01.02.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
בשיעור הקודם דיברנו על שלושה שלבים של אבולוציה:
בשלב ראשון, הרוחני היה בנורמה והחומרי קונספטואלי היה אנטי-נורמה. זה היה בתקופה שקדמה למיסטריות הכשדיות, והן נקראות אצל שטיינר 'המיסטריות הקלדיות'.
לאחר מכן היה שלב שבו שני השלבים נחשבו בו זמנית לנורמה: החוכמה הבראשיתית מהמזרח נוספה לידע שקדם מהמיסטריות הכשדיות. נוסף ידע קונספטואלי.
השלב שהגיע קצת לפני תקופתנו – בו החומרי קונספטואלי הופך לנורמה, והרוחני לאנטי-נורמה. בתקופתנו זה הולך ומשתנה.
השלב הרביעי הוא השלב העתידי שמתחיל כבר עכשיו – חזרה לרוח.
ראינו את השלבים הללו מתקיימים גם בהתפתחות האישית שלנו דרך השביעונים:
בשביעון הראשון הילדים חווים את עולם הרוח באופן בלתי אמצעי.
אחרי זה בשביעון השני יש מעבר אבל גם בו זמניות – הרוחני הוא הנורמה אבל גם הקונספטואלי מתחיל להיות הנורמה, כאשר גיל 9 הוא גיל מכונן בתוך השביעון השני.
השלב השלישי מתחיל בגיל 21 – כשאנחנו מתחילים לרצות להיות אזרחי האדמה, ושוכחים את הווייתנו הרוחנית. אנחנו מתחילים להיות יותר פרקטיים. זה נמשך אל השביעונים הרביעי והחמישי, בהם מתבסס 'היות אזרח האדמה' – הרבה אנשים, למרות שעברו חוויות רוחניות, הן נדחקו מתחת לסף התודעה, ובגיל 35 – כשהשטיח נשמט מתחת לרגלינו אנחנו מתחילים להבין שלמרות שהחומרי יכול להגיע לשיאו, יש גם משהו אחר. החומרי זה לא רק הפיזי, זה כל ההיצמדויות שלנו לחולף. אז מתחילה חזרה הדרגתית לרוח.
אנחנו רואים שהחיים האנושיים חופפים לתהליכים ההתפתחותיים הכלל-אנושיים.
לא כל אדם מגיע לשלב הרביעי. הרבה בני אדם, ואפילו רובם, לא מגיעים אל שלב החזרה אל הרוח, וממשיכים להישען על ההתרחבות הארצית ועל האחיזה בחומריות-נפשיות. החזרה אל הרוח לא קורית לכולם. אנחנו אומרים שמי שזה קורה לו – סומן ע"י עולם הרוח. זה קשור לקרמה האינדיווידואלית שלו, יותר ויותר זה הולך ונעשה קשור לקרמה האינדיווידואלית בהקשר לקרמה הקבוצתית, כלומר; במידה שהמערכת צריכה אותי – היא מעירה אותי. במובן מסוים זה מסומן מראש, וזו גם החלטה של הנשמה האם היא משתתפת ב'מפעל הגדול', כפי שקוראת לזה אליזבט הייך בסיפרה 'התקדשות' – המפעל הגדול של אלה שרוצים לקרוא את רצון הבורא וקוראים את רצון הבורא בשביל לאפשר לאנושות כולה עלייה.
דיברנו על שלוש הדרכים של החזרה אל הרוח:
הדרך הראשונה – האומנות החדשה. כנראה התכוון לאומנות היצירתית.
הדרך השנייה – דרך ריפוי חדשה. גם צבי אמר את זה, מתוך הביוגרפיה שלו, וגם אנחנו רואים שהדרך שאנחנו עושים היא גם מרפאה אותנו. הרבה מאתנו התחילו ממקצועות תרפוייטים של גוף-נפש, והגיעו ליעוץ הביוגרפי שעוסק בנפש-רוח רק אחרי שעברו שלבים של התנסות בתרפיה של הגופים, כולל הגוף האסטרלי שהוא הנפש.
הדרך השלישית – רוחניות חדשה.
מי יכול לאשר את דבריי בביוגרפיה שלו: האם באתי מתחום שהוא גוף-נפש?
משתתפת – אני הגעתי מגוף (רפואה), עברתי לגוף-נפש, ונשארתי ברוח.
אורנה – זה מסלול של חיפוש. חלק מאיתנו הגיעו ממסלול של אומנות, עשו את שלושת הפנים ששטיינר מציין בשלושה שלבים: דרך האומנות אל הרוח, או דרך האומנות אל ריפוי באומנות ואחרי זה אל הרוח.
