סוגיית התלות / יעל ערמוני

סוגיות שעולות בעת טיפול בהיבטים ביוגרפיים-אנתרופוסופיים ובהיבטים נוספים – סוגיית התלות

במאמר זה ובבאים אחריו נעסוק באחת מהסוגיות המרכזיות שעולות בתהליכי הייעוץ הביוגרפי, ונתבונן בהן מנקודת המבט האנתרופוסופית, כמו גם מהיבטים נוספים שמציע עולם הטיפול. הסוגיה הראשונה בה נעסוק היא סוגיית התלות.

סוגיית התלות ביחסים בין יועץ ומיועץ עולה לא אחת במסגרת התהליך הטיפולי. מיועצים רבים מפתחים תלות כזו או אחרת ביועץ שלהם, שמעלה לא פעם, אצל היועץ והמיועץ כאחת, שאלות כמו: האם התעוררות התלות היא תופעה “נורמלית”? האם נכון לאפשר לה להתפתח? האם מדובר בקשר בריא או חולה? מה תפקידה? האם  טמונה בה סכנה לניצול, אובדן החירות והמחשבה החופשית של האדם? ועוד שאלות כגון אלו.

הקשרים שליליים למושג ‘תלות’

לעתים קרובות המושג ‘תלות’ מעורר בנו קונוטציות שליליות – חוסר נפרדות, חוסר שליטה בעצמי, שתלטנות, חוסר אונים והיעדר עצמאות. מקובל לחשוב שהתלות היא דבר שלילי, שהיא היפוכה של העצמאות, וששאיפתו הבריאה של המטופל היא להתקדם מתלות לעצמאות. המחשבה על תלות מעוררת חרדה מפני חוסר אונים וניצול.

בתקופה המודרנית ובפרט בעולם המערבי, הקשרים שליליים אלו עולים ביתר שאת. זאת בשל הנטייה ליצור קשר בין דימוי של ‘אדם מצליח’, ‘מפותח ומתקדם’ ל’אדם עצמאי’, ‘אדם שמסתדר בכוחות עצמו’ שאינו תלוי באחרים. נושא התלות מופיע בהיבטים רבים של החיים – בהיבט הפיסי, למשל כאשר אדם נופל למחלה ותלוי באחרים שיטפלו בו; בהיבט הרגשי, כמו למשל במערכות יחסים של הורים וילדים, או במערכות יחסים זוגיות, כלכליות ועוד. כאשר לתמונה זו מתווסף המימד הרוחני, עולים לא פעם פחדים ואסוציאציות הקשורים במנהיגים שונים בעלי אופי של ‘גורו’, בכתות היוצרות תלות אצל מאמיניהם ומשתמשות בכך לניצולם, וכדומה.

תלות בביוגרפיה האנושית

ראשיתם של חיי האדם מאופיינים ביחסי תלות מוחלטת עם האם, עם הורה שידאג לכל צרכיו של התינוק, פיסיים ונפשיים. תלותו של התינוק במבוגר מוחלטת כל כך, עד שבלעדיו הוא אינו יכול לשרוד.

הביוגרפיה של האנושות מתחילה אף היא ביחסי תלות עם האלוהות. הווייתם של אדם וחוה בגן העדן היתה כשל תינוקות, אם מתבוננים בה דרך הקשר שלהם עם האלוהות; הם חוו את עצמם כמאוחדים עימה והיא סיפקה את כל צורכיהם, מבלי שהם נדרשו להביע אותם או להתאמץ עבורם. הגירוש מגן עדן הינו ראשיתה של העצמאות והחירות האנושית – צורכי האדם אינם מסופקים עוד באופן מיידי, עליו לעבוד ולהתאמץ עבור השגתם. האדם נפרד מן השלם, נפרד מן האלוהות, אך האם יחסי התלות עימה הגיעו לסופם? האם עליו לצאת לעצמאות מלאה? האם אין הוא זקוק עוד להיררכיות הגבוהות?

בעוד שבתקופות קדומות יותר מתקדשים ומנהיגים נשאו את ה’אני’ של האדם עבור העם, השבט, הקבוצה, בתקופתנו – תקופת נפש התודעה – האינדיווידואציה הגיעה לשיאה. במהלך האבולוציה האנושית האינדיווידואציה התפתחה עוד ועוד, ככל שהייחודי והאישי ב’אני’ של האדם הלך והתעצם וה’אני’ הקולקטיבי הלך ונחלש. מסע זה של פרידה מהאחדות ומעבר הדרגתי מן הקולקטיבי לאישי מתחיל עם הגירוש מגן העדן:

לאחר האכילה מפרי עץ הדעת, נפקחו עיניו של האדם לראות את נפרדותו, את חוסר שלמותו. כתוצאה מהאכילה הוא גורש מההרמוניה האלוהית והחל את מסעו על פני האדמה כישות שהולכת ונפרדת מהאלוהות ומחפשת את זהותה. דרך מהלכי חייו החוזרים אמור האדם לחזור למצב של הרמוניה, של אחדות אבל ברמת תודעה אחרת, תודעה שהתפתחה לתודעה יוצרת. (בן- דור, הכמיהה כהלך נפש).

משמעות הדבר היא שהקשר שלנו עם ההיררכיות הגבוהות אינו אמור להסתיים ולהתנתק. עדיין אנו זקוקים להדרכה, להכוונה ולאהבה שלהן. הביטוי לגעגועיו של האדם לאחדות הבראשיתית מצוי בכמיהה, שבחיים הארציים לעולם אינה יכולה להגיע לסיפוקה המלא, והוא אף עלול לבוא בדמותה של התלות באחר.

לעת זקנה – עם סיום הביוגרפיה האנושית על פני האדמה, בין לידה למוות – מתרחשת מבחינה מסוימת חזרה אל התלות הראשונית, הפיסית, של התינוק. למרות שלקראת סיום חייו הארציים תודעתו של האדם הזקן מפותחת בהרבה מזו שעימה הוא בא לעולם, (ובמובן זה עצמאית יותר), הוא שב וחוזר להיות תלוי באחר תלות פיסית גבוהה, ולעיתים אף מוחלטת.

התבוננות פסיכואנליטית במושג ‘תלות’

ההתבוננות במושג ‘תלות’ בתיאוריות פסיכולוגיות שונות מורכבת. באופן כללי ניתן לומר שבחשיבה הפסיכואנליטית קיים ציר התפתחותי המתייחס לאדם בראשית חייו כחסר שליטה, מרוכז בעצמו ובצרכיו, תלוי באופן מוחלט כמעט בסביבה; ואילו במהלך התבגרותו הציר נע לעבר מצב בו הוא אוטונומי ונפרד, ויש ביכולתו להיטיב לראות את האחר ואת סביבתו, ולהיות בעל שליטה עצמית ויכולת ליצור קשרי גומלין עם הסביבה.
פרויד מתאר תהליך התפתחותי שבו אנו אמורים לעבור ממצב אגוצנטרי ותלותי, מצב של חוסר שליטה בדחפים ואגו חלש ושברירי, למצב בו קיים ויסות של הדחפים ובו איננו תלויים באחר למילוי צרכינו. (מרץ וספיר, 2013). מאהלר מתארת תהליך התפתחותי של מעבר מסימביוזה אל ספרציה ואינדיווידואציה. היא מתארת ציר שאמור לנוע בתנועה הדרגתית ממצבים של תלות והתמזגות למצב בו מתקיימת נפרדות וחוויה של אינדיבידואליות (Mahler, 1975) .
בד בבד עם המטרה ההתפתחותית – יציאה מהתלות, בחשיבה הפסיכואנליטית, אצל תיאורטיקנים אלו וגם אצל אחרים, למשל וויניקוט, ניתן למצוא התייחסויות המעניקות ערך וחשיבות ליכולת להיות בתלות. קוהוט סבור שיחסים של תלות רגשית מתחילים בלידה ונמשכים עד המוות, ושהמעבר מתלות לעצמאות בספֵרה הפסיכולוגית בלתי אפשרי ואף אינו רצוי, ממש כשם שהמעבר מחיים עם תלות בחמצן לחיים המשוחררים מתלות בחמצן בספֵרה הביולוגית אינו אפשרי. ההתפתחות המאפיינת חיי נפש בריאים תהיה זו המובילה לשינוי אופי היחסים בין האדם לזולתו; למעבר מיחסים ילדותיים ליחסים בוגרים בלא שהאדם מרפה ומוותר על קיומה של הדמות הבטוחה. (kohut, 1971)

ויניקוט, בתיאורו ההתפתחותי, אינו מציין שאיפה לעצמאות מוחלטת. את השלב ההתפתחותי האחרון הוא מכנה ‘לקראת עצמאות’, כאשר לדידו התלות ממשיכה ללוות אותנו לאורך כל חיינו.
כאשר וינקוט מתייחס ליחידה אם-תינוק, הוא מסביר ש”תינוק אין דבר כזה”, לתינוק אין קיום נפרד מהאם. ניתן לומר שכשם ש’אין דבר כזה’ תינוק ללא אם, כך גם ‘אין דבר כזה’ אם ללא תינוק, ולמעשה עם הולדת התינוק נולדת גם האם. המהפך של ויניקוט הוא בהתייחסות לתלות בהקשר של קשר ביחסים. בעוד שלדידם של הקודמים לו, החשיבה על התלות היתה כאל עובדה קיימת – התינוק חלש, חסר אונים, פחות מפותח מהוריו, ולכן תלוי בהם, ושעליו לעבור דרך התפתחותית כדי שיוכל להיות פחות תלוי. ויניקוט סבר ששלב התלות אינו רק זה שיש לעבור דרכו בדרך אל…, אלא הוא הבסיס לכל ההתפתחות שתבוא בהמשך. בעיה באמון תביא לאי-יכולת להיות בתלות, ואולי ממנה גם ליחסי תלותיות, בהם יש מרכיב של שליטה וחרדה. לדבריו, בתלות אין חרדה ושליטה, מאחר שהאדם חש בה חופשי ומוחזק בלא תנאי כלשהו, והמרחב נשאר שלו. (ויניקוט, 2009)

ג’ון בולבי, שפיתח את תאוריית ההתקשרות, טען: “באופן פרדוקסלי, האישיות הבריאה היא זו שנתפסת בסטריאוטיפים התרבותיים כנעדרת עצמאות. מרכיבים חיוניים של בריאות נפשית הם היכולת לסמוך על אחרים ולבטוח בהם”. ( מרץ, וספיר, 2013). היכולת לחוש נוח ביחסי תלות, לקבל את העובדה שאנו תלויים באחרים ואחרים תלויים בנו, הולכת יד ביד עם עצמאות, מוטיבציה, סקרנות, הישגים ובריאות נפשית כללית. עצמאות אמיתית מתפתחת דווקא כתוצאה מהיכולת להישען, בעת הצורך על פרטנר לקשר. הפנמה של התנסויות מיטיבות עם דמויות התקשרות לאורך מעגל החיים, מעניקה תשתית איתנה לאוטונומיה ולאיזון בין הסתמכות על העצמי להסתמכות על האחר. בולבי ראה בצורך באהבה ובקרבה לדמויות ההתקשרות המשמעותיות של היחיד צורך ביולוגי בסיסי, המלווה אותנו לאורך החיים מהעריסה ועד הקבר.
מהפרספקטיבה של תיאוריית ההתקשרות עולה שתלות ועצמאות, שלמראית עין נתפסות כצרכים מנוגדים, עולות בקנה אחד. קבלת התלות מקדמת עצמאות.

 נפרדות

כדי להמשיך בדיון עלינו להבהיר מושג נוסף, שרלוונטי לנושא התלות, והוא מושג הנפרדות. נפרדות היא היכולת להרגיש מובחן. האדם יודע היכן הוא ‘מתחיל’ והיכן הוא ‘נגמר’ והיכן מתחיל ‘האחר’. במצב של נפרדות אין סכנה של ‘בליעה’ ואין סכנה של ‘היבלעות’. מתקיימת אפשרות לחשיבה עצמאית, ללא מרחק פיסי. מקור הסיבה להישאר יחד במערכת יחסים בעלת מרכיב של נפרדות אינה בחיפוש אחר דמיון וזהות אלא בהכרה בשונות ובאחרות. מתקיימת בה הכרה בסובייקטיביות, בנקודות מבט שונות.
הנפרדות מאפשרת לפתח קשרים אינטימיים עם האחר, בלא חשש לאבד את הזהות העצמית. נפרדות נמוכה מביאה עימה פגיעות ורמת תגובתיות גבוהה. במצב זה האדם פועל בתגובה למה שהאחר חושב, הוא מכוון לרצות או להתנגד לו ואינו עצמאי לפעול מתוך עצמו. החרדה משפיעה מאוד על מידת הנפרדות. כשהאדם חרד היכולת שלו למובחנות מהאחר יורדת, הוא חש שהוא מאבד מרחב ואפשרות של התבוננות, מאבד את עצמו. היעדר נפרדות יכולה להתבטא בתחושות לא נעימות, כמו גם הפעלתו של האדם למעשים והתנהגויות כגון התנהגות אובססיבית ורדיפה אחרי האחר, כפייה, ניסיונות נואשים לשאת חן ולרצות אותו, פחד מדחייה ושתלטנות. במצבים אלו אין בחירה ואין נכונות לתלות – יש תנועה בין מחיקת העצמי למחיקת האחר.
בשפה האנתרופוסופית ניתן לומר שהיכולת שלנו להיות נפרדים, קשורה בהתפתחות של ה’אני’ שלנו. אדם בעל ‘אני’ חלש, יזדקק לאדם אחר שיישא עבורו את ה’אני’ אדם כזה, ה’מוסר’ את ‘האני’ שלו לאחר, עלול לחוות בליעה, השתלטות וניצול; ואז הוא יחווה את התלות כמאיימת ומולה יתפתחו רגשות אמביוולנטיים של תלותיות יתר ואובססיביות לקשר, או חרדה גדולה שיכולה לבוא לידי ביטוי גם בהאשמות וכעס על הדמות שבה הוא תלוי. אדם בעל ‘אני’ חזק, יחוש פחות מאוים ממצב של תלות שכן היא לא תאיים על האוטונומיה שלו.

