הקדמה כללית
בעולם הארצי, על מנת לדעת מה מתרחש בנפשו של אדם אחר, עלינו להתאמץ ולהכיר אותו מבעד "לעטיפות" שלו, ולהימנע משיפוט הנובע ממבנה הנפש שלנו, על הסימפטיות והאנטיפתיות שלה.
בעולם הרוח המצב שונה לחלוטין. שם, בהעדר המחיצה של הגוף הפיזי, אנו חודרים האחד לשני במרחב הנפשי-רוחי, וחווים את נפש האחר מתוכנו. כמו כן, אנו חיים בצוותא עם ישויות רוחניות וחשים גם אותן בתוכנו.
המאמץ של הייעוץ הביוגרפי הנו בכיוון הזה. אנו שואפים לפתח צורות תודעה חדשות, חלקן עתידיות, המכונות במדע הרוח בשם: אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה (Imagination, Inspiration, Intuition.)[1] צורות תודעה אלו תאפשרנה לנו להכיר את האדם האחר מתוכו עוד בחיים אלו. על מנת שנוכל לעשות זאת, עלינו לוותר על העמדה הסובייקטיבית של הנפש שלנו, ולהתבונן בכל אדם ואירוע מתוך הבנה רוחנית גבוהה.
"כעת חייבת האנושות להגיע שוב למחשבה–החיה. שאם לא כן, תישאר האנושות חלשה, ועם מציאות-המחשבה תאבד את מציאותה-שלה. (…) לא על ידי כך שתעקבו אחריו בעזרת האינטלקט יזרח עליכם ההקשר הפנימי, אלא בכך שתרגישו אותו בכל ישותכם. (…) עליכם לנסות לחוש-בידיעה, לדעת-בהרגשה. (…) אנו זקוקים לחינוך לשמיעה ולהקשבה רוחניות; רק אז תתפתח בקרבנו רוחניות אמיתית."
שטיינר, 'יחסי קרמה 3', 1924, הרצאה 1
יכולת זו של חשיבה-חיה (אימגינציה), מתפתחת כתוצאה מתהליך ארוך מאוד של בחינה עצמית אמיצה, עבודה על הנפש-רוח שלנו, בחינת הקרמה האישית שלנו. תהליכים אלה הנם חיוניים על מנת שנפסיק להזדהות עם 'האני' היומיומי שלנו. תהליך רוחני זה עוזר לנו להתחבר לישות הרוחנית הגבוהה הנצחית שלנו. זוהי הישות החכמה בתוכנו, המאפשרת לנו להבין את האמת של הסיטואציה, כל פעם מחדש.
העצמי שלנו הוא ישות רוחנית. את עצמנו לא ניתן למצוא מתוך ניסיונות חוזרים ונשנים לנבור בתוכנו, אלא דרך התבוננות על האירועים הקורים לנו בחיים, ודרך בני האדם המשמשים כשליחים בגורלנו.
בני אדם ההולכים בדרך זו, יכולים לסייע לבני אדם אחרים בפענוח נתיב חייהם, ובהתפתחות על פי החוקים הרוחניים המשותפים לכולם.
פנייה אישית לקורא/ת היקר/ה
בספרו: 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים', פונה ר. שטיינר למתנגדים פוטנציאליים העלולים לבקר את דבריו, בדברים הבאים:
"המחבר מבין שמבקר המסתכל על הדברים שבספר זה, מתייחס אליהם באופן נחרץ כאל השתפכויות הנובעות מדמיון פראי, או ממשחק מחשבה חלומי. אך כל מה שניתן לומר בהקשר זה מצוי בספר עצמו. מוצג כאן האופן בו חשיבה נכונה יכולה, ואף חייבת, להפוך לחלוטין לאבן בוחן של הדברים המתוארים. (…) למרות שהספר עוסק במחקרים שאינם יכולים להיחקר על ידי השכל הקשור לעולם החושים, בכל זאת, לא מובא בו דבר שאינו יכול להיות מובן לתבונה הבלתי משוחדת, ולחוש האמת הבריא, של כל אדם הרוצה להשתמש במתנות אלו."
שטיינר, 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים', 1998, עמ' 10-11
בהתייחס לניתוח האירועים הביוגרפיים בספר זה, ייתכן ותעלה בקורא המחשבה כי פירוש הדברים כאמת האולטימטיבית על האירוע-הביוגרפי, הנו עזות מצח ויומרה, מתוך הטענה שהיועץ אינו רואה רוחני. הקורא ייחס את הפרשנות הזו אך ורק לתפיסה סובייקטיבית של היועץ, כלומר – כנובעים מהנפש ולא מהרוח[3]. אך אין זה כך.
ישנו יסוד משותף בכולנו, היכול למצוא את הדרך לאמת. נכון הוא שכל אחד צריך להגיע לכך בעצמו דרך מסע ההתפתחות שלו, אך כאשר אנו חודרים מספיק עמוק לתוך החקירה הרוחנית, ומוכנים לעבור את דרך החתחתים של ההתפתחות הרוחנית, יש ביכולתנו לזהות את האירועים באופן דומה. ראייה זו היא אובייקטיבית, ונמצאת כיסוד משותף לכל מי שהולך באומץ, בחריצות ובהתמדה בדרך ההתפתחותית.
ההתייחסות לסיפורי אירועי-החיים של האנשים המתוארים בספר, נעשתה מתוך שילוב של מחשבה הגיונית ומחשבה אימגינטיבית (חשיבה יצירתית חיה ואף תמונתית – Imagination), שהתפתחה במהלך השנים.
למרות האמור לעיל, לא פשוט להסביר את היכולת האימגינטיבית החדשה העולה באנושות בת ימינו. שטיינר מדמה זאת לניסיון להסביר לעיוור מהו צבע. זהו חוש חדש המתפתח בתקופתנו עבור כל מי שהולך בדרך הרוחנית, תוך בחינה עצמית קפדנית ומתמשכת. ניתן לכנות חוש זה בשם: החוש לאמת. חוש זה נשען על התבוננות פנומנולוגית על האירועים המגלים את עצמם למתבונן המפנה בתוכו מרחב לתובנה הגבוהה – ולא על פרשנות פסיכולוגית.[4]
בניגוד להשערות וללבטים המאפיינים את החשיבה האינטלקטואלית-לוגית, התובנה העולה כתוצאה מהחשיבה-החיה (Imagination), נחוות כנכונה לאותו אירוע באופן ברור וחד-משמעי. זהו רגע מכונן בו המיועץ והמייעץ מתפעמים מהגילוי החדש, המאפשר פריצת דרך בכיוון שהיה נסתר עד כה.
אין מדובר כאן בתחושת-בטן סובייקטיבית או באמונה עיוורת בסמכות – אלא בחיבור לאמת הרוחנית של הסיטואציה, הנכונה לכל הנוגעים בדבר בזמן מסוים, החורגת מהסימפטיות והאנטיפתיות.
חוש זה מתפתח בתקופתנו, תקופת נפש-התודעה,[5] כהכנה לתקופת התרבות הבאה וליכולת שתהא נחלתם של כל בני האדם בעתיד, בשלב ההתפתחותי המכונה במדע הרוח האנתרופוסופי בשם – רוח-העצמיות.[6]
אני פונה לקורא לגשת 'בראש פתוח' לקריאת הספר, מתוך נכונות ללמוד דברים חדשים, אותם ניתן לחוש בעזרת פיתוח החוש החדש, וזאת במקביל לחקירת האירוע באמצעות החשיבה הלוגית-רציונלית והרגש האסטרלי.
הייעוץ הביוגרפי כענף טיפולי, מתבסס על ההנחה שהחיים הארציים הנוכחיים הם רק חוליה בשרשרת ארוכה יותר בה מתגשמת הרוח האינדיבידואלית[7] בתקופות שונות במעטפות שונות (הגופים השונים), על מנת לתקן את הטעון תיקון (פגמים מוסריים) ולהתפתח.
במהלך ההתגשמויות השונות שלנו (אינקרנציות) אנו נפגשים עם אותם האנשים איתם התגשמנו במהלכי-חיים קודמים. אלו הם האנשים איתם אנו חולקים גורל משותף ותיקון הדדי – או שעלינו לפצות אותם על מה שעשינו להם בחיים קודמים. העבודה עם הקרמה והחיים החוזרים נעשית עם מיועצים הבשלים לכך. כמה מתיאורי-המקרה יגעו בשאלת קשרי-גורל בין בני אדם, קרמה וחיים חוזרים.
"אם נעמיק את ההשתקעות שלנו בסודות הקוסמיים – איתם קשורים הסודות של הקיום האנושי – נלמד להבין את טבע האדם העומד בפנינו; נלמד להשקיט את ההנחות המוקדמות שלנו, להרגיש ולזהות את האיכויות האמתיות של האינדיבידואל הנוגע בדבר. האור החשוב ביותר אותו יכול מדע-הרוח להעניק, יהיה האור שנזרה על הנפש האנושית."
Steiner, 'Life between death and re-birth', lecture 1, 1912, GA 140
המתנה הגדולה שקיבלנו משטיינר הנה ניתוח מעמיק של קשרים קרמתיים של עשרות אישים ידועים בהיסטוריה. ידע זה מאפשר לנו לזרות אור גם על הקרמה שלנו על כל פרטיה, ולפתח בעצמנו חוש לפיענוח הקרמה ויכולת הבנה ופיענוח של אירועים ביוגרפיים קרמתיים. נקודת המוצא שלנו היא החיים החוזרים. אנו מפתחים רגישות להבנת חוויות הקיום והיחסים הקרמתיים בין בני אדם, ששורשיהם נטועים במהלכי חיים קודמים.
הגורל נמצא בלא-מודע של האדם[8]. גורל זה (הקרמה) מוליך את האדם דרך אירועי חייו, למפגש עם האנשים והחוויות שיאפשרו לו להכיר את עצמו באופן עמוק, ולתקן את הדרוש תיקון.
הדיאלוגים והייעוצים בספר, כמו גם השיח על אירועים ביוגרפיים בכתה, נכתבו בלשון דיבור – הלשון בה הדברים נאמרו. יתכן שהספר לא יעבור לחלוטין את מבחן ה'עברית תקינה'. בהכרעה בין עברית תקינה לאותנטיות של הדברים – בחרתי להשאיר את השיח כפי שהוא קרה במציאות.
כמה תיאורים קצרים, בניסיון להסביר את עבודת-הביוגרפיה
על מנת לנסות להסביר מהי עבודת הביוגרפיה, בחרתי להיעזר בשלושה תיאורים מתחומים שונים: מעמד הר סיני, רכבת החיים ועל ההבדל בין המטיב לקרוא למתקשה בקריאה.
- מעמד הר סיני
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" שמות כ יד
מה המשמעות של "רואים את הקולות"? יש כאן הצבעה על מצב תודעה אחר ובלתי מוכר לנו בחיי היום יום. בדרך כלל אנו רואים את המראות ושומעים את הקולות.
התודעה הרגילה מציבה לפנינו מכשול בהבנת הממשות. בעזרת התודעה הרגילה מוגבל האדם לתפיסת העולם ולהכרתו דרך חמשת חושיו. תודעה זו אינה יכולה לתפוס את "ראיית הקולות", כלומר – אותו ממד על-חושי שאינו כלול בחמשת החושים. בהר סיני חווה עם ישראל את המציאות בממד נוסף.
מכשול נוסף להבנת האמת של מציאות חיינו, הנו היכולת שלנו לתפוס את האירועים בחיינו אך ורק דרך שני ממדים: זמן ומרחב.
סוג של תודעה (אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה) המאפשר נדידה בזמן (לעבר ולעתיד), והיות "בו זמנית" במרחבים שונים, קיים בפוטנציה בכל תלמיד מדע-הרוח שנמצא בתהליך התפתחותי כנה וחסר-מורא. יכולת זו מאפשרת לו להבין את משמעות האירועים מפרספקטיבה שונה. עבורו, אירועים שבזמן התרחשותם נראים כחסרי משמעות, אקראיים, מכאיבים, חסרי טעם וחסרי קשר למכלול החיים – ימצאו את פשרם בהקשר השלם.
על פי מדע-הרוח האנתרופוסופי, ההבנה הנכונה והמלאה של האירועים במסע-חיינו מתגלה לנו במהלך שלושה ימים לאחר המוות, בהם אנו משוחררים ממגבלות החושים, הזמן והמרחב. אז נפרסים בפנינו כל אירועי חיינו בתמונה מרחבית, מכונה גם – תמונת הפנורמה, מתגלים ההקשרים הסמויים בין האירועים השונים, ומתבהרים ההיגיון והמשמעות של כל אירוע ומפגש, והקשרו למכלול חיינו. עם זאת, קיימת בנו כמיהה להבין את משמעות חיינו עוד לפני המוות.
היכולת שלנו להבין את משמעות האירועים גם לפני המוות, טמונה באותו פוטנציאל בתוכנו שאינו כפוף לזמן ולמרחב. זהו המרכיב הרוחני שבנו, שבראש וראשונה בא לידי ביטוי בחשיבה. בעזרת החשיבה אנו יכולים לנדוד בזמן כרצוננו, לבקר בגיל 5, 9, 12 ובכל גיל אחר, ואף בתקופות קדומות כגון מצרים העתיקה. באמצעות החשיבה, יש ביכולתנו לנדוד במרחב. אנו יכולים להיות בארצות הברית, בהודו ואף במאדים כהרף עין.
החשיבה הרוחנית החופשית מממדי הזמן והמרחב, משליטתם של חמשת החושים על המודעות שלנו, היא כלי להבנת אירועיי-חיינו ולמציאת חוט השני העובר לאורך הזמנים והמקומות השונים – על מנת שנוכל לראות את תמונת-חיינו השלמה, לאשר אותה, לקחת עליה אחריות, להתפעם מחכמת-הקרמה, ולמצוא את המשמעות והייעוד.
בספר זה ננסה בצניעות, בעזרת מחשבה-חיה, להפוך זמן למרחב, לראות את מהלך חיינו הקורה בזמן כתמונה פנורמית הנפרסת במרחב. ואולי גם אנחנו, כמו בני ישראל במדבר, נזכה 'לראות את הקולות', לצד חוויית סוג ההכרה והחושים המוכרים.
- רכבת החיים
נדמה את חיינו לרכבת עם קרונות. נאמר שכל תקופה בחיינו היא קרון אחד בו מתרחשים אירועים כאלו ואחרים, משמעותיים יותר או פחות. ברכבת זו ניתן לעבור מקרון לקרון לפי הסדר – מההתחלה לסוף. לא ניתן להתחיל מהקרון השני לשלישי או ללכת בכיוון ההפוך. בנוסף, לא ניתן לדלג בין קרונות שאינם סמוכים, או לוותר על ביקור ושהייה באחד הקרונות.
כעת דמיינו שיש ביכולתכם להיכנס לכל קרון ברכבת בכל זמן שהוא. לנוע בין הקרונות בכל דרך שתבחרו, ללכת לאחור מקרון לקרון, ואף לדלג בין הקרונות שאינם סמוכים זה לזה.
בספר זה ננסה לצאת מהממד הלינארי של הזמן, ונחבר בין מאפיינים הדומים במהותם, אך הפזורים בחיינו על פני הזמן. אנו נדלג בין 'קרונות חיינו' שהם השביעונים השונים, ונגלה את הקשרים הסמויים בין שביעונים שאינם סמוכים זה לזה. כאילו פעלה שם יד נעלמה וטוותה אריג קוהרנטי ובעל משמעות מתוך החוטים הנפרדים של חיינו.
- על ההבדל בין המטיב-לקרוא למתקשה בקריאה
בשיחה עם חוקר המומחה ללקויות למידה, המכונה 'הקוסם', הוא הסביר לי את ההבדל בין ילד היודע לקרוא היטב לילד המתקשה בקריאה. הילד המתקשה מסוגל לקרוא רק ברצף, הברה אחר הברה. כאשר הוא מתבקש לקרוא הפוך, או לנקוב בשם של אות באמצע המילה, הוא חוזר תמיד להתחלה. לעומתו, הילד המטיב לקרוא, יכול לנוע בגמישות בתוך המשפט, בתוך רצף המילה ובין משפטים שונים. הוא אינו כבול לסדר הלינארי של מבנה המילה או המשפט.
בתפיסת הזמן והמרחב בחיים, כולנו 'לקויי למידה'. אנו חסרי כישורים טבעיים לנדוד בזמן, ולראות את סיפור חיינו באופן שאינו כרונולוגי.
עבודת הייעוץ הביוגרפי, המבוססת על ידע האדם והעולם, היא החוקר והמורה שלנו ל'לקות הלמידה'. כמו כן, היא מאפשרת לנו לפתח תודעת 'קוסם' (המכונה במדע-הרוח האנתרופוסופי בשם: אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה), ולהיות בו זמנית במקומות שונים, הקשורים בקשר הדדי סמוי, המסבירים זה את זה ואת הביוגרפיה האישית שלנו בכללותה.
מבוא
הקשר בין שם הספר ובין הייעוץ הביוגרפי
מתוך "ספר הפיות הכחול" של אנדרו לאנג, 1889
עוץ-לי-גוץ-לי (Rumpelstilzchen)
עיקרה של האגדה 'עוץ-לי-גוץ-לי' מאת האחים גרים הנה התעוררות התודעה לדברים (השדונים) הפועלים מתחת לפני השטח.
זהו סיפור על מלך, טוחן, בתו של הטוחן ושדון. המלך מעוניין לשאת אישה, והטוחן במדינתו מתרברב בפניו שבתו מתאימה להיות מלכה, על שום כישרונותיה הרבים, ובמיוחד על כך שהיא יודעת להפוך קש לזהב.
המלך מעמיד את בת הטוחן במבחן, וסוגר אותה בחדר מלא קש, אותו היא אמורה להפוך לזהב עד עלות השחר.
האירוע חוזר על עצמו שלוש פעמים, ובכל פעם בא לעזרת בת הטוחן המפוחדת, שדון הטווה עבורה את הקש לזהב. בתמורה היא נותנת לו את 'רכושה' – שרשרת וטבעת. בפעם השלישית, כאשר לא נותר לעלמה מאומה לתת לשדון – היא נאלצת להבטיח לו את בנה הבכור שייוולד לה מנישואיה העתידיים עם המלך בתמורה לעזרתו.
שנה לאחר מכן, כשבנה נולד – מגיע השדון לתבוע את חובו. בעקבות תחנוניה הרבים של המלכה מסכים השדון לוותר על חובה – בתנאי שתנחש את שמו.
ושוב חוזר המוטיב של המספר שלוש. בפעמיים הראשונות כשהשדון מגיע – המלכה אינה יודעת את שמו. לקראת הפעם השלישית, היא שולחת את שומר היער שלה לעקוב אחריו. שומר היער עוקב אחר השדון ליער. שם הוא עֵד לריקוד אקסטטי של השדון, המלווה בשירה ובצהלה על כך שהמלכה אף פעם לא תנחש את שמו – רוּמְפֶּלְשְׁטִילִצִכֶן.
כשהשדון חוזר למלכה לקחת את בנה היא מהתלת בו פעמיים, ובפעם השלישית היא נוקבת בשמו. השדון מתפוצץ מזעם – אך הוא חייב להיעלם. הוא מתפוגג באוויר (או בגרסה אחרת רוקע ברגלו ברצפה הנפערת ובולעת אותו). השדון איבד את כוחו על המלכה.
בחרתי בסיפור אגדה מופלא זה כהשראה לשם הספר, משום שהוא מתאר באופן יוצא מן הכלל את אחד התהליכים החשובים ביותר המתרחשים בחדר הטיפולים של היועץ הביוגרפי-אנתרופוסופי, והוא – גילוי הצד הנסתר (השם של השדון) בתוכנו, המפעיל אותנו מבלי שנהיה מודעים אליו.
אותו צד נסתר גורם לנו לפרשנויות מוטעות על אירועי חיינו, לתחושה שאנו קורבנות של החיים. אנו מייחסים לאירועים מוקד שליטה חיצוני (האחר), וכתוצאה מכך אנו נוטים להסיר אחריות על החלק שלנו בכאב הנגרם לנו.
אשתמש בסיפור האגדה כדי לתאר את הצעדים הראשונים בניתוח ביוגרפי-אנתרופוסופי לההכרה העצמית.
הצעד הראשון
הדבר הקשה ביותר עבורנו הוא לחשוף בפני עצמנו ובפני האחר את 'השדון', 'המפלצת', הנמצאים בתוכנו ומפעילים אותנו מבלי שנשלוט בהם, ולעיתים קרובות אף מבלי שנהיה מודעים אליהם.
לאחד – המפלצת היא אגוצנטריות וקושי להיות באמפטיה כלפי האחר. לעיתים, במקביל להעמדת פנים של אלטרואיזם ונדיבות.
לשני – המפלצת היא שיפוטיות והעברת ביקורת, הנובעות בדרך כלל מקנאה.
לשלישי – המפלצת היא נכות חברתית כלשהי, או לקות רגשית.
ולרביעי – שנאה לאנשים אשר למראית עין הוא אוהב אותם.
כל הרגשות האלו מסתתרים בפני אור-התודעה, כשדון החי בחשכת-היער.
יחד עם זאת, בתוך הנפש שלנו לא חי רק השדון, אלא גם ישותנו הגבוהה ('האני' הגבוה שלנו), הסמויה גם היא מהכרתנו. נוכל להתחבר אליה רק כאשר נעז להכיר את השדון בשמו האמתי.
בשפת הביוגרפיה והאנתרופוסופיה שמו של השדון הוא 'שומר הסף הקטן'[9], ושמה של הישות הגבוהה שבתוכנו הוא 'שומר הסף הגדול'[10] הדרך ל'שומר הסף הגדול' עוברת דרך 'שומר הסף הקטן'. במילים אחרות – הדרך לפסגת ההר עוברת דרך התהום, הדרך למלוכה עוברת דרך היער האפל.
הנחת יסוד מהותית בתפיסה הביוגרפית-אנתרופוסופית היא שעצם מציאת השם הנכון של השדון, וההכרה בו כחלק בנו שהיה חבוי מעינינו, מחייבת אותו להסתלק מהאחיזה שלו בחיינו ומהשליטה בנו.
בחדר הייעוץ אנו חושפים את השדונים שבתוכנו. כל שדון כזה חייב להתגלות ולקבל הכרה מבלי שנשפוט אותו. לכל שדון יש עבורנו מסר רוחני על עצמנו. כל זמן שהוא חבוי בתוכנו, שרוי השדון במצוקה והוא מעיק עלינו. לא רק זאת, אלא גם זאת – עצם הניסיון להסתירו גוזל מהנפש שלנו אנרגיה רבה.
ברגע שלשדון יש שם – יהא אשר יהא שמו (הקרבן, המקרבן, האלים, המֵרצה, הנחמד, השונא, הכובש, המנצל, הטפיל וכן הלאה) – עולה האמת הקרמתית של חיינו, ומתחילה לשחרר אותנו מהשדון ומהקרמה שנכפתה עלינו בעטיו. בחיים, כמו באגדה, תהליך השחרור כרוך בכאב גדול ובחרדה. בניגוד לאגדה, זה לא אירוע חד-פעמי, ויכול לארוך זמן רב.
מיועצים רבים העוברים את התהליך הזה, מדווחים על תחושת השחרור וההקלה הפוקדת אותם לאחר שִיום (נתינת שם) הרגשות והתכונות שהוסתרו.
לאחר שהאנרגיה משתחררת, ניתן לתעל אותה לכיוון של התפתחות, הכרה עצמית, שחרור, תיקון, נתינה לעולם ממקום גבוה בתוכנו, ובכך – להפוך קש לזהב. תהליך זה מתבצע החל מאמצע החיים, מגיל 35 לערך.
שטיינר העניק לאגדה פירוש שונה. פירושו של שטיינר לאגדה 'בת הטוחן' מעניין ביותר. השדון מתאר את החכמה הפנימית החבויה בפנימיות של האדם. שטיינר מציין שבת הטוחן מסמלת את הנפש שהנה יצור בודד. הנפש חווה (אבל לא מבינה) את המשימה הבלתי נגמרת שלה בעולם-הרוח (הפיכה אלכימית של קש לזהב), ואת העוגן שלה בעולמות הרוח האלוהיים.
וכך אומרת הנפש לעצמה:
"את, נפש, נמצאת עדיין בשלב כל כך לא מושלם. אך בתוכך קיים משהו, ישות אחרת, חכמה ממך בהרבה. והיא יכולה לעזור לך למלא את המשימות הקשות ביותר ולתת לך כנפיים כדי שתעלי ותסתכלי, מפרספקטיבה רחבה, אל עתיד אינסופי. יום אחד תוכלי לעשות את מה שעדיין בלתי אפשרי, כי יש בך דבר מה גדול בהרבה מאותו חלק בך עכשיו, "היודע"; אם תוכלי לקשור אתו ברית – הוא יסייע לך בנאמנות. אך לשם כך, עלייך להיות מסוגלת באמת ובתמים, לקבל מושג על הישות החיה בתוכך, שהנה חכמה, נבונה ומוכשרת ממך בהרבה."
שטיינר, 'הפואטיקה והמשמעות של האגדות', 1913, GA 62
המשותף לשני הפירושים הנו שבתוכנו יש חכמה פנימית גדולה על עצמנו ועל העולם, ועלינו להתחבר אליה על מנת להתפתח.
הצעד הבא
לאחר שהסכמנו להסתכל למפלצת בעיניים, אנו מתחילים להיפרד מהבושה ומהפחד מהתכונות אותן הסתרנו מעצמנו ומאחרים, ויכולים להתקדם לשלב הבא.
ההנחה העומדת בבסיס הייעוץ הביוגרפי-האנתרופוסופי היא, שמהלך החיים הנוכחי הוא חוליה בשרשרת של מהלכי חיים רבים, בהם עוברות התכונות הבסיסיות שלנו ממהלך חיים אחד לשני, על מנת שנוכל להשתמש בהן לצורך התפתחות, ובמקרה הצורך לתקן אותן או להתמיר אותן לתכונות טובות בשירות העולם.
ניתן לדמות את המעבר ממהלך חיים אחד לשני, לשינה בין יום אחד לשני. הדבר משול למי שהלך לישון בלילה והשאיר ערמת כלים מלוכלכת בכיור. למחרת בבוקר, הוא יקום כשהערמה הזו מחכה לו. הוא מופקד עליה ועליו לשטוף אותה (אלא אם כן יש לו מלאכים טובים בבית שעושים את המלאכה עבורו – וזה כבר חסד…).
***
הספר כתוב דרך אירועים ביוגרפים אמיתיים וניתוחם בכתות הלימוד ובחדרי הייעוץ שלנו, תוך שינוי השמות והפרטים המזהים. בכל מקרה ומקרה יתוארו תהליך החקירה, התפיסות של המנחה או התלמידים על התהליך במהלכו ולאחר מכן. אנו ניגש לכל אירוע ביוגרפי מכיוון חקירה אחר, אותו נוציא מארגז הכלים של היועץ הביוגרפי, כשאנו נשענים על ידע האדם והעולם האנתרופוסופי.
