כיתה ח'. בהתחלה ייחסתי את מה שקרה לי שם לזה שעליתי לארץ בגיל 5-6, ואח"כ הבנתי בדיעבד שהייתי 'האבלה' לגמרי – הבנות בכיתה כבר גילו עניין בבנים, התלבשו, ויצאו, ודיברו על מסיבות, ואני הייתי חייזר. לא הבנתי מה זה, ועל מה הן מדברות. לא במובן הנשי אלא בכלל – מה הסיפור הזה?

אורנה – את מדברת על צורה של עמימות לנהלים, למנהגים, להתנהלות של העולם הזה. תיאמת זה לילה, זה שינה, זה תהום. מי עוד יכול לתאר את זה אצלו בילדות, או בנעורים, או אפילו בבגרות? זה יכול להימשך עד גיל מאוד מאוחר, שאת לא נמצאת בליין המרכזי, את לא מבינה טוב את השפה של העולם הארצי.

משתתפת א' – החוויה המתמידה היא של צופה שרוצה ללמוד מה אתם עושים פה, מה זה.

אורנה – אצלך זה בא לידי ביטוי בצורה מאוד ברורה כצופה על העולם ועל ההתנהלות שלו, ומנסה לחקות.

משתתפת ב' – ביני ובין המציאות היו תהומות, היה מרחק גדול, כך שהייתי חופשיה להתייחס לסיפורים שלי כמו אל מציאות. המציאות הייתה כל כך מעורפלת, כל כך דהויה באופק, שיכולתי להעמיד את הסיפורים שלי והם היו המציאויות. לא רק מציאות אחת. בזמנו עשיתי שנת יג'. הייתי מדריכה של כיתה ט' ורציתי לעשות להם פעולה על משהו מפחיד. אני זוכרת שאז הספר 'טירת קאנטרוויל' מאוד הפחיד אותי. זה סיפור עם שדים. אז אמרתי שאני אקריא להם את הספר, אבל לא הייתי מסוגלת להקריא את זה בקול רם כי עוד לא ידעתי איך לעשות את זה. אז אני ישבתי בפעולה עם ספר פתוח והקראתי ג'יבריש, ואף אחד לא הבין שום דבר – לא אני ולא הם. אבל אני קבעתי שזאת מציאות. בגלל שהייתי כל כך משוחררת מהמציאות הממשית אז יכולתי לייחס לזה את אותו תוקף. ישבתי מולם, אני כבר לא ילדונת, אני בת 18 והם בני 15, ואני מקריאה להם פרק מספר בג'יבריש. אני לא שוכחת את זה עד היום. הם התחילו להתפקע מצחוק מולי.

אורנה – זה מעביר אותנו לשלב הבא: השלב של הדמונים. אם נשתמש בסיפור שלך, אז השלב של הדמונים הוא כשאנחנו לא יכולים 'לקרוא את הספר' ואז הרוח שלנו 'משתעממת' – היא חסרת מעש, במקרה הזה – היא לא יכולה לקרוא. היא לא רתומה להתנהלות של העולם הזה. כפי שאמרנו בעבר, הרוח בתקופת האינקרנציה רתומה להתגשמות, למשימות ולהתנהלות של העולם הזה. מכיוון שאנחנו, כל אחד מאתנו בצורה הייחודית שלו, לא מחובר או לא היה מחובר, אז הרוח השתעממה, ואז עלו הדמונים. הדמונים יכולים להיות באופן שאת תיארת – שגם יש לך משיכה לסיפורים מפחידים כאלה וגם יש לך עולם חילופי. גם כל אחד יכול למצוא בעצמו התנהגות דמונית – ילד טוב שנעשה סרבן פתאום, או גניבה, אלימות, או כניסה להוויה ארוטית ואפילו פורנוגרפית, גם בפועל וגם לבד. כל זה כאשר הרוח לא רתומה כפי שהיא רתומה אצל 'מחבקי העולם הזה', אצלם בכל שלב ושלב הרוח רתומה לאינקרנציה. הרוח המשועממת יוצרת את הדמונים וזה בא לידי ביטוי בהתנהגות כביכול לא תקינה ולא מקובלת, ועולם רגשי מלא דמונים. האם אתם יכולים להתחבר לזה?

