יעל ערמוני
עריכה: אורנה בן דור
במאמר זה נתאר את הפצע האנושי, את מקורו, את האופן בו הוא בא לידי ביטוי בביוגרפיה, האופן בו הוא שולט בנו ומנהל אותנו – וכיצד הוא מפעיל 'טרור' על האחר וגורם לו להרגיש אשם כלפינו.
מהו הפצע שלנו? כיצד הוא 'התמצק' וצבע בהדרגה את תמונת חיינו? מהי תכליתו? כיצד ניתן להפוך אותו למקור של התפתחות.
הפצעים של כולנו מקורם אחד – ההתנתקות שלנו מבסיס הווייתנו, מעולם הרוח ממנו אנו באים ואליו אנו חוזרים. עם הלידה, אנו נכנסים לעולם ארצי, יחסי וסופי – בו אנו חווים את עצמנו בעזרת תודעה מוגבלת וחד צדדית. אנו חווים את עצמנו כישויות סופיות.
ראשיתו של הפצע בביוגרפיה האנושית הינו הפרדת המינים והגירוש מגן העדן. הפיצול בין המינים משמעו פיצול האדם השלם לשניים. האדם השלם היה ישות נצחית, א-מינית, שהצמיחה מעצמה את צאצאיה ונמשכה בהם.
וַיַּפֵּל יְהוָה אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. כב וַיִּבֶן יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. כג וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. כד עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. בראשית פרק ב'
החיפוש של האדם אחר החלק המשלים שבו, בא לידי ביטוי בכמיהה להפוך שוב 'לבשר אחד'. לאחר הפיצול, מגיעה האכילה מפרי עץ הדעת, ובעקבותיה – הגירוש מגן העדן. גירוש זה מסמל סופית את הפרידה מהאחדות ומהנצחיות, ואת ההפיכה לישות אינדיבידואלית, בודדה ובת תמותה. לא עוד בן הרוח, בצלמו ובדמותו אלא בן האדמה, בן העפר.
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. בראשית פרק ג'
תודעת המוות – כפי שהיא נחווית בימינו – הינה נחלת האדם המודרני. בעבר לא נחווה המוות באותו האופן. אמנם אנשים מתו מוות פיסי במשך מיליוני שנים, אך מכיוון שהם לא היו מזוהים עם גופם ונפשם באופן בו אנו מזוהים, והרגישו את הקשר עם עולם הרוח באופן בלתי אמצעי – הם לא הזדהו עם המוות. ההזדהות עם המוות החלה במאה ה- 18 – והיא מקורו של הפצע.
בביוגרפיה האינדיבידואלית, מתחיל הפצע לבוא לידי ביטוי סביב הגילאים 9-12. בגילאים אלו מתחילה להתפתח אצל הילד תודעה עצמית, ולאחר מכן, גם הכרה בהיותו ישות מינית (כלומר חלקית), המשתייכת למגדר מסוים. התפתחות התודעה העצמית והאינדיבידואלית כרוכה בחוויית נפרדות ובדידות, הילד חווה פיצול כפול; הפיצול האחד – בינו ובין העולם, והפיצול השני – בתוך עצמו.[1]
סיבת הפצע ותכליתו
התפיסה הקדומה – אשר מאפיינת את שלושת הדתות המונותאיסטיות – היהדות, הנצרות והאיסלאם – הייתה שהאדם הינו ישות חוטאת. לא במובן המוסרי, אלא במובן של 'החטאת' מהותו וייעודו. ארס הנחש, שנכנס לתוכו בגן העדן, גרם לגירושו משם ולהפיכתו לבן תמותה. כבן תמותה הוא חולה, מזדקן ומת; על כן הוא חוטא. כל חטאי המוסר נתפסו כתוצאה של הנפילה וביטוי שלה; האדם חווה את עצמו כנפול, והשתוקק לגאולה דתית.
