18.01.22
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
בשיעור הקודם דיברנו על תיאמת, על החושך בחיינו, על אנשים שעזרו לנו להתעורר בחיים. על הזמן שניתן לנו כזמן לתקן. על ההבנה שכאשר אנחנו בתוך הדעת אנחנו בעולם המאיה, וכשאנחנו מעל הדעת אנחנו כבר בממשות. תופעה נוספת עליה דיברנו – הדמונים, והופעתה של סופיה שהיא ה'נוקבה' בשפת הקבלה.
בספר של שטיינר 'דרכים נכונות ודרכים שגויות בחקירה רוחנית' הוא מתאר 3 שלבים אבולוציוניים של התודעה האנושית:
השלב הראשון – שלב שבו מה שבשבילנו נראה כמו סיפורים ילדותיים או מיתולוגיות, כמו הסיפור על תיאמת ומורדוך, שנראים לנו כמו אנושות ילדית – זו למעשה תודעה אימגינטיבית. העולם הרוחני יחד עם התמונות הרוחניות שעלו ממנו – זה מה שהיה טבעי. זו הייתה הנורמה. רוב בני האדם היו בתודעה כזו, ואלו שבמיסטריות התקדמו לתודעה קונספטואלית. התודעה שאצלנו היא נחלת כולם הייתה אז תודעה של המתקדמים בלבד, של אלו שאיבדו את התודעה האינסטינקטיבית. הנורמה היה הרוחני-האינסטינקטיבי, והארצי-חומרי-קונספטואלי היה אנטי-נורמה והיה שייך רק ליחידי סגולה מתקדמים.
שטיינר מתאר שזה התקיים לפני שהופיעו המיסטריות הכשדיות. המיסטריות הכשדיות היו באור כשדים והתקיימו לפני תקופת אברהם, כי אברהם יצא מאור כשדים.
בשלב הראשון התקיימה תודעה זו – תודעה אימגינטיבית-אינסטינקטיבית.
השלב השני – שטיינר מתחיל אותו מאברהם אבינו, ובו בני אדם יכולים לתפוס את המציאות בצורה יותר קונספטואלית, ובו מתקיימת בו-זמניות. למשל, ליוסף יש תודעה כפולה: יש לו גם תודעה כפי שהתפתחה אצל אברהם ובניו, וגם תודעה אימגינטיבית שעדיין יש לחרטומים ולפרעונים. הוא היה היחיד שיכול לפתור את החלומות, כי הוא יכול היה להכניס אינספירציה לתוך האימגינציה. המצרים הקדומים לא יכלו לפתור את החלומות של פרעה, למרות שבשבילנו חלומות אלו נראים מאוד פשוטים, התודעה שלנו תופסת מיד את התמונות האלה. אבל בתודעה שלהם, קודם כל לא הייתה אפשרות שיש משהו יותר גדול מפרעה. פרעה הוא התגלמות החוכמה הקדומה. הוא דמות אלוהית, שיכול היה לעשות כישופים בתוך הטבע. מה שהיה בתוך הטבע לא היה כמו הטבע המופשט שאנחנו מכירים היום. בתוך הטבע היו ישויות אסטרליות, ישויות רוחניות, הייתה גם אפשרות להשתלט על התודעה – כל זה עדיין בתוך הטבע, וזה מה שנקרא 'אלוהים'. אלוהים היה גם לעמים אחרים, אך להם היה 'אלוהים אחרים'. בפרשת השבוע – פרשת יתרו – מופיעות עשרת הדיברות. הדיבר השני הוא 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני'. אלוהים אחרים היו אז – בתורת הסוד זה נקרא 'שרי העמים', מה שנקרא באנתרופוסופית 'רוח העם'. לעם ישראל היה איסור שיהיה להם אלוהים אחרים על פני ההוויה. אלוהים זה הפנים של ההוויה ואסור שיהיו פנים אחרות, כלומר: אסור לעבוד למשהו שאינו ה'אחד' אלא להתבטאויות של האחד היחיד והמיוחד.
בתקופה זו, בתוך הטבע, עדיין היו לאדם יכולות של ידיעה. אבל לא הייתה להם מחשבה קונספטואלית אינספירטיבית. יוסף יכול היה לפרש את החלומות כי הוא מפרש אותם ע"י הוויה, שהוא מעל לאלוהים, מעל לאלוהי הטבע. ליוסף היו כאמור שתי יכולות.
הייתה תקופה כזו, וככל שאנחנו מתקדמים הדברים הופכים יותר חיצוניים ופחות פנימיים ופחות רוחניים. התודעה האינספירטיבית, זו שתופסת את המציאות דרך פרשנות מסוימת, הלכה והפכה ליותר ויותר קונספטואלית.
הייתה תקופה ששתי התודעות האלו התקיימו במקביל, עד בואכה לתקופה שלנו, שבה כל הידע האלוהי הפנימי, והקשר האינסטינקטיבי וכל הקשר הישיר לאלוהות – נעלם. בעם ישראל זה קרה כשנפסקה הנבואה. כשנפסקה הנבואה בישראל זה השפיע על כל העולם הקדום. אז התחילו בעולם הקדום זרמים של ייסוד דתות וזרמים רוחניים, דווקא מתוך זה שכל קשר ישיר בין האדם למקור, לבורא שלו נעלם. אז התחילה תקופה של חשיבה. במדרשים התחילה תקופה של 'עדיפה חוכמה מנבואה' – הנבואה הסתלקה והגיע תורם של החכמים, אלו שהם יותר למדנים. ככל שמתקדמים זה הופך ליותר חיצוני, והיום זו החיצוניות של החיצוניות של החיצוניות, אי אפשר לחשוב על חשיבה יותר מופשטת, קונספטואלית, אינטלקטואלית ומנותקת, מאשר יש היום. זו יכולה להיות שיא החשיבה בתוך הדעת, ועדיין זו אפילו לא ההתחלה של החשיבה מעל הדעת. אנחנו אומרים את זה ביעוצים – אם את משתדלת ומתאמצת ומביאה את כל האמביציות שלך ואת כל הידע שלך בתוך הדעת – היעוץ נכשל. זאת אומרת שגם גם אם אני מגיעה לפסגת התודעה האינטלקטואלית, היא עדיין בתוך העולם הזה, בעוד התודעה שמעל הדעת היא בעולם הבא. העולם הבא – אין פירושו שאנחנו מתים, אלא שזה העולם שהולך ובא, זו תודעה שמקבלת את ההשראה שלה מהמקור.
התרחש חילוף בין מה שנחשב נורמלי למה שנחשב לא נורמלי. מה שנראה לנו היום נורמלי והוא נחלת רוב האנשים והמוסדות האקדמיים – בתקופה מסוימת זה היה החידוש, זה לא היה בכלל נחשב נורמלי, ואנשים שיכלו לחשוב ככה – נחשבו למקודשים. דווקא אלה שנשכח מהם כל הידע הקדום, הם נחשבו למקודשים. המקודשים הם אלו שיכלו לחשוב אחרת מהנורמה בתקופה.
אלו הן שלוש התקופות:
- התקופה שהרוחני זה הנורמה והחומרי-קונספטואלי זה האנטי-נורמה. זה מצב ה'תזה'. בתוך זה, בין התזה לאנטיתזה יש שלב מעבר, ששתי התודעות חיות זו לצד זו.
- האנטיתזה – החומרי-קונספטואלי נחשב לנורמלי ולמוביל, בעוד שהרוחני נחשב לאנטי-נורמה – זו התקופה שלנו.
- התקופה השלישית היא תקופה עתידית, והיא מתרחשת כבר בימינו, ובה יש חזרה אל הרוח, אחרי כל המהלך הזה. החזרה אל הרוח היום עוברת דרך גאולת החומר. לא דרך התעלמות מהחומר אלא דרך 'הרחנת' החומר. זה נקרא בקבלה 'קו אמצעי', שיכול לעשות איזושהי הכרעה כך ששני הניגודים יחיו בשלום. לא זה לצד זה במקביל, אלא שייצרו ישות חדשה.
זו הקדמה לנושא שלנו היום: עולם המאיה והחשיבה הקונספטואלית-מכנית.
שאלה ביוגרפית: איזה סוג של חשיבה אפיין אותנו יותר בעבר? על מה התחנכנו? למה נטינו? האם הייתה לנו חשיבה אימגינטיבית, אפילו קדומה, שיש לה בימינו אפילו נטייה להפוך לפנטזיה. פנטזיה פירושה שהקשר עם המציאות רופף. או שהתחנכנו והערכנו וגדלנו על חשיבה שהיוותה אולי אפילו את נקודת החוזק שלנו והייתה קונספטואלית בתוך הדעת, בתוך גבולות העולם הזה. גבולות העולם הזה = התודעה. או שאולי יכולנו לשלב בין השניים, או שלפחות עכשיו אנחנו יכולים לשלב בין השניים.
משתתפת – בצעירותי הייתי יותר בחשיבה של הפנטזיה הרוחנית, ועם התבגרותי ובשנים האחרונות יש יותר שילוב.
אורנה – לכל דבר נכון יש את הצד הנפול. הפנטזיה היא הצד הנפול של האימגינציה. חשיבה קונספטואלית בתוך הדעת היא צד נפול של אינספירציה. מאיפה שאני באה – קשור גם לקרמת עבר שלי.
משתתף – אצלי בילדות עד הנעורים היו הרבה פנטזיות והרבה דמיון, ואחרי שנות ה-20 יותר חשיבה קונספטואלית מאוד.
אורנה – באת עם שני ניגודים ולא הייתה אינטגרציה. עוד לא מצאנו את קו האמצע, אנחנו בתהליכי חיפוש ומציאה של קו האמצע.
