מיתוסים ומיסטריות מצריים – הרצאה 1

מיתוסים ומיסטריות מצריים / מאת רודולף שטיינר

תורגם על ידי אורנה בן דור, בהוצאת 'כחותם'.

הרצאה 1 – קשרים רוחניים בין זרמי – תרבות בזמנים העתיקים והמודרניים

2 ספטמבר 1908

אם נשאל את עצמנו מה אמור להיות מדע הרוח עבור בני האדם, אז תעמוד לפנינו – מתוך תגובות ורגשות מסוגים שונים, אותם פיתחנו במהלך עבודתנו בתחום הזה – התשובה הבאה: מדע הרוח אמור להיות עבורנו הדרך להתפתחות גבוהה יותר של האנושות, של כל אשר אנושי בנו.

באופן זה אנו קובעים משימת-חיים, אשר, במובן מסוים – הינה מובנת מאליה עבור כל אדם החושב ומרגיש, משימת-חיים הכוללת את השגת האידיאלים הגבוהים ביותר, וכמו כן – את גילוי הכוחות העמוקים והמשמעותיים ביותר בנפשותינו. בני האדם הטובים ביותר בכל הזמנים שאלו את עצמם, כיצד יכול האדם לבטא באופן נכון את מה שנמצא בתוכו? – ולשאלה זו ניתנו תשובות שונות ומגוונות. יתכן ולא ניתן למצוא תשובה תמציתית אך קולעת ביותר, מהתשובה אותה נתן גתה ביצירתו: Geheimnisse, מתוך שכנוע עמוק: 'מתוך הכוח הכובל את כל היצורים – האדם אשר מתגבר על עצמו, הוא זה המוציא את עצמו לחופשי'.

במילים אלו טמונה משמעות עמוקה, משום שהן מצביעות בבירור ובאופן פורה, על הדבר המונח בלב האבולוציה כולה: העובדה, שדרך ההתעלות על עצמו, מפתח האדם תחושה פנימית; בשל כך אנו מתעלים מעל עצמנו.

הנפש המתגברת על עצמה, מוצאת את הנתיב המוביל מעבר לעצמה, אל עבר אוצרות האנושות הגבוהים ביותר. מטרתו הנעלה של מחקר רוחני אמורה להיוולד בתודעתנו (mind), כשאנו לוקחים על עצמנו להתייחס לנושאים כנושא הזה, המעסיק אותנו כאן כעת. היא תוביל אותנו מעבר לאופקים הרגילים של החיים, אל הדברים הנעלים. אם נרצה לעסוק בתקופה המשתרעת ממצרים העתיקה ועד לימינו אנו, יהיה עלינו לסקור פרקי זמן ארוכים ביותר. יהיה עלינו ללכת אחורה לתקופה של מילניום מעכשיו. אנו נרכוש משם דבר הקשור לעניינים העמוקים ביותר של נפשותינו, האוחז בחיי הנפש העמוקים ביותר שלנו.

אדם השואף לגבהיי החיים, אינו נמנע מלהיות בקשר עם הדברים הסובבים אותו; זוהי מראית עין בלבד. דווקא דרך חיים בתוך הסביבה, הוא מגיע להבנת הדברים היומיומיים הקשורים אליו. על האדם להתרחק מטרדות החיים ומחיי השגרה, ולהתבונן על האירועים הגדולים של היסטוריית העולם והעמים. ואז, הוא ימצא בפעם הראשונה את הדבר הקדוש ביותר עבור נפשו. האמירה, שעלינו לחפש קשרים אינטימיים בין זמננו ובין מצרים העתיקה – בה הופיעו הפירמידות והספינקסים העצומים – יכולה להיראות מוזרה. ממבט ראשון, העובדה שניתן להבין את תקופתנו טוב יותר על ידי הפניית מבט לזמנים רחוקים מאוד, עשויה להיראות יוצאת דופן.

אך בדיוק לשם כך עלינו להתבונן לאחור ולסקור תקופות ארוכות בהרבה.