משתתף – אני לא מבין למה זו הרוח שלא מחוברת. נראה לי שהאדם במצב הזה הוא כל כך לא פה, היא כל כך באה מ'שם' שאפילו האותיות הברורות (הרי ילדה בת 18 יכולה לקרוא) לא הצליחו לצאת בגלל שהיא הייתה כל כך 'שם'.

אורנה – 'שם' זה נקרא 'לא מחובר'. כי באינקרנציה הרוח צריכה להיות מחוברת לאינקרנציה ולא ל'שם'. לכן זו רוח חסרת מעש, היא לא הופכת למעשה, לא מחוברת לארציות.

האם זה בא ידי ביטוי אצלכם בגיל הנעורים? האם הופיעה פעילות דמונית בהיבטים שתיארתי?  אני רואה שכשמופיעים הדמונים כולם משתתקים כאן, כולם מתביישים.

משתתפת ג' – אצלי זה הופיע בתוך החלום. הייתי מתעוררת ומדברת בשפה מוזרה. כולם היו שומעים וצוחקים עלי. אולי זה מעבר, התעוררות, שאני לא מדברת בשפה שכולם יודעים. ואז היו צחוקים ואח"כ הייתה אי-נעימות מפני מה שעשיתי, תחושה ש'זו לא אני' עשתה את זה. מה זה היה בכלל. וגם זה היה בשכחה, לא זכרתי.

אורנה – היית גם בתוך התיאמת, בתוך השכחה.

בטח חלקכם מכירים את התופעה של גניבות. האם למישהו יש דוגמא, או שלאף אחד כאן לא היו דמונים?

משתתפת א' – היו, אבל קשה להצהיר עליהם. באותה תקופה שתיארתי היו דברים שעכשיו אני מבינה שהיו דמונים. היה דבר שהסתרתי אותו והתביישתי בו, ועכשיו אני מבינה שאלו היו דמונים.

אורנה – הדמונים יופיעו בכל גיל וגיל, כאשר הרוח משועממת, שאין לה אפיק.

משתתפת א' – זה הסבר מרתק, כי יש חלקים בחיים שאם אתה לא מבין את ההקשר הרוחני שלהם זה מציק, זה נשאר מטרד.

אורנה – אז עכשיו אתם יכולים לשבץ את זה. ביהדות יש את המשפט "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". 'מנוול זה' הם הדמונים. אם יש לך תשוקות דמוניות אז עליך לקחת אותן, לאסוף אותן, לנתב אותן ללימוד תורה. אנחנו לא שמענו את המשפט הזה בילדות, ולא בכדי, כי אנחנו לא בכדי לא דתיים, ואנחנו באים מה'רצונות לקבל' הכי גדולים, כי הרצונות לקבל הכי גדולים הם גם אלה שיכולים למשוך את האור הכי גדול בסופו של דבר. אבל המשפט בעינו עומד. כבר הבינו החכמים שאם יש לך השתוללות דמונית אתה לא יכול להשמיד אותה, אלא אתה צריך לכוון אותה, לתעל אותה. בתקופות שאין לנו תיעול כזה אז יש השתוללות. בכל אחד מאתנו זה בא לידי ביטוי בצורה אחרת, עד שבערך בגיל 21, אנחנו מתכווננים לאיזה מסלול או שפגשנו אנשים מיוחדים, מורים או אנשים שעזרו לנו לצאת ממצבים קשים ולהילחם בדמונים. אנשים אלו מתפקדים בחיים שלנו כמורים רוחניים, ואנחנו נושאים אליהם עיניים משום שהם מצילים אותנו מהדמונים האלה. הם עושים לנו סדר חדש. קודם כל הם מאשרים לנו את הייחוד שלנו, כי לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו בכלל לא שייכים לזרם הנכון. או שזה נתיב שהתכנסנו אליו, ואז הרוח פועלת עליו ולא פועלת על 'ניוטרל' ולכן לא צריך שיפעלו דמונים, אין להם עם מי לפעול כי הרוח מנותבת.

זה השלב שה'סופיה' מגיעה – עפ"י אותה מיתולוגיה, הסופיה, האימא של מיכאל, היא החוכמה. היא פועלת עלינו בצורה של אנשים, וגם של נשים למיניהן, ואנחנו עצמנו הופכות להיות סופיות. תראו שרובנו כאן נשים. אנחנו, מהנשיות הנמוכה שנקראת לילית, רוצות להפוך להיות סופיות.

