ד' באייר תשפ"ב, 5 במאי 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט טו)
{א} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: {ב} כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו: {ג} וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא: {ד} לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ: {ה} לֹא (יקרחה) יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת: {ו} קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי יְהוָה לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ: {ז} אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו: {ח} וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם:
אז אנחנו בפרשת אמור. אמירה זה צורת דיבור יותר רכה מאשר דיבור, צורת פניה יותר רכה מאשר דיבור. נאמר בעשרה מאמרות נברא העולם. ויאמר אלוהים. אבל יש בה כמובן את הכוח של הדיבור וכאן בעצם הפרשה הזו מדברת על טהרה. לטהר את הכלי.
הכהן הגדול הוא הכלי שמייצג את כל בני ישראל ומקבל את האור בשבילם. ויש שני שלבים לקבלת האור, הראשון זה טהרה, זה מטהר את הכלי, והשני זה הקדושה. הכלי כבר מוכן, ומבדיל את עצמו מכלים אחרים, מרצונות אחרים. כלי זה רצון. ויכול לקבל את האור לקדושה.
הכהנים צריכים לשמור. דבר ראשון לשמור על הדיבור שלהם, על האמירה שלהם, על מוצא פיהם, שיהיה טהור. בסוף הפרשה אנחנו נמצא את בן המצרי. ונראה שהוא מובא שם בניגוד לאמירה היוצרת, הבוראת חיים, אנחנו פוגשים אותו מקלל.
אנחנו נראה, מה זאת אומרת שהוא מקלל ומה פרוש לסקול את מי שמקלל. חיים ומוות ביד הלשון. והתפקיד של הדיבור, של המאמר, זה לתת חיים או לתת משמעות.
האדם הראשון התבקש ע"י הבורא, לנקוב בשם, לקרוא שם לכל חיה. וגם אומרים, צדיק עוזר והקב"ה מקיים. זאת אומרת, אם אתה מגיע למקום של צדיק, לדרגה של צדיק, שמצדיק את כל מה שאתה רואה, זאת אומרת, שרואה את הכוונה האחת מאחורי ריבוי התופעות, אז אתה יכול לגזור, לבקש, לדבר והבורא יקיים.
מי הצדיק הראשון שביקש והבורא קיים? אברהם אבינו.
סביבת העבודה שלנו כאן היא של אמור ואמרת. יש כאן למעשה 3 פעמים את השורש הזה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם יש לנו כאן בעצם 3 צורות. צורה ראשונה זה ה', מתחתיו משה, מתחתיו הכהנים.
הפתיחה הזו של אמור ואמרת, זה הדגשה, ויש במילה אמור מ' וזאת מ' פתוחה. ההיפך ממ' סגורה. מ' סגורה, זאת אומרת, מ' סופית, היא משהו סגור, היא כמו עיבור, כמו רחם. וכשהמ' נפתחת, מ' רגילה, הצורות של האור יכולות לצאת ממנה. מה שהיה גנוז בה, יכול לצאת ממנה. ואמרת, זה אחרי שהאור מתקבל, זה כבר פעולה של הנברא, שיכול להמיר את האור. זאת אומרת הוא מקבל את האור על מסך, על כוונה, על כלי טהור, על כלי שרוצה לקחת את האור על מנת להשפיע, אז הוא עושה המרה.
יש לנו את האמור עם האור שיוצא, האור שגנוז יכול לצאת החוצה. ויש לנו את ההחזר, האור חוזר ע"י ההמרה. אתה אמרת. אז הבורא פותח לנו מקומות שיכולים להאיר. איזה מקום למשל? מקום זה לא במובן הפיזי. למשל, הקבוצה שלנו. לימוד בקבוצה זה מקום שיכול להאיר. אנחנו יוצרים כאן כלי משותף ואומרים דברי תורה, דברי המאור, וזה מאיר לתודעה שלנו. והמילים שמאירות בתודעה שלנו משנות אותנו. זה המקורות שיכולים להאיר, אמרנו פעם, ספרים, סופרים, קהילה, מורה.
והמילה אמור, אם נהפוך אותה, נמצא גם את המילה מורא. יראת השם.
בפרשה הקודמת, בפרשת קדושים נאמר לנו: "קדושים תהיו כי קדוש אני". הפרשה הזו היא ביטוי של הקדושה. אנחנו, נאמר לישראל: "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כולנו מבחינת כהנים לכן כל ההוראות האלה כאן הם בשביל כולנו. תכף ננסה להבין את הפנימיות של ההוראות האלה.
מי זה הכהן?
הכהן הוא זה שבעצם יוצר קשר עם הבורא. נראה איך אנחנו אמורים ליצור קשר עם הבורא.
דבר נוסף, אני רוצה להתייחס למילה נפש. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו: לנפש, הכוונה לאדם.
אנחנו דיברנו באחד המפגשים על עש"ן. עולם, שנה, נפש. זאת אומרת, נפש זה האדם, זה אנחנו, זה התודעה שלנו, זה המעשים שלנו. עולם זה המקום שבו אנחנו מתקדשים. למדנו על מקום ההתקדשות. איפה זובחים זבח? איפה מקריבים קרבן?