משתתפת – מה הצד הנפול של אינטואיציה?
אורנה – אני אחשוב על זה. יש לי רצון להגיד 'עבודה זרה, אלוהים אחרים'. אני ואתם צריכים לחשוב על זה. זה 'משה ובלעם' – משה זה אינטואיציה בתוך הקדושה, ובלעם זה אינטואיציה בתוך הטומאה. אינטואיציה בתוך הטומאה זה אומר שהאינטואיציה משרתת את הרצון לקבל.
משתתפת – אולי זה מה ששטיינר קורא בכיצד קונים 'השביל השחור' – שאתה כבר מתקדש אז אתה בוחר בשביל השחור ולא בשביל הלבן.
אורנה – זה בלעם, השביל השחור. היכולות הן אותן יכולות. נאמר במדרשים שלא היה בישראל נביא גדול יותר ממשה או כמו משה, אבל באומות העולם היה – זה היה בלעם. אף נביא בישראל לא הגיע לרמה אליה הגיע משה, אבל באומות העולם כן – אלוהים דיבר אל בלעם, ואפילו הוויה דיבר אליו, ולא אל פרעה.
משתתפת – אומרים 'ממשה עד משה לא קם כמשה'.
אורנה – מה שאמרת עכשיו זה נכון, אבל אני הצבעתי על כך שבישראל לא היה אבל באומות העולם כן היה. כמו השביל השחור. אלה אותם דברים בשפות שונות.
משתתפת – יש לי דוגמא ביוגרפית לאינטואיציה והצד הנפול שלה, שקשורה לשאלה שלך 'על מה התחנכנו'. אצלי בבית אבא שלי הגשים בחייו דברים מתוך תחושת בטן פנימית, דברים שהם לגמרי מעל הדעת. לא משהו שהיה אפשר לתאר כאפשרי. אנשים לפעמים היו מגחכים על השאיפות שלו, והוא היה בסופו של דבר מצליח, והוא מאוד הצליח. אבל כשאמרת שהצד הנפול הוא כשהאינטואיציה משרתת את הרצון לקבל אז אני יכולה לראות שעם התבגרותו או הזדקנותו, או בחיים בעולם משתנה של אדם שלא משתנה – יותר ויותר ההצלחה מעל הדעת מתפרשת כ'אני ועוצם ידי עשה לי זאת'. אני חושבת שזה באמת צד נפול של אינטואיציה, שהאדם כבר חושב שהוא יכול הכל לבד, מנותק מהמציאות הארצית לגמרי, ובכוחות גדולים של רצון עצמי מגשים דברים בעולם אבל זה כבר לא באמונה מעל הדעת.
אורנה – את אומרת דבר חשוב. כשאנחנו מדברים על אינטואיציה אנחנו מדברים על רמות תודעה מאוד גבוהות. כאן אנחנו מדברים על חיקוי של אינטואיציה. הזכרת תופעה חשובה וראויה להתבונן בה:
הרבה אנשים מתחילים מכוונות טובות ומקבלים מעולם הרוח השראה. לאט לאט, בלי לשים לב, הם סוטים מהדרך לעבר הרצון לקבל. יש שיכרון חושים או שיכרון אחר של כוח, של מעמד ואפילו של חוכמה, והבן אדם מתחיל להיפרד מהשביל הלבן. מה שקורה, וזה מה שטרגי, זה שהרוח עוזבת אותו. אבל יש דבר יותר טרגי. ביהדות יש הסתר ו'הסתר כפול'. זה שהרוח עוזבת אותו, חס וחלילה חס ושלום, זה הסתר פנים. זה שהוא לא יודע שהיא עוזבת אותו – זה הסתר כפול, זה שהוא בכלל לא ער לזה שהוא בפירוד, והוא אפילו לא יכול לתקן כי החטא כל כך גדול שהוא לא יכול לתקן. זה, לא עלינו, החרדה הכי גדולה. לכן אני אומרת שאנשים שעוזבים את השביל הלבן והולכים אל 'השביל השחור' – ממשיכים לפעול על האינרציה של מה שהיה, והם עדיין פועלים מהכוחות שבתוך הדעת החזקים ביותר, וזה מה שנגמר רע, זה נגמר בהתאבדויות, זה נגמר בהתפקחות של כל מי שהלך אחריהם. זה יכול לקרות לכולנו. ח"ו לא ברמות האלה, אבל הפיתויים גדולים. אני מסתכלת על התלמידים שלי, ומישהו צריך להסתכל גם עלי, ואני רואה, ואני מתקנת כשאני יכולה, ולפעמים אני מחכה. כמובן שאין לנו תזוזות כאלה גדולות כי אנחנו לא ברמה הזו עדיין. בגלל זה צריך להיות בסביבה נכונה. וזה קורה, ואני רואה שזה קורה. הסטייה הזו פתאום, ואם היא גדולה מדי אני מתקנת, ככל שנותנים לי את הידע הזה. אותי אף אחד לא מתקן מאז שצבי נפטר, אז אני מקווה שעולם הרוח יתקן אותי, או שאתם תתקנו אותי. אל תחשבו שזה לא קורה לנו, כי זה קורה. וזה קורה בצורה כל כך מתוחכמת שאנחנו לא שמים לב. אבל תודה לאל שיש לנו אחד את השני ואנחנו שמים לב אחד על השני.
