ו' באייר תשפ"ג , 27 באפריל 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהילים נ"א)
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי (תהלים נ"א יג)
השבוע זה שתי פרשות. נדבר בעיקר על פרשת קדושים. זה אחרי פרשת אחרי מות.
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַיָּמֻתוּ: {ב} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.
אז אנחנו רואים שיש עכשו אמירה אחרי מות, אחרי מות נדב ואביהוא שהתקרבו יותר מדי לקודש, והקריבו אש זרה. התלהבות, אפשר להגיד הרבה דברים על אש זרה, אבל זה אש שאלוהים לא ביקש להקריב. זה משהו שהוא הורג מהיכולת להישאר אל מול הקורבן הזה במצב שהוא לא אקסטטי. שאתה לא יוצא מגדרך.
וזה אש זרה זה לא אש שהבורא מבקש. אז עכשו יש הוראות. מאחרי מות יש הוראות ברורות איך ניגשים אל הקודש. אנחנו נדבר מה זה קודש. מה זה קדושים? איפה הקדושה היתה? איפה הקדושה עכשו אחרי החטא הזה, אחרי מות שני בני אהרון?
אז כבר הוא אומר, ואל יבוא בכל עת אל הקודש. זאת אומרת שקודם כל מדובר כאן שלא כל אחד יבוא. רק כהן גדול, רק אהרון, רק הכהן הגדול יבוא אל הקודש של קודש הקודשים, ולא בכל עת. יש לזה זמן. לא מתי שמתחשק לי אני נכנס לשם. אלא יש הוראות מאוד מאוד ברורות והכנות מאוד קפדניות איך נכנסים אל המקום הזה שהוא קודש הקודשים.
משתתפת: יש קטע שלפי מה שהבנתי מדברים על יום כיפור.
אורנה: נכון. על יום הכיפורים. רק ביום הכיפורים יכול להכנס לקודש הקודשים הכהן הגדול. לכל זמן ועת לכל חפץ. יש זמנים שבהם אנחנו מוזמנים, שבהם הכהן הגדול מוזמן אל הקודש. לא כל אחד מוזמן אל מחזה הזה, אל הארוע הזה. אל ההתרחשות הזאת.
זה ב"אחרי מות". אבל אחרי זה נראה ב"קדושים" שקורה משהו אחר. יש שינוי של המושג קדושה והוצאתם מהאקסלוסיביות של המשכן. מה שיקרה עכשו זה הפער בין קדוש, בין קדושה לחול מצטמצם. לא יהיה מצב אקסטטי שאת יוצאת מדעתך רק במקום מסוים שהוא המקום הקדוש. אלא יהיה קידוש החיים כולם. המושג קדוש משתנה, מה שהוא חובק המושג הזה.
אז עכשו כדי איש לא להגיע למקרים כאלה, בין היתר, וגם בעם ישראל הקדושה קשורה לחיים, היא לא מחוץ לחיים. מקדשים את החול. מקדשים כל ארוע וארוע. אז ננסה להבין מה זה קדושים.
קדושים זה מובדלים. קודם כל אתה צריך להבדיל את עצמך, ואחר כך לחזור ולקדש את כל מה שהבדלת את עצמך ממנו.
יש כאן ב"אחרי מות", הרבה עיסוק בעריות ואיסורים, מה מותר ומה אסור. כמובן הזוהר מסביר את כל ענין העריות בכלל לא בקשר גשמי, אלא עריות זה המנעולא. זה האור שאסור למשוך יותר. זה האור שמשכו נדב ואביהוא ושרף אותם. אסור למשוך אותו. זה לפתוח את המנעולא. זה נקרא להתקרב לערווה. להתקרב למקום שאסור למשוך ממנו אור.
ואז כאן יש כל מיני הוראות מה אסור לעשות. אבל העיקרון של זה, זה שאתה צריך לצאת מתוך הסגירות של המוכר לך, ואתה חייב לצאת החוצה כדי לחדש. אם אתה בתוך המשפחה, אתה כל הזמן משאיר את הגנים הרוחניים אפילו, בתוך המשפחה. ויש ציווי לצאת ולעשות את הזיווגים. זיווג של אור וכלי, מחוץ למשפחה. זה אחת מההתבוננויות.
נסתכל על פרשת קדושים, ויקרא י"ט.
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר {ב} דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
קדושים תהיו כי קדוש אני. עכשו אנחנו נראה שבכל הפרשה הזאת, יש ניסיון, כמו שאמרתי מקודם, לקדש, להבדיל כל דבר מהצורה הבהמית שלו או הארצית שלו, ואיך לקרב אותו לצורה האלוהית שלו.
לקרב בין עליונים ותחתונים. הפער הזה שהיה אצל נדב ואביהוא, שהם באמת נחשבים לצדיקים מאוד גדולים, והיה להם קומת נשמה מאוד גבוהה, אפילו יותר ממשה ואהרון. וקרוביי אקדש, זה הם.
כדי שלא יקרו מקרים כאלה יותר, איך אני מפקיעה את הקדושה מהמקום הזה ששם יש רק חוויות אקסטטיות מאוד מאוד חזקות שיכולות לשרוף. איך אני לאט לאט מקדשת את כל המציאות.
אבל קודם כל אנחנו מדברים על חודש אייר. אנחנו בחודש אייר. בחודש אייר האות ששולטת זה האות ו', והאות ו' היא ו' החיבור, מחברת בין עליונים לתחתונים. אז כל הענין הקדושה, קדושים תהיו כי קדוש אני, זה ענין לחבר בין עם ישראל, או מערכת הנשמות שנקראת ישר כאל. איך לחבר ביניהם לבין הבורא, בין הסופיות של החיים ובין האינסופיות של הבורא.
אז אנחנו בספירת העומר. זה מ"ט בירורים. מ"ט בירורים עד שמגיעים ליום החמישים שאין לו משל עצמו. אבל הוא תוצאה של יציאה ממ"ט שערי טומאה. זאת אומרת מ"ט ברורים שאנחנו עושים בעצמנו בדרך להתקדשות.
אז נראה שאומר להם ה', קדושים תהיו, בעתיד. זאת אומרת, אנחנו בתהליך של התקדשות. אנחנו עוד לא קדושים. אנחנו נהיה קדושים. ובתהליך של התקדשות יש חוקים ויש סדר, איך להגיע לאט לאט לדרגת קדושים באופן הנכון. באופן שלא ינתק אותנו מהחיים, ושיקדש את החיים עצמם ובאופן שכמו שאמרתי, לא יכלה אותנו. אלה מ"ט הברורים, או שערים, שאנחנו צריכים לעבור דרכם בימים האלה של ספירת העומר. והשילוב של אותיות הויה , י' ה' ו' ה', ויש לזה 12 קומבינציות, כמו 12 החודשים. והשילוב זה י' ה' ה' ו'.
זה תמיד מפסוק מסוים. והפסוק הפעם זה הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹע אוֹתִי כִּי אֲנִי יְהוָהַ (ירמיהו ט כג) . איך אנחנו יכולים לדעת את הבורא? ע"י זה שנהיה דומים לו, שנתקדש. אבל שנתקדש גם במותר לנו. נדב ואביהוא ניסו להתקדש באסור להם, והוא מבקש מאיתנו להתקדש גם במותר לנו. מה זאת אומרת? שגם בפעולות שנועדו עבור בני האדם, אפשר לעשות בכל מיני דרכים.
אפשר לעשות בדרך של בהמה או בדרך של אדם. גם את חיי היום יום, שאין איסור עליהם כמובן, אז אנחנו מתבקשים להתקדש במותר לנו.
חודש אייר התחיל לרדת המן מהשמים. זה היה אחרי חודש ניסן, שיצאו ממצרים. אז חודש אייר הוא החודש השני, הוא מלביש על חודש ניסן. הוא כמו הכלי לחודש ניסן. אז מחד יש לנו את הלחם ואת המן, שזה לחם משמים שלא היה בו שום שיירים. היה לחם מושלם. המדרש אומר שאכלת את זה ולא התפנית. לא הלכת לשירותים כי הוא היה בדיוק מה שצריך.
שימו לב שזה שאנחנו מתפנים לשרותים, זה אומר שיש לנו במערכת משהו שאנחנו צריכים לברר אותו. זאת אומרת, אנחנו לא מקבלים את הכל בשלמות. יש משהו שאנחנו עוד לא יכולים לעכל. ואת המשהו הזה, שאנחנו לא יכולים לעכל, את זה נדב ואביהוא ניסו לקחת, את האורות הגדולים האלה שאנחנו לא יכולים לעכל. אז את הדברים האלה שאנחנו לא יכולים לעכל, אנחנו מפרישים. המן היה בלי הפרשה בכלל. הם גם התלוננו על זה חלקם. הם רצו חזרה לבשר ולמה שהיה במצרים. אבל זה היה לחם משמים.
וזה יורד כהכנה לקבלת תורה. וקבלת תורה, בעצם תורה זה הוראה, זה הארה. שמראה לנו איך להתקדש, איך לחזור. איך לצמצם את הפער בינינו ובין העליון בצורה הדרגתית, לא באקסטזה, בצורה שלא תשרוף אותנו. וזה התורה.
התורה היא המאור שמראה לנו בכל דור ודור עפ"י הלבוש. ואמרנו הלבוש של הדור שלנו זה הזוהר והקבלה. אז נאמר, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכל אחד טעם במן מה שהוא רצה.
זאת אומרת, כל כלי, כל אדם, ברר את המן בהתאם לרמה שלו, לדרגה שלו.
אז אם אנחנו חוזרים לפרשת אחרי מות כדי לעשות גשר, אז אנחנו רואים שיש זיכה ישירה בין פרשת שמיני, שזה המאורע הנורא שקרה לנדב ואביהוא בני אהרון, ובין אחרי מות, כלומר, יש את הזיכה של בעצם מה אנחנו עושים אחרי שקרה מקרה כזה טרגי, מה אנחנו לא עושים יותר.
אז יש הוראות שהוא אומר, וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהוָה זה רק הכהן הגדול, לא בני אהרון שהם הקדימו את זמנם. צריך לדעת, אומר לנו הבורא, שלכל דבר יש זמן. אתה עדיין בן אהרון אתה לא הכהן הגדול. אתה לא יכול לבטל את משה ואהרון וללכת לפניהם. זה עוד לא הזמן שלך. אחד הדברים שמלמדים אותנו כאן בפרשות האלה, שלעשות את הדברים בזמן ולא לדלג על שלבים, וגם לא לעקוף את מי שהוא גדול ממך, גם אם הוא לא גדול ממך מבחינה נשמתית.
ואומרים שהנשמה של נדב ואביהוא – שאחרי זה התגלגלה לפנחס, שפנחס הוא אליהו הנביא – היתה נשמה מאוד מאוד גדולה. אבל זה לא משנה, יש לך תפקיד, יש זמן, ואם אתה עושה דבר שהוא לא בזמן שלו, אתה נשרף.
אז הוא אומר, נָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי יְהוָה וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת: הוא נותן הוראות איך לא מתים. הכניסה לקודש הקודשים, גם לכהן הגדול מורשה, מסוכנת. עכשו לכאורה, היא מסוכנת.
הרב תמיר גרנות, אני חושבת שהוא לימד את מי השילוח, אומר, האמנם זו הפרשנות שהיא מסוכנת? אולי יש כאן משהו אחר. ואז הוא מביא, מה שאחרי זה קראתי אצל מי השילוח, שצריך לשים לב לתפנית שמתרחשת מהפסוק הזה ואילך.
זאת אומרת, האופן הרגיל שמפרשים, או האינטואיטיבי, זה שמכאן ואילך צריך מאוד מאוד להזהר. אבל אומר הרב תמיר גרנות, שבעצם מה שאמרתי מקודם, שעד הפרשה הזו, התורה עוסקת בקודש באופן מאוד מצומצם ותמציתי. הקודש ששורה במקום מסוים.
אתה הולך למקדש, שם יש את הקודש, שם יש את הכהן הגדול. ויש שם את הקרבת הקרבנות, ויש שם את המזבח, ויש שם קורבן על חטאת, וקרבן על אשמה, וקרבן על שלום שזה שלמים ובכלל קרבן לעולה שזה רק הכל עולה. וכל מיני סידורי טומאה וטהרה.
ועכשו מה שקורה, אנחנו רואים שמכאן ואילך, אנחנו נראה את זה בכל מיני אופנים, התורה הופכת לעסוק במרחב הלאומי, הסוציאלי האנושי. לא עוד מקום מסוים אלא ממלכת כהנים וגוי קדוש. כולם כהנים. כולנו כהנים כלפי אומות העולם, אני לא מדברת רק באופן גשמי, אלא באופן של מה זה ישראל. המושג ישראל לעומת המושג אומות העולם.
המושג ישראל זה הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, המושג אומות העולם זה לקבל בעל מנת לקבל. אז כולנו כהנים וגם במרחב הסוציאלי של עם ישראל, יש מרחב זמן שהוא כבר לא קשור לבית המקדש. שלא בתוך בית המקדש. בית המקדש הוא מתרחב והופך להיות כל המרחב הסוציאלי לאומי.
ואז אנחנו נראה מהפרשות הבאות שהכל כבר מדובר במונחים של קודש. מה שלפני כן, לא. למשל, בפרשת קדושים, בסוף הפרשה וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.
עכשו הכל זה במסגרת של קדושה. המועדים נקראים זמינים מקודש, מקראי קודש, זמנים קדושים. פרק כ"ג פס א'. עכשו ידברו במושגים האלה על החיים בכלל.
גם אם בעשרת הדיברות דיבר הקב"ה בלשון יחיד לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי וכו', כאן כבר מדברים בלשון רבים. זאת אומרת, שוב, העם נעשה , האומה, העם, מערכת הנשמות הזאת נעשית מקודשת.
משתתפת: זה כבר בסוף פרק כב'. וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.
"קדושים תהיו כי קדוש אני". אתם קדושים כי אני זה שמקדש אתכם ואתם אלה שרוצים להיות דומים לי. שוב, קדוש זה מובדל. וגם המועדים, פרק כ"ג, וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ מקראי קודש אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: {ג} שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:
השבת נקראה קודש גם לפני זה. וגם לגבי הארץ, שמיטה ויובל. ויקרא פרק כה, פס' י' וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם. אז פתאום כל דבר הוא מקודש.
בעצם אנחנו כבני ישראל, וכל מי ששייך לזרם הזה של תיקון עולם, בעצם צריך לקדש כל דבר. זאת אומרת, כל דבר אנחנו צריכים לחבר לעליון. זה נקרא לקדש. להבדיל אותו, כמו שהיה צריך להבדיל עם מסוים ואחרי שהוא מקודש מביאים אותו בחזרה לאומות העולם.
זאת אומרת, אנחנו צריכים לעשות עבודה בתוך הקבוצות שלנו, ואחרי זה את הפירות האלה מבינים לכל העולם. כי , כמובן, העבודה היא לא בשבילנו. העבודה היא בשביל השפעה לאחרים. אבל קודם כל צריך להבדיל. אנחנו רואים שבחיים הרגילים שלנו, כשאנחנו מחוץ ללימודים ומחוץ לעבודה, אז הרבה פעמים אנחנו רואים שהקדושה הזו לא עובדת. או שאנחנו מחפשים כמו נדב ואביהוא, אקסטזות בחיים. זאת אומרת חיים רוחניים שהם כאילו, הרגלים כבר לא נטועות באדמה, ואז אנחנו מתרסקים לתוך האדמה.
כי פתאום נעשה פער בין החיים הארציים שהם לא מקודשים בכלל, ובין רגעים או ימים או שעות או תקופות שאנחנו זוהרים בגבוהים. ויש פער מאוד גדול. אז אומרת לנו התורה, אומר לנו המאור, ספר ההנחיה הזה, אם אתם רוצים להיות מקודשים, אתם צריכים להתקדש בתוך החיים וכל דבר לקדש.
זאת אומרת, כל דבר שאתם עושים, להבדיל אותו מחולין. אתם אוכלים, אל תאכלו כמו בהמה. אתם מקיימים יחסי מין, אל תקיימו יחסי מין כמו חיות. זה כל דבר ודבר שאנחנו עושים, לראות האם הדבר הזה משרת את המטרה.
האם הדבר הזה משרת את המטרה שלי להתחבר לבורא. ולא לעשות דיכוטומיה בין חיים ארציים לא מקודשים ובין זמנים מאוד מאוד מסוימים או רגעיים מאוד מאוד מסוימים שבהם אני חשה התעלות, וגם לא לצפות להתעלות הזאת כל הזמן. זה לא המצב שאמור להיות בזמן תיקון. אנחנו בזמן תיקון.
בגמר תיקון, כן. אבל בזמן תיקון, אם אני חווה התעלות ויש לי איזה אשליה שהיא תמשך, אני באשליה גדולה. בדר"כ אחרי זה יש נפילה.
אז התנועה של הקודש היא בעצם לקדש את כל המרחב שהוא חול. כדי שהפער בין הסופי לאינסופי יצטמצם. כי מה בעצם אנחנו רוצים לעשות? מה זה בעצם מקום ברוחני? מקום ברוחני זה בדיוק הפער בין הסופי לאינסופי. זה לא מקום פיזי.
באיזה מקום אני? זה מקום תודעתי. התורה אומרת לנו, אל תהיו בפער כזה. אלא תהיו כל הזמן בלקדש את כל המרחב הזה שהפער הזה ילך ויצטמצם.
משתתף: מצד אחד אמרת שקודש זה הבדלה. ונראה לי שכדי להבין את הרעיון של קדושה או קדוש, הוא המופרד מהיום יום. אבל בעצם, בקידוש של כל המציאות אז המושג בעצם נעלם עם הזמן.
אורנה: לא, אתה מעלה את המציאות. את כל המציאות אתה מעלה. כמובן שאתה לא יכול להעלות את הכל בבת אחת לרוחני כי תמיד יש את הפער הזה. אבל הענין הוא לא שאתה בזמנים מסוימים נמצא מנותק מהמציאות, ובזמנים האחרים אתה חי את החיים מנותק מהקודש. אלא איך אתה מסוגל להעלות את כל המציאות לקודש. אבל זה לא מייתר את המציאות.
משתתף: אז מה זה אומר להעלות משהו לקודש?
אורנה: בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ (משלי ו) זאת אומרת, בכל דבר שאתה עושה, אתה תמיד בוחן אותו איך הוא ביחס למטרת הבריאה, כשמטרת הבריאה זה לגלות פעולותיו, שמותיו וכינוייו בעולם שלנו. איך אני יכולה דרך כל פעולה שאני עושה, לתת לבורא להתבטא. במציאות הגשמית.
משתתף: יש סכנה שאם אתה רוצה לקדש את האכילה או אתה מברך כל פעם, לפני שאתה אוכל, ואז אתה באוטומט.
אורנה: בודאי שיש סכנה. אבל יש יותר סכנה בלאכול ולהיות מנותק באכילה שלך, מזה שזה האכילה זה סימן לברור. מה זה אכילה? מה אני עושים כל הזמן? מבררים. מוציאים את הטוב מן הרע, כלומר את הרע מן הטוב.
אני לא אומרת שצריכים לברר כל פעם. אני לא כאן מטיפה למצוות והלכה. אני רק אומרת, שהסכנה היא פחות גדולה כשאתה מודע לזה. וזה נכון שאתה יכול לעשות את זה מצוות אנשים מלומדה. וזה יהפוך להיות אוטומטי. אבל אם אתה בו זמנית לומד את הפנימיות, ואתה כן מכניס את הפנימיות לתוך המחוות, הפעולות של ידים ורגלים, אז אתה שם לב שהיום שלך משתנה.
משתתף: הייתי רוצה לברך ואפילו יותר הגיוני לי. אני אומר, אוכל , בריאה, עולם וכו', נגיד שזה קל. אבל עכשו קמתי מהמיטה שמתי רגל על הרצפה, תכלס איך אני מחפש את שם הבורא בפעולה הזו. מה עושים?
אורנה: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך." אז גם הזכרתי את המלך החי וקיים, גם הזכרתי את הנשמה שלי, גם הזכרתי את זה שהוא מאמין בי כל בוקר מחדש, וגם הזכרתי את החמלה שלו אלי ואת הקשר שלי אליו.
עכשו זה נכון שאני יכולה לקום בבוקר ולמלמל את זה ולא יקרה כלום. וגם שאם אני אומרת את זה, זה לאו דווקא יקרה משהו. אבל אני מכניסה את עצמי לסביבה מקודשת בכל דבר ודבר. ואני לא אומרת כאן להגיד את כל הברכות. אני לא מתערבת לכם בזה.
יש כאן איזשהו סדר מסוים. שהעולם נברא בסדר והתורה היא ספר הוראות. אתה רוצה להיות מקודש, מתקדש, אתה רוצה לקדש את החיים. אנחנו נותנים לך עצות איך אתה יכול לעשות.
כמובן שזה משתנה. ההלכה היא הליכה והיא משתנה, והכל צריך להתאים לדור שלו, וגם לתורת ארץ ישראל ולא תורת גלות. אבל בעיקרון אתה צריך להחזיק כל הזמן את זה שאתה לא אלוהים, שאתה רחוק מאוד מלהיות אלוהים. וש-לא לי יהיה אורי ואני עשיתיו. זאת אומרת, לא אני עשיתי את היאור שלי, את האלוהים, לא אני היאור גם. ושאני מודה לעליון ורוצה קשר איתו כי הוא זה שיישר את אורחותיי.
אז המושג הקודש האקסטטי יש בו הרבה הרבה עוצמה. אני לא אומרת שלא, אבל בשורש שלו זה מה שחולל את הנפילה של נדב ואביהוא, זה הסכנה. אומר עליהם המדרש, למה הם נשרפו? יש כמה וכמה סיבות: הם לא התחתנו. זאת אומרת לא היה להם כלי לקבלת אור. אם מסתכלים על זה בעיניים של הזוהר. הם לא התחתנו הם היו כאילו חצי-חצי.
היו כל מיני סיבות למה הם נשרפו שם וכל הסיבות קשורות לזה שהם לא עשו את הצעדים המכינים. הם לא עשו את הצעדים שמגשימים, מגשמים אותך כאן גם. גם בארבעה נכנסו לפרד"ס אנחנו רואים את הסכנה. רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. השלום זה השם של קו אמצעי. הוא נכנס בקו אמצעי ויצא בקו אמצעי. כל אחד מהם נכנס בכל מיני צורות ולא יצא משם.
ההבנה שמושג הקודש המצומצם לחוויות אקסטטיות גדולות ולמקום מסוים, הוא לא מטיב. כולל את השינוי הזה שכדי להגיע לרום החוויה האלוהית, שכולנו רוצים, אין מי מאיתנו שלא רוצה מפגש עוצמתי עם אלוהים, עם האלוהי. אבל יש פער כל כך גדול, שאם אתה לא מתחשב בפער הזה, אז האקסטזה הדתית שולטת בך עד שאתה מאבד את החוקים, אפילו את המוסר.