כנגד תמונה זו, עומדת התמונה המודרנית, הרואה באדם ישות המתפתחת לעבר חירות. האדם נועד להיות ההיררכיה העשירית, להתפתח ביקום לישות חופשיה ומוסרית, באופן כזה שהמוסר והאהבה ינבעו אצלו מתוך חופש. איכות מיוחדת זו, אותה יכול האדם לפתח, קשורה בשלב בו הוא קיבל את האני שלו.
בעוד ההיררכיות הגבוהות, הניצבות מעל האדם, קיבלו את האני שלהן – את 'הניצוץ האלוהי' – בשלבים אחרים, קיבל האדם את האני שלו על פני האדמה. האדם קיבל את האני שלו לתוך גוף פיסי מוצק, המהווה חציצה בינו לבין הרוח. להיררכיות הרוחניות לא הייתה מחיצה כזו; האני שלהן הינו אני קוסמי, והן אינן מכירות את חוויית הנפרדות.
הגוף הפיזי המוצק של האדם (שכונה על ידי היוונים וכן בימי הביניים 'קופסת הקבר'), הוא בעל גבולות מוחשיים, היוצרים מחד חוויה ממשית של ניתוק והפרדה, אך מאידך מעניקים לאדם אפשרות לחופש ולהתפתחות. הישויות האחרות אף פעם לא עזבו את השלם. האדם, שניתק מהאחדות – אמור לגלותה שוב, לבחור בה מתוך אהבה שנוצרה מתוך כוחותיו ומגבלותיו. הצלחת האדם במשימה זו – בחירת הטוב מתוך חופש – תעניק לקוסמוס איכות חדשה, שלא הייתה בו קודם לכן.
על אף שהפצע של כולנו מקורו אחד, יש לו אינספור התגלויות. האופן בו הוא יתגלה הינו ייחודי לביוגרפיה האינדיבידואלית שלנו הקשורה גם להתגשמויותינו הקודמות. על כן, זיהוי הפצע והבנתו יכולים לשמש עבורנו שער להבנת חיינו הקודמים, ולתיקון הנדרש מאתנו בחיים אלו.
זיהוי הפצע ועבודה עמו
כמו פצע גופני, כך מהווה גם הפצע האנושי מוקד של כאב וסבל. על-כן, בחקרנו נושא זה עלינו לשאול תחילה – ממה אנו סובלים, מה מפריע לנו?
הדבר יכול לבוא לידי ביטוי באופן נפשי, למשל – דיכאון, חוסר ביטחון, פחדים, צורך בשליטה, תחושת קורבנות, תחושה ש"לא רואים אותי" וכד' וגם באופן פיסי – כאבים בכל הגוף, מחלה כרונית, עודף משקל, אנורקסיה ועוד'.
כאשר אנו סובלים מכאב פיסי, מכה בברך למשל, הוא מושך אליו את כל תשומת לבנו, ומונע בעדנו להבחין בדברים נוספים ולעסוק בהם. האיבר הכואב הופך באופן זמני למרכז הווייתנו, כך שתמונת השלם אובדת לנו. מצב זה מוביל לכך שהשלם מתחיל לפעול בשירות החלקי, ונתבע למלא את צרכיו. החלקי הופך להיות 'עריץ' של השלם ומנהל אותו. ניתן לומר כי כל מחלה – פיזית כנפשית – מקורה בהיפוך תפקידים זה בין השלם לחלקי.
דוגמא לכך, הינו התהליך המתרחש בתאי הגוף כאשר מתפתח גידול סרטני. בהתפתחות התקינה של העובר בתוך הרחם, ראשיתו של כל תא בגוף האדם הינו בתאים העובריים, תאי הגזע. הכל נובע מהביצית המופרית, המכילה בתוכה שלמות גנטית. במהלך ההתפתחות העוברית עוברים התאים תהליך של התמיינות, שבו – מתא שלם, 'אוניברסלי' – הם עוברים ספציפיקציה לתאים כגון – תאי כבד, לבלב וכו'. בתהליך זה של התמיינות משרת החלקי את השלם וכל החלקים פועלים בהרמוניה למען השלם.
