פרשנות נכונה ופרשנות לקויה / אורנה בן דור

פרשנות נכונה ופרשנות לקויה לאירועי גורל

מאת אורנה בן דור

במאמר זה אנסה לגעת בפרשנויות השונות לאירועים חשובים בחייהם של בני אדם, אירועים אותם אכנה בשם אירועי גורל. אגע במקור הפרשנות הלקויה וכמו כן אטען שיש לה, לפרשנות הלקויה, תפקיד חיובי מכריע עד אמצע החיים, כלומר עד גילי 35-42.

במהלך המחצית השנייה של החיים, אמור האדם לוותר על אמונות ודפוסים הישרדותיים ששרתו אותו נאמנה, ואפשרו לו לחיות בביטחון קיומי יחסי, וזאת על מנת להתקרב לידיעת האמת על עצמו, חייו והחיים האנושיים ככלל.

אינקרנציה ואקסקרנציה – התגשמות ויציאה מהתגשמות

ע”פ מדע הרוח האנתרופוסופי האבולוציה של האדם ושל האדמה היא האבולוציה של התודעה; האנושות, כמו האדם, החלה את קיומה במצב תודעה אותו ניתן להשוות לרמת התודעה של ילד, המאופיינת בתודעה תמונתית-חלומית (שהיא גם מקורם של המיתוסים הגדולים), המשיכה בהתפתחותה למצב של תודעה ערה אינטלקטואלית-לוגית, וממשיכה מזה זמן מה למצב של פיתוח תודעה על-חושית. תודעה על-חושית אינה סותרת את התודעה הלוגית-אינטלקטואלית, אלא מוסיפה רובד עמוק וממשי יותר להכרת המציאות הנגלית לעין.

מראשית חייו לומד האדם לחיות בעולם הארצי ,להכירו, להסתגל לתנאיו ולדרישותיו, להתערבב בו ולהיות חלק ממנו; תהליך הלמידה מתרחש בהדרגה במהלך הזמן, כאשר כל שלב התפתחותי הוא גם שלב של השתנות התודעה. אין תודעתו של התינוק כתודעתו של הילד, אין תודעתו של הילד הקטן כתודעתו של הנער המתבגר, ואין התודעה של הנער המתבגר כתודעתו של האדם המבוגר.

אב-התופעה של החיים האנושיים הוא אמצע החיים; לא ניתן להבין את האדם מבלי להבין את ההיפוך שחל באמצע החיים הקשור לטבעו הכפול של האדם: גוף-נפש מצד אחד, ונפש-רוח מצד שני.

עד למחצית החיים מתבסס האדם בעולם, לומד להכיר את חוקיו ולהתאים עצמו אליהם, תוך כדי ניסיון לשמירה על הביטחון הקיומי שלו הפיזי והנפשי כאחד. בימינו שאיפותיהם של בני האדם נעות בין הרצון לחיות חיים טובים, מאושרים, נינוחים כלכלית וחברתית – ועד להגשמה של השאיפות למעמד, להשפעה ולכוח וגם להגשמה עצמית. שלבים אלו קשורים למחצית הראשונה של החיים ומתאימים לשלב זה בחיים.

החל מהמחצית השנייה של החיים, עולות שאלות אחרות בנפשם של בני האדם, הקשורות יותר למהותם ולתפקידם הרוחני בעולם, כגון – מי אני באמת? מהם החיים? האם אני חי עם בן הזוג הנכון לי? עובד בעבודה המתאימה לי? האם אני מממש את עצמי כבן אנוש באופן כללי ואת עצמי כאדם ייחודי? או אולי איבדתי את עצמי במהלך המרוץ לחיים? שאלות אלו ואחרות עולות כתוצאה מהחוויה הפנימית המאפיינת את הגילים האלו גם אם בלא-מודע, שזמננו כאן על פני האדמה קצוב ובשלב מסוים יגיעו החיים לקיצם.

פעמים רבות עולה תחושה זו עקב היחלשות הגוף וכוחותיו, תהליך המתחיל בשנות השלושים המאוחרות. אם במחצית הראשונה של החיים בני אדם מרגישים ‘שהשמים הם הגבול’ מבחינת היכולות הגופניות והאחרות, במחצית השנייה מתחילה אמונה זו להתערער .