תלות ביחסי יועץ-מיועץ וביחסים בין המורה הרוחני לתלמידו

בתקופתנו, האדם כבר אינו יכול למסור את הדרך להתפתחותו הרוחנית, את ה’אני’ שלו, לידיו של ה’גורו’, וגם לא לקבל את סמכותו ללא עוררין. שטיינר הדגיש עובדה זו במקומות רבים, כמו גם את חשיבותה של החירות האנושית. כאמור, בתקופות קדומות יותר, בהם ‘האני’ היה יותר קולקטיבי ופחות אינדיווידואלי, דרך זו היתה נכונה.

למורה הרוח אין כל כוונה לכפות את שליטתו על אנשים אחרים… הוא בשום פנים לא יתערב בעצמאותו של הזולת. לאמיתו של דבר, אין אדם המכבד ומוקיר את עצמאותו של האדם יותר מאשר חוקר הרוח… הקשר המאחד את המתקדשים הוא רוחי ושני חוקים הנובעים מטבע הדברים יוצרים את הקשר.  (שטיינר, 2008, עמ’ 26).

עם זאת, שטיינר מציין את היכולת לחוש יראת כבוד והערצה כלפי אדם אחר – גבוה ומפותח ממך מבחינה רוחנית – כשביל המוביל את האדם אל הידע העל-חושי והכרת האמת:

בראשיתו של פיתוח זה חייב האדם לפתח התייחסות יסוד מסוימת של נפשו. במדע הרוח מכנים התייחסות זו בשם: שביל של יראת-הכבוד, התייחסות ביראת כבוד לאמת ולהגעה לידי הכרת הדברים. בלי התייחסות זו אין לגשת ללימוד מדע הרוח. עוד בשחר ילדותם של תלמידי מדע הרוח לעתיד, ניתן להבחין נטייה מיוחדת בכיוון זה. ישנם ילדים, המביטים ביראת קודש אל האנשים אותם הם מעריצים. הם עושים זאת במידה כה רבה שאינם מעיזים להעלות לגביהם מחשבה כלשהי של ביקורת או התנגדות. ילדות וילדים כאלה בהתבגרם הם מאושרים בכל שעה שמזדמן להם להביט אל מה שממלא אותם יראת כבוד. משורות הילדים הללו מתפתחים תלמידים רבים של מדע הרוח. הנעצרת פעם ליד פתח ביתו של אדם נערץ, והתמלאת יראת כבוד בביקורך הראשון שעה שלחצת על כף מנעול הדלת בעת היכנסך לתוך הבית כאל מקום קדוש? אם כך הרי התעורר בקרבך רגש העשוי לשמש זרע, ממנו תצמח בעתיד דרכך אל מדע הרוח. ברכה היא לכל אדם להיות בעל רגשות כאלה על מנת לבנות עליהם. טעות היא לחשוב כי תכונה כזו מוליכה לרגש של נכנעות והשתעבדות. מה שהיה בילדות יראת כבוד כלפי בני אדם, מתפתח ברבות הימים ליראת כבוד כלפי האמת וההגעה לידי הכרת הדברים. הניסיון מלמדנו כי אלה אשר למדו לעמוד ביראת כבוד במקום הנאות, אלה הם היודעים גם לעמוד בקומה זקופה. ויראת הכבוד היא במקומה כאשר היא נובעת מעומק הלב. (שטיינר, 2008, עמ’ 21)

מכאן שדווקא יראת הכבוד לאדם אחר – אשר בתקופתנו מתפרשת לא אחת כנובעת מתלותיות, קטנות וביטול עצמי – יכולה להוביל את האדם להזדקף, לחוש שהוא ריבוני ולהכיר את הסודות אודות עצמו ואודות היקום. בהכרה בתלות שלנו באחר, ישנה גם מידה של ענווה – של ידיעת מקומו של האדם וויתור על התפיסה האומניפוטנטית הילדית. זוהי ההסכמה להודות בכך שעדיין יש לנו יעד להתפתחות, ועדיין קיימת בנו נזקקות לאחר שכבר עבר דרך ארוכה בהתפתחותו הרוחנית, וכל זאת כדי שהוא ילווה וידריך אותנו.

כמו התיאורטיקנים הפסיכואנליטים, גם שטיינר מדבר על החשיבות של יחסי אמון בין המורה הרוחני לתלמידו, ובהקבלה – בין היועץ למיועץ, המהווים תשתית לבניית קשר בריא ומקדם.

ובאשר לנתיב הרוזנקרויצרי (נתיב ההתפתחות עליו נשענת האנתרופוסופיה), הופך הגורו לידיד שסמכותו נשענת על הסכם הדדי. כאן בלתי אפשרי שום קשר, מלבד קשר של אמון אישי רב עוצמה. והיה אם יתעורר בין מורה ותלמיד אי אמון ולו הקל ביותר, תתנתק הזיקה המהותית שחייבת לשרור ביניהם ויחדל לפעול כל כוח מהכוחות שממלאים תפקיד בין מורה ותלמיד… אם מפעיל המורה השפעות אלה כיאות מתקיימת אף הזיקה המהותית בינו ובין תלמידו. נוסף לכך פועלים כאן מרחוק כוחות שיתוף שמתוך אהבה, כוחות שמצויים תמיד ברשותו של המורה ואשר מאוחר יותר יתגלו במידה הולכת וגוברת לתלמיד, אם ימצה זה את הכניסה אל העולמות העליונים. (שטיינר, 1923).

יחסי התלות הקיימים בין המיועץ ליועץ הביוגרפי, צריכים אם כן להיות מלווים באמון, יראת כבוד ושמירה על החירות והעצמאות של המיועץ. על כתפיו של היועץ הביוגרפי והמורה הרוחני מוטלת אחריות כבדה;  אל לו, בשום פנים ואופן, לנצל ולהפיק טובת הנאה כלשהי מחולשת ‘האני’ אצל המיועץ או מהמעמד שניתן לו בהיותו במערכת יחסים מסוימת “מפותח יותר”. לשם כך, עליו להיות תמיד במודעות עצמית גבוהה מאוד ולוודא שמניעיו בקשר מייעץ-מיועץ טהורים, ושהוא פועל למען התפתחותו של התלמיד/ המיועץ ולעולם לא עבור “טיפוח האגו” והחשיבות העצמית שלו.

תפקידו של היועץ – להוות עבור המיועץ מעין גשר אל הידע העילאי ואל ‘האני הגבוה’ שלו. גשר אשר בסופו של דבר יאפשר למיועץ התפתחות של ‘אני אינדיווידואלי’ חזק יותר, ובמובן זה גם עצמאי יותר. התלות בה מדובר כאן אינה תלות נפשית, אסטראלית, כי אם תלות רוחנית.

התלות של היועץ במיועץ

התלות אינה חד כיוונית. היועץ עצמו אף הוא תלוי במיועץ שלו. וכשם שללא תינוקה האם אינה אם, כך ללא המיועץ היועץ הביוגרפי נותר תואר עקר. הידע והכלים שהוא רכש לא יקבלו חיים ומשמעות. תהליך הייעוץ הביוגרפי תורם לא רק להתפתחות של המיועץ אלא גם, ולא פחות מכך, להתפתחותו של היועץ. היועץ והמיועץ צועדים יחדיו במסע הזה שהוא מסע בזמן, שעובר דרך הזמנים – עבר הווה ועתיד, ומפתחים מודעות גבוהה יותר. ובעת ובעונה אחת היועץ הביוגרפי תלוי גם בהיררכיות הגבוהות שידריכו אותו בתהליך הייעוץ; עליו להאמין בכל ליבו כי הן נמצאות עימו, כי הוא אינו שם לבד. עליו להסכים לפנות עבורן חלל, ולאפשר להן להיכנס למרחב הייעוצי. רק באופן הזה הוא יוכל לשרת את התפתחותו של המיועץ.