כאשר אדם חולה בסרטן, מתרחש תהליך הפוך. התא הספציפי מפסיק את ההתמיינות שלו, וחוזר להיות תא עוברי – אך הוא עושה זאת ברקמה מיוחדת שתפקידה לשרת תפקיד ספציפי. בתוך התהליך הזה מתחיל התא הסרטני לינוק אליו את הכוחות של כל הרקמות והאיברים הסמוכים אליו, ואת כל כוחות התזונה שלהם. כך מתפתח גידול הגדל בקצב המהיר, המאפיין את השבועות הראשונים של התפתחות עוברית. התא הסרטני מקבל הזנה, התאים מתחלקים, ונוצר גידול הפוגע ברקמות ובאיברים הסמוכים לו, והורס אותם. זהו מצב בו פועל השלם בשירות החלקי.
באופן דומה לגידול הסרטני הגדל במחשכים, פועל גם הפצע האנושי. כאמור, האדם 'הפצוע' סובל ומחפש מזור לסבלו. בדומה לתא הסרטני, מתפשט הפצע על כל חלקה טובה בחיים, ומפעיל עליה טרור.
לדוגמא, אדם שאינו יכול לשאת לכלוך, ינקה את ביתו בצורה אובססיבית ויעיר לכולם על כל 'חריגה' מהסדר; באופן זה יחושו בני ביתו מוגבלים ביכולתם להתנהל בבית באופן חופשי. אדם אחר, שהפצע שלו בא לידי ביטוי בתחושה שלא רואים אותו, ידרוש תשומת לב בלתי פוסקת, ויגרום לאחרים לתחושת אשם תמידית על היותם לא מספיק רגישים אליו.
בכל המקרים, פועל הפצע שלנו כ'עריץ', הכופה על האחר לעמוד לשירותו, ומגביל את החופש שלו. במהלך החיים הולך הפצע ומתעבה – כך שהוא מקרין לכל תחום בחיינו. בסופו של דבר יהפוך הפצע 'לפצע כרוני' – כך שגם האחר יתפוס אותנו דרך הגוון בו צובע אותנו הפצע, לדוגמא: תגובתו הרגשית של אדם המרגיש 'בלתי נראה', תהיה עלבון והאשמת האחר. כאשר התגובה הזו תחזור שוב ושוב, ירגיש האחר מותש מהאשמה החוזרת ונשנית, ומטבע הדברים ישאף להתרחק. כך, כפי שבעל הפצע מתייחס לזולת דרך משקפי הפצע, ולפיכך באופן חלקי – ייווצר מצב שהאחר יתייחס גם אליו דרך הפריזמה המסוימת של הפצע, ויפסיק לראות את תכונותיו האחרות, גם אם הן טובות.
כמו בכל תהליך של עבודה ביוגרפית, כך גם בעבודה על נושא הפצע, עלינו לחפש את ביטוייו במהלך הילדות ולאורך הביוגרפיה. נקודת פתיחה טובה הינה חיפוש של אירועים שאירעו סביב הגילאים 9-12, בהם חוויית הפצע מתחילה לעלות.
הפצע יופיע גם בחיים הבוגרים, וחשוב לזהות את האופן בו הוא פועל בתחומים השונים של החיים.
הפצע בהקשר לחיים קודמים
זיהויו של הפצע ומופעיו במהלך הביוגרפיה, יכולים להוות שער חשוב להכרת ישותנו הקודמת, אשר באה מחיים קודמים, וכן את התיקון שאנו נדרשים לעשות בחיים אלו. ניתן לראות בפצע שלנו קומפנסציה שנוצרה כגמול לפגמים שלנו ולעוולות שגרמנו בחיים קודמים [2]. הפגם יחזור כרקפיטולציה גם בחיים האלו, במיוחד בילדות. כך למשל, אדם שפצעו קשור בתחושה מתמדת של ערך עצמי נמוך, החווה תחושה של זלזול וחוסר הערכה מסביבתו, צריך לבדוק היכן בחיים אלו, וכנראה גם בחיים קודמים חוו אחרים על ידיו תחושות דומות.
