י"ג באייר תשפ"ג , 4 במאי 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהילים נ"א)
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי (תהלים נ"א יג)
אנחנו בפרשת אמור. ופרשת אמור נקראת בזמן ספירת העומר. העומר זה שבעה שבועות. כל שבוע זה ספירה. יש תת חלוקה שבכל יום זה גם כן ספירה. כשאנחנו מדברים על ל"ג בעומר זה היום ה- 33 בעומר, והוא נחקר בהוד שבהוד. בשבוע של הוד, ומתוך השבוע של הוד ביום של ההוד.
ומי זה ההוד? אם אנחנו מסתכלים על הספירות של זעיר אנפין, אז יש לו חסד גבורה תפארת נצח הוד ויסוד. ואם אנחנו לא מסתכלים על היסוד יש פה 5 ספירות, חסד, גבורה, תפארת נצח הוד שהם כנגד כתר חכמה בינה תפארת ומלכות. זאת אומרת, שהמלכות, שהיא הספירה התחתונה, אז מה שיש כנגדה, זה הספירה התחתונה של זעיר אנפין שזה הוד.
הענין הוא שאל מול הספירות, חמש הבחינות כתר חכמה בינה זעיר אנפין ומלכות, שזה בעצם כל הבחינות, בתוך זעיר אנפין עצמה יש תמונה קטנה של זה. גם אצלו יש כתר חכמה בינה זעיר אנפין ומלכות אבל הם נקראים אחרת.
והמלכות של זעיר אנפין נקראת הוד. והיא כלי מתוקן. זה לא המלכות שנגנזה אותו. רצון לקבל הגדול ביותר שבכל העולמות שנגנז ברישא דלא אתידע, הוא נגנז, אי אפשר להשתמש בו. אנחנו לא יכולים להשתמש ברצון לקבל הזה מפני שזה האגואיזם הכי גדול והלא מתוקן ומי שמשתמש בו אז זה הולך לקליפות.
אז הוד זה אותה מלכות שהיא עולה כלי מתוקן. ואנחנו מתקדמים בספירת העומר כל יום נקרא קדושה יתרה, על מנת לקבל את התורה. התורה זה אותו מאור, שהוא בעצם התכנית פעולה שלנו כדי להגיע בחזרה לקשר עם עולם הרוח. וקשר עם הבורא.
יש לנו 49 ימי הכנה לקראת היום ה- 50. וזה בדיוק מקביל ל- 49 שנים שאנחנו מדברים עליהם בביוגרפיה שזה 49 שנים של הכנה כדי להגיע לשנת ה- 50. ומי שלא מתכונן 49 שנים אז לא מגיע לשנת ה- 50. כי שנת ה- 50 בכלל לא סופרים אותה בפני עצמה. לא אומרים, ה- 50 ימים לעומר, אומרים 49 ימים לעומר, ואחרי זה שנת ה- 50 נוצרת רק מתוך ההליכה לקראתה.
אם אין הליכה לקראתה, אז לכאורה היא לא קיימת. וכל הענין של ספירת העומר, כל יום סופרים ספירה מסוימת, תת ספירה, זה להפוך את העומר לאומר. ככה גם מתחילה הפרשה. 'ויאמר'. מה זאת אומרת להפוך את העומר לאומר. האות ע' היא מרמזת ל- 7 הספירות התחתונות שהם ספירות דקטנות. זה 7 כפול 10. תמיד זה כפול 10. כי תמיד בחוק ההתכללות אנחנו מוצאים בכל דבר את כל דבר.
אז אם יש 10 ספירות אז בכל ספירה יש גם כן 10 ספירות. אז 7 הספירות התחתונות 7*10=70. וזה גם הע' הזאת היא בגימטריה 70, והיא מסמלת גם את 70 אומות העולם. זאת אומרת 70 הרצונות השונים. שצריך לתקן אותם. עומר זה גם מאכל בהמה. עומר זה שעורה. זאת אומרת, זה החיטה אבל שהיא עוד לא למאכל אדם.
זה אומר שאני צריכה במהלך 7 השבועות להפוך את המאכל ממאכל בהמה למאכל אדם. אדם ובהמה תושיע, נאמר. איך אני מתקנת את הע' הזאת, של העומר עם הא' של האומר. א' זה תמיד אלופו של עולם, זה תמיד אלוהים, זה תמיד בינה. את הספירות התחתונות שהן כלי קבלה, אני מתקנת ע"י שאני משפיעה עליהם את הא'.
זאת אומרת, אני מעלה אותן לבינה. מעלה אותן למקום שיכול לעשות להן שינוי. המרה, מכלי קבלה בעל מנת לקבל, לכלי קבלה בעל מנת להשפיע. אז עמור או עומר זה תכונה של מדבר, לא של בהמה כבר. אם נהפוך את האותיות, אז גם מורא. זה מורא שמים, זה לא הכוונה פחד אלא יראת הרוממות.
אז כשמורא שמים הוא זה שינחה אותנו עד לקבלת התורה. אז כל פרשת אמור, היא תיקון של הע' הזה של ספירת העומר. כי מה קרה בעצם?
משתתפת: חשבתי שהע' זה גם עליה. צריך לעלות מהע' אל הא'.
אורנה: יפה שחשבת. יש סמכא בכתובים?