משתתפת – אצלי זה היה שילוב של טיפול ואומנות – טיפול באומנות. חשבתי שזה היעוד שלי, בגיל 18 חשבתי שזה מה שאני אעשה בחיים. בדרך עברתי גם דרך הריפוי בעיסוק, שנגע גם בגוף. עד גיל 35 שהגעתי ליעוץ הביוגרפי.
משתתפת – אני הייתי בפסיכותרפיה גופנית הוליסטית, שזה גוף-נפש, ואח"כ דרך הגוף והליווי של נשים בלידות, ואז הרוח ביעוץ הביוגרפי.
אורנה – אני זוכרת תלמידה שאמרה לי 'אני לא רוחנית כי אני באתי מעסקים', וזה כמובן לא נכון, כי את הרצון לקבל אנחנו לא מכחידים. הרצון לקבל זה כל מה שאנחנו רוכשים כאן ככישורים 'ארציים' כביכול, וגם במעבר מעסקים לעולם הרוח אני לוקחת איתי את כל הכישורים שבאו לידי ביטוי שם, שאפיינו אותי. הרי לא כל אנשי העסקים הגיעו לכאן אלינו. יש אנשי עסקים שהם מסומנים ולוקחים איתם את הכישורים.
יותר מזה, אם תסתכלו בנעורים ובילדות יתכן שתמצאו שהייתה נטייה לאומנות או לרוחניות, שלא ניתן היה או שהיה אסור (מנסיבות חברתיות, חינוכיות ועוד) לפתח אותה. שטיינר מביא את הדוגמא הזו ב'התגלויות הקרמה' במקרה של 'כדור הגומי' – אירוע של נער שהייתה לו נטייה לאומנות אבל בגלל אירועי חייו לא התאפשר לו להתפתח באותו כיוון, ואז הוא היה צריך לעבור חניכה בחיים עצמם, ואחרי זה הגיע למקום יותר גבוה. גם דוגמאות כאלה יש בביוגרפיות שלנו.
משתתפת – במסגרת הדתית שבה למדתי לא היה מקום לאומנות, ואני מאוד אהבתי ציור. לא היה לזה מענה. זה הושתק. רק לאחר מכן יכולתי לתת לזה מענה.
אורנה – נכון, ואת הלכת לדבר קרוב: העיסוק בספרות זה העיסוק באומנות. יש גם שהגיעו לכאן לאחר שהיו מורים אנתרופוסופיים, שזה מגע עם הרוח דרך חינוך ואומנות, אבל כשהגיעו ליעוץ הביוגרפי ועברו מילדים למבוגרים, אפשר לראות את התנועה הזו עד להתעסקות ברוח באופן ישיר. אבל לא כל אחד מגיע לזה. שלא נחשוב שזה מסלול ישיר.
משתתפת – אני לא יודעת עדיין לאן הגעתי, אבל התחלתי בריקוד, תחום מקצועי אומנותי כגוף, ואח"כ טיפול בתנועה, שזה גוף-נפש. היום אני לא יודעת בדיוק איפה אני ברוח.
אורנה – זה בסדר, ואת נמצאת בסביבה הזאת. גם אצל אפרת, כל העיסוקים שעשית קודם בתחום הרוח, או בתחום הגוף-נפש, הובילו לרוח.
משתתפת – נכון. כשאני שמעתי על פרויד הרגשתי שזה לא מספיק. נמשכתי יותר ליונג. פסיכולוגיה הרבה פחות דיברה אלי, הרגשתי שיש משהו מעבר, רוח.
אורנה – גם יונג הוא הכנה לשטיינר. יש תלמידים שהגיעו גם מקולנוע, ויש כאלה שנולדו לכאורה אצלנו. ברור שהקרמה שלהם הביאה אותם לחיים מסוימים, שהיו הקרקע להתפתחות שלהם.
כששטיינר אומר 'חדש' הוא מתכוון ל'חופשי' ול'יצירתי', מה שלא כבול בכבלי מסורת או חברה, אלא נובע מ'רוח חופשית', כפי ששטיינר מכנה זאת ב'הפילוסופיה של החירות'. ואלה הן שלוש דרכים לחזור אל עולם הרוח: אומנות חדשה, ריפוי חדש, ורוחניות חדשה. את זה הוא אומר בספר שלו 'דרכים נכונות ושגויות לחקירה רוחנית'.