לכן בעל הסולם אומר שהדבר הכי חשוב זו הסביבה. אני לא יכולה לבחור את המין שלי, ולא את מידת ההשכלה שלי, אבל את הסביבה אני יכולה לבחור. אני יכולה להחליט אם להיות בקהילה רוחנית או לא להיות. זה מאוד משנה.
המחשבה המכנית על העולם נקראת המחשבה הקופרניקאית-מכנית- לאפלסית.
תיאוריית קאנט לאפלאס גורסת שהעולם נברא מתוך מסה של חומר ערפילי שהתחילה להסתובב ואז התחילה להיפרד, וכך התחיל העולם. שטיינר מתאר את הניסוי על-פיו מלמדים את התיאוריה בביה"ס: שמים שמן במים, ואז המורה בא ומערבב ואומר לתלמידים 'אתם רואים, ככה התחיל העולם. בהתחלה הייתה מסה אחת ואחרי זה היא התערבבה וככה נוצר העולם'. ואז מה שטיינר אומר? שהניסוי יפה מאוד, אבל המורה לא לוקח בחשבון את מי שערבב. ה'מי' זו לא שאלה של המדע המודרני.
התיאוריה הזו – קאנט-לאפלאס – היא תיאוריה ששייכת לעולם המאיה, והיא מוסכמת ומקובלת וזכתה לאמון רב בקרב המדענים המודרניים. הפאזה הזו, של העולם המודרני, זו הפאזה של האנטיתזה – אנטיתזה להוליסטיות, לרוחניות, לבורא כיוצר העולם.
בתקופות קדומות יותר בני אדם חוו את מערכת השמש באופן אחר – באופן על חושי, מתוך חוויות אישיות על-חושיות. מכיוון שתיארו את זה כסימבולים אז מה שנשאר והגיע לידינו נראה כמו סיפורי אגדות.
נראה מה שטיינר אומר על השינוי של החשיבה במיסטריות עצמן – מה היה הנורמה ומה הפך להיות הנורמה עכשיו:
"בתקופה שקדמה בהרבה לתקופת המיסטריות הכשדיות העתיקות דיברו אנשים רק על דברים כגון אלו אותם תיארתי בפניכם – על Ea, על מרדוך-מיכאל, על אפסו ועל תיאמת. הם תעבו כל דבר אשר נלמד על ידי מורי המיסטריה ה'מוזרים' הללו אודות תנועת הכוכבים או השמש; הם לא רצו ללמוד על הבלתי נגלה אלא רק על הנגלה והמוחשי, אמנם בצורה מואנשת או דרך צורות סימבוליות שנתגלו דרך ראיה-על-חושית קדומה. הם דחו את הידע אותו רכשו המורים-המתקדשים ותלמידיהם. (…) ואז הגיעה תקופה חדשה בה חלחלה בהדרגה חכמה בראשיתית מהמזרח, ושתי צורות הידע הוערכו. בני האדם יחסו חשיבות רבה להתגשמויות של ישויות של עולמות-הרוח, לדוגמא, המעשים של מרדוך-מיכאל; ובאותה המידה הם אצרו את מה שניתן היה לתארו באופן דיאגרמי – כשמש במרכז וכגופים הפלנטריים מסביבה, מסתובבים במעגלים גדולים וקטנים. לאחר מכן, במהלך הזמן, אבדה התובנה הרוחית בנוגע לעולמות הרוחניים, העולמות של הדמונים ושל האלים – וטופח ידע אינטלקטואלי, הידע אותו אנו מהללים כל כך בימינו ואשר הגיע לשיאו בשנים המוקדמות של תקופתנו. כעת אנו חיים בתקופה המתעלמת מהרוחני, בדיוק כפי שעולם התופעות זכה להתעלמות מאלו אשר עבורם היה הרוחני מובן מאליו, הנורמה."
שטיינר, 'דרכים נכונות ודרכים שגויות בחקירות הרוחניות', 2018, הרצאה 1, עמ' 46
"מורי המיסטריה המוזרים" הם אלה שכבר הייתה להם ידיעה שאינה רק מתוך התמונות העל-חושיות, אלא הייתה להם ידיעה אחרת, יותר קרובה לזמנים שלנו אבל עדיין בצורה חיה.
בשבילם ה"נגלה" וה"מוחשי" הוא אימגינציה. לא העולם הפיזי. הנגלה והמוחשי היה עבורם עולם התמונות. הם חיו בתודעת חלום.
לאחרונה יש לי חלומות שאני נושאת אותם אל היום שאחרי. יש משל על חכם מהמזרח שחלם שהוא פרפר, וכשהוא התעורר הוא לא ידע אם הוא פרפר שחלם שהוא אדם או אדם שחלם שהוא פרפר. בשבועות האחרונים, כשאני מתעוררת בבוקר ונושאת את חוויית הלילה, לא ברור לי אם החלום שלי זה האמת או להפך. זה כל כך עוצמתי, יש זליגה של החלום לערות, לא רק מבחינת זיכרון אלא אני חווה את זה כזיכרון מוחשי. אין לי ספק שזה קורה גם לכם. גם שם, בתקופות הקדומות, העולם הרגיל נחווה אצלם כחלום, וזה היה הנורמלי. צריך להבין שאנחנו חיים בתודעות אחרות בתקופות אחרות. אם נבין את זה אז נבין גם את הילדים, שחיים בתודעה אחרת לגמרי. מההבנה הקוסמית הזו נגזר כל החינוך של שטיינר: התודעה משתנה באבולוציה של האנושות, ובדיוק כך במיקרוקוסמוס היא משתנה בהתפתחות של הילד. אם ילד חווה את העולם הרגיל, הנגלה, בתמונות, אז ככה גם צריך לפנות אליו. זה חינוך רוחני, חינוך מתוך האמת ולא מתוך הלבשת קונספטים על הילד.
יש מכשיר כזה VR (וירטואל-ריאליטי) – חובשים אותו ואז רואים עולם תלת מיימדי. זה עומד להיכנס למשרד החינוך ויש התלהבות גדולה מצד מורים שאומרים 'וואו, הם יראו בתלת מיימד מה שנלמד אותם בגיאוגרפיה'. זהו חוסר הבנה פושע, רוע נוראי שיכול להיכנס דרך זה – הבידוד הנוסף של הילד ואיבוד הקשר עם העולם.
צריך להבין שמה שאנחנו חווים כמציאות – האנושות לא תמיד חוותה את זה ככה. היום שאלה אותי מישהי: לאיזה תקופה/אירוע בהיסטוריה הייתי רוצה לחזור? אז אני שואלת אתכם לאן הייתם רוצים לחזור? תחשבו….
משתתפת – למעמד הר סיני.
אורנה – אם היינו חוזרים למעמד הר סיני כנראה לא היינו שורדים אותו. אם כי למעשה כולנו היינו שם, כל הנשמות שלומדות עכשיו רוחניות, ובטח אלה שלומדות רוחניות בבי"ס שלנו – כולם היו במעמד הר סיני.
בהמשך לטקסט נגיד ששטיינר מדבר על הזמן שלפני מאה שנה. אני מתארת לעצמי שאם הוא היה כותב היום אז הוא היה כותב את השלב הרביעי, שזו התקופה שלנו. בתקופה שלנו זה כבר לא המצב המטריאליסטי שאפיין את אירופה של סוף המאה ה-19. עכשיו אנחנו בשלב של חזרה לרוח. והשאלה היא – איך חוזרים אל הרוח באופן נכון.
נראה את התהליך הזה במיקרוקוסמוס בשביעונים:
שביעון ראשון – הנורמה בשביעון הראשון היא הרוחני: הילדים מאמינים בעולמות הרוח, פיות, שדים, רוחות, אגדות. הם בתוך הבועה הזו.
ספרו על חוויית ילדות של הוויה כזאת, של שדים ורוחות, של פיות, של האנשה כמו למשל שהשמש הולכת לישון בים ועוד. מה אתם זוכרים מהביוגרפיה שלכם?
משתתפת – בבית שלי נכח משהו שלקח לי זמן להשתחרר ממנו. אצלנו היו אומרים לא להתקלח מאוחר בלילה כי אחרי חצות השדים יוצאים וזה אסור ונורא ואיום. פעם אחת חזרתי מאוחר מטיול והלכתי להתקלח והיה מאוחר בלילה ודלת נטרקה ואמרתי 'הנה זה קורה', זה היה חי לגמרי, השדים שיוצאים בלילה ואסור לעורר אותם. זה היה ממש חי בבית.
אורנה – זו מטריאליזציה של רוחניות. כי ברוחניות – באמצע הלילה מידת הדין מתחילה לשלוט. לכן יש גם 'תיקון חצות'. זה לא בא לידי ביטוי בשדים ורוחות שיתקפו אותנו בלילה, זה משהו אחר לגמרי.
מי עוד זוכר משהו 'על-טבעי' מהילדות, שאז נראה לנו מאוד טבעי?
משתתפת – בסביבות גיל 3 אני רציתי להיות ציפור וחשבתי שאני יכולה לעוף, וניסיתי לעוף וזה לא היה כל כך מוצלח…. חשבתי שאני יכולה להיות ציפור.
