אורנה בן דור
בשבת לפני פורים, נהוג לקרוא את פרשת ' זכור' – "זכור את אשר עשה לך עמלק!". מצוות זכירת מעשה עמלק היא מצווה המתייחסת לחובה לזכור את אשר עשה עמלק לבני ישראל בצאתם ממצרים.
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ, תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם, לֹא תִּשְׁכָּח". ספר דברים, פרק כ"ה, פסוקים י"ז–י"ט
מי הוא עמלק? עמלק הוא הכוח המפריד. הוא מנסה תמיד לרפות את ידינו מהאמונה מעל הדעת, ומהקשר לאלוהי. עמלק תוקף את עם ישראל כשהם חונים במדבר ברפידים. רפידים – רפו – ידיים. עמלק מפריד ביננו ובין עצמנו כאשר אנחנו חלשים, ובכך חוגג את עוצמתו, נצחונו ושליטתו.
לעומת זאת, מרדכי ואסתר הם הכוח המחבר, המכנס, האוסף. טז "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן .." (מגילת אסתר פרק ד')
מסיבה זו אנחנו מצווים למחות את עמלק מתחת לשמים!
המן הוא משורש עמלק. השורש של עמלק מאוד גבוה, והוא תמיד יתפוס אותנו בנקודת החולשה. מתי? כאשר: וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים, זאת אומרת, כשאין לנו אמונה, ואין לנו יראת הרוממות של הנשגב; כשאנחנו חושבים את עצמנו לאלהי'ם, מבחינת: כוחי ועוצם ידי. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. דברים ח' יז'
עמלק הוא הבריאה ללא הבורא; הוא הרצון לקבל לעצמי שמתנתק ממקורו והופך לגורם לפירוד, ולכן גורם סבל.
עמלק הוא אותו הכוח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ. קרך – מלשון קר. עמלק מקרר לנו את הלב, מקפיא אותו, גורם לנו לייאוש ולחוסר תקווה. הוא מקרר אותנו בדרך הרוחנית, וגורם לנו להתייחס לכל מקרה ומקרה שקורה לנו בחיים, כאל יחידה בפני עצמה, ולא כאל פרט הבא להעיד על דבר גדול יותר. על מה שנמצא מאחורי המקרה.
אנחנו מוצאים במגילה את הפסוק הבא:
" וַיֵּצֵ֥א הֲתָ֖ךְ אֶֽל־מׇרְדֳּכָ֑י אֶל־רְח֣וֹב הָעִ֔יר אֲשֶׁ֖ר לִפְנֵ֥י שַֽׁעַר־הַמֶּֽלֶךְ׃ זוַיַּגֶּד־ל֣וֹ מׇרְדֳּכַ֔י אֵ֖ת כׇּל־אֲשֶׁ֣ר קָרָ֑הוּ". מגילת אסתר ד', ז'.
אומר המדרש – "אמר להתך, אמור לה, בן בנו של קרהו (=עמלק) בא עליכם, הדא הוא דכתיב, "אשר קרך בדרך".
מי הוא בן בנו של עמלק? בנו של קרהו הוא המן.
עמלק מכוון רק לטובת עצמו. הוא תוקף את ישראל ללא סיבה נראית לעין. כאשר עם ישראל יוצא ממצרים, נלחמים אתו העמים שנמצאים בארץ כנען. לעומתם, לעמלק אין שום גבול עם ארץ ישראל (אי אפשר להימנע מלחשוב על אירן שבימינו…) ובכל זאת בא להילחם עם ישראל. עצם קיומם של ישראל מרגיז אותו ומאיים על קיומו.
פירוש נוסף של קרהו, ניתן למצוא בדברי המהר"ל למגילה :
"ועוד פירושו "בן בנו של קרהו בא עלינו" כי מאחר שצווה ה' יתברך למחות את זכר עמלק, מזה תדע כאילו אין להם מציאות בעצם כלל, רק נחשבים דבר מקרה ולא דבר שהוא בעצם". המהר"ל אומר שלמעשה, אין לעמלק מהות עצמית, אין לו ממשות. הוא מקרה.
כך, המקרי נלחם בעצמי.
את העצמיות מייצג עם ישראל שקיומו העצמי נעוץ במציאות האלהי'ת עצמה. בעוד שהמן שואף לעוצמה של עצמו שמנותקת מעצמת הבורא. המלחמה נגד ישראל היא למעשה מלחמה נגד אלה'ים, נגד המלכת רצון הבורא על האנושות ועל ההיסטוריה כולה. המן רוצה לשלוט במציאות, וזאת ע"י השמדת האפשרות של הכינוס, הקהילה, האחדות – שקשורה לאמונה מעל הדעת בבורא ובשליטתו.
