משה או אליהו? מהי דרכי?

כהקדמה, אביע הפעם את אסירות התודה שלי לשני מורים רוחניים המלווים אותי בחיי: האחד, צבי בריגר, יועץ ביוגרפי ומורי לחיים, השני – קובי נחושתן.

הדבר המוזר הוא שבניגוד אלי, שניהם בלתי-ידועים ברבים (קובי ידוע כהומאופת, אך הרבה פחות כמומחה לסתרי היהדות), ומספר תלמידיהם מועט ביותר. הדבר מעורר בי תהיות – דווקא שני אנשים בעלי ערך כה רב לעולם, פועלים באופן כזה שהאחרים לא מזהים בהם את גדולתם, ולא רצים ללמוד מהם?

המאמרון הנוכחי נכתב בהשראת שיעור שנתן קובי נחושתן בביתו שביישוב לפיד, על נבואה, נביאים, והדרך שלנו היום להגיע לעולמות-הרוח. היינו רק ארבע משתתפות….

רוב בני האדם בוחרים בחיי החומר כנתיב בו הם פוסעים. אנשים אחרים מחפשים את הנתיב הרוחני, ואינם מסתפקים בעולם כפי שהוא נגיש עבורם כארצי-חומרי, ואף כנפשי. המהלך הנבואי נמצא מחוץ לחיי השעה, חיי החומר.

משה, גדול נביאי ישראל, הוא הנביא שבחר את 'המדבר' כדרכו הרוחית.

המדבר הוא המקום בו קיימים טהרה, צלילות, התכנסות, שקט, יישוב הדעת; מקום שאין בו יישוב אדם. המדבר אינו מקום של רפיון, אלא של מאמץ קשה בתנאים לא פשוטים. אך המדבר אינו שבר ומאבק נפשי טרנספורמטיבי; זוהי דרך הנביא ההולך בנתיב הישיר לאלוהות, דרך מה שניתן לכנותו – תרגול מדיטביבי ופעולה נכונה. המדבר לוקח את משה להר אלוהים בחורב, שם חלה מיתתו כבעל זהות; משה כמשה – נחרב.

משה מראה לנו את דרך הנבואה הנכונה והמאוזנת שאינה עוברת דרך קתרזיס. הוא מורה לנבואה הבאה ללמד שאם האדם הולך אחר עקרון המדבר – עקרון הטהרה, ההזדכות, האהבה, הדבקות, האמונה, השקט הפנימי – יוביל אותו עיקרון זה בהכרח 'למיתתו', להכחדה של מבנה נפשו האינדיבידואלית, ולהתעוררות רוחנית-נבואית. הנבואה מגיעה למשה באופן ספונטני. אלוהים מתגלה אליו דרך הסנה הבוער.

משה הוא כוכב הצפון לנבואה, הוא בונה את האיכות הנבואית בתוכו בהדרגה: 40 שנה הוא נבנה במצרים, 40 שנה כרועה צאן, נזיר מתבודד במדבר, ורק אחר כך הוא מנהיג.

בניגוד למשה, אליהו זוכה להתגלות אלוהים במערה, רק לאחר שעבר שבר נפשי והגיע לשוקת שבורה, לצומת. אליהו שואף נפשו למות – מבנהו הנפשי כנביא זעם מביאו לדרך ללא מוצא.

אליהו הוא נביא זעם, נביא קנא לאלוהים. זהו האדם העובד את הרעיון הרוחני בלהט דתי ובמסירות נפש, מתוך מבנה הנפש שלו. ההתעוררות הרוחנית האמתית שלו מגיעה לאחר שבר נפשי, כשכל מסירות הנפש שלו אינה מסייעת בעדו, וזאת משום שהוא מזוהה עם המשימה אותה נטל על עצמו הזדהות נפשית.

רק לאחר שאליהו מגיע למבוי סתום בחייו, אלוהים מתגלה אליו. האלוהות מתגלה בקול דממה דקה, ולא בעולם אתני הטבע הרוגש והרועש, המסמל את מבנה נפשו של אליהו.

לאחר מכן, מאבד אליהו עניין בעצמו וברצון-העצמי שלו, ומגיע למקום בו היה משה מלכתחילה.

מסירות נפש היא תכונה נעלה, אך מעידה עדיין על העניין שיש לאדם בעצמו, בהצלחת הדבר אותו הוא רוצה להגשים כחזונו. זוהי נבואה בדרגתה הנמוכה, המכונה – רוח הקודש. זוהי השראה גדולה מלמעלה הדוחפת בני אדם לעשייה. והתחושה המלווה היא, שאם האדם לא יעשה מעשה, הדבר לא יעשה. זהו האדם הפועל מתוך דחיפות ומניע פנימי, כאשר הדינמיקה הנפשית שלו הינה של מתח, חרדה, דריכות ושעיטה קדימה.

על מנת להעלות לדרגת נבואה, לקבלה ספונטנית של האלוהות – כל זה צריך למות.

זוהי נקודה טרנספורמטיבית, שניתן לבטאה במשפט: "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי מה אני?"

להיות כמשה, או כאליהו – זו זכות גדולה. רב האנשים כלל לא נמצאים על נתיב רוחני. גם משברים אינם גורמים להם לשינוי. על מנת לבצע שינוי, חייב אדם שיהיה לו מורה שיעזור לו, ויצביע עבורו על האמת ועל העתיד. לא רבים האנשים הזוכים במורה הנכון, ויש גם כאלה שפוגשים בו ואינם מזהים אותו.

נבואה היא הקרמה העתידית של כולנו. נבואה משמעותה ידיעת האמת הרוחנית, ידיעת מקור הדברים.

נתיבו של אליהו היה נתיב-הזעם "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת", נתיבו של משה היה המדבר.

מהו הנתיב שלך? הגדר/י את הנתיב לאורו את/ה הולכ/ת.