משתתפת: לא
אורנה: לא תמיד כל מה שאנחנו חושבים באסוציאציה, הוא יפה אבל אנחנו צריכים תימוכין. כי כל מילה בחכמה היא לא אסוציאציה חופשית, היא נתמכת על הרבה הרבה דברים. אם יש לך איזה סימוכין לזה תגידי בבקשה.
ממתי עד מתי סופרים? סופרים מפסח. מה קרה בפסח? בפסח התפשט אור מאוד מאוד גדול שמתוך כלי, שזה עם ישראל שנאנק מעבודה קשה ורצה חרות. ואותו האור הגדול הזה התפשט כדי שהם יוכלו לצאת אבל הוא הסתלק למחרת. זאת אומרת, שגם אנחנו, אנחנו יכולים לקבל הארה, תובנה גדולה, ואנחנו עלולים או מקווים, שהיא תמשך אבל זה לא ככה. היא מסתלקת.
וכשהיא מסתלקת אנחנו צריכים לגלות את החסרונות שלנו על מנת שהם יתמלאו שוב בהארה הזאת. בעצם כל 49 הימים האלה זה גילוי החסרונות, שזה כל מידה ומידה. כל כלי וכלי. בכל ספירה וספירה. אז היתה הארה מאוד גדולה באותו יום שהוא לא יום ולא לילה, שזה פסח, שזה לילה. ועכשו אותם כלים, כלומר בני ישראל, מתחילים לזכור את כל הנקודות.
את כל המקומות בלי אור. את כל המקומות שאנחנו מבקשים שהאור ימלא אותם. המאור. אמור זה גם מאור. והתורה נקראת מאור. מה זה מאור? זה לא האור, זה פעולת האור. שיכולה להחזיר אותי למוטב. זה אור חוזר. מאור זה אור חוזר. זה אור חוזר ומסך שהם כלי שאני יכולה להרגיש בו את הבורא וגם את תכלית הבריאה, כמשהו טוב. בכל פעולה ופעולה של הבורא, כל פעם, כל יום, אני מביאה את הכלי, את הרצון שלי למקום חדש לצורך חדש.
אז עכשו נתחיל עם הפרשה. הפרשה מתחילה בויאמר. יש הבדל בין אמירה לדיבור. אמירה זה יותר…
משתתפת: אמירה זה יותר רך.
אורנה: נכון מאוד. דיבור זה קשור למלכות. זה יותר חותך, יותר קשה, אמירה זה יותר רך. זה שפה רכה.
{א} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו
אז יש לנו 3 פעמים אמור. ויאמר, אמור ואמרת. 3 פעמים את הפועל הזה. המפרשים מקשים, אומרים למה זה נאמר ככה, אמור ואמרת. לכאורה היה יכול להיות כתוב, אמור אל בני הכהנים. אל בני אהרון הכהנים, או, וגם הם מקשים למה נאמר אל בני אהרון הכהנים? מה יותר אינטואיטיבי לכתוב? אמור אל…
משתתפת: או בני אהרון או הכהנים.
אורנה: נכון מאוד. והתורה גם כתבה, גם הפכה את הסדר, היא כתבה במקום אמור אל בני אהרון הכהנים, אמור אל הכהנים בני אהרון. אז אומר רש"י, אמור ואמרת, הפעמיים האלה, נקרא להזהיר הגדולים על הקטנים. זה מושג שידוע. מה זה להזהיר הגדולים על הקטנים? אנחנו יודעים שהמילה להזהיר זה שהגדולים מזהירים את הקטנים לפרוש מכל דבר טמא שאסור לעשות.
אבל רש"י כותב , להזהיר גדולים על הקטנים, ולא כתוב להזהיר גדולים את הקטנים. אז למילה להזהיר יש עוד משמעות. מה זה להזהיר? לא מלשון אזהרה, מאיזה לשון?
משתתפת: מלשון זוהר
אורנה: יפה מאוד. לשון זוהר. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע, זאת אומרת, שהגדולים בהתנהגות שלהם הם זוהרים. הם נתונים אור, דוגמא אישית לקטנים. כשאנחנו לומדים את העולמות, אז אנחנו יודעים שלידת עולם נעשית תמיד בעולם העליון. הזיווג דהכאה כדי ללדת עולם, נעשה אצל העליון. אמנם בבחינה יותר קטנה בעליון, אבל העולם נולד מעולם שמעליו.
וזה גם ככה בחיים שלנו. התינוק נולד מהאמא שלו. זה נראה לנו מאוד טבעי אבל לא כל לידה היא לידה כזאת. יש פריה ורבייה בטבע בצורות אחרות. אז בעולמות, הצורה הזו שהעליון עושה זיווג במסך שלו עצמו, כדי ללדת את התחתון, זה צורה שההריון והלידה שלנו , זה הסימן שלה. זאת אומרת הם נובעים משם. מאיך שזה נעשה בעליונים.
אז מי שמזהיר, הוא בעצם משמש כאור של זוהר, זה אור חוזר, כנתיב שהאור יוכל להתפשט גם לקטנים ממנו.
משתתפת: הלידה בעליונים זה קשור להקרבה?
אורנה: למה את שואלת את זה?