מתי פגשתם דמות או נתיב שהכוחות הרוחניים יכלו להיות מנותבים לשם, ואז נכנס איזשהו סדר בחיים?

אחרי שהדמונים משתוללים כי הרוח לא מתועלת לעשייה קונקרטית ופורייה, אז יש שינוי – זה יכול להתרחש בעקבות מפגש עם אדם שעוזר לנו לנתב את הכוחות שלנו. דוגמא אישית שלי: אני הגעתי לאקדמיה למוסיקה אחרי שבצבא לא מצאתי את עצמי בשום מובן. גם באקדמיה למוסיקה הדמונים עדיין השתוללו אצלי, עד ששני מורים זיהו את הכישרון שלי. כשהם זיהו את הכישרון שלי אז הכל השתנה, כבר הייתי מחויבת לכישרון שלי והדמונים לא יכלו לשלוט עלי יותר באופן הזה. נפתח לי נתיב חדש, ואת כל הרוחניות שלי יכולתי להשקיע בנתיב הזה.

זה יכול לקרות בכל מני שלבים בחיים. זה יכול לקרות בשלב של האקסקרנציה, אחרי משבר אמצע החיים, כשאת לא יודעת מה לעשות עם כל השברים. גם אחרי כל משבר אחר. ואז יש דמות, או תורה חדשה, שאת מנתבת את כל האנרגיות שנשברו, את השברים של הכלי השבור שלך שהתחיל להיתּקן והרוח יכולה להתחיל לפעול בו. אבל עכשיו נדבר על הגילים הצעירים, סביב גיל 21.

משתתפת ג' – אצלי הריקוד נטרל את הדמונים, כי מגיל מאוד צעיר הרוח נותבה למקום מאוד אקטיבי ובונה. השאלה שלי האם הדמונים האלה הם באסטרלי?

אורנה – הדמונים האלה תמיד באסטרלי.

משתתפת ג' – כל פעם שהייתה לי נסיגה כלשהי מהריקוד, אז הכל היה ביחס לזה: אם אני מרגישה לא מספיק טובה, או אם אני לא מקבלת מספיק תשומת לב מהמורה – תמיד שם הדמונים השתוללו.

אורנה – לא הייתה לך מורה מאור הגולה, אבל הריקוד עצמו היווה בשבילך את הנתיב.

משתתפת ג' – הייתי מורה של עצמי במובן של השקעת כל הכוחות של הרוח בריקוד.

אורנה – זה רוח, זו חיות, רוחות החוכמה הן רוחות החיים. השקעת את החיות שלך.

משתתפת ג' – אם הייתי מתבקשת לבוא לשעתיים, הייתי מגיעה ל 7 שעות.

משתתפת ד' – התיאמת שלי בילדות היה עולם הפנטזיות. ברחתי לכל מני פנטזיות. אחרי שחזרתי מטיול של אחרי צבא גרתי בת"א ופגשתי מישהו ששאל אותי מה קורה איתי, ואני אמרתי שאני בדיוק קונה כרטיס חזרה ליפן בשביל לעבוד שם. הוא אמר לי שיש מישהו, מפיק אנגלי חמוד בשם ג'ונתן, שמחפש מפיקה, נראה לי שזה יכול להתאים לך. לא הבנתי למה הוא אומר את זה בכלל. הכרתי את ג'ונתן ודרכו נכנס לי סדר בחיים. נהייתי מפיקה, הקמתי סטודיו לאנימציה, ועשיתי הפקות גדולות והמשכתי בעולם הזה עוד כמה שנים.

אורנה – זו דוגמא יפה מאוד. אנחנו רואים שיש אנשים שהדמונים כל כך חזקים אצלם ומשתלטים עליהם. לאנשים האלה לא יכול להיות יעוד רוחני. רק לאחרונה היו בעיתונות סיפורים שהדמונים השתלטו על האנשים. הדמונים הם מאוד חזקים. זה קורה אצל אנשים שהיצרים שלהם יותר חזקים מהדרך הרוחנית שלהם. הסכנה מאוד גדולה, בכל שלב. כל מי שהיה לו חסד שהרוח שלו נותבה לפעילות אינקרנטית  (של אינקרנציה פוריה) כמו להיות מפיקה – הוא שייך לאלה שיש להם יעוד רוחני. כי אח"כ את היית חוזרת ליפן ומשם כמה שנים טובות היית בשליטה של האסטרלי וזה יכול היה כבר לשנות את הגורל שלך לחלוטין.