אפשר למצוא את השורש של החיפוש הרוחני כבר בילדות המוקדמת. אם זה באימגינציה או בשאלות שעולות, או במודעות מוקדמת ל'מה זה החיים'. אפשר למצוא את זה אצל אנשים כמונו, כמותכם, בילדות המוקדמת. יש לכם דוגמא לתמונה שעלתה בילדות המוקדמת והניעה אתכם להגיע לחיפוש אחרי הבית האמיתי שלכם, או לתובנה רוחנית עמוקה?
משתתפת – למרות שגדלתי בסביבה הכי אתאיסטית, בלי אלוהים, אני זוכרת את עצמי מגיל צעיר בלילה מתפללת לאלוהים בלי שהבנתי, אבל הייתה לי ידיעה.
אורנה – זה מדהים, בחברה הקיבוצית של אז לחוש את הידיעה הזו.
משתתפת – כשהייתי ילדה אז היה לי חיבור, חייתי את המחשבות על בית המקדש שקראתי בתור ילדה בתנ"ך, על עצי ארז הלבנון והכמיהה שלי לראות אותם. בצפת גרתי מאוד גבוה, והיה לנו נוף רחב למרחוק, ויכולתי לדמיין את העצים ואת הכמיהה שלי לראות את התיאורים שיש בספר על בית המקדש. זה היה ביני לביני וזה היה עבורי נורמלי. עכשיו הכל מתחבר.
אורנה – בדיוק. בפרשת השבוע 'פרשת תרומה' נאמר 'עשו לי מקדש'.
משתתף – לי היה בילדות עניין עם התנ"ך, עם מעמד הר סיני, עם ספרים שרציתי שיביאו לי, תמונות. אני לא חושב שמצאתי את התמונה שרציתי, אבל זכור לי שחיפשתי וביקשתי לראות את התמונה של מעמד הר סיני.
משתתף – לי עלה עכשיו סיפור, שהייתי לקראת כיתה א' והיינו ביום שישי בארוחה משפחתית אצל חברים, והיה רגע של שקט, ואני הרגשתי שיש איזו קדושה ואמרתי 'השקט שורר' וכולם שמעו את זה, והמבוגרים התחילו לצחוק מזה.
אנחנו חושבים שבחרנו לבוא, אבל אנחנו לא בחרנו – אנחנו הובלנו, והחלק שלנו זה להגיד 'כן', להגיד 'הנני'. כשאנחנו נקראים, החלק שלנו זה להגיד 'הנני' ולעמוד מול כל הכוחות שרוצים להסיט אותנו משם. זה לא רק כוחות שאנחנו מזהים אותם כרעים. זה ויתור גדול להיות ביעוד הרוחני שלך. אתה מכריז על עצמך כעל 'זר'. זה יכול לקחת שנים להסכים ליעוד שלך, במיוחד כשאתה מבלבל אותו עם הדימוי העצמי שיש לך על עצמך כמו 'מי אני, אני לא מספיק טובה, אני עוד לא התפתחתי וכבר אני מלמדת אחרים'… אלה חיבוטי נפש שביניהם לבין היעוד אין קשר ממשי. כי ההתחבטויות הן בתוך הרצון לקבל, הן בתחום מה שאנחנו יודעים לחשוב במסגרת השכל הארצי, שכולל את הרגשות האסטרלים. כי כשאתה סומנת, כשאתה נבחרת – זו בחירה של העליון, ולא יעזור לך – או בטוב או ברע. ואם לא תסכים, אז יחליפו אותך. זה מופיע במגילת אסתר, כאשר מרדכי אמר לאסתר "אם לא לעת הזאת הגעת עכשיו" כלומר – היעוד שלך בא לידי ביטוי עכשיו, ואם לא את – אז תהיה אחרת, אבל אז את – גורלך יהיה לא טוב. זה אומר שאפשר להחליף אותך, אבל מכיוון שזה התפקיד שלך – כדאי לך לקחת אותו. זה היה כשהיא פחדה ללכת אל המלך אחשוורוש.
"כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת". אסתר ד', יד.
זה מצמרר. רווח והצלה יהיה ליהודים ממקור אחר – כי אם יש תוכנית של הבורא אז היא תתממש, אבל אם אתה לא תמלא את התפקיד שלך, אז אתה תאבד. מה זה 'בית אביך'? זה לאו דווקא ההורים הפיזיים שלך.