עבור אדם שלמד בקפדנות את רעיונות מדע הרוח, התבוננות בקשרים בין תקופות הרחוקות ביותר אחת מהשנייה, לא תראה מוזרה. אחת מהנחות היסוד שלנו הינה חזרתה של הנפש; אנו יוצאים מנקודת הנחה, שהחיים בין לידה ומוות חוזרים שוב ושוב. הדוקטרינה של חיים חוזרים (reincarnation), הפכה עבורנו למקובלת יותר. כאשר אנו חושבים על כך, אנו שואלים: מכיוון שהנפשות השוכנות בתוכנו היו כאן גם לפנים, אפשר שהן גם נכחו במצרים העתיקה במהלך תקופת התרבות המצרית; האם יתכן שאותן הנפשות השוכנות בתוכנו, נכחו גם בזמן הפירמידות העצומות והספינקסים החידתיים, והתבוננו עליהם?

התשובה לשאלה זו היא, כן. נפשותינו חזו במונומנטים התרבותיים אותם הן רואות שוב בימינו. אותן נפשות שחיו אז, עברו דרך תקופות מאוחרות יותר, והופיעו שוב בזמננו. אנו יודעים שאין חיים ללא פירות; אנו יודעים שמה שעבר על הנפש בצורת התנסות נשאר בתוכה, ומופיע באינקרנציות מאוחרות יותר – ככוחות, כטמפרמנט, כיכולות וכאופי.

כך, האופן בו אנו מתבוננים על הטבע היום, האופן בו אנו לוקחים את מה שזמננו מזמן לנו, האופן בו אנו רואים את העולם – כל זה הוכן כבר במצרים העתיקה, בארץ הפירמידות. עברנו אז הכנה, בצורה שקבעה את דרך התבוננותנו על העולם בימינו. כעת נחקור את האופן בו קשורות ביניהן תקופות המרוחקות ביותר אחת מהשנייה.

אם ברצוננו לתפוס את המשמעות העמוקה ביותר של הרצאות אלו, עלינו לפסוע בדרך ארוכה לאחור, חזרה לאבולוציה הארצית. אנו יודעים שהאדמה שלנו השתנתה לעיתים קרובות. לפני התקופה המצרית היו תקופות נוספות. דרך מחקר אוקולטי ניתן להתבונן בתקופות רחוקות בהרבה, לתוך הזמנים הבראשיתיים של האבולוציה האנושית. באופן הזה, נגיע לזמנים בהן הייתה האדמה שונה מכפי שהיא היום. הדברים היו שונים לחלוטין באסיה העתיקה ובאפריקה. אם נסתכל לאחור על זמנים בראשיתיים אלו דרך ראיה על-חושית, נגיע לנקודה בה התרחשה קטסטרופה עצומה על פני האדמה שלנו, שנגרמה בידי כוחות המים ושינתה את פני האדמה מן היסוד.

אם נלך לאחור אף יותר, נגיע לזמן בו הייתה הפיזיוגנומיה של האדמה שונה לחלוטין, כאשר מה שיוצר כעת את הקרקע של האוקיינוס האטלנטי, בין אירופה לאמריקה, היה מעל למים, היה אדמה. אנו מגיעים לזמנים בהם חיו הנפשות שלנו בגופים שונים לחלוטין מאלו של היום; אנו מגיעים לאטלנטיס העתיקה, אותה המדע החיצוני כמעט ואינו מכיר.

האזור של אטלנטיס נהרס על ידי מבול קולוסלי; בזמן ההוא, היו לגופים האנושיים צורות שונות מהצורות שיש להם היום, אך הנפשות החיות בימינו חיו גם באטלנטיס העתיקה. היו אלה נפשותינו אנו! לאחר מכן, גרמה קטסטרופת המים (המבול) לתנועה של עמים אטלנטיים, להגירה גדולה ממערב למזרח. אנו עצמנו היינו האנשים האלו. לקראת קיצה של אטלנטיס הכול היה בתנועה. אנו נדדנו ממערב לעבר המזרח, דרך אירלנד, סקוטלנד, הולנד, צרפת וספרד. העמים נדדו מזרחה ואכלסו את אירופה, את אסיה, ואת החלקים הצפוניים של אפריקה.

אל לנו לדמות, שאלו אשר נדדו בהגירה הגדולה האחרונה מהמערב לעבר אזורים שהתפתחו בהדרגה לאסיה, אירופה ואפריקה, לא נפגשו עם עמים אחרים. רובה של אירופה, החלקים הצפוניים של אפריקה, וחלקים רחבים מאסיה, היו כבר מאוכלסים בזמנים ההם. אזורים אלו לא אוכלסו רק באנשים מהמערב, הם יושבו כבר מוקדם יותר, כך שהגירה זו מצאה אוכלוסייה מוזרה ששכנה שם כבר. אנו מניחים, שכאשר הגיעו זמנים שקטים יותר, נוצרו יחסים תרבותיים מיוחדים. לדוגמא, בשכנות לאירלנד היה אזור, אשר לפני הקטסטרופה שהתרחשה כבר אלפי שנים קודם לכן, חיו בו החלקים המתקדמים ביותר של האוכלוסייה הארצית כולה. חלקים אלו היגרו – תחת השגחתם של אינדיבידואלים דגולים – דרך אירופה לאזור מרכז אסיה, ומנקודה זו נשלחו מושבות תרבותיות החוצה למקומות רבים. אחת מהמושבות הפוסט-אטלנטיות האלו נשלחה מקבוצה זו לעבר הודו, כשהיא מוצאת אוכלוסייה שהתיישבה שם בזמנים עתיקים, והייתה בעלת תרבות משלה. כשהן לוקחות בחשבון את מה שכבר נכח – ייסדו מושבות אלו את התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה. הדבר היה לפני אלפי שנים, ומסמכים חיצוניים כמעט ואינם מספרים לנו על כך. מה שמופיע במסמכים אלו נכתב מאוחר הרבה יותר. בתקצירים הנהדרים האלו של חכמה המכונה – הוודות, ניתן למצוא רק את הדיהן האחרונות של תקופות תרבות הודיות קדומות ביותר, שכוונו בידי ישויות על-ארציות, ונוסדו על ידי הרישים הקדושים.

לאחר תקופה זו הגיעה תקופה נוספת, תקופת התרבות השנייה של הזמנים הפוסט-אטלנטיים. מתוכה זרמה חכמתו של זרתוסטרא, והתרבות הפרסית עלתה. תקופת התרבות ההודית נמשכה זמן רב, וכן גם התקופה הפרסית, שהגיעה לשיאה בזרתוסטרא.

לאחר מכן – תחת השפעת המתיישבים שנשלחו אל ארץ הנילוס – עלתה תרבות שכללה ארבעה שמות: כשדים – מצרים – אשור – בבל. התקופה הפוסט-אטלנטית השלישית עלתה באסיה הקטנה ובצפון אפריקה, והגיעה לשיאה, מצד אחד – בתורת הכוכבים הכשדית, ומצד שני – בתרבות המצרית.

ואז הופיעה התקופה הרביעית, כשהיא מתפתחת בדרום אירופה – תקופת התרבות היוונית – רומאית – שהפציעה בשיריו של הומר, והמשיכה בפסלים היוונים ובשירה האמנותית, שהופיעה בטרגדיות של אייסכילוס ושל סופוקלס. גם רומי שייכת לתקופה זו. התקופה החלה במאה השמינית לפנה"ס, בשנת 747- לערך, ונמשכה עד למאות הארבע עשרה – חמש עשרה לספירה. אחריה מגיעה התקופה החמישית בה אנו עצמנו חיים, ובתורן – תגענה התקופות השישית והשביעית.

בתקופה השביעית תופיע הודו העתיקה בצורה חדשה. עלינו להבין חוק יוצא מן הכלל זה, המאפשר לנו להבין את פועלן של הכוחות הנהדרים דרך התקופות השונות, ואת היחסים ההדדיים בין התקופות. אם נתבונן בתקופה הראשונה – תקופת הודו הקדומה – נמצא, שתקופה ראשונה זו תתפרץ מחדש בצורה חדשה בתקופה השביעית. הודו הקדומה תופיע בצורה חדשה. כאן נמצאים בפעולה כוחות מסתוריים. התקופה השנייה – המכונה התקופה הפרסית – תופיע שוב בתקופה השישית. כאשר תקופת התרבות שלנו תעלם, נחזה בתחייתה של דת זרתוסטרא בתקופה השישית. ובמהלך הרצאות אלו נראה כיצד בתקופתנו – התקופה החמישית – מתחוללת מחדש התעוררות של התקופה השלישית, המצרית. התקופה הרביעית ניצבת בתווך. היא מיוחדת בפני עצמה, ואין לה מקבילה – לא לפניה ולא אחריה.

על מנת להבהיר במעט חוק מסתורי זה, עלינו להוסיף את הדבר הבא. אנו יודעים, שבתקופת הודו העתיקה היה קיים דבר מה, אשר עבור תודעתנו ההומנית נראה מוזר. זוהי החלוקה לקסטות מוגדרות – נזירים, לוחמים, סוחרים ופועלים. הפרדה ברורה זו זרה להשקפה המודרנית. בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הראשונה היא לא הייתה זרה; היא הייתה טבעית לגמרי. בזמנים ההם, לא יתכן היה מצב, בו לא תופרדנה הנפשות האנושיות לארבע רמות שונות, בהתאם ליכולותיהן. הדבר לא עורר מהומה כל שהיא, משום שבני האדם חולקו על ידי מנהיגיהם, שהיוו סמכות בלתי מעורערת.

בני האדם חשו שהיה ביכולתם של מנהיגיהם – שבעת הרישים הקדושים – שקיבלו באטלנטיס את הוראותיהם מישויות אלוהיות, לראות את המקום המתאים לכל אחד מהם. כך שחלוקה זו הייתה טבעית עבורם. חלוקה לקבוצות – שונה לגמרי – תופיע בתקופה השביעית. בתקופה הראשונה נעשתה החלוקה על ידי הסמכות; בתקופה השביעית יתקבצו בני האדם לקבוצות, בהתאם לנקודות מבט אובייקטיביות.

ניתן לראות דבר דומה בקרב הנמלים; הן יוצרות מצב שבמבנהו המרהיב אף אדם אינו יכול להתחרות, כמו גם ביכולתו של מבנה זה ליצור כמות עצומה יחסית של עבודה. שם קיים עדיין דבר מה אשר לגבינו הוא זר – שיטת הקסטות; משום שלכל נמלה יש את התפקיד המסוים שלה.

בהציצנו ליישומים המיידיים של הנושא שלנו – ללא קשר למה שאנו חושבים על כך בימינו – נראה, שבני האדם ייווכחו, שישועת האנושות מונחת בחלוקה אובייקטיבית זו לקבוצות, ואף יהיה ביכולתם לחבר בין שוויון זכויות וחלוקת העבודה. החברה האנושית תופיע כהרמוניה מופלאה. אנו נראה דבר זה בהיסטוריית העתיד. הודו הקדומה תופיע שוב; ובצורה דומה, יופיעו קווים מהתקופה השלישית בתקופה החמישית.

אם נעיף מבט ליישום המיידי של הנושא שלנו, נראה לפנינו מרחב עצום; נראה את הפירמידות הענקיות, את הספינקס החידתי. הנפשות השייכות להודו העתיקה התגשמו גם במצרים, ומתגשמות גם בימינו אנו. אם נעקוב אחר קו כללי של מחשבה, עד לפרטים, נגלה שתי תופעות, המצביעות עבורנו על האופן שבו – בהקשרים שונים – קיימים חוטים מסתוריים, בין התקופה המצרית לתקופתנו אנו.

התבונַנו על חוק החזרה (repetition) בתקופות זמן שונות, אך יהיה זה משמעותי יותר אם נעקוב אחר המישור הרוחני. כולנו מכירים את הציור החשוב ביותר – אותו ראינו לפחות פעם אחת בחיינו. כוונתי לציור המפורסם של רפאלהמדונה הסיסטינית, אשר – דרך שרשרת נסיבות – ממוקם היום במרכז גרמניה. בתמונה זו – אותה ניתן לקבל באינספור רפרודוקציות – למדנו להעריץ את הטוהר המופלא, הזורם כלפי חוץ על הצורה כולה. כולנו חשנו בדבר מה בארשת פניה של האם, בדרך המיוחדת בה מרחפת הצורה באוויר, אולי אף בהבעה העמוקה של עיני הילד. בראותנו את צורות העננים מסביב, בהם מופיעים אינספור ראשים קטנים של מלאכים – אנו חשים באופן עמוק רגש ההופך את התמונה כולה למובנת יותר עבורנו. אני יודע שזו אמירה נועזת לומר, שאם נסתכל עמוקות וברצינות לתוך הילד המונח בזרועות אמו, ובעננים שברקע – היוצרים מספר רב של ראשים קטנים של מלאכים – נחוש שילד זה לא נולד באופן טבעי, אלא שהוא אחד מאלו המרחפים סביב בעננים. ישועהילד עצמו הינו בעל צורת ענן, אלא שהפך לדחוס יותר – כאילו נפל אחד המלאכים מתוך העננים, לתוך זרועותיה של המדונה. תהיה זו תחושה בריאה. אם נאפשר לה לחיות בתוכנו, תתרחב נקודת מבטנו, ותשתחרר מקונספציות צרות מסוימות על קשרי החיים. מתוך תמונה זו בדיוק, יש באפשרותו של מבטנו להתרחב ולראות, שמה שחייב לקרות באופן מסוים בהתאם לחוקים המודרניים, התקיים בעבר באופן אחר.

אנו נראה שפעם, צורת ההִתרַבּוּת הייתה שונה מזו המינית. אנו נבחין בהקשרים העמוקים בין הכוחות האנושיים והכוחות הרוחניים בתמונה זו; זה מה שטמון בתמונה זו.

אם נאפשר למבטינו לנדוד לאחור מהמדונה, לעבר התקופה המצרית – נפגוש דבר מה דומה, בתמונה נשגבה לא פחות. למצרים הייתה איזיס, הדמות הקשורה למילים: אני הוא זה אשר היה, אשר הווה, ואשר יהיה. אף בן תמותה לא הסיר מעלי עדיין את המסך.

מיסטריה עמוקה, חבויה מאוד, באה לידי ביטוי בדמותה של איזיס, האלה האהובה – אשר בתודעה הרוחית של מצרים העתיקה, נכחה עם ילדה הורוס, כפי שהמדונה נוכחת בימינו עם ילדה ישוע. איזיס מציגה בפנינו דבר מה הנושא בתוכו את הנצחי; דרך כך, אנו נזכרים בתחושה שיש לנו כשאנו משתקעים במדונה. עלינו לראות באיזיס מיסטריות עמוקות ביותר, מיסטריות המושרשות ברוחני. המדונה היא מזכרת של איזיס: איזיס מופיעה שוב במדונה. זהו אחד מהקשרים עליהם דיברתי. עלינו ללמוד להבין את המיסטריות העמוקות דרך הרגש שלנו, מיסטריות המצביעות על קשרים על – ארציים בין מצרים העתיקה ובין התרבות המודרנית שלנו.

אציג לפניכם היום קשר נוסף. אנו זוכרים כיצד התנהלו המצרים עם המתים; אנו זוכרים את המומיות, ואת האופן בו דאג האדם המצרי שהצורה הפיזית החיצונית תישמר לזמן ארוך. אנו יודעים שהוא מילא את הקברים במומיות כאלו – בהן הוא שימר את הצורה החיצונית – וכיצד, כמזכרת לחיי העבר הפיזיים, הוא נתן למתים כלים ורכוש התואמים לצרכי החיים הפיזיים. כך נשמרו עבור האדם המת הדברים שהשתייכו לו בחיים הפיזיים. באופן הזה, קשרו המצרים את המת למישור הפיזי. מנהג זה התפתח יותר ויותר כסימן היכר של התרבות המצרית העתיקה. דבר מעין זה הינו בעל השפעה על הנפש. הבה וניזכר שהנפשות שלנו היו בגופים מצריים. הדבר נכון לחלוטין; הנפשות שלנו התגשמו בגופים שהפכו לאחר מכן למומיות. אנו יודעים שלאחר מותו, האדם – בהשתחררו מהגופים הפיזי והאתרי שלו – הינו בעל תודעה שונה; בעולם האסטרלי יש לו תודעה. האדם יכול להתבונן מטה מהעולם הרוחני, למרות שהיום אין ביכולתו להתבונן מעלה; הוא יכול להתבונן מטה לעבר האדמה הפיזית. עובדת היות גופו חנוט כמומיה, נשרף או נקבר – הינה בעלת חשיבות עבורו. דרך זה מתקיים בינו ובין האדמה סוג מסוים של קשר. נתבונן בקשר מסתורי זה. שמירת הגופות לזמן ארוך במצרים, גרמה לחוויה מסוימת לאחר המוות. הנפשות שהתבוננו מטה ידעו – זהו גופי. הן נקשרו לגוף הפיזי; צורתו עמדה לנגד עיניהן. הגוף הפך חשוב בעבורן. לאחר המוות, הנפש רגישה לרשמים. הרושם שנגרם על ידי הגוף החנוט נטבע עמוקות בנפש, והיא נוצרה בהתאם לרושם זה.

נשמות אלו חלפו דרך אינקרנציות נוספות בתקופה היוונית-לטינית, ובתקופתנו הן חיות בקרבנו. העובדה שהן ראו את הגופים החנוטים שלהן לאחר המוות, השפיעה עליהן כך – שהן הובלו לעבר גופים אלו שוב ושוב; זהו דבר חשוב ביותר. הן נקשרו לגופים אלו בסימפטיה, ופירות ההתבוננות הזו מטה מופיעים כעת, בתקופה החמישית, כנטייה של הנפשות בימינו לייחס משקל רב לחיים הפיזיים החיצוניים.

כל מה שמתואר בימינו כהיקשרות לחומר, נובע מכך, שבזמן ההוא יכלו הנפשות להתבונן מתוך עולמות הרוח על הגופניות שלהן עצמן. דרך זה, למד האדם לאהוב את העולם הפיזי, כך שבימינו ניתן לשמוע לעיתים כה קרובות, שהדבר החשוב היחיד הוא הגוף הפיזי הקיים בין לידה ומוות; דעות כאלו אינן נוצרות בעלמא.

אין בכך ביקורת על תרגולת החניטה. ברצוננו רק להצביע על דברים הכרחיים מסוימים, הקשורים להתגשמותה החוזרת של הנפש. לולא היינו נותנים את דעתנו על המומיות, לא היה ביכולתנו להתפתח הלאה. לולא היה למצרים פולחן חניטה, היינו אנו מאבדים בשלב זה של האבולוציה כל עניין בעולם הפיזי. על מנת שעניין אמתי בעולם הפיזי יתעורר, הדברים היו חייבים להיות כפי שהם היו. האופן בו אנו רואים את העולם שלנו כפי שאנו רואים אותו בימינו, הינו תוצאה של העובדה שהמצרים חנטו את הגופים הפיזיים לאחר המוות.

הזרם התרבותי היה תחת השפעת המקודשים, שיכלו לראות לתוך העתיד. האנשים במצרים לא חנטו את המתים מתוך גחמה כלשהי. האנושות הובלה – במיוחד בימים ההם – בידי אינדיבידואלים גבוהים, שקבעו מה נכון; הדבר נעשה תחת אוטוריטה. בבתי הספר האלו למתקדשים היה ידוע, שהתקופה החמישית קשורה לתקופה השלישית. הֵקשרים מסתוריים אלו עמדו לפני עיניהם של הכוהנים שייסדו את החניטה באופן כזה, שהנפשות תוכלנה לקבל את הנטייה לחפש את החוויה הרוחנית בעולם הפיזי החיצוני. העולם מודרך על ידי חכמה; זוהי דוגמא שנייה להקשרים מסוג זה. האופן שבו אנשים חושבים היום, הינו תוצאה של התנסויותיהם במצרים העתיקה.

כאן אנו מציצים למיסטריות עמוקות, הנחשפות בפנינו בזרמים התרבותיים. כמעט ולא התייחסנו למיסטריות האלו, משום שכאשר התייחסתי למדונה כאל היזכרות ומזכרת מאיזיס – ובנוסף, מה שראינו על החניטה – נתתי לכם רמז קלוש על הקשרים הרוחניים האמתיים. אך כעת נזרה יותר אור על מערכות יחסים אלו; נתייחס גם למה שמונח מאחורי הדברים החיצונים, ולא רק להופעתם החיצונית של הדברים.

החיים החיצוניים מתרחשים בין לידה ומוות. האדם חי הרבה יותר זמן לאחר המוות, במה שאנו מכירים כקמלוקה, ובחוויות העולם הרוחני. החוויות בעולמות העל-חושיים אינן אחידות יותר מאלו אותן אנו חווים כאן בעולם הפיזי. מה אנו חווים כמצרים קדומים בעולם האחר?

כאשר נשאנו עינינו אל הפירמידות והספינקס, היה מהלך חיינו שונה לחלוטין; נפשותינו חיו באופן אחר לגמרי בין לידה ומוות! לא ניתן להשוות בין החיים ההם לחיים של ימינו; השוואה זו תהיה חסרת משמעות, וגם החוויה בין מוות ללידה מחדש הייתה שונה לחלוטין מחוויות החיים החיצוניים. במהלך התקופה המצרית, חוותה הנפש דבר שונה לחלוטין מאשר בעולם היווני, או בזמנו של קארל הגדול, או בזמננו אנו. גם בעולם האחר, בעולם הרוח, מתרחשת אבולוציה; והדברים אותם חווה הנפש בימינו, בין מוות ללידה מחדש, שונים לחלוטין מהדברים אותם חווה המצרי הקדום, כאשר הוא הניח את צורתו החיצונית מאחוריו במוות. בדיוק כפי שהחניטה – הפועלת בדרכה המסוימת – יוצרת את הלך הרוח של זמננו אנו, בדיוק כפי שהחיים החיצוניים חוזרים על עצמם מהתקופה השלישית לתקופה החמישית – כך נמשכת האבולוציה בעולמות מסתוריים אלו בין מוות ללידה; יהיה עלינו ללמוד גם את זה. ושוב, נוכל לתפוס את מה שחי בנו כפרי של זמנים קדומים. אנו נובל לתוך גומחה עמוקה של מבוך באבולוציה הארצית. אך בדיוק דרך כך, נבין את הקשרים השלמים בין הדברים אותם בנו המצרים, הדברים אותם חשבו הכשדיים – ובין מה שחי בימינו. אנו נראה, שמה שהושג אז – מתפרץ שוב בדברים הסובבים אותנו, בדברים המעניינים אותנו בסביבתנו.

אנו נקבל רמזים וסימנים לקשרים אלו, באופן פיזי ובאופן רוחני. אנו גם נראה כיצד מתקדמת האבולוציה, כיצד התקופה הרביעית יוצרת קשר מופלא בין התקופה השלישית והחמישית. כך תתרוממנה נפשותינו לעבר הקשרים המשמעותיים של העולם, והפרי יהיה הבנה עמוקה של הדבר החי בנו.