משתתף – הנושא מעניין בשבילי לגבי התשוקות המיניות, לגבי איך הן כפעולות רצון, גם אם זה עמוק בתוך נפש התחושה או בתוך מהלכים אסטרליים לא נשלטים, גורמות לי להפוך באקסקרנציה למהלך משלים. הסיפור שלי הוא שמהלך חיים ארוך יותר הביא אותי לא להיכנס לכלא או לבגוד אבל כן לעשות טרנספורמציה.

אורנה – אז הייתה עליך שמירה.

משתתף – אז זו כן פעילות רוח, זה שבחרתי את האישה שהרחיקה אותי מהבית, מתוך זה שהלכתי אחרי המשיכה המינית – זו כן הייתה פעילות רוחנית.

אורנה – לא מדובר על זה. מדובר על השתוללות מינית גם אחרי השביעון השלישי-רביעי. מה שאתה מספר זו התמרה: להתמיר את כוחות התשוקה לעבודה רוחנית. זה הרצון לקבל הכי גדול שעובר התמרה.

אם נשים לב נראה ששמרו עלינו. למשל אלה שעשו פעילות מינית נרחבת ולא חטפו איידס, או שלא חטפו אותך או לא רצחו אותך, או כל מני סכנות שיכולנו, מפאת הפעילות הדמונית שלנו, לפגוש בהם, ובכל זאת הייתה עלינו שמירה. גם אם קרו דברים קשים כמו אונס, עדיין לא רצחו ולא פגעו באופן כזה שמחבל בחיים, שאת רוצה להתאבד כל הזמן. זה מדבר אליכם? אתם מרגישים שעשיתם דברים דמוניים ושמרו עליכם מתוצאה קטלנית? למשל גניבה: יש אנשים כמו מיועץ שסיפר לי שהוא שכלל את הגניבה שלו למקצוע. אבל המזל שלו שהוא היה קיבוצניק, אז בקיבוץ לא עשו לו כלום. אבל אם הוא היה בעיר הוא היה בכלא ובחברה רעה. בקיבוץ של פעם הוא היה במסגרת חברה טובה ושמרו עליו שהוא לא ירד מהמסלול באופן שאי אפשר לחזור אליו.

האם הייתה עליכם שמירה שהוציאה אתכם מהדמונים? אולי אפילו היה זמן חופף של דמונים ו'אני' רוחני, אבל דאגו שזה לא יפגע ביעוד הרוחני שלכם. האם זה מדבר אליכם? האם עשיתם דברים שיכולתם להגיע לכלא למשל?

משתתפת ב' – זה לא נוח לי איך שאת מציגה את זה. אני מרגישה מאוד את הכוחות השומרים, אבל הם שומרים עלי לעשות את דרכי, הם לא מזיזים אותי ממנה. הם שומרים עלי לעשות את מה שאני צריכה לעשות, לעשות את הדרך הבלתי נסבלת שלי אל עצמי. הם לא שומרים עלי מפני, הם שומרים עלי כדי שאני אוכל לעשות את הדרך השלי.

אורנה – הם שומרים עליך מהעולם, מזה שהעולם יגיב למעשים שלך באופן כזה שאת לא תוכלי להגשים את היעוד הרוחני שלך.

משתתפת ב' – את אומרת שיש מקומות שלא טוב להגיע אליהם, ואני חושבת שכל מקום שאני מגיעה אליו הוא טוב בשבילי, גם אם זה אומר כלא. לפעמים צריך לעבור בכלא כדי להגשים את היעוד שלך, יש הרבה דוגמאות לכך.

אורנה – אני לא מדברת על זה. אני מדברת על יעוד רוחני. אולי אתקן את זה כך ואגיד שהדמונים יחבלו בחיים שלי כך שאני לא אוכל להגשים את היעוד הרוחני שלי.

את יכולה להסתכל על ראשי משפחות פשע. אנשים מוכשרים ביותר, כריזמטיים, אינטליגנטים.

משתתפת ב' – אני לא מבינה מה הקשר בין כישרון ועבודה רוחנית.

אורנה – אנשים שאין להם יעוד רוחני באינקרנציה הזאת, אין עליהם השגחה ולא שומרים עליהם במובן הזה שיחלצו אותם ממצבים כדי לאפשר להם לעשות את היעוד שלהם. אין עליהם את ההתבוננות הזו. עולם הרוח מתבונן על נשמות, נשמות שהוא צריך אותן, בשביל הכלל ולא בשביל הפרט. אולי את חושבת שמדובר ב 'את והדרך שאת עברת' אבל לא זה העניין. עולם הרוח מתעניין בנו באופן כזה: עד כמה הוא יכול 'להשתמש' בנו באינקרנציה נתונה, בזמן נתון, בדור נתון, כדי לעזור לכלל. אם כן, אז יש עלינו שמירה מיוחדת. ואם לא, אז הקרמה עובדת.

האם הרגשתם שבמצבים שהיו יכולים להיגמר אחרת, אתם קיבלתם עזרה?

משתתפת – אני יכולה להגיד שכן.

אורנה – נכון מאוד, ממה שאני מכירה על הביוגרפיה שלך אני יכולה להגיד שכן, אני יכולה לראות את זה.

משתתפת – גם אצלי, בגיל 21, בתאונת דרכים, האוטו התרסק ואני קיבלתי מלא שברים, אבל נשארתי בחיים.

אורנה – זה שנשארת בחיים, זה מה שחשוב. כי אם את לא נשארת בחיים אז את לא יכולה לעשות את העבודה. ואם הנפש שלך נשברת במצב שאת נכנסת למחלת נפש אז גם כן קשה לעשות את העבודה.

לפעמים אנחנו על הסף. אבל ישמרו עלינו שלא נתחרפן באופן כזה שלא נוכל לעשות את העבודה. השמירה עלינו היא בגלל שהמערכת צריכה אותנו. זה כך שכל פעם מסתכלים איזה נשמות צריך להוריד לכאן. למשל, נשמות מאוד מיוחדות כמו שטיינר לא מורידים כל יום, ולא כל שנה ולא כל עשור. אבל הנשמות האלו משנות את העולם, אז מסביבן מורידים עוד נשמות גדולות, לא כמוהן, אבל כאלה שיסייעו להן לעשות את העבודה, כי בן אדם לבד לא יכול לעשות את זה.

נשמות אלה, גם אם הן תסכּנָה את עצמן, יש שמירה. תאונת הדרכים שסיפרת עליה – יכולת למות, או שיכולת לצאת עם פגיעה שכל, האנרגיה שלך הייתה הולכת לשם. חס וחלילה.

לסיכום הנושא נגיד שהתיאמת היא מצב של תוהו ובוהו – אין סדר, אין כיוון, אין ארגון. לתוך זה יכולים להיכנס הדמונים. ואז יש הרס, וההרס הוא המאפשר התחלה חדשה עם כיוון.

נשווה את זה, בדחילו ורחימו, לאינסוף ולכלי שהיה באינסוף. בא"ס הכלי והאור היו באחדות פשוטה. זה מצב שאין בו תזוזה. אם הכלי הוא אינסופי והאור הוא אינסופי, זה מצב של נועם אינסופי.  הבעיה היחידה היא שהכלי-הנברא לא מרגיש את זה. אין לו תודעה. זה חושך כי אין שם תודעה. ואז קרה  הצמצום. הצמצום זה דבר נורא – זה חושך מוחלט. ומתוך הצמצום נוצר עולם אדם קדמון.

עולם אדם קדמון (א"ק) הוא עולם עם סדר, הוא בצורה של אדם עם ראש, תוך וסוף, עם תהליכים שיכולים להתרחש. מה שהתקיים לפני א"ק נקרא עולם העיגולים – הצמצום חשף את הספירות של העיגולים, שם אין למטה, אין למעלה, אין אחורה, אין קדימה, ולא יכול להתרחש שום תהליך התפתחותי. כדי שיוכל להתקיים תהליך התפתחותי חייב להיכנס אלמנט שובר – שובר את השלמות.

התהליך הזה קרה עוד ועוד פעמים בעולמות ובנשמות. בעולמות זה קרה ב'שבירת הכלים', ובנשמות זה קרה ב'גן עדן' שנקרא 'נפילת איברים מאדם קדמון'. אז מתחיל סדר חדש. מתחיל סדר מתוך המצב העיגולי שבו אין תודעה של נברא. יש את הבורא אבל אין תודעה של נברא.