לכל אחד מאיתנו יש יעוד, ויש לנו הרבה תירוצים. אני יודעת את זה מעצמי, אני לא באתי ממקום אחר מאשר אחרים. לכולנו יש תירוצים 'למה לא'. בסופו של דבר נאלץ, ואם לא – אז זה באמת יבוא ממקור אחר, ולמה שזה יבוא ממקור אחר, אם אנחנו קיבלנו את התפקיד בעל הסגולה הזה, את התפקיד המכובד הזה שיש לו כובד ראש מכובד. אם אנחנו קיבלנו את זה, אז למה שזה יהיה מישהו אחר?
משתתפת – זה מאבק יומיומי להגיד 'הנני', ולהגיד 'אני מסכימה לדבר הזה'. כל בוקר זו הסכמה מחדש, יש מלא תירוצים למה לא.
אורנה – לכל אחד מאיתנו יש תירוצים, והם מגוונים כמספר האנשים. זה לא פשוט כי הדרישה היא דרישה עמוקה. בפרשת 'תרומה' השבוע נראה שהדרישה היא להביא את עצמי כתרומה. שכל כולי, בכל מה שאני עושה, אני משרת את הרוח. זו תביעה מאוד לא פשוטה. גדולים כמו הנביא יונה, ולא רק הוא, ניסו להתחמק ממנה.
פה יש לנו חירות. החירות היא לא שהתפקיד לא יעשה, כי התפקיד יעשה ע"י משהו אחר, וגם אנחנו- החירות שלנו לבחור היא חירות לכאורה כי נאמר לנו 'נותן אנוכי את החיים ואת המוות ובחרת בחיים', חיים זה קשר עם הרוח, ואם לא – אנחנו בוחרים ב'פג תוקף', 70-80 שנה וזה נגמר. תאמינו לי שזה נגמר מהר מאוד, נראה שאתמול ילדתי את הילדים שלי והיום אני בגיל של סבתא, גם בלי להיות סבתא. כך שהאפשרויות הן או לבחור ב'פג תוקף' או לבחור בנצחי. לוקח זמן להבין את זה. ה'הנני' הזה – לאונרד כהן אמר את זה רק בגיל 80….
משתתפת – 'אם החרש תחרישי' – זה מתחבר לחירשות, ל'לא לשמוע'. זו תביעה לאקטיביות, היא נדרשת לעשות באופן אקטיבי.
האני ועולם המאיה
שטיינר מדבר על ישות האדם כ'אני' ומעטפות. הקבלה קוראת לזה לבושים – יש את האור, ויש את הלבוש שלו, שהוא הכלי.
אנחנו יכולים להתגבר על עולם המאיה רק בעזרת ה'אני'. 'אני' זה הביטוי של הרוח: 'רק הרוחני שבאדם יכול לחוש את הרוחני שבתבל'. רק ה'אני', המעטפות לא יכולות, המעטפות לא קשורות לנצח.
דיברנו בשיעורים רבים על התגלות ה'אני' – לכל אחד יש בביוגרפיה שלו רגע שהוא הבין שהוא 'אני'. חוויית האני-הנני. שטיינר מתאר את זה ב'גוף נפש רוח' בחוויה של הסופר ז'אן פול, שכותב באוטוביוגרפיה שלו שברגע זה הוא ראה את ה'אני' שלו, ולצמיתות. מאותו רגע הוא לא איבד את ה'אני' שלו.
מי מכם יכול לספר על הרגע שהוא גילה שהוא 'אני' – זה רגע של תודעה עצמית. זה רגע שיכול לבוא כמו ברק, כרעם ביום בהיר. זו יכולה להיות יותר מחוויה אחת.
משתתף – יש לי דוגמא, זו פעם ראשונה שאני מנסח את זה. הייתי בן 5 והייתה אצלנו אורחת מחו"ל. צילמו בחצר תמונות ואמרו לי שרוצים לצלם אותי. ואז הבנתי שאני צריך להצטלם ולהיות חמוד. הבנתי 'מה אני צריך לעשות', היה פער בין האינסופי לבין מה שאני צריך להיות עכשיו – זה מה שהרגשתי כהתגלות של ה'אני'.
אורנה – כשאני מרגיש את ה'אני' שלי בתוכי אני מרגיש פתאום מתחבר לממשות שלי.
משתתף – כן, היה שם משהו קונקרטי.
משתתפת – הייתה לי מורה בכיתה ב'. אחרי מלחמת יום כיפור אמרו לנו בבית שאין אלוהים אחרי מה שעברנו במלחמה הזו, ואני לא הבנתי את זה, זה צרם לי, אפילו שבאתי מבית אתאיסטי. ואז המורה שלי כתבה לי בספר זיכרונות שאני המצפון של הכיתה. זה התחבר לי לזה שאין אלוהים, והבנתי שיש לי תפקיד. זה ננצר בליבי כ'לייט-מוטיב'.
אורנה – המוטיב הזה מביא אותך לשאול את שאלה המוסרית בשלב יותר מאוחר בחיים.
תכונות ה'אני' ביחס למעטפות כפי שהן מתוארות בפרק על ה'אני' בספר 'גוף, נפש, רוח'. אלו נקודות שהוציא מהפרק צבי בריגר:
"להלן תכונותיו של האני:
- הגוף הפיזי והנפש הם נושאי האני והוא פועל בתוכם.
- האדם יכול לראות בגוף הפיזי ובנפש מעטפות בתוכן הוא חי, ולהתייחס אליהם כאל התנאים הפיזיים בהם פועל האני.
- האני מקבל מהות ומשמעות מהדברים אליהם הוא מחובר:
כאשר הוא חי בתוך הגוף הפיזי הוא נתון למרותם של החוקים המינרליים.
בגוף האתרי הוא נתון לחוקי ההתרבות והצמיחה.
בנפש התחושה ובנפש השכלית–רגשית הוא נתון לחוקי עולם הנפש.
ואם נמצאת בו הישות הרוחית הוא כפוף לחוקי הרוח.
- האדם לומד להשתמש יותר ויותר במעטפות אלו כמשרתיו של האני ככל שהוא מתפתח.
- האדם (כישות פיזית ונפשית) תופס את כל חוויותיו כמקשה אחת דרך האני ומרכז אותן בתוכו.
- האני הוא מרכז הנפש – כפי שהמוח הוא מרכז הגוף.
- עם האני שלו האדם לגמרי לבד."
מציאות ומאיה, עומד לצאת בהוצאת 'כחותם'.
נסתכל על הנקודה השלישית – מה נאמר כאן?
משתתפת – נאמר שהגוף הדומיננטי באדם צובע את ה'אני'. אם אני מאוד בפיזי אז יכול להיות שהמעטפה הפיזית מכסה על ה'אני' שלי, או שאולי ה'אני' שלי בא לידי ביטוי בנוקשות פיזית, או בדברים שקשורים לגוף הזה. אם אני באתרי אז אולי אני בפעילות מתמדת וה'אני' שלי נוכח רק בתנועה לעבר מטרה, וכו'…
אורנה – נכון, ויש שלב עוד יותר בסיסי שנובע מזה שה'אני' שלנו שוכן במעטפות, והוא שה'אני' שלנו מעוצב/מוגבל אצל כולנו, בלי קשר לנטייה שלנו, ע"י הגופים. עד אמצע החיים אנחנו גם משתמשים בו כדי לשרת את הגופים. למשל, אנחנו משתמשים בו כדי לשרת את הגוף האסטרלי, ע"י המחשבה, השכל, אנחנו עושים רציונליזציה כדי לשרת את הנפש שתרגיש טוב. אבל כשהנשמה יורדת לגוף היא יורדת אל הגבלה. ה'אני' הנצחי יורד אל עולם מוגבל. וזה תמיד כאב גדול כי ה'אני' צריך לוותר על האינסופיות שלו, ולהסתדר בתוך ביוגרפיה, קרמה מסוימת שנדרשת ממנו בהתאם להגבלות שלה.
יש בספר הזוהר סיפור שהרשב"י, ראש חבורת הזוהר, עומד למות. כל אחד מהחבורה הוא ארכיטיפ למשהו. רבי חִייה – ארכיטיפ של חיים. הוא חכם מאוד גדול, אבל הוא צריך לעבור סף אל חוכמה מעל הדעת. כשהוא רואה את רבי שמעון עומד למות, הוא מבין שרשב"י ימות כאחד האדם, הרב שהוא המאור הגדול, שיכול להגיע לגמר תיקון, עומד למות. אז הוא בוכה ואומר 'עפר עפר, איך אתה מעז לקחת גוף של נשמה כל כך גדולה'. ואז יש לו עלייה בעולמות הרוח ומראים לו לאן רשב"י יגיע, איפה הוא באמת יושב. ואז מתרחשת בו התנועה של המעבר ממחשבה בתוך הדעת לאמונה מעל הדעת. אני נותנת את זה כדוגמא לכאב של הנשמה – במקרה הזה זה הכאב של הנשמה של רבי חייה על הנשמה של הרשב"י, כי כמובן שהוא לא כאב על הגוף הפיזי שלו שיתמלא בעפר.