משתתפת – אצלנו ברוסיה היו המון אגדות, היינו מקשיבים וגם מספרים, ואני זוכרת שכמה פעמים, בלילה, בתוך השינה הייתי ערה והרגשתי את הכובד בחזה ופחדתי שאיזה שד יושב עלי. וכל הרוחות האלה – רוח רפאים מאחרי חצות. וגם אם נופלת שן אז פיית השיניים באה ולוקחת וזה היה כל כך אמיתי.
אורנה – זה השלב הראשון שהוא בשביעון הראשון. בשביעון השני מתחילה במקביל חשיבה קונספטואלית, אבל עדיין הילד הוא מאמין ולא מאמין, בו זמנית. יש עוד שאריות מהעולם העתיק. הכי מאפיין זה הסיפור על הפייה של השיניים – כשהילד גדל הוא כבר מתחיל להבין שזה סיפור, אבל יש בו חלק שלא רוצה לא להאמין בזה, יש בו חלק שעדיין מאמין. יש חלק שני, שאינו באינטגרציה. מתקיימים שני חלקים, שאחד מאמין ואחד לא מאמין.
האם יש לכם חוויה שבמקביל הרוחני הוא מחוץ לנורמה, אבל הוא עוד מתקיים לצד הארצי שבתוך הנורמה?
משתתפת – בתחילת השביעון השני היינו בארה"ב והלכנו לראות סרט שהיה אמור להיות לכל המשפחה אבל הסתבר שהוא סרט אימה. יצאנו אחרי רבע שעה, אבל זה הספיק כדי שאני אראה. הייתה שם ילדה שבאה לבית שבו גרה לפני כן משפחה אחרת שהילדה בגילה נעלמה, והיא מסתכלת בראי והראי מתנפץ לה מול העיניים, בחדר של הילדה שנעלמה. אחרי זה במשך שנים הפחיד אותי להסתכל בראי, ובזמן ההוא גם חשבתי האם זה אמיתי או לא אמיתי, האם זה יכול לקרות או לא יכול לקרות.
אורנה – בדיוק, יש איזשהו שיווי משקל בין השניים.
השלב השלישי מאפיין את השביעונים השלישי והרביעי והוא שלב שבו "הכל נכנס לתוך הרצון לקבל", במילים של הקבלה. הכל נכנס לתוך הדעת. אני משתמשת באינטלקט שלי כדי להשיג דברים, בד"כ דברים חומריים ארציים, או להשיג ידע חומרי. הכל נכנס לתוך הוויה חומרית ארצית. זה לא גנאי, זה מה שמאפיין את התקופה.
איך נכנסתן בפאזה הזו, בשלב הזה, אל מה שאנחנו קוראים לו 'הרצון לקבל'? זה מצב שבו אני רותמת את כל הכוחות לתוך ההתגשמות המטריאליסטית שלי. זה כולל גם לימודים באוניברסיטה, אפילו אם אני לומדת תיאולוגיה, כי תיאולוגיה זה 'מדע האל' – ההוכחות לקיום האל.
משתתפת – אני בתקופה הזו גם התחלתי ללמוד, וגם הייתי בהמון עשייה, המון פעילות של כוחות רצון מסביב לשעון. השתמשתי בכל הכוחות שלי בשביל להשיג דברים, להתקדם. כל המשאבים הופנו לשם.
אורנה – למרות שאנחנו יודעים שגיל 28 זו נקודת שינוי שיש בה אלמנט רוחני, בכל זאת אנחנו סוחבים את הרצון לקבל עוד הרבה לתוך השביעון החמישי וגם השישי, שם שיא השליטה של 'הרצון לקבל' ואז יש את ההיפוך. שיא השליטה של היסוד החומרי שכולל את כל ההתגשמות שלנו כאן וההזדהות שלנו עם "כוחי ועוצם ידי עשה לי זאת" – שיא התחושה של ה'אני' הארצי שלנו. זה ה'אני' שהוא ה'אני' הנפול של ה'אני' האלוהי, כי האני האלוהי זה מלכות. בתקופה זו זה שיא התחושה הזו, עם הניואנסים הייחודיים לכל אחד מאיתנו, ומשם מתרחש תהליך החזרה אל עולם הרוח.
למדנו את זה בשביעונים, ואנחנו לומדים את זה בהתפתחות של האבולוציה – זה התהליך הנכון של ההתפתחות האנושית, כי רק תהליך כזה יכול לתת חירות. בלי זה אין חירות – אם אני לא עוברת דרך החומר וגואלת אותו אז אני אף פעם לא יכולה לדעת אם אי פעם הייתי יכולה לגאול את החומר, אם יש ביכולתי לגאול את החומר. לגאול את החומר פירושו לתת לאלוהים לרדת עד הנקודה האחרונה של העולמות, להביא את אלוהים עד המקום הכי נמוך, ומשם אל האפשרות לחזור אל עולם הרוח. ואם אנחנו לא מגיעים עד הקצה של זה אז תמיד יש מחשבה ש-לוּ זה היה קורה לנו, לא היינו יכולים להתמודד עם זה. לכן הרצון לקבל צריך להגיע לשיא שלו.
אם לא היית עוברת דרך החומר, כמו בתוכנית הבראשיתית לפיה אדם וחווה היו צריכים לתקן את שבירת הכלים אבל לא היו צריכים לתקן את הנשמות שלהם. הנשמות שלהם היו גבוהות מאוד. אז נגיד שלא היו אוכלים מפרי עץ הדעת – תמיד יש את הסכנה ש-לוּ הייתי צריך לאכול מעץ הדעת אז לא הייתי עומד בו. ובאמת לא עמדו בו. זאת אומרת שיש מקומות עוד יותר נמוכים שצריך לרדת אליהם כדי לגאול אותם.
כל התהליך הזה הוא תהליך של גאולה, ולפני הגאולה צריכה להיות גלות. גלות היא הפירוד הכי גדול מ'חי החיים'. לנו באופן אישי זה קורה בשביעון החמישי וגם בשישי – בהם, להוציא הצרות האישיות של כל אחד מאתנו והגיוונים ביניהם, אנחנו סה"כ מרגישים אזרחי האדמה. לנו, שיש לנו נטייה רוחנית, אולי זה קרה בצורה קצת אחרת. אבל באופן כללי, זו הירידה הכי גדולה לפירוד ביננו לבין עולם הרוח. לולא הייתה הירידה הזו תמיד היה נשאר חשש שאולי אנחנו לא מספיק חזקים מולה. לא היינו צריכים לפתח את הכוחות. היום צריך לפתח כוחות רוחניים מאוד גדולים מול השחור, מול התופעות שנחשפות עכשיו בעולם, ועוד ילכו ויחמירו. דרך האבולוציה הזו אנחנו מתחזקים.
איך אנחנו מתחזקים?
לפי שטיינר יש 3 דרכים:
- דרך אומנות חדשה.
- דרך ריפוי חדשה.
- דרך רוחנית חדשה.
כרגע אתייחס לדרך הרוחנית החדשה. אם נחזור לתחילת השיעור היום נראה שהציווי 'לא תעשה לך פסל ומסכה' הוא ציווי שמדבר על דרך רוחנית חדשה. אנחנו מצווים, שברגע שיש לנו התגלות רוחנית של האלוהות – לא להקפיא אותה, כי מחר יתגלה לנו פרצוף חדש שלה. הנצחיות מתגלה לנו בהשתנות, ולא בכך שאני לוקחת משהו אחד ומקפיאה אותו לנצח, כי זו 'מומיה'. לכל מי שמתלונן על זה שהכנסתי את הקבלה אני אומרת שההתפתחות שלנו היא לא בזה שאנחנו נשארים נאמנים לדרך שלנו במובן של לעשות מהדרך פסל ומסכה. זה איסור מעשרת הדיברות, ועשרת הדיברות כוללות את כל המצוות והאיסורים של 'עשה ואל תעשה' – תרי'ג מצוות. כאלוהים אומר 'לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה' הוא אומר 'לא תחסום את השינוי', כי אלוהים מופיע כל יום בפרצוף חדש, ורק זה, יחד עם האומנות החדשה והריפוי החדש, הם הדברים שיוציאו אותנו מהבוץ ויצילו אותנו.
הכוונה היא להקשיב אם יש לנו קריאה חדשה. אני ראיתי כמה וכמה תלמידים השנה שהייתה להם קריאה חדשה, ולאו דווקא לקבלה. קריאה להירתמות לזרם הרוחני. תלמידים שהפסיקו לחשוב מה הבי"ס יכול לתת לי, אלא מה אני יכולה לתת ללימודים. זה לא קשור אם מדובר בקבלה או באנתרופוסופיה, אלא קשור לזה שיש להם גילוי חדש.
האלוהות המתחדשת היא הנצח, והאלוהות שעושים ממנה פסל (מהמילה 'פסול') ומסכה (מהמילה כיסוי) – היא האלוהות המתה, היא האנטיתזה של האפשרות שלנו לצאת לפאזה הבאה, בכל תחום. לכן צריך לשמוע את הקריאה ולהישמע לה, וצריך אומץ, כמו שצריך אומץ מול הרבה דברים.
משתתפת – כשדיברת על הקריאה החדשה של אנשים שנרתמים ללימודים, זו תודעה חדשה שמקבלת השראה מהמקור?
אורנה – בהחלט. כי המקור הוא הכלל ואנחנו הפרטים. הפרטים באים בצורות מסויימות: יש ג'יזל, יש שרי, יש יפה – אלה פרטים. אבל דמות האדם היא הכלליות, והיא כל הזמן משתנה ובתנועה. אם אני לוקחת אותה כמו שהיא הייתה בתקופה מסוימת, כמו למשל בתקופה של שטיינר, אז אני לא בתנועה.
היום שאלה אותי תלמידה האם להמשיך לעשות מדיטציות של שטיינר. אמרתי לה 'אם את שואלת אותי אז תפסיקי', כי אני באופן אישי לא מתחברת למדיטציות של שטיינר, הן לא מדברות אלי, הן ממאה אחרת, מתרבות אחרת. גם אליה זה לא מדבר אבל היא רוצה להיות תלמידה טובה, והיא מבזבזת הרבה זמן. אמרתי לה שאנחנו לא מחפשים מדיטציה שתביא אותנו להארה. אנחנו רוצים לתת לראש לנוח. את זה ישמעו אנתרופוסופים אחרים ויגידו שאני מדברת דברי כפירה. לכן צריך לבחון כל דבר – זה מתאים לי או לא מתאים לי, האם הנפש שלי מתחברת לאלוהי דרך זה או לא מתחברת. שטיינר היה בן אדם מקודש ששייך בין היתר גם לתקופתו ולתרבותו. באותו אופן אם תגידי לי עכשיו, באופן אישי, ללמוד את הבעש"ט – אז למרות שהוא גאון גדול – אני לא יכולה להתחבר אליו כזרם ראשי, כי יש את בעל הסולם ואני מרגשה שהוא שייך לדור שלנו. כל עשרה דורות יש נביא, והתפקיד של הנביא זה להביא את האמת, ולא בכיסויים הישנים שלה, כי אז אנחנו עושים פסל ומסכה, ואז אנחנו בתוך עולם מאיה. זו התרשמות אישית שלי, וכל אחד יעשה כרצונו, אם הוא מתחבר לבעש"ט או למדיטציות של שטיינר – זו נטיית הנפש עבורו. אני הבאתי את זה כדוגמא לכך שיש תנועה.
התנועה היא הנצח, והקיבעון הוא המוות.
המצרים – רצו להנציח את הגוף הפיזי. השיקוף של זה בתקופתנו – התקופה הפוסט אטלנטית החמישית – זה בדיוק מצרים העתיקה עם השורשים של המטריאליזם.
עלינו להתפלל על חיסרון אמיתי. מה חסר לך? חסר לך להאמין שיהיה בסדר, למשל במישור הכלכלי – אז תתפללי על זה: לא לקבל כסף אלא על ההבנה שהכסף שלך לא מגיע מהמטופלים, יותר חשוב מהמדיטציות של שטיינר. זה היה גילוי נאות, שחלקו מופנה אליכם כאובייקטיבי, עם הניואנסים האישיים שלי.
צריך תמיד לדבוק בנביא של הדור – זה שהידע יורד אליו בכיסוי, במלבוש, בצורה, שמתאימה לאותה תקופה.
ההשתנות היא הנצחית. אם אני לא משתנה אז אני לא נכללת בנצח.
משתתפת – כל שאלת הדבקות נבחנת מחדש. כי יש תעתוע סביב הדבקות – במה אתה דבק? אתה מהלל את הדבקות, ופה שאלת הדבקות עולה.
אורנה – אתה דבק בהלכה. ומה היא הלכה? הלכה היא הליכה, תנועה. הדבקות היא בהליכה, לא בקיבעון. אין שאלה של דבקות – אתה דבק במשתנה. מה שמשתנה הוא לא אור א"ס, כאמור "אני הויה לא שנית". אבל אתה חייב לדבוק בלבושים החדשים כי כל פעם זה מתגלה בצורה אחרת וברמה אחרת.
משתתפת – הקיפאון, זה הצד הנפול של האינטואיציה, לעומת הסינתזה שבפאזה ההיא זו התנועה.
אורנה – המציאות הרוחנית היא רב-ריבודית: לדבר אחד יש המון שמות, שם אחד משרת המון משמעויות. אנחנו רוצים ללמוד לחשוב בתנועה. כל כך קשה להבין איפה אנחנו, ומרוב הקושי הזה נגיע למצב ששטיינר מתאר – שנגיע לעולם הרוח ונראה את המחשבות כמו נמלים מתרוצצות. זה פיתוח החוויה ההולוגרמית.
משתתפת – זה הקצה של מה שאמרת על מה שמכניסים לבתי הספר: כביכול מביאים מציאות רבודה – זה המכני של הרוח, צד הצל של הדבר הזה.
משתתפת – בפאזה השלישית דיברת על זה שהרוח והחומר לא הולכים זה לצד זה אלא צריכה להיות בהם סינתזה ולידה חדשה, אחדות הניגודים. יכול להיות שמי שלא מצליח לעשות אחדות ניגודים, וגם לא בוחר וממשיך ללכת עם החומר והרוח במקביל – זה אולי הצד הנפול.
אורנה – נכון, וזה עוד פן של הצד הנפול, וזה לא סותר אחד את השני, וזו הרוחניות – שאני יכולה להסתכל על זה ועל זה ועל זה והכל נכון. ככה זה ברוח.
תודה רבה.