יש במדרש איזשהו קטע שאומרים, אה, הזקנים האלה, משה ואהרון, הם כבר זקנים, אנחנו יכולים להחליף אותם. זאת אומרת, המפגש העוצמתי והכמיהה שלך אליו, יכולה להפר סדרים. ויכולה גם לפגוע במוסר.
אז זהו. עכשו מתחיל להיות שינוי רדיקלי. כבר עכשו המושגים הם מושגים כלליים שאתה לא יוצא מגדרך. ולא לצאת מגדרך זה לא לצאת מהגדר. זה כמו שבבתי ספר האנתרופוסופיים אומרים, תשים גדר לילד, בתוך הגדר יכולה להיות לו חרות של התפתחות. אבל אם אתה לא תשים גדר, זה פריצות, זה הפקרות. וזה מה שקרה לנדב ואביהוא. הם הפקירו את עצמם.
משתתפת: יכול להיות שהכוונה בקודש זה ברמת הכוונה ולאו דווקא במצוות?
אורנה: אם את יכולה להיות בהתכוונות כל הזמן, כן , בטח. אני ממש לא רוצה להכנס לענין של המצוות. זה לא ענייני בכלל. אבל לדוגמה, גבר שרוצה במקום לשים טלית לחבוק את הטלית. לחבוק את ההילה של הטלית. מה זה טלית? זה אור מקיף.
אני לא מתערבת לכם בזה. קטונתי.
משתתפת: התכוונתי שמתייחסים לזה, כמו שאפשר להתייחס אל זה כמצוות, אלא להתייחס לזה כהתכוונות פנימית.
אורנה: מה זה המילה מצווה?
משתתפת: צוותא
אורנה: נכון. אז את רוצה להיות בצוותא עם הבורא. אבל יש גם מקום לזהירות. כי אנשים יכולים לעשות לעצמם חוקים משלהם ולפעמים החוקים האלה מביאים לפריצות ולשחיתות מאוד גדולה. ראי כתות, ראי גורואים. כל מיני דברים כאלה.
אז מה שקורה זה שבעמים אחרים, בדר"כ, האופן שהאנושות מחפשת את הקדושה, היא רוצה להרחיק אותה מהקיום האנושי. אתה רוצה להתקדש, לך למנזר. רוצה להתקדש, תעלה להימלאיה. לך לאשרם. תתנזר ממין, תתנזר מהחיים. אתה רוצה להתקדש תתנזר מהחיים.
אז פה יש גישה הפוכה. התנועה הפוכה. זה זיווג. זה תמיד זיווג בין אור לכלי. בין גבר ואישה. בין החיים הגשמיים לחיים הרוחניים. אין כאן חד צדדיות. חד צדדיות תמיד מובילה לקצה השני שלה. כי תמיד יש איזשהו איזון שצריך להיות בעולם. העולם הוא מאוזן, ואם יש לך הפרה של האיזון לצד אחד, תמיד תבוא הפרה שלו, כמו קומפנסציה לצד השני.
ועוד יותר כאן, הקדושה הופכת להיות ערך מוסרי. לא רק ערך של הנשגב. בדר"כ קדושה זה ערך של הנשגב, הבלתי מושג. וכאן בתוך הפרשה הזאת, הקדושה הופכת להיות ערך מוסרי. מה תעשה ומה לא תעשה כאשר גולת הכותרת של הפרשה הזאת, זה המילים וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה. זאת אומרת אם אתה רוצה לאהוב אותי, אתה אוהב אותי דרך הרע שלך. אני מתגלה אליך בפנים של האחר.
זאת מצווה שלא מופיעה בעשרת הדיברות. ויש כאן מהלך חברתי, עד ללא להלין את השכר של הפועל, השכר היומי. כמובן שהמשמעות הפנימית זה משהו אחר לגמרי. לא להלין שכר, זה שהקיום והשכר שלך הם עובדים בשביל מישהו. בשביל הקב"ה ואתה לא יכול להלין את שכרו במובן שאתה לא כולל אותו בתפילות שלך.
אבל במובן הפשט יותר, יש כאן ירידה לרזולוציות מאוד חברתיות. עד לרזולוציות קטנות חברתיות. וזה בהתאם למגמה שאני מביאה את הקודש לחיים אותו דבר.
רוצה לשאול אתכם, האם אתם חשים פיצול בין החיים הרגילים שלכם לבין חוויות של קדושה? או שאם אתם לא מכירים את המילה קדושה, אז חוויות רוחניות. או שאתם מצליחים לקדש את החול. אתם יודעים אומרים, יום ראשון שבשבת, יום שני שבשבת. הכל מתייחס לשבת. האם יש לכם תודעת קדושה ביומיום?
משתתף: אני הרבה פעמים חווה את הפער הזה בשיעורים שלנו, של הזום, נסגר הזום ואז הרבה פעמים אני חווה את הנפילה מקדושה, אתה עובר לחדשות או משהו כזה או סתם לאינטרנט.
אורנה: או סתם להשכיב את הילדים.
משתתף: זה ממש מיידי.
אורנה: נכון. זה גם כן הענין של ההבדלה. שקודם כל צריך להבדיל, לחפש קדושה במקום שיש סביבה מתאימה. אנשים שמדברים באותה שפה, ואחרי זה מכילים את זה גם על כל מקום אחר. אבל בכל אופן צריך בהתחלה לעשות את ההתקדשות, ההבדלה. לאט לאט זה יכול לפעפע לשאר התחומים בחיים.
משתתף: אצלי הפערים הם בין חיבור לקום בבוקר או לשאת תפילה. יש רגעים במהלך היום בין אם זה הקפה של הבוקר שאני יושב, בשקט, ואני מנסה להתחבר. או שקורא לקראת השיעור של פרשת השבוע. יש לי כל מיני רגעי עוגן. עוד מעט יש צפירות. אבל כמו שאנחנו מכירים, לפעמים זה לא מחזיק מעמד. לפעמים זה מחזיק. אז הפערים בין השכחה, הנפילה היא למקומות… לא יודע אם להשתמש למילה קליפות, הנפילה היא למוכר ולידוע, ולטבעי שלי, אל מול מה שלא טבעי לי שבו אני משתדל לצאת מהטבע שלי. שם אני מרגיש את הפערים.