הנשמה, ה'אני', יורדים לכאן לתוך עולם מוגבל, כדי לעשות תהליך, והעולם הזה משפיע עליהם. עוד לפני מה שאמרתן, עוד לפני הבחירה המודעת שלי, יש לי גם תנאים שמגבילים אותי: גם תנאים אובייקטיבים וגם תנאים סובייקטיביים. למשל, אם אני רוצה להיות רקדנית ואני לא גמישה ודקיקה, אז מן הסתם אני לא אהיה רקדנית קלאסית. הנה כבר הגבלה. מעבר לנטיות הספציפיות יש גם הגבלות שקשורות למבנה שלי, לקרמה שלי, ובכלל הגבלות שקשורות למעבר של הנשמה מאינסופיות לסופיות.
מכאן שה'אני', למרות שהוא נצחי, הוא מושפע מהתנאים אליהם הוא יורד.
משתתפת – יש קטע יפה של שטיינר בו הוא מתאר את הסבל הנושא של תינוק שיורד ונכנס לגוף. הוא אומר שזה כמו שהיו אומרים לנו עכשיו להיכנס לכפפה הכי לא נוחה והיא לא מתאימה לכם, שלא הייתם יכולים לשאת את זה.
אורנה – נכון. בגלל זה רבי חייה בוכה.
הנקודה הרביעית – מה שמתואר כאן הוא לא מחוייב המציאות:
- האדם לומד להשתמש יותר ויותר במעטפות אלו כמשרתיו של האני ככל שהוא מתפתח.
האם מישהו מכם יכול להגיד בכנות ובאמונה שכל מה שהוא עושה בחיים – אוכל, עושה ספורט, צופה בטלוויזיה – הכל כדי לשרת את הרוח? האם אני אוכלת כדי להיות בריאה, ואני רוצה להיות בריאה כדי לשבת וללמוד? האם אני עושה הליכה בבוקר, לא בגלל שאני רוצה לחיות חיי נצח אלא בגלל שאני רוצה שאחרי זה יהיה לי כוח לשבת וללמוד? האם מישהו יכול להגיד את זה? לא. אבל זה המצב שאנחנו צריכים להגיע אליו, זה מה שנקרא ש'המעטפות משרתות את האני'. שכל פעולה שלנו תהיה מתוך הכרה 'האם זה עוזר לי להתפתחות ה'אני'? אני לא עושה ספורט כדי שיהיה לי גוף יותר רזה ויפה, אלא בשביל שיהיה לי גוף יותר בריא, כדי שאני אוכל לעשות את העבודה הרוחנית שלי. כי להיות בריא סתם ככה – זה לא מעניין, גם הבריאים וגם החולים מתים, זה הכל 'פג תוקף'. אבל אם אני מכוונת את כל העשייה, מאמצע החיים, גיל 42-49, להתפתחות ה'אני'. זה אומר לראות למשל טלוויזיה, פרק אחד מרענן לי את הראש, ואחרי זה ללכת לישון ולא להתמכר לעוד פרק. האם אני עושה כל דבר מתוך מחשבה על העבודה הרוחנית שלי.
משתתפת – אני רוצה להגיד לך תודה על זה, כי עבורי זה פירוש חדש ל'והגית בם יומם ולילה', כי זה כל הזמן 'להגות בו', בכל הפעולות ולא רק במחשבה.
אורנה – לשם אנחנו צריכים להוביל, בכל פעילות ופעילות. כמובן שאם הילדים שלי צעירים אני צריכה לשחק איתם, ולדאוג לילדיי ולצרכיהם, יש את החובות שנקראות 'הכרח' ואני גם שמחה בזה כי אני אוהבת את הילדים, את בעלי, את משפחתי. אבל אני צריכה בכל פעילות, אפילו שגרתית, לבחון אם זה מקדם את הקשר שלי עם הבורא. אם לא – אז זה ה'אני' משרת את המעטפות ולא הפוך.
דוגמא למעטפת האסטרלית שמשרתת את ה'אני': אם מישהו מתנהג אלי לא בסדר ואני מתפרצת. לאחר מכן – אני לוקחת את זה לעבודה! אני לא אומרת לעצמי 'איזה מטומטמת את, את לא בן אדם טוב' כי הצורך שלי להיות בן אדם טוב הוא גם לא נובע מה'אני' הגבוה, הוא נובע מהמעטפות: מהצורך שלי להיראות בן אדם טוב, להיות בעיני עצמי בן אדם טוב.. אז על זה אני לא מבזבזת את הזמן. אני לא מתעסקת באיך להיות בן אדם טוב ואיך הדימוי העצמי שלי ירד, אלא אני לוקחת את זה לעבודה.