תיאור מקרה:
על מנת להמחיש כיצד הפצע עשוי לבוא לידי ביטוי בחיינו, נשתמש בדוגמא של אבישג (שם בדוי) –בת 49, מאמנת אישית ומכשירת מאמנים.
"מאז שאני זוכרת את עצמי יש שני דברים מרכזיים מהם אני סובלת. הראשון – תחושת עלבון המתעוררת לנוכח כל הערה, קטנה ככל שתהיה, בלי שתהיה לי שליטה על כך, והשני – תחושת לחץ ומתח מתמידים, תחושה שאני "נושאת את כל העולם על כתפיי", הבאה לידי ביטוי, הן באופן נפשי והן באופן פיסי, בצורה של שרירים תפוסים, קושי להירדם ועוד'. אמות המידה שלי בנושאים כגון: אחריות, מוסר, רגישות לאחר, הינן גבוהות מאוד, והנטייה הטבעית שלי הייתה תמיד לראות את האחרים כ"לא בסדר" – לא מספיק רגישים, לא אחראים, לא עומדים בדרישות ועוד' – ולקחת על עצמי אחריות מוגזמת, שבסופו של דבר יצרה תחושה של עומס, לחץ, בדידות ותסכול.
עם השנים, ועם התהליכים שעברתי, גיליתי כיצד חווים זאת האחרים. התברר לי, שלא פעם הם חשו אשמים, חסרי אחריות, ובלתי מוסריים מולי, והיו בלחץ מתמיד בניסיון לעמוד בדרישותיי.
התחלתי לזהות כיצד אני 'משליטה טרור' על סביבתי. ילדיי צריכים תמיד להיות מוכנים בזמן (לפני הזמן) כי אני בלחץ לאחר; אסור לומר לידי דברים 'לא יפים', כי זה 'לא מוסרי'; צריך להיות מאוד זהירים ורגישים כלפיי – כי אחרת איעלב. כמו כן הסתבר לי שאין לי סובלנות למה שאני חשה כחולשה אנושית. גיליתי בכאב כי לא פעם אני משרה סביבי תחושות של מתח, כובד, לחץ ואשמה.
כאשר הפצע שלי משתלט עלי הוא גורם לי לראות את האחרים רק דרך הפריזמה הזו. באותם הרגעים אני מתקשה לראות שייתכן שהאחר פועל מתוך מקום שאינו בהכרח התכונה שייחסתי לו, לדוגמא – אולי הוא בעל זיכרון חלש, ולכן לא זכר לבצע משימה, ולאו דווקא משום שהוא לא אחראי.
הפצע שלי בילדות – קומספנציה:
השלכות הפצע שלי על האחר, והרגש שהוא גרם לאחר להרגיש – חזרו אלי בצורת השפלה והצקה. החל מגיל 9, במשך שנים רבות סבלתי מהצקות, השפלות והעלבות שהופנו כלפי מאחד הילדים, דבר שגרם לי לתחושת חוסר אונים. במקביל, הפסקתי לסמוך על המבוגרים בחיי (כי הם לא עמדו בסטנדרטים שלי, וגם לא הגנו עלי), והתחלתי לסמוך רק על עצמי. השילוב של תחושת קרבן וחוסר אמון במבוגרים, יצר חוויה עמוקה של בדידות, מתח ובושה.
בתוך תהליך החקירה הביוגרפית נדהמתי לראות כיצד צבע הפצע שלי כל תחום בחיי. במהלך החיים, מצאתי עצמי שוב ושוב עובדת עם אנשים 'בלתי אחראים', אשר, לאחר שהבינו שאני נוטה לקחת את כל האחריות אלי, העבירו לי אותה בשמחה. מצאתי את עצמי לכודה בתפקיד 'המבוגר האחראי'.
כך, כפי שאני תפסתי אנשים בצורה חלקית, דרך הפריזמה המסוימת של הפצע – החלו גם האחרים לתפוס אותי באופן חלקי. הם לא התייחסו לחלקים הנשיים, היצירתיים הקלילים שבי – דבר שהסב לי כאב רב. הפצע שלי היה חרב פיפיות (חרב בעלת שני להבים, האחד בכל צד)[3].
דרכים נכונות ודרכים שגויות לרפא את הפצע
מתוך התיאור שהובא עד כה, ומתוך הדוגמא של אבישג ניתן לחוש כמה עמוקים שורשיו של הפצע, וכמה מאמץ נדרש בכדי לצאת מהמעגל ההולך ומתרחב המאפיין אותו. מכיוון שהפצע גורם לנו סבל, אנו מתפתים לא פעם 'לטפל' בו ו'להיפטר' ממנו בדרכים שגויות, אשר בסופו של דבר מעצימות אותו.
דרכו של לוציפר – כאמור, הפצע נוצר כתוצאה של ניתוק מהשלם, והתפתחות האני האינדיבידואלי. לוציפר יפתה אותנו לוותר על האני האינדיבידואלי ולחזור לחיק החם והבטוח של האני הקולקטיבי. לדוגמא: הצטרפות לכת, לקבוצה סגורה ולכל מסגרת חיצונית אחרת, המעניקה לנו חוויה של אחדות – אך פוגעת בהתפתחות האני החופשי.
דרכו של אהרימן – בעוד לוציפר מציע לנו לוותר על עצמנו, אהרימן מציע לוותר על האחר, על העולם שבחוץ. בהשפעתו האני מתבצר בתוך עצמו, בונה סביב עצמו חומה בה לא ניתן יהיה לחדור אליו, כך שלא נוצר יותר מפגש ממשי עם אני אחר, נוצר נתק. בעוד דרכו של לוציפר מאופיינת בחום ממיס, המטשטש את הגבולות – מתאפיינת דרכו של אהרימן בגבולות קרים, נוקשים, נשלטים ובלתי חדירים. חשוב לציין, התפתחות הטכנולוגיה בימינו מגבירה ומחזקת את הדרך הזו, ומאפשרת לה להתממש.
שתי האופציות הללו אינן מרפאות את הפצע אלא מנסות לבטל ולהעלים אותו, על מנת להפיג את הכאב שהוא מסב – אך אינן מטפלות בשורשיו.
דרך האמצע – ראשית, דורשת עבודה אמיתית עם הפצע, הכרה בקיומו, זיהוי שלו, ושנית, הסכמה לקחת עליו אחריות מלאה. לקחת אחריות אין משמעו 'להיפטר ממנו'; הפצע הינו מנת חלקנו בחיים אלו, הוא שייך לגורלנו, ולתיקון שלנו. עם זאת, איננו חייבים 'להאמין לו', איננו חייבים להזדהות עמו באופן מלא. עלינו להתבונן ולפגוש את האופן בו הוא השתלט בהדרגה על כל מערכות היחסים שלנו, ועל היחס שלנו לעצמנו.
על מנת שהפצע ילקח מאתנו, עלינו להתבונן עליו באופן רוחני. תהליך זה כרוך במעבר דרך חווית חוסר האונים שלנו אל מול הפרשנות הלקויה שלנו את האירועים. תחושת חוסר האונים, ובקשת עזרה מעולם הרוח, מתחילה תהליך של ריפוי הפצע. חוסר האונים יפתח בפנינו דרך חדשה בה לא נזדקק לוותר על עצמיותנו, וגם לא על האחר. אנו נלמד להכיר את עצמנו כאחר, ואת האחר כעצמנו – וכך נעבור ממצב של שיפוט וביקורת, למצב של קבלה והכלה.
הפצע שלנו יכול להפוך לכלי יקר ערך להתפתחות, תודעה עצמית ושינוי ממשי. לכל פצע יש גם את הצד האחר, הנכון והטוב. לדוגמא – רגישות, שהמופע הפצוע שלה הינה תחושת עלבון וקרבנות, הינה גם תכונה טובה, המסייעת לנו – כשאנו מסירים ממנה את צבעו של הפצע – להכיר את האחר, ולהיות קשובים אליו.
כיועצים ביוגרפיים, אנו יכולים לשרת תפקיד חשוב בעבודה עם 'הפצע'. המיועץ מתבונן על עצמו ועל העולם מתוך נקודת המבט החלקית הנכפית עליו על ידי הפצע. אנו יכולים ונתבעים להתבונן על המטופל מתוך נקודת מבט שלמה יותר – של האני הגבוה, של הפוטנציאל הגלום בו – ובכך לסייע לו להרחיב את נקודת מבטו. לשם כך, אנו נדרשים למודעות עצמית ולעבודה מתמדת, ראשית כל על הפצע שלנו. שאם לא כן, נמצא את עצמנו מגיבים לפצעו של המיועץ מתוך פצענו, ולא מתוך האני הגבוה שלנו.
העבודה עם הפצע אינה מסתיימת בחיים האלו. היא נמשכת גם לאחר המוות. ישנן משימות שלא נוכל להשלים באופן מלא בהתגשמות הנוכחית. עלינו להכיר בכך, להסכים לקבל זאת בכאב ועם זאת להמשיך ולעבוד ללא לאות, כנאמר: "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין לבטל ממנה". משנה אבות ב טז, בכדי להתקרב אל תודעה שלמה יותר, תודעה אלוהית.
הסבל שהפצע מסב לנו, הוא המוביל אותנו להתעוררות ולחיפוש. הכמיהה והגעגוע שלנו לחזור אל השלם, מובילים אותנו למציאת נתיב רוחני של התפתחות, ייחודי לנו.
"כשאנו מתקדמים ומשיגים התעצמות מספקת של תודעה אימגינטיבית, אין אנו צופים אך ורק בפנורמה של חוויותינו שלנו אלא נעשים מודעים כצורך, שאין אנו מהווים ישויות אנוש מושלמות – אלא כאשר חיים אנו בהיבט שני זה של פעולותינו הארציות, אשר היו תת-מודעות עד כה. אנו מתחילים לחוש כפצועים ממש בפניה של פנורמת חיים זו המשתרעת לאחור עד ללידה, או מעבר לה. דומה הדבר כאילו משהו נקרע מאיתנו. אומרים אנו לעצמנו ללא הרף: "עליך לחוות אף היבט זה. אתה פצוע באמת כמו הוסרו ממך יד או רגל. עדיין לא היו לך אף מחצית מהתנסויותיך". דבר זה מוכרח לקרות במהלך התודעה האימגינטיבית. אנו מוכרחים לחוש עצמנו פצועים כך באשר להתנסויותינו. ומעל לכל עלינו לחוש שהחיים הרגילים מסתירים משהו מאתנו…. אנו חשים התחייבות בלתי נמנעת זו לחיים, ומכירים בצורך להיות חבים לאלים את מה שיהיה לאל ידינו להתנסות בו לאחר המוות בלבד. רק אז נוכל להיכנס להתנסות כזאת, אותה חבים אנו ליקום".[4]
הערות שוליים
[1] עוד על גילאים אלו ומשמעותם קראו בספר – סוד הגילים – הוצאת 'כחותם' ובאתר.
[2] עוד על נושא זה קראו במאמר "הצו הקרמתי והגשמתו" המופיע בספר סוד הגילים ובאתר.
[3] דרך חקירת הפצע, יכולנו לקבל רמז על ישותה של אבישג בחיים קודמים. דרך אימגינציה, עלתה תמונה של איש מוסר, רב השפעה ובמעמד גבוה, אשר דרש מהאנשים הפשוטים דרישות שהיו מעל כוחותיהם. סביר להניח כי נתיניו היו בתחושה מתמדת של לחץ, מתח, אשם ובושה. הסבל של אבישג מהעלבון והלחץ הם הקומפנסציה שלה, התיקון על חיים קודמים, והם גם המקור לפגיעה באחרים בחיים הללו.
[4] מתוך: מבוא לאנתרופוסופיה, הרצאה שמינית: תודעה אימגינטיבית ובניין הגורל / ר. שטיינר, הארכיב לכתבי ר. שטיינר של דניאל זהבי, GA234