משתתפת: במקדש הפנימי?
אורנה: קודם כל נדבר חיצונית. במשכן. וזה נכון שהמשכן הוא בעצם המקדש הפנימי. אבל נקבע מקום פיזי. וחשוב שיש מקום פיזי, הוא סמן. הוא לא הדבר עצמו, אבל הוא הסמן. כמו שארץ ישראל היא סמן של עולם אצילות. של להיות אצלו. כל עוד אנחנו לא בארץ ישראל אנחנו בגולה, אנחנו לא אצלו. ארץ ישראל היא סמן.
אז המקדש, או המשכן הוא סמן. ונכון המקדש העתידי, או המקדש המודרני, או המקדש של היום, ושל תמיד, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אז יש לנו מקום ויש לנו גם זמן.
על הזמן הוא ידבר במחצית השניה של הפרשה כשידבר על המועדים. על הזמנים שאנחנו מזומנים. בכלל עם ישראל יותר מקדש את הזמנים מאשר את המקומות. אפילו הבית שלנו, אני אומרת את זה באופן סימבולי, אם אנחנו מכינים אותו לשבת, ועושים את כל הטקס, אז הוא הופך להיות קדוש. אבל מה קורה ביום ראשון? הוא חוזר להיות בית רגיל. את אותו בית אנחנו עושים גם בחג הפסח.
זאת אומרת המקום נעשה מקודש רק דרך הזמנים. עם ישראל יותר מקדש את הזמנים מאשר את המקומות, מחשש, בין היתר, של עבודה זרה. מקומות מקודשים יכולים להפוך לעבודה זרה, שאנשים יתפללו למקום עצמו. ואנחנו יודעים שהמקום, למעשה, זה השם של הבורא.
אז מי הוא האדם האידיאלי? מודל האדם בפרשה הזאת? הכהן. הוא מייצג את הדמות של האדם האידיאלי, או האדם האמיתי. הכהן זה תמיד ימין. זה תמיד חסד. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲֲרֹן הזוהר הקדוש אומר למה צריך להגיד בני אהרון? אם כבר הכהנים. האין אנחנו יודעים שזה בני אהרון? אז אומר הזוהר, אנחנו צריכים לזכור שהכהנים הם משבט לוי.
משתתפת: אהרון שהוא לפני שהיה כהן, היה לוי.
אורנה: אהרון במקור שייך לשבט לוי. שבט לוי זה השמאל. בוא נגיד שאנחנו מכירים את לוי ושמעון בנסיבות פחות טובות. הם הרגו באנשי שכם. הם שבט של שמאל, של מלחמה, אבל אהרון הכהן יסד שושלת חדשה בתוך שבט לוי. לכן מזכירים נאמר אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲֲרֹן זאת אומרת, הוא עשה המרה משמאל לימין. נאמר בזוהר שהכהונה ניתנה לבני אהרון לעולמי עד בגלל התכונה של אהרון שהוא שואף שלום והוא עשה למעשה את תיקון חטא האח.
מי בעצם חטא בחטא האחים? קין והבל. דרך אגב, על החטאים בנצרות, אין מחילה. הכל נמחל רק כשמגיע, מה שהנצרות קוראת לו המשיח, ואז הוא מכפר על הכל דרך הסבל שלו. היהדות אומרת, לא. במהלך ההיסטוריה, חלק מהחטאים תוקנו. את חטא קין והבל, תיקנו אהרון ומשה, בעיקר תיקן אהרון.
מי היה הבכור בין משה ואהרון? אהרון. ובכל זאת, משה קיבל את ההובלה. ולא היה שום תרעומת מצד אהרון. זאת אומרת, הוא נתן לאחיו הקטן את ההובלה, הוא קיבל את רצון הבורא שמשה יהיה זה שיוביל את עם ישראל. שהוא יהיה הנביא ובעצם אהרון נרתם, לשרותו של משה.
אהרון, הכהן הגדול, יכל להכנס פעם אחת בשנה לקודש הקודשים, ביום הכיפורים. יום הכיפורים זה הזמנה, מעבר לשבת, שזה הזמן הכי קדוש. זה הזמנה של הבורא את הנברא הנשגב, הנברא האולטימטיבי למפגש. למפגש הכי עצמתי ואהרון הכהן היה יכול להכנס רק עם 8 לבושים, כל לבוש קשור לספירות, קשור למסכים, פעם אחת בשנה.
כמה פעמים בשנה משה יכל להכנס לקודש הקודשים? מתי שהוא רצה. מה הוא היה צריך ללבוש מיוחד? שום דבר. צריך להבין את ההבדל בין הדרגה של משה לאהרון. בכל זאת אהרון נקרא איש שלום. תמיד רצה להשכין שלום. בחטא העגל הוא רצה לפייס אותם, שיחכו עד שמשה יגיע, להמשיך זמן, בסופו של דבר נפל. אבל הוא השכין את השלום ולכן הכהונה ניתנה לבני אהרון כאנשי חסד. כי כהן לא יכול להיות איש, שהוא לא חסד, הוא חייב להיות צד ימין כי צד ימין זה השפע, צד שמאל זה המקבל.
צד ימין זה השפע שיורד, וצד שמאל זה המקבל. וקו אמצעי שהוא משה. משה גם עשה המרה. הוא היה ימין, הוא עבר לקו אמצעי שמאפשר את אחדות הניגודים.
הפרשה תתאר איך הכהן, שזה אנחנו נגיד. כולנו היום צריכים להיות כהנים כי כולנו צריכים לבנות כלי. כלי מתאים. והכלי הזה קשור באכילה. מה זה אכילה? מה אנחנו עושים כשאנחנו אוכלים? מבררים. זו פעולה של ברור. מה ראוי ומה לא ראוי. מה ישאר ויצמיח אותנו ומה יצא החוצה.
וגם בהתרחקות מהמוות. הברור בין חיים למוות. הכהן בישראל, בניגוד לכהנים באומות אחרות, הוא לא עוסק בקידוש המוות. ישראל לא מקדשים את המוות. מבחינת ישראל, המוות טמא. מה זאת אומרת טמא? שהאור עזב את הכלי. מכיון שהאור עזב את הכלי, האור הסתלק, הכלי כשלעצמו טמא. כלי בלי אור הוא טמא. לכן יש גם את הציווי, גם בעולם הפיזי, שכהנים לא יכולים להכנס לבית קברות.
אז יש לנו בפרשה את האופן שכהן צריך/ אנחנו, להכין את הכלי. המקום, כמו שאמרנו, זה המקדש, זה ישראל, זה ירושלים, זה הלב. זה המקום שבו בסופו של דבר, אנחנו נוכל לעמוד ככלי פנים מול פנים אל הבורא, כמו שהיה באין סוף, במחשבת הבריאה. הכלי והאור היו באחדות פשוטה. אנחנו צריכים לעמוד, זה נקרא וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים (זכריה יד ד) פנים מול פנים. הכלי כל כך טהור. הכלי זה הנשמות שלנו, כל כך טהורות, כל כך זכות, כל כך בהשוואת צורה לבורא, שאנחנו נקבל את כל האור האפשרי, את כל הטוב האפשרי שהבורא רוצה לתת לנבראיו. זה נקרא, תיקון פנים בפנים.
והזמן, כמו שאמרנו, זה הזימונים השונים שבאים לידי ביטוי – בראש וראשונה, זה השבת. השבת היא הסמל לאלף השביעי, שזה גמר תיקון, שכל עולם תיקונים… אלוהים "שבת מכל מלאכתו אשר עשה.", אבל הכין לנו את הסימולציה הזאת שנקראת עולם התיקונים, והכניס אותנו בתוך משחק המחשב הזה, ראה איך אנחנו משחקים בו – חלק היו טובים, חלק היו רעים, חלק סבלו, חלק לא סבלו. עשה את כל המשחק הזה כדי לתת לנו יכולת להתפתחות והמשחק נגמר. באלף השביעי יוצאים מהסימולציה ומגיעים למציאות עצמה.
ובמציאות עצמה הכל טוב, לֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה ה) לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח (שמואל ב יד יד). נגמר המשחק. השמש תזרח על הצדיקים ועל הרשעים. אנחנו עושים את מיטב יכולתנו בתוך הסימולציה הזאת. אז קודם כל השבת, זה מועד שנקבע מלמעלה התערותא דלעילא.
יש מועדים אחרים, רגלים, מהמילה הרגלים, שנקבעים מלמטה ע"י הנברא. המועדים זה התוועדויות שלנו עם הבורא. הזדמנות לצאת מהחולין שאנחנו חיים את הקיום היומיומי, כדי לפגוש את הבורא.
אנחנו בפאתי יום העצמאות. צריך להגיד שהחובה לעלות לארץ ישראל, מאז ומתמיד, היתה חלק מהתיקון ואת התיקון השלם אפשר לעשות רק בזמן מקום ונפש מתואמים. המקום הוא ארץ ישראל. נאמר שתמיד כשאומות העולם נותנות את האישור שלהם לעם ישראל לעלות בחזרה, עם ישראל יכול לעלות.
גם פרעה נתן את האישור שלו, למרות שזה היה אחרי הרבה מכות. אם עם ישראל נשאר בגלות יותר מהזמן שהוא צריך זה נגמר רעות. אז יש לנו היום יהדויות בכל העולם, ובמיוחד בארה"ב, שיכולות לעלות לארץ מפני שיש רשות מאומות העולם ב- 48 לעלות.
אומות העולם, זה אומר הרצונות. כל 70 הרצונות. כל 70 העמים, שהם מאשרים את הרצון של קו אמצעי. את הדרך המוסרית שמוביל עם ישראל. את הדרך של אמונה, לא של דעת. של אמונה מעל לדעת.
את הדרך שאומרת שבסופו של דבר, למרות שאנחנו יכולים למצוא סיבות ארציות לדברים, גם להקמת מדינת ישראל, הסיבה ועילת העילות, זה הבורא. וזו הדרך של ישראל. וזו דרך שלא אהובה על אומות העולם. וכשאני אומרת אומות העולם, אני מדברת גם באדם אחד. אומות העולם שבתוכנו. הרצונות להבין הכל בדעת. אם אנחנו לא מבינים בדעת אנחנו מרגישים מושפלים.
הדרך של האמונה מעל לדעת, זה הדרך של האמונה שהכל נהיה בדברו, ואין שום דבר כאן שהוא סיבה ותוצאה פשוטה, גם אם זה נראה לכאורה שדבר ארצי הוא סיבה של דבר ארצי אחר.
כל יתר הגלויות שעם ישראל התמהמה, גרוש ספרד, גרמניה, שעם ישראל התמהמה, הוא סבל מאוד. באדם אחד – אם אנחנו גולים מדעת, זאת אומרת, שאנחנו לא יודעים אותו, את הבורא, אז פורענויות יכולות לבוא אלינו באופן אישי. עם ישראל ניסה להיות ממלכת כהנים בכל העולם ובאמת זה הצליח לו. כל מקום שישראלים מגיעים, מאז ומתמיד, המקום הזה פורח. אבל אי אפשר לקיים את המשימה הזאת עם חלק ממרכיבי השלישיה הזאת, זה חייב להיות ארץ ישראל.
מי שלא מתחבר לזה באופן כללי, יכול להתחבר לזה באדם אחד. בארץ ישראל שלי. בירושלים שלי, במקדש שלי, בלב שלי.
ציטוט מהזוהר, בעל הסולם:
אמור אל הכהנים בני אהרון, שואל, מהו הטעם שכתוב כאן בני אהרון? וכי אינני יודע שהם בני אהרון. ומשיב, אלא הם בני אהרון מלמדנו ולא בני לוי. כי אהרון הוא התחלה לכל כהני העולם. כי בו בחר הקב"ה מכל, כדי לעשות שלום בעולם. ומשום שדרכיו של אהרון העלו אותו לזה. כי כל ימיו של אהרון היה משתדל להרבות שלום בעולם. ומשום שדרכיו כך העלנו הקב"ה לזה, לכהונה, שיכניס שלום בפמליא של מעלה. כי ע"י העבודה שלו, הוא גורם זווג קב"ה ושכינתו, ונעשה שלום בכל העולמות ומשום זה, אמור אל הכהנים בני אהרון.
יש כאן טענה רדיקלית. מה בעצם אומר הזוהר?
משתתפת: שע"י העבודה שלנו אנחנו עושים שלום בעולמות למעלה.
אורנה: נכון. אנחנו משפיעים על העולמות הרוחניים. זאת אומרת, שהמעשים שלנו לא משפיעים רק על כדור הארץ, או על האנושות, אלא, על כל הכוחות הרוחניים שבעולמות הרוחניים.
אז האדם העובד, האדם המתפתח, אנחנו יכולים לקרוא לו כהן.
אומרים לכהן איזה אישה מותר לו לקחת? מה זה אישה בקבלה? כלי. שאליו יכול להכנס האור. בעצם אנחנו הנבראים, כולנו אישה, לגבי הבורא. כולנו כלי, שהאור האלוקי יכול להכנס אליו, בהתאם לטהרה שטיהרנו את הכלי שלנו.
האור האלוקי הוא תמיד אחד. אנחנו יכולים להגיע לגמר תיקון עכשו, באופן אישי, כל אחד, אם הכלי שלו מוכן. עדיין לא ברמה הקולקטיבית של כל האנושות או של כל ישראל, אבל ברמה האישית, היו אנשים שחיו כבר בגמר התיקון, חיו בעולם הבא. מפני שהכלי שלהם היה מטוהר. כלומר, שכל כולם היו מוקדשים לנתינה לעולם. לא היה להם שום דבר יותר בפרטיות. לא במובן שלא היה להם אני, אלא במובן שכל האני האינדיבידואלי, הפרטיקולרי שלהם, הוקדש לאנושות כולה. אז היו דברים מעולם גם בקרב העם היהודי וגם בקרב אומות העולם.
אז הכהן צריך לבנות את עצמו ככלי. איזה כלי מותר, או ראוי לזיווג עם האור? אז הוא אומר כך {ז} אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹהָיו אז מה כן? לא אלמנה, לא גרושה, לא זונה ולא חללה, אז מה כן?
{יג} וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח: {יד} אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה:
מה זה אלמנה? היא זאת שבעלה מת. זאת אומרת, שאם האדם מת מבחינה רוחנית, הוא הופך את הכלי שלו לאלמנה. זאת אומרת, האורות הסתלקו ממנו. רשעים בחייהם נקראים מתים.
זאת אומרת, הכהן, שהתפקיד שלו הוא להעביר אור לכל האחרים, כמו שאנחנו אומרים תמיד שאנחנו שעושים את העבודה, התפקיד שלנו להעביר אור לכאלה שלא סומנו כדי לעשות עבודה. הכהן שהתפקיד שלו להעביר אור לנשמות אחרות, האור הסתלק ממנו והכלי שלו הפך להיות אלמנה. זה בענין אלמנה.
גרושה, שהוא בכוח, במו ידיו מגרש את מלכות שמים. את מלכות. זאת אומרת מגרש מעצמו את הרצון להשפיע. כי מלכות שמים זה מלכות כבר מעורבת בבינה. ניצוצי השפעה.
אישה זונה, זה להתייחס לכלי כאל מה שצריך להזין אותי. את רצונותי. איזה רצונות למשל?
משתתפת: הרצון לקבל
אורנה: נכון. כל מיני דברים בעבור עצמי. לכאורה, שהאור הזה שהבורא נתן לי הוא בשבילי ולטובתי.
יש כאן כמה מאיתנו שיודעות שהשפע הכלכלי שיש להן זה לא בזכות העבודה של הבעל ולא בזכות ההורה שנתן את הכסף, למרות שבעולם הפיזי זה כן כך. אבל אם הן יחשבו שהשפע הכלכלי שניתן להן זה כדי שהן…
משתתפת: כדי שהן תוכלנה ללמוד
אורנה: כדי שהן תוכלנה ללמוד שבזכות הלימוד הן תוכלנה להביא ידע לעולם. אם הן יודעות שהשפע הכלכלי הזה, זה לא מהדברים החיצוניים, וגם זה לא על מנת שאני אנצל את זה פשוט לקרוע את החיים, אז הן בעצם עושות שימוש נכון באור שמגיע אליהן.
אם לא, כמה כסף שלא יהיה לנו, אנחנו יכולות להשאר אומללות. כי הכסף הזה, או אפילו הכשרון שלי, למה אני משתמשת בו? הבורא נתן לי כשרון, א'- האם אני מטפחת אותו? וב' – בעבור מה אני מטפחת אותו?
אישה חללה – מה זה לדעתכם? מה זה מסמל?
משתתפת: חיללו אותה. חלולה?
אורנה: מאיזה מילה זה?
משתתפת: חלול
אורנה: חלל. החלל הפנוי. החלל הפנוי זה איפה שהאור לא מגיע אליו. כשהאור מגיע עד מקום מסוים, מתחת לזה האור לא מגיע. זה נקרא חלל פנוי.
זאת אומרת, שהוא עשה את הכלי לכזה שהאור לא מגיע אליו. זה המקום של לקבל בעל מנת לקבל.
משתתפת: הוא בעצם לא קידש אותו.
אורנה: הוא לא קידש אותו, בדיוק כך. לקדש זה להבדיל. הוא לא הבדיל אותו מרצונות אחרים ולא ייחד אותו. לקדש זה להבדיל ולייחד.
משתתפת: הוא הפך אותו לחול, גם מהמילה חלל.
אורנה: נכון. אז כזו אישה אסור לכהן לשאת.
משתתפת: אז בעצם מציינים פה 4 פגמים אפשריים בכלי.
אורנה: נכון מאוד. 4 פגמים אפשריים בכלי ולעומת זאת, מה כן? מה זה אישה בתולה? זה שאני ניגשת כל פעם מחדש, כל יום מחדש, עם כוונה חדשה. אני לא אומרת, אוקי, כבר למדתי אנתרופוסופיה, או קבלה, כל כך הרבה זמן, אני לוקחת את הניסיון של אתמול, מביאה אותו להיום. לא. כל יום מחדש. אומר האר"י הקדוש, צריך הכהן להתחתן עם אישה בתולה. זאת אומרת, לא להשתמש בכל מה שאני יודעת באופן כזה שהחדש לא יוכל להגיע. זאת אישה בתולה. כל יום מחדש.
זאת אומרת, 4 צורות בלתי נכונות של שימוש בכלי וצורה אחת נכונה.
מוזמנים לתת דוגמאות שהשתמשנו באור באחת מ- 4 הצורות הבלתי נכונות, האם כאלמנה, כגרושה, כזונה וחללה? או גם דוגמא שיש לנו שהשתמשנו בכלי כבתולה.
למשל גרושה, זה שהאור מגיע אלי ואני מגרש אותו. לא רוצה להשפיע. יש לי הזדמנות להשפיע אבל לא בא לי, אני מתעצל.
אלמנה, אני בגדר רשע, עם רצון עצמי. האור מסתלק. אני סילקתי את האור מעצם מי שאני. זה כמובן נקודתי.
זונה, קיבלתי את האור והיה נדמה לי שהוא כדי לשרת את הקיום הארצי שלי.
חללה, זה שהגיע אלי אור ואני הפכתי אותו לחול. חיללתי את זה. היה משהו, קדוש, מקודש, מובדל, ואני חיללתי אותו.
בתולה, זה שאני כל יום מחדש אפשרתי לחדש להיכנס ולא השתמשתי בישן כאן פסל ומסכה.
משתתפת: יכולה לתת דוגמא, שלא התייחסתי כבתולה. הסתמכתי, רציתי להאחז, יש לי יותר מדוגמא אחת, של להאחז בישן, נגיד באנתרופוסופיה, בידע קודם, ולא להתייחס כבתולה.
אורנה: נכון. אז אולי זה גרושה. שמגרשת. בא האור, מגרשת אותו. לא, סליחה יש לי את האור דאשתקד. לא צריך אותך.
משתתפת: לא הבנתי מה זה אלמנה.
אורנה: אני אחוזה ברצון העצמי. אני אפילו לא חושבת על רוחניות. אני מתה חס וחלילה, מבחינה רוחנית.
משתתפת: אני חושבת שזה משהו שאפשר להסתכל לאורך הביוגרפיה. אתה יכול למצוא כל אחד מהפגמים האלה. גם באינקרנציה. אפשר לראות את זה תוך כדי בייעוץ. פתאום אתה מקבל את התובנה. אתה אומר, לא השתמשתי בזה נכון. כשדיברת, הבנתי איך השתמשתי לא נכון באור שהגיע אלי. גרושה, האור שגירשתי אותו.
אורנה: זונה, אני חושבת שכל אחד יכול למצוא את זה. איך קיבלתי אור והשתמשתי בו לכבוד שלי, שיאהבו אותי, שיעריכו אותי. האור הזה בא להזין אותי ברצונות הגשמיים שלי.
משתתפת: זה גם התחבר אלי לבתולה. איך כל פעם אנחנו מגיעים לייעוץ כאל בתולה.
אורנה: אמורים. נכון מאוד.
משתתפת: חושבת גם לגבי אלמנה שזה גם המקום של להמית במובן שאם אתה מתייחס לזה בצורה חומרנית. אתה מתייחס לרוח בצורה חומרית.
אורנה: נכון. אז מה שקורה זה, בתור כהן אין לך מה להעביר הלאה. התפקיד שלך זה להעביר את האור הלאה. ואין, אתה כבר הרגת אותו.
משתתפת: לא כדוגמא, אבל בכלל הפרשנות הזאת לחמשת סוגי הנשים, בתולה, גרושה, אלמנה, חללה וזונה. ביחס לכהן, היה קשה עם זה ברובד של הפשט. כאילו, מה לא נאה לך?
אורנה: את יודעת מה אמר הרשב"י לפרש את התורה ברובד של הפשט. הוא אמר – תיפח רוחו.
משתתפת: השתדלתי שלא תיפח רוחי, ולהחזיק רוח כדי לדעת, מה זה אומר שכהן לא יכולה לשאת גרושה, אלמנה וכו' וכו'. זה מדהים לראות את זה ככה. ושבעצם עפ"י חוק ההתכללות, כל שבטי ישראל וכולם בתוכנו, בתוך אדם אחד.
אורנה: כל שבטי ישראל בתוכנו. כל שבטי ישראל זה כל הרצונות הקדושים. ויש גם 70 אומות. זה כל הרצונות הבלתי קדושים. אבל אנחנו כלולים גם מזה וגם מזה. הכל נמצא בתוכנו.
משתתפת: יש לי דוגמא שמאוד מכאיבה לי שנים אחרי. הייתי בשיעור ארוך, ומאיר וחזק אצלך בבית (אורנה) ובסוף היה מעגל סיום. סיכום. ואני אמרתי משפט באמת, ברמה של… שאני מסתכלת היום זה מזעזע, ואני אומרת, אני חיללתי. אני חושבת שזה היה הכל, זה היה חילול, זה היה זונה, אלמנה, גרושה. באמת, את כל הפגמים הבאתי באירוע אחד שממש שימוש באור בצורה לא נכונה.
אורנה: ברוך השם אנחנו לא שם כבר. התקדשת.
משתתפת: דבר נוסף שרציתי להגיד בהקשר של הפשט, שזה עלול להיות מסוכן. כשאנשים קוראים את זה ללא העומק והרבדים, זה עלול להיות מסוכן. כי קוראים את זה כמו שזה.
אורנה: אי אפשר להבין את התנ"ך בלי הקבלה בדור שלנו. אי אפשר. אין לך מפתח. אם את לא מבינה את זה דרך חכמת הקבלה שניתנה בשביל הדור שלנו, אין לך מפתח לתנ"ך. ואומרים שהתנך והתורה היא נצחית. נצחית שהיא מאירה לכל דור באור שמתאים לדור. התובנה שתהיה בעוד 500 או 1000 שנה, תהיה עוד יותר עמוקה. למרות שאנחנו דור אחרון. דור של גמר תיקון. אולי כבר אנחנו נהיה כולנו בגלגול הבא קדושים ומוארים. לכן הקבלה, במיוחד זו של בעל הסולם שנתן לנו הבטחות כאלה, היא הכרחית בלימוד החכמה. אם לא, את לא מבינה כלום.
משתתפת: רוב האנשים לא לומדים קבלה.
אורנה: אבל גם רוב האנשים לא לומדים אנתרופוסופיה. הם לומדים את הנצרות. האנתרופוסופיה הביאה משהו אוניברסאלי. אז בגלל זה כל פעם שאנחנו לומדים תע"ס, פותחים עם התפילה של הארי – מה אנחנו ומה חיינו. זה שאנחנו לומדים את החומר הזה שהיה סגור בכספות עד לפני 50 שנה, בעל הסולם לא היה מפורסם ככה, ובלי בעל הסולם אי אפשר להבין, רק יחידי סגולה. זה נס. מה אנחנו ומה חיינו? זה נס גדול. אז תודה. גם אסירות תודה וגם אמור כמו מורא. יראה גם. יראת קודש, לא יראה של פחד.
אז אולי בכל זאת עשינו משהו קצת טוב. או שנבחרנו כי יש לנו את הפוטנציאל לשרת את המערכת כולה. שזה לא חייב להיות בסתירה. היום, צריכים להיות הרבה אנשים שיודעים את החומר הזה. פעם היה מספיק שיהיו יחידי סגולה. היום, צריך לגאול את הניצוצות מהקליפות הכי עמוקות. וכל אחד מאיתנו צריך, עם הכף, לקחת קצת למעלה, כדי שבן אדם לא יעמוד מול זה בניגוד לעבר, שגם אז היה פחות קשה וגם אז היו אנשים בסדר גודל אחר. זאת אומרת, היו נביאים. נביאים, זה אנשים בסדר גודל אחר.
משתתפת: עדיין בעולם הפיזי, הארצי, זה תורגם לזה שביהדות כהנים אסור להם להתחתן עם גרושה, ועם כל הצורות שהבאת.
אורנה: נכון כי בהלכה, הם שומרים על כל הסימנים. הכל זה סימנים. אז הם שומרים קלה כחמורה על כל הסימנים. בעולם הפיזי זה לא רק זה. כל דבר ודבר מבחינת הדת, יש לו את המשמעות שלו הגשמית והחמרית ואני לא רוצה להביע את דעתי על זה, כי כל אחד יעשה מה שהוא מאמין, ומה שהוא חושב שמקרב אותו. מה שמקרב אותו לבורא. אני נותנת את הידע הזה. כל אחד ישתמש בו באופן אישי איך שהוא… לא יכולה לכפות שום דבר, גם לא רוצה לכפות. אני מרגישה שהתפקיד שלי זה להעביר את הידע הזה ולעשות עבודה ביוגרפית כל היתר לא באחריותי, וקטונתי.
משתתפת: בהקשר של הזונה, דיברת על כך שהבורא נתן לנו כשרון.
אורנה: נכון, למשל אם יש לי איזשהו כשרון שיכול להעשיר אותי או להעשיר את העולם, אז אני יכולה לעשות אחד מהשניים באופן לא טוב, וחוץ מהדרך הטובה. אחד זה לקחת את כל הכשרון הזה לטובתי, והשני זה לא להשתמש בו בכלל. קיבלת כשרון, שהוא מטיב לעולם, את לא קיבלת אותו רק בשביל עצמך. זה לוקח הרבה שנים להבין את זה, רק באקסקרנציה. אז את לא רשאית, אומרים חז"ל, לא עליך המלאכה לגמור אבל אין אתה רשאי להיבטל ממנה.
זאת אומרת בהסכם של הנשמה שלך עם הבורא, את לא רשאית להגיד, לא בא לי. מה זאת אומרת רשאית? את יכולה. אבל אם כבר הנשמה שלך בחרה לעשות את העבודה הזאת, ובאה עם הכשרונות המסוימים שיש לה, אז להגיד לא בא לי, זה לא אופציה אמיתית.
אז כל אחד מאיתנו כאן, חלקנו עוד נאבקים בשאלה הזו, כמה אנרגיה אני מקדישה לעבודה הזאת וכמה אנרגיה אני מקדישה לדברים אחרים. אז כל אחד מאיתנו, עפ"י הביוגרפיה שלו, עפ"י הגיל שלו, עפ"י המשימה שלו, עפ"י כמה האור מקיף לוחץ עליו להחליט, ומה זה אומר להחליט. כי כל אחד מאיתנו זה ויתורים אחרים.
אמרנו פעם שלהיות מקודש, למה אני מקדישה את הרצון שלי. גם זה חלק מקודש.
למשל, אנחנו רואים סידרה בטלויזיה. אפילו סדרה טובה. האם אני רואה 3 פרקים ביום, האם אני רואה ישר כשאני קמה בבוקר? כלומר, למה אני מקדישה את רוב האנרגיה שלי, כשאני במרץ, האם אני מקדישה את זה לענייני העולם הזה או שאני אומרת לא. בבוקר, אני לומדת. בצהרים, אני מייעצת, בערב, אני רואה סדרה.
האם אני אראה כל יום סדרה? זה מאבקים יומיומיים. כי אני יודעת שהנשמה שלי בחרה לעבוד בשביל העולם. אז אנחנו נאבקים בזה ביומיום. זה לא קריאה לסגפנות, חס וחלילה אבל עד כמה אני מוותרת לעצמי.
אני רוצה להגיד לכם, שכנראה זה גם משתנה עם הגיל, וככל שאת גדלה את רואה כמה מעט זמן עוד נשאר. אז זה מאבק.
מה אני עושה עם הזמן שלי? עם הזימון שלי? אם אני מקדשת אותו או מחללת אותו? ואין כאן, אתם יודעים שאני לא מטיפה בשער. כל אחד שיבדוק את זה עפ"י המקום שהוא נמצא. אנחנו צריכים להיות גם בתולה בענין הזה. כל יום מחדש אני צריכה לבדוק את זה וגם לא לעשות מה שמישהו אחר עושה. או לא לעשות מתוך פחד. לבדוק את זה באופן רענן ועם כנות פנימית שלי עם עצמי.
נסגור באמירה שהכהן הישראלי לא מקדש את המוות. או, הוא גם לא מפריד את הקדושה. הוא לא מוציא אותה להרי ההימלאיה או לאיזשהו מנזר. התפקיד של הכהן זה להכניס את האלוהי לתוך המציאות, ע"י זה שהוא מאחד בין הפכים. הכהן בישראל הוא מתחתן ויש לו ילדים. הוא לא נזיר מהחיים. וגם המושג נזיר ביהדות זה לא אחד שאין לו ילדים. זה משהו אחר. או שהוא לא נשוי, זה לא זה.
אנחנו קיבלנו הוראה, תורה, או מאור, שאנחנו צריכים לקדש את החיים. את המציאות. בתוך הזמן. בתוך המקום. בתוך הנפש.
משתתפת: רציתי להתייחס לפסוק הראשון שיש בו 3 זמנים, ויאמר, אמור ואמרת. אני עוד לא יודעת, "ויאמר" זה כאילו מן הווה מתמשך .
אורנה: ואמרת. זה עבר או עתיד?
משתתפת: זה ציווי תמידי. ואמרת.
אורנה: כשאני אומרת למישהו אמרת, איזה זמן זה?
משתתפת: עבר
אורנה: ואמרת
משתתפת: ה- ו' מתייחסת לעתיד.
אורנה: אז אתם רואים שבתוך הזמן יש את הנצח. חיבור של עבר ועתיד. אנחנו לא שמים לב לזה. מי שקורא את התורה, למד את זה כשהיה קטן. לא מתעכבים לראות שאמרת זה זמן עבר, אבל כשאומרים ואמרת, מתכוונים ותאמר.
משתתפת: רציתי גם להוסיף, לגבי הקידוש של הזמן, יותר מהמקום, זה מעניין שבהתפתחות של הזכרון, מתאר שטיינר, שהתחלה זכרון היה קשור למקום, אפשר לראות את זה בהודו שיש הרבה מקדשים וסימנים במקום, ואח"כ הוא עבר לזכרון בזמן. הזכרון בזמן הוא יותר מתקדם. הוא לא תלוי במקום. פחות פיזי.
אורנה: פחות מועד גם לעבודה זרה. והמקום מתקדש רק אם נעשה בו עבודה קדושה. קדושה בזמן מסוים, אחרי זה, לא.
משתתפת: אני רוצה להגיד, קודם כל דבר מיוחד שהוא חדש לי, שאני מצליחה, לקראת השיעור קראתי את הפרשה ולא הבנתי אותה כמו שהסברת, אבל כן הבנתי שקראתי אלמנה, וגרושה, אמרתי, זה כלי שקרה לו משהו עם האור. זה משהו שבעבר כשהייתי קוראת את התנ"ך – ואני למדתי בבית ספר דתי – זה לא היה. זה חדש וזה כבר כלי לראות את הדברים אחרת וגם, בתוך הפרשה יש את המחולל שזה גם חול וגם חלל וזה מעניין בהקשר של חילול הקודש, וכל ההבנה של זה יותר ויותר וזה גם לוקח אותי בחיים שלי לארועים מסוימים שחיללתי את האור.
אורנה: כולנו עברנו דרך זה.
משתתפת: עד אפילו מכות כואבות מאוד. היו רגעים שמישהי מספרת סיפורים, וסיפרתי לה משהו שקרה, אז היא שאלה, מה את עשית? את סיפרת משהו מהדבר המיוחד הזה, את לא קידשת אותו. את לא שמרת עליו? אז ישר הבנתי. והיו עוד הרבה כמובן. אז החילול הזה וההבנה שלו כל יום מחדש. כל יום מחדש להתעורר עם זה, זה פרשה מאוד מיוחדת כשמבינים אותה ככה. זה פרשה קשה. אם אתה מתייחס אליה כפשט, זאת פרשה מאוד קשה.
אורנה: אז אני אומרת מה שהרשב"י אמר לתלמידיו. תיפח רוחו. גם את זה לא צריך להבין באופן גשמי כקללה, אלא הרוח פשוט מסתלקת.
שבת שלום!!