בהקשר לנושא שלנו – הרס המאיה: ההרס שהדמונים יוצרים מאפשר לנו אח"כ התעוררות. ההתעוררות הזו מתחילה את הדרך הרוחנית שלנו.

לי הייתה תאונת דרכים בגיל 17. תאונה סתמית וטיפשית באירוע סתמי וטיפשי, שקשור לדמונים. אני נפצעתי בפנים. זה היה מאוד קשה בגיל 17 להיפצע בפנים. ואז התחלתי את הדיאלוג שלי עם אלוהים. התעוררתי ל'הוגן ולא הוגן' כמו שחשבתי את זה בתודעה של ילדה בת 17. התחלתי לנהל דו שיח עם אלוהים. זו הייתה התעוררות כי לפני כן, כן הייתה היכרות עם עולם הרוח, אבל בצורה לא ערה. זו הייתה התעוררות מהמאיה. אנחנו מנהלים את חיינו בתוך העולם של התיאמת ורוצים שהמצב הזה ימשיך כי המצב של תיאמת הוא מצב של שלמות, של נועם, אבל מבחינת התודעה – זה מצב של חושך.

מה עושה לנו ההתעוררות הזו? היא רותמת את הישות הארצית שלנו לישות הרוחנית. מתרחש היפוך. אשאל אתכם שאלה שנשאלתי:

מה מתוך ישותי הארצית אני אקח איתי לתוך המוות, לעולם הרוח? כל אחד, כאשר הוא חושב על המשכיות חושב 'אני אהיה אפרת גם בעולם הרוח, תהיה לי תודעה של אפרת בעולם הרוח'.  אבל למעשה זה לא ככה. מה שאני יכולה לקחת איתי מתוך הלבוש הארצי שמלביש את הנשמה זה רק מה שרתמתי מהישות הארצית שלי לפעילות הרוחנית. כל מה שנשאר מנותק מהרוח – ישאר כאן כמו קליפה. זאת אומרת שאם אני רחוקה לגמרי מהרוח אז אני לא לוקחת כלום. שטיינר מתאר את זה כישות מחוררת – אנחנו באים לעולם כאן מהעולמות הגבוהים עם חורים של כל המקומות שהיו פגמים שלנו. אבל אם אני פועלת לדבקות, השוואת צורה, כפי שזה נקרא בקבלה – שאני משווה את צורתי לצורה של הבורא או לאופן שבו הוא מתגלה, לתכונותיו – אז את זה אני לוקחת איתי לעולמות הרוח. יש יותר ממני, יותר תודעה שלי כ'אני', ככל שאני משווה את עצמי לתכונותיו של הבורא. ביהדות אומרים מהן תכונותיו של הבורא: אלו הן 13 מידות הרחמים: חנון, רחום….

באנתרופוסופיה אפשר למצוא את זה ב'כיצד קונים דעת'.

משתתפת א' – יש פתיח יפה בספר 'תומר דבורה', על כך שהאדם, הכלי, ידמה לבוראו:

"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ."

תומר דבורה, פרק א'.

אורנה – הכיוון שלנו הוא מלמטה למעלה. הבריאה נעשתה מלמעלה למטה, היא נעשתה בבת אחת, ב'אין זמן', ב'טרום זמן', אבל הזמן ניתן לנו כדי שנעשה תהליך. התהליך הוא שחרור הדרגתי מהמאיה. עולם המאיה ניתן לנו כדי לעשות בו תהליך, וזה קורה במהלך של זמן. הזמן הוא ישות נבראת. הזמן נותן לנו אפשרות של תיקונים, של התקנות של כלי נכון, כדי לקבל שוב את האור האינסופי, אבל הפעם בצורה מודעת.

ההתעוררות שלנו למאיה, הרס המאיה, מאפשרת לנו לקחת אחריות על המעשים שלנו ועל החיים שלנו. זהו הרס המאיה. בסרט המטריקס ההתעוררות שלהם הייתה כשהם יצאו. איפה הם היו עם הגופים שלהם, כשהם יצאו מהמאיה?

משתתפת – בחדר האפור ההוא.

אורנה – ברחם התעשייתי. וכשהם התעוררו הם השתנקו, נשמו את הנשימה האמיתית הראשונה שלהם. "ויפח באפיו נשמת חיים" בראשית ב', ז. ואז התחיל המסע הקשה. המסע שלהם היה מסע קשה להתעוררות מעולם המאיה כפי שהוא הופיע במציאות הוירטואלית של המטריקס.

גם המציאות שלנו היא וירטואלית, למרות שהיא לא חסרת חשיבות. היא מאוד חשובה, אבל אם אנחנו נשקע בה ונחבר את המציאות שלנו אל האדמה, אם אנחנו נשתמש ברוח בצורה גשמית, אז שום דבר מזה לא ניקח אתנו. למשל, אם יש לי משבר מאוד גדול עם הילד שלי, ואני מתבקשת לאמונה מעל הדעת, אבל אני מתעקשת להבין למה זה קרה, ומה המשמעות הקרמתית, ומה עלי לעשות ומה עלי להבין לגבי הקשר שלי עם הילד – זו התעקשות שנראית לי צעד של התקדמות אבל ההתעקשות הזו היא לרתום את הרוח לשכל הגשמי. זה נראה לי לכאורה צעד של התקדמות כי אני חושבת שאני רוצה לעשות כל מה שאני יכולה כדי לעזור במצב הזה, אבל זו התעקשות שרותמת את הרוח לשכל הגשמי. השכל תמיד רוצה לדעת. זה נקרא 'יוון' – הפילוסופיה היוונית תמיד רוצה לדעת. אבל האמונה מעל הדעת אומרת שגם אם אני לא מבינה וגם אם אני לא אעשה את המקסימום שלי – אני לא מאמינה למאיה הזו. מה זה יעזור לי להבין אם אני נשארת בתוך המאיה? גם במטריקס הם היו בתוך המאיה, וחלקם היו חכמים וחלקם היו טיפשים. עלינו להבין שזה עדין וטריקי – המאיה יכולה להתחפש לרוחניות. הפעילות בתוך המאיה, הפעילות הפסאודו-רוחנית, הפעילות שאני חושבת שהיא רוחנית – היא יכולה לשרת את המאיה. במקום שאני אצא מהמאיה ואגיד 'אני בכלל לא בעולם הזה' ואני לא אתווכח ולא אדע בכלל עכשיו למה זה קרה לי, אני אולי אדע בעתיד בחסד אלוהים, ואני, אני לא יודעת איך להשתנות להיות יותר טובה כדי לעזור למצב. אני לא יודעת כלום. אבל אני חורגת מרתימת השכל שלי והרוחניות שלי לתוך 'הרצון לקבל'. ה'רצון לקבל' זה העולם הזה עם החוקיות שלו.

זה מאוד משמעותי להבין שרוחניות יכולה להיות רתומה לגשמיות בלי שאני אדע את זה. זה נראה לי רוחניות כי זה לא שאני רוצה בית יותר גדול או מכונית יותר חדישה, אני בסך הכל רוצה לעבוד את אלוהים בצורה יותר גדולה. אבל תוך כדי זה – אני רוצה לדעת! זה נקרא 'לעבוד בתוך הדעת', זה נקרא  לרתום את הרוחניות לגשמיות. זה מאוד קשה להבחין בזה, וכולנו שוגים בזה, ואני שוגה בזה, או שאולי כבר לא הרבה כי אני כבר הגעתי לכזה חוסר אונים שכל פעם שקורה משהו אני רואה שאני לא יודעת, ואני גם לא יודעת מה אני יכולה לעשות יותר טוב ודי, אין לי כבר מה לעשות יותר טוב.

צריך להבין שלרתום את הרוח לעשייה – זה משתנה בהתאם לשלב ולגיל. בוודאי שבאקסקרנציה אני לא רותמת אותה יותר לעשייה בעולם הזה. אני פשוט מחכה בשקט, בכניעה מוחלטת, לאלוהים שיוציא אותי מהמאיה. אפילו ב'מטריקס' הם חיכו ל'אחד', לניאו, לזה שיוכל להתגבר על המאיה. זה שיוכל לראות את המכונות כמו אותיות ירוקות. גם לנו יש את 'האחד' הזה, והוא לא בן אדם. ואם אנחנו נתעקש שאנחנו יכולים לעשות את זה לבד אז אנחנו נשאר בתוך המאיה. זה מבחן מאוד גדול ואכזרי לפעמים לרוחניות שלנו, לאמונה שלנו.