אורנה: מה שאמרנו זה לאט לאט יפעפע לחיים הרגילים. סדר היום ישתנה. נקום בבוקר, קודם כל אפשר לקום קצת יותר מוקדם ואז זה שעות מאוד קסומות, ואז אתה לבד עם הקפה ועם השקט. אני למשל, אני אומרת לעצמי, אני לא מרשה לעצמי לראות סדרה שאני רוצה לראות עד שאני לא עושה את כל הדברים שקשורים לרוח. זה התחנכות. אתה מתחיל להתחנך. זה דורש ויתור.
ואז אתה יגע. זה לא לחם ביזיון. זה לא חוויה אקסטטית שאחרי זה אתה משלם בחיים שלך על זה, אבל זה לאט לאט זה מפעפע לעוד ועוד תחומים.
משתתפת: אני גם משתדלת גם בהתכוונות וגם משתדלת, יש בקרים שאני צריכה לקחת את הבת לבית ספר ויש לחץ. בימים שלא צריכה לעשות את זה, אני משתדלת להתחיל לא עם החדשות, מקשיבה לשיעור, זה מקומות שנותנים את הטון להמשך היום. ואני מרגישה הרבה יותר מיושבת. ויש שיעורים במהלך היום. אצלי גם בגלל הפרש השעות, יוצא שזה קורה באמצע היום, אז זה משתלב לי גם. אוהבת את המקומות האלה.
אורנה: ואנחנו גם פחות ופחות כורים אוזן, או מפנים עיניים למקומות שהם לא מקדמים אותנו. הרי יש כל כך הרבה המולה. יש המולה מכל סוג. אפשר לנסות להימנע ממה שלא צריך. אפילו הענין של דיבור, לא לדבר על מה שלא צריך. כל אלה מכניסים קדושה לחיים הרגילים. וזה ציווי, הוא מצווה. זה גם ציווי וגם תאור עתיד.
קדושים תהיו, זה גם ציווי אבל זה גם תאור עתיד. ואם אתם תהיו כאלה אז הנוכחות שלי תתבטא בתוך המציאות היומיומית שלכם. נוכחות הבורא תהפוך להיות חלק מהמציאות. זה הבטחה.
משתתפת: זה גם נאמר הפוך. זה נאמר קדושים תהיו. לא תהיו קדושים, אלא קודם כל קדושים. זאת אומרת, אתם כבר קדושים.
אורנה: כבר קדושים בפוטנציאל.
יש בכם את התכונה הזו שיכולה לקדש אתכם מכל העמים, מכל הרצונות. כל העמים זה כל הרצונות. את הרצון ואת הכמיהה לדבוק בבורא, את הרצון הזה תבדילו מכל הרצונות האחרים. ותראו לאיזה מהרצון אתם מוציאים תזונה. ותראו איזה רצון מתנגש עם זה.
משתתפת: אני רוצה להגיד שאני מסתכלת על הקדושה טיפה אחרת. בעצם זה שאני עושה את מה שאני צריכה, אפילו ללכת לעבוד, או עושה את המטלות היומיומיות שלי, שלא הכי מתחשק לי לעשות אותם, אז עצם זה שאני עושה אותם ואני עושה את זה באהבה או בהתמסרות או ברצון, אני מרגישה שזה גם סוג של קדושה. או לא קדושה בדיוק…
אורנה: בעצם כל מה שאני עושה אני צריכה לשאול האם יש בזה חיבור עם הבורא. אפילו אם אני סתם רואה סדרה. אז כן, יש בזה. כי אם אני לא אראה סדרה שאני אוהבת אני אתפוצץ כבר כל היום מלימודים.
את מה אני משרתת, את מי אני משרתת. האם אני משרתת את המטרה העליונה שלי? או שאני משרתת רצונות אחרים. אז אם את הולכת ועושה את כל מה שאת עושה בתחושה שזה , שכל ארוע בחיים שלך זה הזדמנות לקשר עם הבורא. מה זה הזדמנות לקשר עם הבורא? הזדמנות לברור. מי אני? מאיפה אני פועלת? מה אני רוצה דרך העשייה הזו? כמה אני רוצה לתת? כמה אני רוצה לקבל? זה קשר עם הבורא. קשר עם הבורא זה דרך האמת.
משתתפת: רוצה להגיד שאני חווה את זה בכיוון כשאמרת, לגלות את שמותיו וכינוייו בעולם הזה, אז אני יכולה להגיד שבתוך הלימודים של הייעוץ הביוגרפי וגם כשאני עושה את זה עם מיועצים, זה מתחיל לחדור לתודעה, שבכל דבר יש את הבורא. ואנחנו לוקחים אירועים אפילו קטנים ונראים שלא חשובים, ופתאום יש שם אמת גדולה. בחוויה שלי זה המקום שמחבר אותי לקדושה שאני יודעת, ששום דבר הוא לא סתם.
אורנה: הוא לא סתם. הוא לא מקרה. אנחנו יוצאים מהמקרה. התחושה היא לא שאני מרחפת בשמים, אבל כן התחושה היא שאני כמה ס"מ מעל לאדמה. שאני לא נטועה כאן בצורה, אני לא מאובנת לתוך האדמה. אני לא עובדת פסל ומסכה. לא מקבעת. לא מקובעת, אלא כן בכל זאת זה נותן לי תחושה של – אני קצת כמה ס"מ מכאן. לא כמו בלון הליום, אבל בכל זאת כבר מרחפת קצת מעל למציאות, הכל כך גשמית. זאת אומרת, מצליחה לרומם אותה. אתם הרגשתם את זה לפעמים? אנחנו רוצים להרגיש את זה כל הזמן.
ספר מי השילוח – פרשת קדושים
וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, עדת זה גם מהמילה עדות, ישראל צריכים להיות עדות לקב"ה, וזה גם מהמילה דעת. דעת זה קו אמצעי. זה זיווג לקבלת קו אמצעי בקומה גבוהה.
עדת בני ישראל הוא כל מקום שיתכנסו ישראל כניסה לשם שמים התכנסות לשם שמים. שמים זה זעיר אנפין, זה הבורא, כמאמר הגמרא כל בי עשרה שכינתא שריא, כל איפה שיש עשרה אנשים יש שם שכינה. זה השורש של מניין. עשרה אנשים זה עשר ספירות, זאת אומרת זה משהו שלם וכל מקום שמתכנסים ישראל כניסה לשם שמים שם תשכון השכינה עמהם בהכרח, זאת אומרת, אם אנחנו כאן, מתכנסים כניסה לשם שמים, השכינה נמצאת כאן. כמו שכתוב כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך, ומתהלך הוא לשון ודאי לא כתוב הולך. מתהלך. שבודאי היא כך, ועי"ז נצטוינו שנהי' מזוככים ומקודשים כמלך האומר לאוהבו מאחר שהכרחתני לילך עמך ראה שלא תוליכנו דרך מקומות מטונפים.
קדושים תהיו קדושה לשון הזמנה היינו שהש"י מזהיר לבני ישראל שיהי' תמיד מקודשים ומזומנים תמיד שנהיה בתחושה שמזמינים אותנו לקודש. ויצפו תמיד לישועת הש"י שיושיע להם ויאיר עיניהם בדברי תורה. דברי תורה תזכרו זה מאור. שלא יהיה לנו איזה אסוציאציה של משהו מעופש. כי קדוש אני. היינו שהש"י אומר הי הוא יתברך מזומן תמיד להושיע לישראל ועי"ז גם ישראל צריכין להיות מזומנים ולצפות תמיד להשם, ושלא יטרידו את עצמם בעסקי עוה"ז. כמ"ש חסד ואמת אל יעזבוך (משלי ג') ולא אמר חסד ואמת אל תעזוב, ורצה בזה כי האדם צריך לעמוד תמיד נגד הש"י ולצפה שיאיר עיניו בכדי שבעת שישפיע הקב"ה חסד של אמת, והוא חסד הקיים לעד ואז החסד ישיג לאדם המצפה ולא יעזוב את כל אדם המחכה שיכנסו ד"ת בלבו, וצריך האדם לראות שלא יפנה עורף רק יעמוד נגד ה' פנים בפנים:
משתתפת: מי זה מי השילוח שאת מרבה להביא ממנו?
אורנה: הרבי איסביצה. הוא לא רחוק מזמנינו.
משתתפת: משהו בזרם בפרשנות שלו, מעניינת אותך.
אורנה: כן. יש לו פרשנות מאוד מאוד יפה. יש לו קטעים קצרים של פרשנות. לא תילי תילים של מילים. תמיד מאוד מאוד יפה ואנושית ומתאימה לזמן שלנו. והוא גם קשור לזוהר.
יש את המצווה לא תעשה לך פסל ומסכה. אקרא לכם קטע של מי השילוח שמתייחס למשפט זה.
ואלוהי מסכה לא תעשה לך. מסכה היא דבר הניתך ממתכות, שלא יוכל לזוז ולהתנענע וגם באדם ימצא שירגיל את עצמו בהנאת העולם הזה אף בהנאה קטנה עד שלא יוכל לפרוש ממנה זה יקרא מסכה. בכל מקום שאנחנו נצמדים אליו, ואפילו הנאה קטנה הוא אומר, זה לא נותן לנו לזוז. הוא אומר, עושים את המסכה ממתכת. זאת אומרת, שאין לנו חרות שם. אין לנו רוח. הרוח כבר עברה ואנחנו עובדים את המסכה.
הפנים שהמסכה שלהם, כבר במקום אחר, ואנחנו תקועים. ועל זה ציווה השם יתברך לנו שלא נאמר שאנחנו מורגלים בדבר שלא נוכל לפגוש. רק בכל דבר הנאה שיגיע לאדם צריך לסלק את עצמו מכל נגיעותיו. ובאם אחר סילוק דהצרת נגיעותיו, עוד ישאר לו זה החשק, אז ידע בברור כי מאת ה'. אם זה לא קשור להצמדות הנפשית שלי, או התאוות שלי, ואני מבררת את זה ועדיין אני רוצה להיות שם, אז ידע בברור כי מאת ה'.
מי השילוח אומר שתעשוק את רעך זה אם אתה לא מתפלל בשבילו. לא אם אתה לוקח ממנו משהו, אלא אם אתה לא משתמש ביכולות שלך להיטיב עימו.
לא תעשוק את רעך היינו כל דבר טוב שיוכל האדם להמציא לחברו, ולא ימציא לו נקרא עושק אותו. ואף תפילה שיכול האדם להתפלל אל ה' בעד חברו ולא מתפלל בעדו, נקרא עושק אותו. כמו שמצינו בשמואל שאמר, וגם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם. ודרש הגמרא על זה, כל שיכול להתפלל בעד חברו, ואינו מתפלל, מתפלל זה לבקש נקרא חוטא.
ויש גם את הענין של כלאיים בפרשה הזאת. לא לחבר מין שבאינו מינו. הזוהר אומר שיש סדר בעולם. ויש כוחות בעולם. וכשאני רוצה לעשות מעשה טוב או רע, חס וחלילה, אני בעצם מגייסת כוחות. זה נקרא מלאכים אבל זה כוחות. ולכל דבר יש כוח. ואם אני מתחילה לערבב, שעטנז, כלאיים, אז אני עושה גלגול. ערבוביה בסדר האלוהי.
אז כמובן הסמל של זה, הסימן של זה, זה הבגדים – לא לעשות ערבוביה. אבל זה רק סימנים. המשמעות של זה היא רוחנית. איך אני יכולה למשל לערבב כוחות מין שאינו במינו? מה למשל? לעשות ערבוביה בסדר האלוהי?
משתתפת: להקדים את הזמן בשביל משהו שהוא עוד לא בשל.
אורנה: גם. נכון מאוד. יכול להיות.
משתתף: להכניס את העמדה הנפשית שלי.
אורנה: גם זה. נכון. זה מין שבאינו מינו. יש את האמת האובייקטיבית ואני מכניסה את הנטיות וההטיות הנפשיות שלי, אז יוצר ערבוביה בעולם. כי העולם מסודר, אומר לנו הזוהר, בסדר מופתי. ולכל דבר יש את המלאך שלו. כמו שנאמר, כל עשב ועשב.
המלאך זה הכוח שתומך בו. כלומר, אם אני עושה מעשה כאן בתחתונים, אני מושכת כוח מהעליונים. לדעת את מקומך. לא לחשוב , עמרי, לא לחשוב שאתה צריך להיות רועי, ורועי לא לחשוב שאתה צריך להיות עמרי. אין טעם לערבב מין שבאינו מינו. להגיד אני עמרי ויש מלאך ששומר עלי, הוא מדויק לי ולא עכשו להתבלבל עם המלאך של אח שלי.
זה דברים מאוד משמעותיים. נאמר בשפה שאנחנו לא מבינים, צריך קצת לגלגל את השפה בלשון, היא לא שפה מודרנית. אבל המשמעויות של זה מאוד חשובות לחיים שלנו.
משתתפת: רציתי לשאול על מה שאמרת בהתחלה, להבדיל ואז לקדש. וזה נשמע לי כמו המסך ואור חוזר. רציתי לדעת אם זה קשור.
אורנה: כן. זה גם קשור אבל בעקיפין זה קשור. שאת מבדילה את מה את יכולה לקחת ומה את לא יכולה לקחת. העיקרון הוא שכדי לזקק משהו, לעשות אותו מיוחד, כדי לעשות משהו אוניברסלי, את חייבת לעשות אותו קודם כל פרטיקולרי. את לא יכולה להקים את ישראל בגולה ולהגיד אני אור לגויים.
אני מדברת על כל הרבדים של זה. כי הגויים יבלעו אותך, את תתבוללי. את רוצה להביא אור לגויים, אז את צריכה ללכת ולהתכנס למקום מיוחד ולחזק את האור שלך ואז להביא אותו.
אז קודם כל אני הולכת ומבדילה, מבדילה ומחזקת. שטיינר גם אמר את זה בפרוש על הדם של אברהם. למה עם ישראל בזמנו, היה אסור לו להתבולל? בגלל הדם המיוחד. בגלל מבנה המוח, הוא אומר. והמבנה מוח של אברהם היה מבנה מוח שונה. והיתה צריכה להתפתח בו תודעה שונה. אז תארי לעצמך שהוא היה מערבב את זה עם תודעות אחרות.
אז קודם כל צריך להיות הפרטיקולרי. תהיה אתה. תמשוך את הכוח שלך. אחרי זה, תלך ותתן מהייחוד שלך, לכולם בצורה שאתה יכול לגרום לכל אחד להוציא את הפרטיקולרי שלו.
זה הפוך ממגדל בבל, שהם רצו שפה אחת ודברים אחדים. ואם אתה בתור ישראל לא מנסה להיות מישהו אחר, אז אתה יוצא עם עצמך והפלא ופלא אתה אוניברסלי. לא קוסמופוליטי אבל אתה אוניברסלי. אתה גם פרטיקולרי וגם אוניברסלי.
משתתפת: גם במאמר של שליחות יראת הקודש זה קצת מזכיר. כי אתה צריך לחזק את האני שלך בשביל שתוכל להתמסר בעצם ולא להתערבב, לא לאבד את עצמך.
אורנה: לא לאבד את עצמך, נכון.
משתתפת: גם שטיינר דיבר על האחדות הזאת, על משהו שהוא לא נכון. הוא אמר שהסיסמא הזאת של פועלי כל העולם יתאחדו, זה חסר משמעות.
אורנה: כן. זה דור הפלגה. אז מה שהוא עשה הוא בולל את שפתם. כי הם רצו להתאחד. הם רצו לכפות על כולם להיות אותו דבר. אז הוא פיזר אותם בין כל העמים.
משתתפת: גם עכשו סובלים מזה. אם כולם ירצו ככה, אז הכל יהיה בסדר. לא יהיה קונפליקט, לא תהיה בעיה. זה יהיה הפתרון.
אורנה: תמיד יש את הנטייה לקחת ממך את הייחודיות שלך. אם אנחנו נצא היום מהפרשה הזאת ואפילו עם שמץ של מחשבה איך כל דבר שאני עושה, אני רואה אם זה משרת את התכלית. והתכלית שלנו גם אם אנחנו לא אומרים את זה במילים האלה, זה לחזור הביתה.
הנשמה שלנו רוצה לחזור הביתה. היא רוצה לחזור למקום שהוא אינסופיות. שהוא נצחיות. האם זה מקרב אותי לנצח או שזה משרת את הזמני והחולף והסתמי והמקרה.
התקדשות זה לא פחות תובעני מאשר ללמוד רפואה. זה לא שאנחנו נקבל את זה מההפקר. לא זכיתי באור מן ההפקר הוא אמר. כי אם אני זוכה באור מן ההפקר אז אחר כך אני משלמת על זה מאוד מאוד ביוקר. אז התקדשות זה עבודה. זה משמעת. זה ללכת בכל הדרכים שאומרים לנו.
ואם אני אומרת שאני באה ב- 8 אז לבוא ב- 8 ולא ב- 8.15. זה עד הדברים הקטנים של החיים. כי זה האמת. אלוהים זה אמת. אז כמה אני מוכנה להיות בתהליך של התקדשות. בתהליך , זה תובע , הוא תבע מאיתנו, קדושים תהיו כי קדוש אני.
שבת שלום!