שלושת כוחות הנפש – מחשבה, רגש ורצון

נפש האדם מורכבת משלושה כוחות המכונים  באנתרופוסופיה: חשיבה, רגש ורצון. הרגש כולל בתוכו גם את התחושה, והרצון מצביע על העשייה בפועל.

החל מגיל צעיר, מחוברים שלושת כוחות הנפש ביניהם באופן אוטומטי והישרדותי. לדוגמא, אדם נכנס לחדר וחש בריח גז (רגש); מיד עולה מחשבה: יש כאן גז ,זה מסוכן (חשיבה); מחשבה זו מיתרגמת לעשייה – חיפוש מקור הגז וסגירת הברז, פתיחת חלונות, הימלטות וכדומה (רצון).

קשר אוטומטי-אינסטינקטיבי זה משרת את ההישרדות של האדם ואת ביטחונו הקיומי; יהיה זה מוזר ולא רציונאלי לחוש בריח של גז שעלול להיות מסוכן, ולא לנקוט בפעולה שתפקידה לסלק את הסיכון.

במהלך החיים, מתבטא הקשר האוטומטי בין מחשבה, רגש ורצון, גם בנוגע לחיים הנפשיים של האדם. לדוגמא, אני כילדה נפגעת מילד אחר שעולב בי, מרביץ לי, מלגלג עלי וכדומה (רגש). הרגש זוכה מייד לתרגום מחשבתי, לדוגמא – הילד השני רע, פועל נגדי בזדון (מחשבה). לאחר מכן נקשרים הרגש והמחשבה באופן אוטומטי לעשייה בפועל (רצון), כך שאני מחליטה לנקוט בפעולה כלשהי, בין אם תקיפה חזרה, הימנעות מתקיפה, בריחה ופעולות אחרות.

כאמור, חיבור זה בין שלושת כוחות הנפש הוא חיבור הישרדותי  המאפשר לאדם להבטיח את קיומו הפיזי-נפשי. בטחונו הנפשי של הילד מבוסס על התחושה שהוא טוב והאחר ‘רע’. הילד משליך את המעשים הרעים שלו על העולם (“הוא התחיל, הוא הציק לי”). לקיחת אחריות על מעשים רעים וחוסר מוסר עצמי כרוכה בתהליך התפתחותי אמיץ וכנה, המאפשר התבוננות פנימה. יכולת זאת לא נדרשת מהילד וגם לא רצויה, משום שהיא מערערת את ביטחונו הקיומי.

במחצית השנייה של חיינו אנו מכוונים יותר להתפתחות ופחות להישרדות. מגיע הזמן בו עלינו לעמוד באומץ מול הדרישות של הישות הרוחנית שבתוכנו, ולנסות להיענות להן. דרישה מרכזית ומשמעותית ביותר היא להפרדת כוחות הנפש: מחשבה, רגש ורצון, מהחיבור האוטומטי ביניהם.

לדוגמא, נניח שבשיח עם בן הזוג אנחנו נפגעים (רגש). המחשבה האוטומטית המתלווה לכך בדרך כלל היא: “הוא רוצה לפגוע בי, הוא לא מתחשב, הוא דואג רק לעצמו, הוא רע…”

החיבור בין רגש למחשבה הוא אוטומטי, ואנו נדרשים לפרק אותו במודע. לומר לעצמנו: “האמנם הפרשנות שלי נכונה, או שהיא נובעת מהעובדה שנפגעתי ומהטיות בשיפוט”?  האם עצם העובדה שנפגעתי מעידה בהכרח על הרצון של האדם האחר לפגוע בי?

הקשר השני שעלינו להתיר הוא בין המחשבה לרצון, לפעולה. בין אם הצלחנו להתיר את הקשר האוטומטי בין הרגש למחשבה ובין אם לא, אנחנו משהים את העשייה, ופועלים כדי להתיר את הקשר האוטומטי בין המחשבה לעשייה.

הפרדת כוחות הנפש אינה מעשה חד פעמי ומוחלט; זהו תהליך מתמשך של עבודה חוזרת ונשנית על הקשרים האוטומטיים בחיינו.

מה חשיבותה של התרת הקשר האוטומטי בין כוחות הנפש?

היכולת להרגיש את הרגש מבלי להשליך אותו החוצה בהאשמה של האחר, מאפשרת לנו לחוות אותו באופן נקי כרגש מוגדר ומסוים ולא כבליל כאוטי של רגשות. באופן כזה אנו יכולים לתת לו שם והגדרה. לדוגמא: חשתי נטוש, חשתי זלזול, חשתי מפוחד ובודד, וכן הלאה.