שטיינר מדבר גם על התלות של ההיררכיות הגבוהות בנו – בבני האדם – כנזר הבריאה, כיחיד שקיבל אל גופו הפיסי את ‘האני’ שלו, כיחיד שיכול להחדיר רוח לחומר. ההתפתחות של בני האדם, טוען שטיינר, הינה “מזונם” של האלים. קיים חוק קוסמי המתייחס למעבר מקבלה לנתינה. על-פיו, בכדי שתהיה בידי ישות כלשהי היכולת להעניק משהו לעולם, עליה להיות תחילה במצב של תלות וקבלה. גם ההיררכיות הגבוהות ביותר היו בראשיתן במצבים של תלות ונזקקות, והמעבר דרך שלב זה הוא שאפשר להן להפוך לישויות נותנות, יוצרות ובוראות.

אנו יכולים להתבונן באופן בו הישויות הנשגבות מעמידות את תעצומותיהן. בתחילת דרכן הן נזקקות למשהו, מבקשות משהו מהעולם. מאוחר יותר הן מתפתחות כך שהן מסוגלות אז לתת משהו לעולם. הרוח הבסיסית ותכלית ההתפתחות היא המעבר מקבלה לנתינה. (שטיינר, 1909).

סיכום

התלות הינה מרכיב המלווה את האדם לאורך כל חייו, מלידה עד מוות, ולאורך כל האבולוציה האנושית. מרכיב התלות בחיי האדם משתנה ומקבל משמעויות חדשות בהתאם להתפתחותו והתבגרותו של האדם, אך אינו נעלם בשום שלב ובא לידי ביטוי בכל רובד של יחסים – יחסי הורה-ילד, יחסי זוגיות, חברות ואף ביחסיו של האדם עם אלוהיו.

תפקידו של היועץ הביוגרפי – בשלבים מסוימים עליו לשאת עבור המיועץ את ‘האני הגבוה’ שלו, עד שזה יוכל לשאת אותו בכוחות עצמו. דומה הדבר להורה שבשלושת השביעונים הראשונים נושא עבור הילד את ‘האני’ שלו, כדי שהילד יוכל בהדרגה לבנות את המיכל שלו, גביע לתוכו נולד ‘האני’. על היועץ להיות מודע למורכבות של סוגיית התלות, ולסכנות הכרוכות במצב של תלות יתר; ועם זאת, עליו להכיר בקיומה של התלות כחלק טבעי ממערכת היחסים שבין היועץ למיועץ, שיכולה לסייע בסופו של דבר בהתפתחות ובהגעה לידע העילאי.

 

רשימה ביבליוגרפית:

  1. בן-דור, א. “הכמיהה כהלך נפש”, מתוך מאמר המצוי באתר של בית הספר ‘כחותם’: www.ornabendor.co.il
  2. ויניקוט, ד. ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד.
  3. מרץ, ס. וספיר, ע. (2013). מתוך “תלות, אינטימיות ושליטה ביחסי מטפל-מטופל”, הרצאה שניתנה במסגרת יום עיון של מרכז עפרוני וסמינר הקיבוצים.
  4. שטיינר, ר. (1909), ההיררכיות הרוחניות, הרצאה 4 (תרגום בן דור, א.), מתוך הארכיב החינמי של כתבי רודולף שטיינר, דניאל זהבי.
  5. שטיינר, ר. (1923), “להתעורר בקהילה”, מאמר מתוך הארכיב החינמי של כתבי רודולף שטיינר, דניאל זהבי.
  6. שטיינר, ר. (2008 ).  כיצד קונים דעת העולמות העליונים?, הוצאת מיכאל (הוצאה מס’ 7), הרדוף.
  7. Mahler, M.S., Pine, F. and Bergman, A. (1975).The Psychological Birth of the Human Infant symbiosis & individuation. New York, Basic book.
  8. Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self. London: Hogarth Press
print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *