סתיו / מאת יעל ערמוני

מדוע מתחילה השנה העברית בסתיו? מדוע אינה מתחילה באביב (ישנן סברות כי השנה העברית אמורה הייתה להתחיל בחודש ניסן, בחג הפסח) בפריחה, בהתחדשות, אלא דווקא בעירום, בנשירה ובמוות? האם מדובר בגישה פסימית? בעולם ההולך וגווע משנה לשנה? הולך ודועך?

מנקודת מבטם של היעוץ הביוגרפי והאנתרופוסופיה כל התחדשות, כל התחלה חדשה, ראשיתה במוות ופרידה מהישן. גם תינוק הבא לעולם מגיע אליו עירום, ללא עבר, ללא זיכרונות על עצמו מעולם הרוח. הוא מגיע אל העולם הארצי, להתגשמות החדשה חף מידיעות וזהויות על עצמו ועל העולם, חף מאחיזות.

תהליך זה חוזר ונשנה החל מאמצע החיים.

כמו העץ המניח לעלי השלכת לנשור מעליו, ונישאר ‘עירום’ לזמן מה – על מנת לאפשר לחיים חדשים, עלים צעירים, ירוקים  ורעננים, לצמוח על ענפיו – כך גם אנו, החל מאמצע החיים, יכולים להסכים, בהדרגה, להשיל מעלינו את הישן, את ‘הקליפות היבשות’, אשר אינן משרתות יותר את התפתחותנו.  יהיו אלו רעיונות ודעות נחרצות בהם נאחזנו,  הדברים שהתאימו לזמן מסוים – ולא עוד; המסכות שעטינו על עצמנו, ואפילו ההזדהות שלנו עם כל מה שחיצוני לנו, והגדיר אותנו: תואר, מעמד, רכוש וכיוצא בזה. תהליך זה כרוך באומץ ובוויתור; בעצב אך גם בתקווה שזרעי רוח חדשים ייוולדו בנו עם בוא החורף וינצו עם בוא האביב.

שנת צמיחה! באהבה יעל

 

סתיו

זֶה שׁוּב הַסְּתָו

פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו

מַה יָשִׁיר מֵעָלַי מַה יַשְׁאִיר בִּי

הָאִם גַּם בִּי יִזְדָהַרוּ

גְּוָנֵי גְּוָונִים שֶׁל אֹדֶם וְזָהָב

הָאִם אַרְשֶׁה

לָעֶצֶב הַשָּׁקוּף

לִלְפּוֹת לִי אֶת הַגּוּף

וּלְגַלוֹת אֶת פְּנֵי הַפְּנִים

הַמְקֻדָּשׁ

וּמַה יָנִיעַ בִּי הָרוּחַ

הַשׁוֹאֵב, הַמְנַתֵּב, הַמִּתְאַכְזֵר

הָאִם יִנְשׁוֹף בְּשִׂפְתוֹתָיו

אֶת כָּל מַה שֶׁאֵדַע עַכְשָׁיו

הָאִם יִשָּׂא בְּתַרְמִילוֹ זְרָעִים שֶׁל יֹפִי

וְאָז הַכָּל יִשְׁטֹף יַחֲלוֹף בְּגֶשֶׁם דִּמְעוֹתַי

יַצְמִיחַ בִּי

שׁוּרוֹת שֶׁל אַהֲבָה

ציור: דניאל זהבי

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *