עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן: תהלים קל"ז
ירושלים, 1910, באדיבות אוסף משפחת גרוס
מהי הגלות? מהו אותו געגוע אל המולדת, לעיתים מולדת שהאדם רק שמע עליה מסיפורים, הגעגוע עליו כתבו המשוררים דברי שירה, נהי וקינה, המוביל את האדם להיות נכון לנדודים, לשאת צמא ורעב, לחצות ימים ומדבריות?
בהיותי בת 6 נסעתי עם הוריי לשלוש שנים של שליחות ציונית בגולה, בהיותי בת 9 שבנו לארץ ולקיבוץ שבו נולדתי, אל מה שנדמה היה כמולדת, כבית. אך דווקא אז, עם השיבה הביתה, חשתי זרה ולא שייכת, דווקא אז גיליתי שאני בגלות.
מאז, שנים רבות, חי בי געגוע עמוק, שלא ידעתי לתת לו שם, הייתי לבת אובדת בעולם.
ר. שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה מכנה אנשים בעלי כמיהה רוחנית: 'בני בלי בית':
"ניתן לחלק את הנפשות שירדו מהוויית קיום קדם-ארצית אל הוויית קיום ארצית לשתי קבוצות. קבוצה אחת, שאליה עדיין משתייכים כיום רוב בני האדם, כוללת את אותן נפשות שמרגישות נוח, במידה ניכרת, על האדמה; שמרגישות מאוד נוח בקן החם שלהן, שמאוד הקסים אותן לפני רדתן אל האדמה (…) נפשות אחרות (…) הן הנפשות חסרות-הבית (…) הדברים שנפשות אלו מחפשות אחריהן בדרכים הצדדיות של החיים, הרחק מהדרכים המרכזיות, מתגלים בדרכים רבות. (…) היום ניכר לעין שלנפשות רבות יש רמז להעדר-הבית שלהן. ניתן לחזות מראש את הנטייה למצב זה של היות חסר בית: העדות ההולכת וגוברת של כמיהה בנפשות חסרות-בית אלו לגישה לחיים שלא ננקטה בעבר, כמיהה לרוח בתוך הכאוס של החיים הרוחניים בהווה."
שטיינר, 'להתעורר בקהילה', 1923, הרצאה 1
סיפור יציאת מצרים הינו סיפור מסע, מסע של עם השב מן הגלות, אל מולדתו. אך ראשית כל זהו סיפור על עם ששכח שהוא בגלות, שהיה לעבד של העולם הארצי, של סיר הבשר, עם שאיבד את הקשר שלו עם המקור ועל משה, שליח האל, הנשלח על-מנת למשות אותו ברגע האחרון מן הסכנה להתכלות, להפוך לעבד נצחי.
זוהי הגלות האמיתית – כאשר אנו ניתקים מן המקור הרוחני שלנו ושוכחים אותו, כאשר אנו מזוהים לחלוטין עם ישותנו הארצית וחושבים בטעות שכאן על-פני האדמה נמצא לנו בית. קולו של פרעה, קשה העורף, הנאחז במלכות הארצית בעיוורון ובטיפשות, המסרב להכיר באותות ובמופתים המתריעים בפניו שוב ושוב שהגיעה העת 'לשחרר' עולה מתוכנו – בכל פעם שאנו נדרשים להרפות אחיזה מן הזהויות וההזדהויות הארציות שלנו ומסרבים. אך גם קולו של משה קיים בתוכנו – אולי קטן, מגומגם, חסר ביטחון, ובכל זאת מבקש להישמע.
"הזר שאינו מכיר את דרכי הארץ הנוכרית משוטט בה, אבוד. אם הוא לומד את דרכיה טוב מדי, הוא שוכח שהוא זר ומאבד את דרכו במובן אחר, על ידי כך שהוא נכנע לפיתויי העולם הזה והופך מנוכר למקור שלו. או אז הוא הופך לבן בית. גם זה חלק מהגורל של הזר. בניכור שלו מעצמו המתח נעלם, אבל העובדה הזו עצמה היא פסגת הטרגדיה שלו. ההיזכרות שלו בזרוּת, ההכרה במקום הגלות שלו במה שהוא באמת, היא הצעד הראשון חזרה."
'H.Jonas, 'The Gnostic Religion
האדם, מעצם מהותו, ישות רוחנית בגוף בשר ודם, חי על פני האדמה בגלות ממקורו הרוחני. המולדת הארצית ניתנת לו עם לידתו. בגלות, שבה טמונה גם המלה גילוי, עליו לשוב ולגלות את מולדתו הרוחנית, דרך עבודה התפתחותית-רוחנית, ארוכה ונוקבת: עליו לחצות באומץ את ים נפשו הגועש, לצלול חסר פחד למעמקים החשוכים, האפלים, כמעט לטבוע ובכל זאת, ברגע האחרון, בדרך נס, נישא על כנפי-רוח, לגלות שהגיע לעבר השני. לצעוד 40 שנה במדבר ריקנותו ואינותו, להחזיק מעמד ולהמשיך…
כמו עולה חדש, לוותר על השפה המוכרת, הבטוחה וללמוד שפה חדשה, את שפת הרוח, עד שתהיה לו כשפת אם – או, אז יגיע, אז ישוב אל מקור הוויתו, אז ישוב אל הארץ המובטחת, אל המולדת הרוחית.
"(…) אלא, שקיים הבדל בין המולדת-הרוחית לבין המולדת-הפיסית. אל האחרונה נולד האדם ללא הכוונה-מודעת מצידו, ובתוכה קולט הוא באופן טבעי, אינסטינקטיבי, במשך ילדותו וצעירותו שורה של דימויים ומושגים, המשפיעים, שלא-מדעת, מכאן ואילך על שיפוטו את כל אשר הוא נתקל בו. אולם את מולדתו-הרוחית בנה האדם-עצמו במלוא-המודעות. שיפוטו, הצומח ממולדת זו, אינו מושפע מגורמים בלתי-מודעים ונעשה, לכן, באורה של חירות-שלמה."
ר. שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'השתנות חיי החלום של תלמיד מדע הרוח', עמ' 108
אני מזמינה אתכם, רגע לפני החזרה לשגרה, לבדוק בביוגרפיה שלכם:
1. מהי עבורכם המולדת? מתי הייתם בגלות?
2. האם קרה שהייתם 'בבית' ובכל זאת הרגשתם בגלות?
3. האם קרה ששכחתם שאתם בגלות – שאהבתם 'יותר מדי' את ביתכם הארצי? מה עזר לכם להיזכר?
4. מאלו עבדויות עליכם להשתחרר על מנת למצוא את מולדתכם הרוחית?
ע"פ תורת הקבלה, השכינה, הפן הנקבי של האלוהות, שורה עימנו בגלות, מצטערת ומתייסרת עימנו, ממתינה שנשוב וניזכר, שנתעורר אל מהותנו הרוחנית, אז תהפוך הגולה לגאולה, ואנו נתגבר על הפיצול התודעתי, וניוולד מחדש אל מולדתנו, אל מקור הוויתנו.
נסיים בתפילה – הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב (וְנָשׁוּבָה), חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. איכה ה', כ"א