משתתפת: כי נראה לי, שבשביל שיוולד משהו חדש, צריך להקריב. בעצם יש איזשהו הקרבה בעליונים ואז יכול להוולד משהו חדש.
אורנה: העליון צריך מהבחינה התחתונה שלו, לרדת לבחינה התחתונה שלו ואז משם ללדת את הקטן. במובן הזה, כן, אנחנו לא מולידים מהראש ולא מהצואר. אנחנו מולידות, יותר נכון, יולדות, מהצואר התחתון. מצואר הרחם. אנחנו לא מולידות מהצואר שמתחת לראש.
מי שהיתה בהריון, יודעת שזה לא פשוט להיות בהריון. זה לקחת את המשאבים שלך, ולשמש אותם בעבור התחתון. אלא שבעולם הרוח זה קצת אחר במובן שבעולם הרוח אין העדר. זאת אומרת, זה שאת עושה זיווג על בחינה נמוכה, זה לא אומר, שהבחינה הגבוהה שלך נעלמה.
אז נאמר, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הולך מהכלל אל הפרט וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
מה היא המילה טמא?
משתתפת: אטימות
אורנה: בדיוק. אטימות. זאת אומרת, אמור לכהנים שהם הכלי שמקבל אור בשביל כל עם ישראל, שאסור להם להיות כלי אטום. זאת אומרת, שאסור להם להתקרב למוות. המוות שנקראת מלכות דמלכות, הנקודה שמסלקת את כל האורות. זאת שסילקה את האורות באינסוף ונשארה בחשיכה מוחלטת.
בחיים שלנו, הסתלקות האורות, אנחנו קוראים לו מוות. הסתלקות האור מהכלי זה נקרא מוות. לכן הכהן כאן על פני האדמה, אסור לו להיות במגע עם מוות. אמרנו גם שהכהן הישראלי הוא שונה מהכהנים של אומות העולם, כי דווקא העיסוק שלהם הוא במוות. ולכהן הישראלי אסור להטמא. אסור לו לבוא במגע עם משמסלק את החיים. עם מה שמסלק את האורות. עם משהו אטום לאורות.
זאת אומרת, אנחנו יכולים גם לחשוב על עצמנו ככהן, כי אנחנו אומרים, ועמך כולם כהנים, גוי קדוש בממלכת כהנים. שגם אנחנו, אם אנחנו רוצים להעביר אורות, אסור לנו גם כן להטמא. זאת אומרת, שאנחנו צריכים לקבל את האור בכלי אמיתי וכלי נכון ולא בכלי שיגרום לאור להסתלק או לחילופין, להנתן לקליפות.
אז מתי האור מסתלק או ניתן לקליפות? זה כשאנחנו רוצים את האור שלא בקדושה. מה זה קדושה? מה זה קדוש? קדושה זה הבדלה בין מה שנותן חיים ומה שלוקח חיים. מה שקדוש הוא מה שנותן חיים, ומה שלא קדוש או טמא, הוא מה שלוקח חיים.
כלי זה תמיד אישה, או נקבה, אז תכף נראה אם איזה נשים אסור לכהן להתחתן. הפרשה תצביע על סוגי הזיווגים המותרים והאסורים כדי שאנחנו נוכל לקבל אור בצורה נכונה לא לתוך הרצון לקבל שלנו.
בני אהרון נקראים כהנים גדולים. מה זה כהנים גדולים? זה שאני רואה את גדלות הבורא. לא את גדלותי שלי. ואני מתמסרת לרצון של הבורא ממני. אני שואלת אותו מה אתה רוצה בשבילי? וזה כל ענייני בחיים זה לדעת מה הוא רוצה בשבילי. זה מאוד קשה לחיות ככה וגם לדעת מה הוא רוצה בשבילי, הרי מאיפה אני יכולה לדעת.
אבל הכמיהה צריכה להיות הידיעה מה אתה רוצה בשבילי. כי כמו שלמדנו בתע"ס, שהאני שלי נמצא למעלה. האני שלי לא נמצא אצלי. האני שלי, העליון הוא זה שמחזיק את האני שלי. אז אם אני מחפשת את האני שלי אצלי, אז אני מסלקת אורות. אבל אם אני מחפשת את האני שלי בעליון, אז אני יכולה לחיות חיים בעלי ערך.
זאת אומרת, אני מבקשת מהעליון שיגיד לי בשביל מה באתי לפה. מה המטרה שהוא שם אותי פה. גם באופן כללי, בהקשר לזמן הזה, או בהקשר לעם הזה, או בהקשר לסביבה הזאת, וגם באופן אישי. מה אני באתי לתקן. גם תיקונים של צווים קרמתיים אבל גם התקנת כלי כדי שמשהו יוכל להתחדש בעולם. להתקן בעולם. שיעלה מהקליפות בחזרה להיות אצלו. להיות בעולם אצילות.
אז כל אחת מאיתנו כהן גדול, אם היא רוצה, אבל זה תובע מאיתנו היטהרות והתקדשות, והתמסרות לרצון הבורא. כהן גדול זה גם בחינת חסד, מתוך 6 הספירות, זה נקרא בחינת חסד, והכהן הגדול הוא למעשה הקב"ה, הוא נקרא גם הכהן הגדול. הכהן התחתון הוא הביטוי שלו בעולמות התחתונים, וההתמסרות הזאת לרצון הבורא נקראת בשפת הקבלה, השוואת צורה. מה הוא חנון אף אתה חנון. מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'.
משתתפת: מה זה לחפש את האני בעצמי ולעשות לעצמי?
אורנה: זה גם למצוא את ההגשמה העצמית שלי שלא בקשר לכלל. אני מגשימה את עצמי כזמרת. בלי שום קשר לכלל ובלי שום קשר לאלוהים. זה לא נקרא הגשמה עצמית, כי כשאנחנו לומדים את השתלשלות העולמות, היום למדנו את היחס בין האני והאין, שזה אותם אותיות.
כשהחלק התחתון, זה נקרא המלכות של העליון, החלק התחתון של העליון, הוא מתלבש בתוך החלק העליון של התחתון. זאת אומרת, הדבר הכי גבוה שבי, הוא בעצם כמו כלי לדבר הכי נמוך שבעליון. ושם יש נק' מפגש. העליון נותן את המלכות שלו לנק' המפגש והיא נקראת האני. אני נותנת את הכתר שלי וזה נקרא אין. למה זה נקרא אין?
כי בעצם זה נק' האמונה שלי. אני לא יכולה להשיג אותו. אני לא יכולה בעצם להשיג כל מיני שאלות על הבורא ועל עצמי דרך הדעת שלי, דרך השכל שלי, חייבת להיות מן נק' כזאת שהיא נעתקת מהשגתי והיא נק' החיבור. אז האני והאין האלה קשורים. דרך האמונה אני יכולה להגיע לאני שלי. דרך המעבר הזה של המקום שנעתק מהשגה שלי, אני יכולה להגיע למשמעות של החיים שלי.
שיהיה אני שלי שהעליון מחזיק את זה. נכון אנחנו תמיד אומרים בביוגרפיה, שלילד, האני שלו עדיין נמצא בהיקף והוא מוחזק מבחוץ. אז אותו דבר גם אנחנו. האני שלנו נמצא אצל העליון. ואם אני רוצה לשאול מי אני, אני צריכה להרים את הראש למעלה.
אני זוכרת שאחת המשתתפות אמרה דבר מאוד עצוב וזה נחרת לי, שחברה שלה נפטרה, אז הילדה שלה, בת ה- 9, נעמדה ליד הקבר ואמרה לאמא שלה, "אמא עכשו את מתה ואיך אני אדע מי אני?"
זה בדיוק אותו דבר, להבדיל. איך אני אדע מי אני, אם אני לא מסתכלת על האמא שלי למעלה. היא תגיד לי מי אני שזה נגיד בינה. וכל רצון שלי להגדיר את עצמי מתוך העולם הזה, מתוך תודעת העולם הזה, ומתוך הרצון לקבל לעצמי, זה נקרא האני הכוזב. זה יביא אותי להרבה ייסורים. זה אומר שאני כלי טמא. האור לא ירד לשם. כי אני בעצם חסמתי את המעבר הזה.
משתתפת: לא יודעת אם בגלל איך שתארת את זה, הדימוי הזה של שני החלקים שמתחברים, אחד חסר בשביל שהוא יפגוש את השני, זה מאוד בהיר כזה. זה מאוד חי.
פרשת אמור / מי השילוח
אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. נפש זה מלכות, זה כלי. כהן נקרא העובד ה' ורואה כי כל המעשים הנעשים בעולם אינם במקר' רק בהשגחה מאת הש"י ויודע כי רצון הש"י הוא רק להיטב לבריות. ולאדם כזה יוכל לבוא תרעומות כי יראה איזה מעשה ממדות דינו של הקב"ה. כי האדם שנגמר בדעתו כי העולם מקרה היא לא יכול לבא כ"כ לידי תרעומות כאשר יראה דבר הנהגה נגד רצונו כי יאמר מקרה הוא. יש כאן דבר מאוד יפה, שרי – יכולה להסביר?
הוא אומר שעובד השם, הכהן, שיודע שהמעשים שנעשים בעולם הם לא במקרה, הם בהשגחה של הקב"ה, דווקא הם הכהנים, או מי שיודע שהמעשים נעשים שלא במקרה, יכול לבוא בטענה או בתרעומת, כמו שהוא אומר, כי למה שהבורא יעשה את זה?
זה כאילו, זה שיש לו יחסים אינטימיים עם הבורא, זה שמאמין בבורא וזה שמאמין בהשגחה ובטובו, דווקא הוא בסכנה יותר גדולה.
לעומת, אלה שחושבים שכל מה שקורה פה הוא מקרי, הם לא יבואו בטענות כי הם יגידו, זה עוד מקרה. למי הם יבואו בטענות אם הם לא מאמינים? אם אני לא מאמינה שיש השגחה ואני מאמינה שהכל טבע, אין סכנה שאני אבוא בטענות לאלוהים כי אני בכלל לא מאמינה בו. אז הוא אומר, האזהרה היא דווקא לנו, בניגוד להרבה מורים אחרים, שתמיד אומרים, אוי מה בינינו וביניהם, כמה אנחנו רחוקים מהם.
אני חושבת שכדאי לחשוב על עצמנו בתור כהנים, כי אחרת אנחנו לא נקבל כלים להתקרב. אז אני אומרת, דווקא אנחנו, שאנחנו מאמינים בבורא ואנחנו משתדלים להאמין בטובו, וכל הביוגרפיה והחקירה הקרמתית, אנחנו משתדלים להסיק מזה שאין מקרה, דווקא אנחנו, בסכנה להיטמא בעמיו. אנחנו בסכנה. הוא אומר ככה.
אך האדם היודע כי הכל נעשה בידי שמים לזה יוכל לבוא תרעומות תרעומת. ועי"ז מזהיר הקב"ה לכהנים היינו לעובדי ה' לנפש לא יטמא בעמיו היינו שלא יהי' להם תרעומות על מדות דינו של הקב"ה לקב"ה יש גם דין, לא רק חסד.
כי טמא לנפש היינו תרעומות על הקב"ה כי עיקר תרעומות המצוי בעולם נגד מדות הדין. הוא על ההפסד וההעדר הנמצא בעולם ההפסד וההעדר. מה שאנחנו מפסידים ומה שאין לנו.
כמבואר בזוה"ק לכן צוה הש"י אמור אל הכהנים ואמירה היא בלחישה היינו ללחוש לעובדי ה' שלא יהי' להם תרעומות גם על מדות הדין כי תמיד כוונת הש"י אך להיטב אף שינהג במדות הדין גם אז כוונתו בעומק להיטב.
אמור אל הכהנים, כי איתא במדרש תנחומא משל למלך שאמר לטבח שלו בבקשה ממך שלא תראה את המת כל ימיך שלא תטמא פלטרין שלי, כי טבח הוא האיש הממונה על הכנת שמחה למלך, ועי"ז הזהיר אותו המלך מאחר שעבודתך הוא להוסיף לי שמחה ראה שלא תגרום עצבות כי ראיות המת המת זה הרצון לקבל לעצמי הוא היפך משמחה, וזה אמור אל הכהנים שיראו שלא יגרמו ההיפך ההיפך זאת אומרת ההיפך מקבלת אורות חכמה מאחר שנבחרו להוריד השפעות שמחה יש לנו שמחה ויש לנו תענוג. זה סוגי אורות. ולעשות נחת רוח להקב"ה בעבודתם.
אז מה בעצם הוא אומר לנו? הוא מאוד אנושי, מי השילוח. זה מאוד רך. הוא מבין אותנו. הוא מבין שיכולות להיות לנו תרעומת, שיכולה להיות לנו תרעומת. ואנחנו יכולים בגלל שאין לנו הבנה בעצם במקור של ההנהגה, אנחנו רואים רק את ההנהגה, אנחנו לא רואים את ההשלכה שמעבר ואת המחשבה שמעבר, יכולה להיות לנו תרעומת.
יש כאן מישהי שלא היתה לה תרעומת? שתקום. אף אחד לא קם. ודווקא התרעומת זה למי שמאמין, לא למי שלא מאמין. אני קצת לומדת עכשו על איוב. איוב האמין בהשם. הוא לא, לא האמין בהשם. הוא התחיל לפקפק בטובו של השם. עוד יותר מזה, באיכפתיות שלו. אז דווקא מי שמאמין, הוא זה שנאמרת האמירה הזאת לגביו: ְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
עכשו אני רוצה לעבור לצורות העבודה של הכהן, שנאמר בפס' ז' עם מי הכהן לא יכול להתחתן? מה זה חתונה?
משתתפת: זיווג
אורנה: נכון. עם איזה כלי אי אפשר לעשות זיווג? איזה כלי הוא לא כלי ראוי?
אז נאמר בפס' ז' אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו: והסימנים של זה בעולם שלנו, זה שלכהן אסור להתחתן עם גרושה. שזה לפעמים יכול להיות טרגי מאוד.
אחרי זה בפס' יג' נאמר וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח: {יד} אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה:
אז בוא נראה מה הרב"ש, הבן של בעל הסולם , איך הוא מסביר לנו מה זה כל הצורות האלה שאסור להתחתן איתם. אסור לעשות זיווג. איזה כלים אסור לעשות איתם זיווג.
פרשת אמור מאמר ערב – בכל יום יהיו בעיניך כחדשים – הרב"ש
שם המאמר, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים, וזה קשור לאישה הבתולה. שכל פעם מחדש אנחנו נהיה בתולים ובתולות. זאת אומרת שהרוחניות של אתמול היא תהיה כמו שלג דאשתקד.
אם היה לנו ייעוץ טוב אתמול, אז אמרנו, עכשיו הבנתי את הפטנט ואני באה עם אותו הלך רוח לייעוץ הבא אז אני לא מתחתן עם אישה בתולה. זאת אומרת, כל מפגש עם החיים צריך להיות בתול. זה נקרא אישה בתולה.
משתתפת: זאת אומרת שאם כל מפגש צריך להיות בתול, אז כל יום מחדש אני צריכה לייצר הבנות חדשות?
אורנה: בדיוק. כל יום מחדש את צריכה ליצור כלי חדש. כדי שהאור החדש – כל יום יש אור אחר – יוכל לרדת לכלי מתוקן ולא לכלי שהוא כבר משומש. במובן שמקובע, במובן שלא מתחדש.
הרב"ש מצטט בדר"כ במאמרים שלו משהו מהזוהר ואחרי זה הוא נותן את הפרשנות. הכל ברוח של אבא שלו, בעל הסולם.
זוהר אמור אות ל"ח: "כי אם בתולה בעמיו יקח, שואל: ולמה צריכים שיקח רק בתולה, בלי פגם? ומשיב: אישה היא כוס של ברכה, שאם טעמו פגמו, כלומר, שמרמזת על המלכות, הנקראת כוס של ברכה, וכו'. והכהן המקריב, צריך להיות בלי פגם".
הכהן הוא שמעביר בסופו של דבר את האורות לעם, לישראל. והוא חייב להיות בלי פגם. זה כמו המלכות שמעבירה את כל השפע לתחתונים. זה נקרא כוס של ברכה. ברכה זה חיבור, זה הברחה, שאם יש פגם, אז האור לא עובר או שהוא לא עובר נכון.
ויש להבין: מה מרמז לנו זה בעבודה? כשהוא אומר בעבודה, זה מה שאנחנו קוראים העבודה הרוחנית שלנו. האר"י הקדוש אומר על מלכות שהיא כל יום חוזרת להיות בתולה. שפירושו – היות ששורש המלכות הוא נקודה, וכל הט' ספירות שבה הן בבחינת תוספת, לכן כל יום היא נבנית מחדש, כלומר – שכל יום מתחלת עבודה מחודשת לבנות את המלכות עד בחינת הגדלות שלה.
זה כמו הלבנה. היא נבנית נבנית נבנית, אחרי זה מתחילה להחסיר ואז היא הופכת להיות נקודה. זאת אומרת אנחנו לא רואים אותה. ואז היא מתחדשת. אנחנו יודעים שישראל מונים ללבנה ולא לחמה. התכונה של ישראל זה תמיד התחדשות, כל יום היא נבנית מחדש. אנחנו גם, מה שלמדנו בתע"ס שהט' ספירות שלה, בכלל לא אצלה, יש לה רק את הנק' של הכתר, ואם היא צריכה להבנות ע"י זעיר אנפין, היא צריכה כל פעם לרכוש מחדש את הט' ספירות שלה. וזה גם חודש. חודש מהמילה חדש.
כל יום הוא בחינה מחודשת – שמעלים כלים מבי"ע לאצילות, ומוציאים אותם מהמקום שנפלו לתוך הקליפות, ומעלים אותם לקדושה.
המשפט הזה בלי קשר למאמר זה העבודה שלנו. מה אנחנו בעצם עושים כאן על פני האדמה? אנחנו מעלים שברי נשמה. כלים זה גם כן אור. שהאדם הראשון חטא והנשמה האינטרנט הנשמתי הגדול הזה התפרק וירד לקליפות. מה זה לקליפות? זאת אומרת שהוא קיבל עכשו, הכלי הזה במקום לקבל את האור מהקדושה הוא מקבל את זה מהקליפות.
זאת אומרת, שהוא מקבל את זה מזה שנותנים לי כבוד, ומזה שיש לי הרבה כסף, ומזה שיש לי תאווה כזאת ותאווה אחרת. כל עוד הוא בעולמות פרודא, זה נקרא עולמות בריאה, יצירה, ועשייה והעולם הזה, הכלי הזה שהוא חלק מהנשמה הגדולה של אדם ראשון, כל אחד ואחד מאיתנו מקבל את התזונה שלו מהקליפה.
התפקיד שלי זה לזהות מה היא הקליפה שלי, ולעלות את הכלי הזה שיקבל את האור מהמקום הנכון. אם יש לי למשל רצון להיות בעלת משמעות, והקליפה אומרת לי, את תהיי בעלת משמעות אם את תהיי כוכבת רוק, שיהיו לך מלא מלא מעריצים וכל הזמן יעשו לך לייקים. הרצון למשמעות זה הכלי, שהוא רוצה מילוי. זה אני. אני רוצה מילוי. כולנו רוצים מילוי. כולנו רוצים עונג כולנו רוצים משמעות.
אבל בגלל שזה נשבר, הנשמה הגדולה של אדם הראשון נשברה, כל הרצונות האלה שזה הכלים, ירדו לעולמות שנותנים להם אור מזויף. אז מה התפקיד שלנו? זה לקחת את הכלי ולחלץ אותו מהלפיתה של הקליפות ולתת לו את האור אבל בצורה נכונה. בצורה שתמלא אותו ותתן לו את העונג אבל לא בצורה מזויפת ולא בצורה שבסופו של דבר היא הרסנית.
אז הוא אומר, כל יום מה שקורה, שהמלכות מעלה, המלכות זה הנשמה שלנו, היא מעלה את הכלים שנפלו, את הנשמות האלה, את השברי נשמות, הנשמות השבורות, מעלה אותם מעולמות הקליפה, ששם הם מתמלאים באורות מזויפים ומוצצים את דמם בסופו של דבר, מעלה אותם בחזרה לקדושה. זה התפקיד.
ובעבודה מתבאר זה – שכל יום האדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים מחדש, ולא משתמש עם מה שהיה לו מאתמול, היינו לומר, שהוא התגרש ממנה ולוקח אותה בחזרה, אותה המלכות שמים.
אז אתם רואים שהוא לא יכול להשתמש בגרושה, במי שהוא גרש, ולקחת אותה חזרה. כל יום הוא צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים מחדש. שמים זה זעיר אנפין, זה המלכות של זעיר אנפין. זה המלכות המתוקנת – כלי מתוקן, כל יום מחדש. זה לא כלי שהוא כבר גרש. זה נקרא גרושה.
או שהיא נעשית אלמנה, זאת אומרת שהאדם מת מבחינת הרוחניות, מבחינת "רשעים בחייהם נקרא מתים". זאת אומרת שכל האור הסתלק מהחיים שלו, כל החיות, כל העונג, שבאה מהקשר לבורא. אז היא כבר אלמנה. זאת אומרת, הוא מת אז היא אלמנה. אז אישה כזו הוא לא יכול להתחתן איתה.
או שחלל אותה היות שרוצה לקבל על מנת לקבל עשאה חלל פנוי מאור. ואח"כ האדם רוצה לקבל אותה המלכות שמים שוב.
אלא האדם צריך כל יום לקבל בחינת מלכות שמים כדבר חדש. והמלכות שמים שהייתה לו אתמול, הוא לא משתמש עמה זה זיווג שכבר היה. עכשו הוא צריך זיווג חדש של אור וכלי. מפגש חדש עם המציאות, מפגש חדש יצירתי, מה שאנחנו קוראים באנתרופוסופיה מחשבה חיה. לפגוש את המציאות עם מחשבה חיה.
אלא שהוא לוקח עכשו בחינה חדשה, כלומר שבמלכות זו עוד לא פגם, מטעם שהיא עתה בחינה חדשה. וכל התורות שלומד היום בנוגע לעבודת ה', צריכים להיות עם פירושים חדשים, לא משל אתמול, כי התורות של אתמול הוא כבר פגם אותם, אלא צריך להיות בתולה".
אז אם אני אסכם כל כלי וכלי, אז אנחנו נגיד ככה. כל צורות הכלים האחרות זה עבודה בתוך הדעת. בתוך הרצון לקבל בתוך הדעת ולא עם האמונה. ויש סכנה שאנחנו ניפול לכל הצורות האלה. אז האלמנה זה אלה שהאורות הסתלקו ממנה. כי מוות זה הסתלקות אורות. כשאנחנו מתים אז בעצם הניצוץ נשמה הזה שנמצא בתוכנו פשוט עולה למעלה והגוף הפיזי חסר משמעות.
הנשמה שלנו לא מתה. היא נצחית. הנשמה שלנו נצחית. אבל כשאנחנו מתים פה בעולם הפיזי, היא עולה עם הפירות שהיא הרוויחה פה דרך העבודה שלה בתוך העולם הזה. אז זה נקרא הסתלקות אורות. זה אלמנה. אז הוא אומר, אל תהפוך את הכלי לאלמנה. כי אם אני משתמשת ברצון, באורות לטובת הרצון לקבל שלי, במקום לברך אחרים, במקום לחבר אחרים, זה נקרא בחינת אלמנה.
גרושה, אפשר להגיד, שאני מגרשת מעצמי את מידת ההשפעה. אני מסרבת לעבוד בשביל החיבור לבורא, אני עובדת רק בשבילי, בשביל עצמי ובשביל האינטרסים שלי. זונה, הוא לא דיבר כאן על זונה, אבל זונה זה מי שמזין את עצמו בדברים הלא נכונים. בדברים שמנפחים את האגו שלו. את הרצון לקבל שלו. אז הוא מתנפח אבל בזנות. בדברים לא ראויים.
וחללה אמרנו, הוא לא מתייחס באופן מקודש לרצון שלו. הוא לא מפריד את הרצון משאר רצונות, פחות נכונים ופחות מקודשים. אמרנו שכשאני לא מצליחה לעשות משהו אני צריכה לבדוק שאני רוצה לעשות משהו. אם אני לא מצליחה, אני צריכה לשאול את עצמי…
משתתפת: מאיזה מקום באתי. מאיזה מקום אני עושה את זה.
משתתפת: מה המוטיבציה שלי, מה האינטרס שלי?
משתתפת: איזה רצון יש לי שם יותר דומיננטי…
אורנה: בדיוק. אני מגלה שיש לי רצונות נוספים וסותרים. והם יותר חזקים. נגיד שאני רוצה לרזות 3 ק"ג. אני כבר רוצה בערך חצי שנה. אבל יש לי רצון יותר חזק, זה לאכול את העוגה ששרי קנתה . אז למה אני לא מצליחה? אני מאוד רוצה לרזות. אני לא מצליחה כי הרצון השני לאכול משהו מתוק, משהו לא בריא, הוא יותר חזק. לכן זה נקרא חללה. אני מחללת את הרצון המקודש ולא מקדשת אותו. אמרנו קידוש זה הבדלה. מבין הרצונות האחרים שסותרים ולא מאפשרים לי לרצון הזה, להיות כוס של ברכה. כוס של חיבור.
משתתפת: כשהוא מדבר על זיווג אז הוא בעצם מתכוון לאיזה רצון אני באה. עם איזה כוונה אני באה לכל דבר? זה זיווג?
אורנה: לא. זיווג זה המפגש שלך עם העונג שהבורא נותן לך. זיווג זה תמיד בין שני דברים. אנחנו נקראים כולנו כלי. הבריאה נקראת כולה כלי. כי אנחנו מקבלים. והבורא הוא האור. כי הוא הנותן. אז כשבורא בא לתת לי את העונג מכל סוג, את המחשבות החכמות, את הרגש הטוב. כשהוא בא לתת לי את זה, הוא צריך לפגוש אותי עם כלי שבהשוואת צורה.
אם הוא רוצה, נגיד, לתת לי מחשבות טובות והכלי שלי הוא כל הזמן רק חושב איך אני לוקחת את מה שהוא נותן לי ומנצלת את העולם, אז אין שיווי צורה. זה כלי אלמן או גרוש, או חלל, או זונה.
משתתפת: זה מה שהתכוונתי. איזה כלי אני. עם איזה כוונה אני באה.
אורנה: בדיוק. עם איזה כוונה אני באה לזיווג. הכוונה זה לא הזיווג.
משתתפת: עם איזו כוונה אני באה לזיווג…
אורנה: הזיווג מתרחש על הכוונה. זה נקרא מסך. אבל זה זיווג בין אור לכלי. בין שניים. בין בורא לנברא. כי אם זה זיווג טוב, אז מה קורה בין גבר ואישה כשיש זיווג נכון. מה יוצר?
משתתפת: תולדות
אורנה: בדיוק. אם את תלכי בהשאלה שהוא בהשאלה חללה או אלמנה, לא ייצא תולדה. וכל זיווג צריך להוציא תולדה. זיווג זה לא תולדה רק של בנים ובנות פיזיים. זה של הבנות לקדם את האנושות. אם אני צריכה לקדם את האנושות אז צריך להיות לידה של משהו חדש.
משתתפת: אז בעצם הכלי שלי תמיד צריך להיות בתולה.
אורנה: הכלי שלך צריך להיות בתולה, גם הגברים צריכים להיות בתולה. והכלי שלך צריך תמיד להיות מקודש. זאת אומרת, מובדל בין מה שמאפשר חיים ומה שמונע חיים. הוא תמיד צריך להיות טהור. זה העבודה שלנו.
משתתפת: חללה גם יכול להתחבר לענין של החלל הפנוי. גם שם נמצאים כל הרצונות.
אורנה: והקליפות גם. נכון. זה גם חול. מהמילה חול, זה לא קודש.
פרשת אמור זה פרשת כל המועדים. למעשה כשלומדים יום הכיפורים צריך לחזור לפרשת אמור. כשלומדים סוכות צריך לחזור לפרשת אמור. תסתכלו גם בזוהר, כל המועדים. ובסוף הפרשה יש סיכום מאוד מעניין על בן האישה הישראלית שנלחם עם בן האישה המצרית שזה עוד צורה של שימוש פגום בכלי.
האיש הזה הוא תולדה של דיבור מיותר. אימו זה שלומית בת דברי. דיבור זה מלכות והמסך של המלכות נקרא פה. חז"ל אומרים על אותה שלומית, למה קוראים לה שלומית בן דברי? היא היתה ישראלית והאבא של הילד שלה היה מצרי. שהיא כל הזמן יצאה החוצה ואמרה שלום לזה ודיברה עם זה ודיברה עם זה עד שמרוב שהיא דיברה, איש מצרי פרש את הדיבור שלה כהזמנה. ואז הוא בא ושכב איתה ויצא אותו ילד שהוא תערובת. מצרי זה רצון לקבל לא מתוקן.
נאמר עליה שהיא היתה קלת דעת ופטפטנית. אז חסרת הבחנה בדיבור זה גם כן תכונה שאנחנו צריכים לאמץ, זה לא להיות פטפטנים. זאת אומרת, להיות בעלות הבחנה בדיבור שלנו.
משתתפת: הפטפטנות זה למעשה לא עושים ברור. אם לא עושים ברור אז אין קדושה.
אורנה: נכון. ואם לא עושים ברור ואת מחלקת את הדיבור שלך ואת הנחמדות שלך, אז אנחנו יכולים לקרוא לזה גם קליפת חסד. את לא שמה לב לאן החסד מתפשט. גם חסד יכול להיות לו קליפה. אם לחסד אין גבול אז הוא קליפה. אז את דיברת וזה התפשט לכל עבר ואותו מצרי פרש את הדיבר שלה כהזמנה. כמובן שזה משל אבל זה משל גם בשבילנו לשמור על הדיבור שלנו. ממש לא להגיד דברים מיותרים.
אולי נקח תרגיל להשבוע, דברים מיותרים יכולים להיות מכל סוג. למשל שיש שקט ולא נעים לי אז אני ממלאה את השתיקה בפטפוט.
כל מיני סוגי פטפוטים, דיבורי סרק, שאחרי זה התולדה שלהם זה אותו איש שקילל את השם.
משתתפת: פטפטנות זה גם יכול להיות קשור לרצונות סרק. כמו שיש דיבור אז גם הרצונות, אתה רוצה גם את זה וגם את זה וגם את זה, מרוב רצונות אתה כבר לא מגיע לרצון הנכון והאמיתי שלך.
אורנה: יפה מאוד מה שאת אומרת. נכון. זה כמו הסיפור בין האישה הישראלית ובין האיש המצרי, מגיע לו יותר התייחסות אבל אולי בשנה הבאה. אפשר לצרף אותו לכלים הלא ראויים.
שבת שלום!