הרבה מאתנו אומרות 'אני כבר ילדה טובה, כבר הבנתי, אני כבר עושה את מה שאלוהים רוצה, אז למה שאני לא אקבל את זה וזה'. בגיל 17 זה מתאים לשאול 'יש לי עור כל כך צעיר ויפה, למה אלוהים עושה לי חתכים בפנים?' אבל היום זו כבר לא השאלה שלנו. אנחנו לא יודעים למה, אנחנו רק יודעים שזה נכון. אנחנו נאבקים על האמונה שזה נכון. אם יהיה חסד אז יתנו לנו את זה בתוך הדעת, ואז נצטרך להעביר את האמונה אל עוד משהו, כי תמיד אנחנו נדרש לאמונה מעל הדעת, כי אם אנחנו בתוך הדעת – אנחנו עדיין בתוך העולם הזה.

כמה פעמים אמרתי בחיים 'אני כבר ילדה טובה, מה אתה עוד רוצה ממני? קח לך קורבן אחר. אני כבר טובה, אני מועילה, התקדמתי, אני רק רוצה להבין מה אתה רוצה ממני'. אז לא – אני לא מבינה, אבל אני נאבקת על האמונה. העולם שאני כל כך מאמינה בו ונראה לנגד עיני כעולם של סבל ורוע – הוא עולם שמטרת הבריאה שלו זה רצונו להיטיב לנבראיו באופן מוחלט ושזה מה שמנהל את הכל. זה מאבק. מאבק לא פחות עוצמתי או קשה מאשר לדעת הכל.

משתתפת – הדמונים זה מעולם המאיה?

אורנה – לא, הדמונים הם מהעולם האסטרלי. יש להם תפקיד. התפקיד שלהם זה לפרוץ את עולם המאיה, לפרוץ את השכחה, את החשיכה, את התרדמה של התודעה. בסופו של דבר גם הם קשורים לעולם המאיה, אבל הם שליחים. בסופו של דבר אין דמונים, 'אין עוד מלבדו', אבל זו דרגת תודעה כל כך גבוהה. אנחנו בעולם של ריבוי, אנחנו לא ב'אחד' למרות שאנחנו צריכים להגיע אל ה'אחד'. אבל אנחנו עדיין בעולם של ריבוי

משתתפת א' – את אומרת שאנחנו נתבעים להפסיק לנסות לפענח את העולם.

אורנה – בכלים שלנו!

משתתפת א' – זה אומר להסכים להיות כל פעם בתהום אחרת, לא הראשונית.

אורנה – כל פעם תהיה לנו אחרת, שלא נבין אותה.

משתתפת – חצי חיים אתה מפרש את החיים ועושה בו סדר, ואז אתה אומר שכל החוקים האלה לא יכולים להסביר כלום בכלים האלה.

אורנה – כן יכול להסביר, אבל להסביר את העולם הזה, לא עולם אחר. אנחנו לא יכולים לעשות טראנספוזיציה ולנסות להסביר את העולם האחר בכלים של העולם הזה. אלה לא הכלים הנכונים. הכלי הנכון זה אמונה מעל הדעת. זה הכלי שיביא לנו ידיעה. יש כאלה שיגידו 'עכשיו אני יודע, יש לי מספיק אור, זה מספיק לי'. אבל זה לא נכון, אנחנו תמיד צריכים לעלות לעוד שלב של אמונה מעל הדעת. זה תמיד אמונה מעל הדעת.

משתתפת – כל תהום חדשה היא הזדמנות להתפתחות וטרנספורמציה נוספת של הדבר הבא. היא תהליך יצירה.

אורנה – נכון. זו הזדמנות. והדמונים משתנים, ומדמונים של יצר מיני בגיל ההתבגרות אנחנו מתקדמים אל דמונים אחרים.

משתתפת – לגבי השאלה הראשונה בשיעור, על תחושת הזרות שלנו בחברה. אני לא הרגשתי את זה, הייתי מאוד 'בת בית'. החריגות שלי באה לידי ביטוי בנפש. אני הרגשתי תמיד מוזר. בתוכי היו חיים משלהם.

אורנה – אכן, זו הכוונה.

משתתפת – במטריקס החדש משכנעים אותו שמה שהיה ממשות בסרט הקודם הוא מאיה בסרט הזה. יש שם מעברים של הדעת.

תודה רבה ולהתראות.

print