ישראל נלחם בשניות העמלקית, שהיא השאיפה לפיצול ולשליטה; לעומת מה שמופיע במגילה כדברי אסתר, כרצון וצורך לאחדות – "..לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי." מגילת אסתר פרק ד'
אסתר קוראת להתקהלות והתכנסות – בדומה למשה בפרשה הבאה, פרשת ויקהל, שמקהיל את העם ומכנס אותו. אסתר המלכה קוראת גם לצום – לצמצום הרצון העצמי "ההמני" (המן). (שני צמצומים).
המן לא מסתפק בלהרוג את מרדכי, הוא רוצה להשמיד את כל היהודים. להשמיד את האפשרות הזו של המלכת הבורא על החיים ועל המציאות. המן הוא הרצון האנושי להפוך לאלהי'ם. "הרצון לעצמה" – כפי שמכונה בידי הפילוסוף ניטשה; יצירת "על-אדם", במובן הנורא של המילה, שניתן היה לראות אותו גם לאחר מכן, במאה העשרים, אצל הנאצים.
המן מסמל את הרוע הגדול ביותר. ישראל מסמל את אפשרות התיקון, והאפשרות להגיע אל מעבר לטוב ולרע.
מהו מקום זה מעבר לטוב ולרע? מעבר לטוב ולרע נמצאת מציאות האינסוף.
המקום הזה הוא לא בעוצמתו של האדם במנותק מהבורא, אלא במציאת עצמותו ועוצמתו של האדם בבורא עצמו.
הבחירה באפשרות של אסתר ומרדכי, תאפשר לנו – בני המלכות, בניה של מלכות דאינסוף, למצוא את הגדרת זהותנו.
למדנו שמלכות דאינסוף, לאחר שיצאה מהאינסוף מטעם רצון ליתר דבקות ולהשוואת צורה עם הבורא, ראתה שאין לה מעצמה ולא כלום, ואם ברצונה למצוא את עצמה, היא חייבת להגיע לדבקות בבורא – כלומר להשוואת צורה אתו, לכן היא צמצמה את קבלת האור.
העצמיות והעצמה שלנו מוגדרות רק ביחס שלנו אל הבורא (נקרא גם בחכמה: אור חוזר)
ההתגברות העצמית על הרצון לקבל, על הרצון לעצמה ההמני-ניטצ'יאני, והשענות על רצון הבורא הטהור המשוחרר משיקול של קבלה לעצמי – הינם מעבר לטוב ולרע, המקום של: עד דלא ידע. זוהי פרספקטיבה אלהי'ת ולא אנושית, מצידו ולא מצדנו. שהרי באינסוף אין מעלה מטה, טוב ורע. בעולם אינסוף ובעולם העיגולים, טבעת המלך ניתנת פעם להמן ופעם למרדכי, למרות שהם רחוקים זה מזה בתכלית!
הטוב של ישראל הוא מצד אחד היכולת להכיל את העוצמה של הרצון העצמי (הרצון לקבל בעל מנת לקבל), ומצד שני חמלה גדולה והשפעה גדולה הקשורה ליחס אל הבורא כמשפיע – שבאה לידי ביטוי כרצון להשפיע. תיקון של אחדות הניגודים. ואילו הרצון לעוצמה ההמני, הוא הרוע בהתגלמותו.
"ההתנשאות ההמנית, לא הובילה את התרבות האנושית ליצירתם של ערכים נעלים יותר, כפי שרצה ניטשה, אלא לשקיעה הנאצית בברבריות ואכזריות חסרת מעצורים. ניטשה עצמו היה חלק מהמסורת הגרמנית שיסודותיה הרוחניים הם סירוב לשאת בעול-חובות והרצון להיות משולח רסן".
(מתוך: פור הוא הגורל, דרשות לפורים, הרב שג"ר, עמ' 39-40)
אז כן, האדם הוא לא אלהי'ם. הניסיון, השאיפה, ועזות המצח של האדם להיות אלהי'ם, הם תמצית הרע, שהופכת את האדם – לא לעל-אדם, אלא לתת-אדם.
ולעומת זאת יש עזות של קדושה – חוסר התפשרות על ערך הרחמים, שהוא מתכונותיו הנעלות של הבורא, כפי שהוא התגלה למשה דרך י"ג מידות הרחמים. זוהי ההתגברות העצמית של ישראל עד דלא ידע – מסירות הנפש שמקורה בדבקות של ישראל בפרצוף הלא נודע, ובמקור שמעל הדעת, אור אינסוף שמטרתו היא תמיד אחת – להטיב לנבראיו. ואז – במקום הזה, אין הבחנה בין ברוך מרדכי וארור המן, כי הכל נעשה על מנת שנגיע לשם, ונגלה שגם הרע שירת את הטוב.
שנזכה להאיר מתוכנו את אור אינסוף
באהבה
אורנה.
מקורות: פור הוא הגורל, דרשות לפורים, הרב שג"ר