משתתפת – האם האירוע שלי משרת את ה'אני'? היה לי אירוע בעבודה והרגשתי אשמה נוראית, ממש התייסרתי. דיברנו ואמרת לי שהאשמה הזאת שייכת לעבר. והתחלתי להבין את זה ובפעם הבאה שעשיתי מעשה כזה, פתאום לא הרגשתי את האשמה והרגשתי את ה'אני'. פתאום הייתה כזאת הפרדה מהנפש, שהרגשתי את ה'אני' שלי.
אורנה – זה יפה, כי כשאני מרגישה אשמה אני לא מחוברת ל'אני' שלי, אני מחוברת לנפש שלי.
משתתפת – אבל בזה היא שירתה אותי, בזה רגש האשמה שירת אותי לחוש את ה'אני'.
אורנה – אבל זה כבר עבודה שעשית עם האשמה עבור התגלות ה'אני'. אם אני מרגישה אשמה על ששלחתי את הילדה שלי למקום בו היא חוותה סבל – זו כפירה, זה חוסר אמונה, זה נובע מתחושה שאני מנהלת את העולם. במקרה שלך, אחרי שהתפרצת – זה כבר רצון הבורא, זה כבר נכון. לפני כן הייתה לך בחירה לכאורה או לא לכאורה, ואחרי זה את צריכה להאמין שזה היה נכון, בשבילך ובשביל מי שהתפרצת עליו. זה צריך היה להיות בדיוק ככה. אנחנו צריכים להפנים את זה, אלה דבריו של בעל הסולם:
לפני המעשה – זה 'אם אין אני לי- מי לי'. אחרי המעשה – זה הכל אלוהים. ברגע שההתפרצות שלך נעשתה – היא חלק מהעולם.
משתתפת – תוצאות המעשה כבר נבחרו?
אורנה – אני לא יודעת אם הן נבחרו, אבל ברגע שכבר עשית את זה – אם את חושבת שיכול היה להיות אחרת זו כפירה – כפירה באחדות האלוהית. זה כאילו ש'יש אלוהים, ויש בנפרד את 'אני', ואני מחליטה על מעשיי, ואם זה נוגע לבת שלי אז אני מחליטה'. זה פירוד.
זה מרובד ולא כל כך פשוט. העולם הרוחני הוא לא פשוט, הוא לא לינארי. המחשבות הלינאריות שלנו לא שייכות לעולם הרוחני. העולם הרוחני הוא בתנועה כל הזמן, ויש לו הרבה היבטים. שטיינר מדבר על כך שיש 12 נקודות מבט לכל דבר, וזה מתקשר עם 12 השבטים, ו-12 המזלות ו-12 האלכסונים שמחברים את כל הספירות, וכו'.
נסיים בשאלה ביוגרפית למחשבה:
האם ומתי ה'אני' שלי משרת המעטפות – הנצחי משרת את הארצי. מתי אני משתמש בכוחות רוחניים כדי לשרת את החולף. זו גם שאלה של גיל כמובן.
והאם אני יכולה להגיד לעצמי כמה אחוזים מהחיים שלי העשייה שלי נעשית ביחס להתפתחות הרוחנית. זה מחייב אותי למשל לשמור על הגוף שלי, כי אם אני לא אשמור עליו אז אני לא אוכל ללמוד. האם העשייה שלי רתומה לעשייה הרוחנית שלי. נתחיל בשבוע הזה לשים לב לזה:
האם הדברים שאני עושה 'משרתים את השפחה או את הגבירה' – במדרשים נאמר 'כי שיפחה תירש גבירתה' – שזה אומר שהגוף האסטרלי שלנו, הנפש והחשקים שלנו, יורשים את 'הגבירה', הגבירה במקרה זה הוא ה'אני'.
משתתפת – ב'כיצד קונים' יש את התנאים להתאמנות המדע רוחית, והתנאי הראשון הוא לדאוג לבריאות הגופנית, הנפשית והרוחית.
אורנה – נכון, וברור ששטיינר לא אמר את זה כי הוא בעד ספורט, אלא מתוך זה שזה התנאי הראשון לעבודה רוחנית. אני לא רוצה לעשות כאן תעמולה לבריאות גופנית, אלא אני רוצה להדגיש מי משרת את מי. אני לא שולחת אתכם לעשות ספורט או לאכול נכון, אלא למחשבה האם אני אוכלת נכון או עושה ספורט כי אני רוצה להיות בריאה ולשרת את הרוח בצורה מטיבה ומרבית. וכך בכל מעשה ומעשה שאני עושה במשך היום. זה נקרא שאני רותמת את המעטפות לטובת ה'אני'.
משתתף – בנקודות שהקראנו הוא אמר שה'אני' מקבל את המשמעות שלו ואת המהות שלו מהדברים שאליהם הוא מחובר, אז אם אני מכיר בפיזיות שלי, מכיר במינרליות של החומרים שאני עשוי מהם ואני דואג להם כחלק מהישות הרוחנית שלי, אז אני מתחבר דרכם גם ל'אני', וכך גם דרך האתרי והאסטרלי.
אורנה – נכון מאוד, והשאלה היא מי משרת את מי. בפעם הבאה נלמד על ה'אני' כמרכז כל החיים, כל הביוגרפיה, והאופן שבו ה'אני' עושה תכלול של כל אירועי החיים. מי שרוצה להיות בדרך להתקדשות צריך להיות במקום הזה שכל מעשה בחיים שלו הוא לשירות הרוח. אפשר להתחיל להתאמן בזה כבר עכשיו, זה לא באופק. זה לא סבל, זה עונג.
משתתפת – יש דברים שצריך לשמוע שוב ושוב ושוב, וזה כולל את כל מה שנאמר היום.
משתתפת – אני רוצה להוסיף משהו. דיברת על זה שלישות רוחית, להתגשם בגוף פיזי או להיכנס למעטפות, נחווה כסבל גדול, כי אתה רוצה לחוות את האינסוף שלך אבל אתה נכנס לתוך מגבלה. אני חושבת שמתישהו בחיים זה גם מתהפך – הצמצום הזה מאפשר הכרה של האינסוף. חשוב לי להגיד את זה כאחת שחוותה את הסבל של המעטפות. זה מתהפך, ואתה מכיר בצמצום הזה כצמצום מבורך. אתה צריך לחולל אותו במפגש עם האחר.
אורנה – אני רוצה לחזק את דברייך עם התמונה הכבירה שיש לנו מהקבלה: כדי לקבל אורות, הכלי – הנברא הראשון – צמצם את עצמו מלקבל את האור הגדול, ורק כך הוא יכול היה להתחיל לקבל אורות. אני מסכימה אותך, אלא שאני חושבת שעוד בחיים האלה יש עוד שלב, שלב שהרוח כבר לא חווה צמצום בגוף.
משתתפת – על זה אני מדברת. חוויית הצמצום היא חוויה נפשית. המעטפות לא מצמצמות אותך אלא משרתות אותך, והצמצום הזה הוא הכרחי כדי שתדע משהו.
אורנה – נכון, אני מסכימה, אבל אם אני אקח את צבי, המורה שלנו, כדוגמא, אז אני אראה שהמעטפות שלו מאוד הכבידו עליו, לא שירתו אותו, אבל הוא כבר היה מחוץ לסיפור. זה השלב השלישי – אני מחוץ לסיפור של המעטפות, אני כבר כמעט רוח טהורה. אני מצמצמת את עצמי כדי לגלות את עצמי – זו התנועה הראשונה של הנברא: אני מצמצמת את עצמי מלקבל את האור כדי לגלות את האור לאט לאט בעצמי, בתנאים של הצמצום.
משתתפת – יש דוגמא לאיך ה'אני' הנצחי משרת את המעטפות?
אורנה – זה קורה כשאת משתמשת בכוחות רוחניים כדי להתרחב בחומר. למשל, משתמשת בכוחות רוחניים לרעה, כמו לעשות כסף. כוח המחשבה הוא כוח רוחני, ואת משתמשת בחוכמה הזו כדי לעשות כסף בכמות שאפילו לא תוכלי להשתמש בכולו או בחלקו. דרך זה את מקבלת שליטה באנשים – זה מה שנקרא להשתמש בכוח רוחני כדי לשרת 'את השיפחה', זה 'צדיק יכין ורשע ילבש'. רשע זה הרצון לקבל, והדבר צריך להיות הפוך: הרצון לקבל הוא זה שאמור להכין – והצדיק ילבש. אם זה הפוך, זה הפחד.
נגיד להתראות ונתראה בשיעור הבא.
תודה רבה.