כעת ניתן לבדוק אם הרגש שעלה הנו מוטיב חוזר בחיינו. במידה שכן, אנו נקראים להבין את הרגש בהקשרו הקרמתי-ביוגרפי, כשייך לגורל שלנו, ואשר האחר הביא אותו לפתחנו רק כשליח הגורל.

רוב חיינו אנו מתנהלים במציאות השלכתית. זהו עולם ‘המאיה’, האשליה.  השלכת ‘הרוע’ על האחר מאפשרת לנו הימנעות מחקירה ביוגרפית כנה ונוקבת ומחוויית הקונפליקט הכואב בתוכנו, והקשר שלו להתפתחות ולתיקון שלנו. האירועים הביוגרפים מהווים טריגר להעלאת רגשות גם מחיים קודמים, הקשורים לקרמה שלנו.

פעמים רבות תחושה קשה קשורה למעשים מסוימים אותם ביצענו במהלך חיים קודם, הדורשים את תיקונם. התיקון בא לידי ביטוי בשני אופנים:

  • תיקון סביל (Passive): בחלק הראשון של החיים נחווה את הסבל מבלי להבין את הקשר שלו למעשים שלנו. עם זאת, הסבל עצמו מהווה תיקון מבחינת ‘יסורים  ממרקים’.
  • תיקון פעיל (Active): בחלק השני של החיים קיימת אפשרות להשלמה עם הסבל מתוך הבנת הקשר שלו לאדם. האדם יכול לפעול לביטול הסבל על ידי תיקון המעשים הבלתי מוסריים.

פעמים רבות, לאחר שהתהליך הזה נעשה, מתעמעם הרגש הכואב או אף נעלם לגמרי, וכמו כן  ‘באורח פלא'” חדלים גם האירועים המעלים את הרגש.

 “עתה, איברי החשיבה, הרגש והרצייה נעשים לבלתי תלויים זה בזה  והקשר ביניהם אינו מתקיים מכאן ואילך על ידי החוקים הטבועים בהם אלא צריך להתבצע על ידי התודעה העילאית אשר התעוררה באדם. זהו אם כן, השינוי בו מבחין תלמיד מדע הרוח בתוך עצמו: כל קשר אינו עולה מאליו בין דימוי ורגש או בין רגש ורצון וכו’, אלא אם כן הוא עצמו יוצר אותו. שום מחשבה אינה גורמת לדחף המעורר אותו לפעולה, אלא אם כן הוא עצמו, מתוך רצונו הוא, מעורר את הדחף הזה. הוא מסוגל לעמוד חסר רגש בפני עובדה, אשר לפני התאמנותו הייתה ממלאת אותו אהבה יוקדת או שנאה מרה; ומסוגל הוא להישאר באפס מעשה לגבי מחשבה, אשר קודם לכן הייתה מדרבנת אותו מאליה לפעולה. לעומת זאת, ביכולתו לבצע מעשים הנובעים מתוך רצון, אשר למען הפעלתו אינו קיים נימוק כלשהו אצל האדם שלא עבר התאמנות מדע רוחית. הישגו הגדול של תלמיד מדע הרוח, בו הוא זוכה, הינו שהגיע אל השליטה המוחלטת על תיאום הפעולות של שלושת כוחות הנפש; אבל באותו זמן הופך תיאום פעולות זה לדבר מה אליו הוא לבדו אחראי” [1]

ביבליוגרפיה:

[1] ר. שטיינר, “כיצד קונים דעת העולמות העליונים” עמ’ 121 הוצאת מיכאל 2111, הרדוף

 

שלושת כוחות הנפש, ציור: נגה בן דור

print

חזרה למאמרים

3 thoughts on “פרשנות נכונה ופרשנות לקויה / אורנה בן דור

  1. טוב לקרוא על מבט העל הרוחני המאפשר הסתכלות רחבה יותר על ארוכי חיינו ומצבנו הריגשי .
    הסתכלות המרחיבה את הספקטרום הפתוח.

    1. שלום דינה, מה שלומך? אנחנו פותחים השנה מספר קורסים קצרים בביוגרפיה שאולי יוכלו לעניין אותך. בכל מקרה, ברוכה הבאה לאתר המחודש שלנו, כל טוב, יעל ערמוני

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *