ד' בשבט תשפ"ג , 26 בינואר 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט טו)
{א} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: {ב} וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה:
כשאנחנו מסתכלים על פרשת בא אנחנו צריכים לשאול איך פרעה, שהוא קשור לשורש מאוד גבוה בעולמות הרוח, וגם יודע שהוא קשור לשורש מאוד גבוה. איך הוא מסכים שעם ישראל ינהל מעתה ואילך את ההיסטוריה האנושית? איך הוא מסכים לותר על ההנהגה בשביל עם קטן, שהוא בכלל כנעני נחשב אז?
אנחנו רואים שהוא לא מסכים. הרבה, הרבה זמן הוא לא מסכים. אנחנו רואים שרק במכות האחרונות הוא מתחיל להבין עם מי יש לו עסק – כוח אלוהי שהוא לא לקח בחשבון והוא לא ידע עליו. כי פרעה הוא הרצון לקבל שחושב שהוא שולט על העולם. וההסכמה שלו להיכנע לה' אלוהים, זה רק שהוא מתחיל להבין שהוא בעצמו עבד.
רק כשהוא מתחיל שהוא משועבד לרצונות לקבל של עצמו, וכמובן, הפחד הכי גדול של הרצון לקבל זה פחד המוות, מפני שהרצון לקבל מת. ופרעה וכל מצרים מנסים לעצור את המוות. להשתלט על המוות.
אנחנו רואים את זה דרך המומיות והחניטה. לרתום את המוות להאריך לכאורה את השלטון ואת החיים, אבל במכות האחרונות של המצרים הוא מתחיל להכיר בשיעבוד שלו, וזה מזכיר לנו את… מי זה שהתחיל שהרצון לקבל שלו הורג אותו?
משתתפת: עשו
אורנה: נכון מאוד. עשו שבא ליעקב ואומר לו שממילא אני הולך למות. אתה יכול לקחת את הבכורה. משום שהרצון לקבל משועבד פרעה ככתר של הרצון לקבל, כתר בעולם הזה של הרצון לקבל משועבד לרצונות של עצמו. הוא מאוד היה רוצה להיות ישראל, כשהוא הבין מי זה ישראל. לכן גם הוא אומר להם שיעתרו בעדו לה' אלוהים.
שיזכרו אותו אבל הוא לא יכול מפני שהוא עבד עבדים כמו שאמר יהודה הלוי. "עבדי זמן, עבדי עבדים הם. עבד ה' הוא לבד חופשי". לכן הוא צריך מישהו אחר שיגאל אותו. וזה כמובן הרצון להשפיע.
הרצון לקבל לא יכול לגאול את עצמו. הסוף שלו הוא תמיד מוות. הרצון לקבל הוא חור שחור וכל מה שנכנס לתוכו נבלע ולא נודע כי בא אל קרבו. הרצון לקבל, התשוקה שלו לקבל היא אינסופית. ומי שמנצל את התשוקה הזאת, בדרך כלל זאת מערכת הקליפות שנענית לתשוקה של הרצון לקבל, במשהו, בדברים שמגדילים את התלות שלו ברצון לקבל. במה זה בא לידי ביטוי? איזה דברים מגדילים את התלות שלנו בהם, כמה שאנחנו מקבלים אנחנו צריכים עוד?
משתתפת: סמים למשל…
אורנה: סמים. נכון. התשוקה לעונג, הרגה את העכבר. מכירים הניסוי עם עכבר ששמו לו אוכל, אבל גם שמו לו פדל שכשהוא לוחץ עליו, אלקטרודה שמחוברת לו לראש, מזיזה אצלו את אזור העונג במוח, והוא חווה עונג. והוא לחץ על הפדל הזה עד שהוא מת.
זה הרצון לקבל. כל מה שהוא יקבל בסופו של דבר יהרוג אותו ויפנה נגדו. מערכת הקליפות מציעה לרצון לקבל, כשהיא משעבדת אותו אליה, את התזונה המרעילה שלה.
לכן בודאי שהרצון לקבל, למרות שהוא נולד ראשון, למרות שהוא הבכור, לא יכול להיות הממונה על המשך האבולוציה הנשית כי אחרת הוא מוביל אותה לשעבוד. אנחנו רואים את זה היטב היטב בעולם. שהעולם הולך ומשתעבד לרצון לקבל. וכמה שהוא מקבל זה לא מספיק לו. בור ללא תחתית.
ואנחנו עד שאנחנו לא מתייאשים מהרצון לקבל, אנחנו לא נכנעים. וזה פרעה. לצאת ממצרים יוצאים רק דרך ישראל. לצאת מהמיצרים, לצאת מהמקום שמשעבד אותך, משעבד את התודעה שלך, ויכול רק דרך קו היושר, דרך הקו האמצעי, לצאת. לא יוצאים דרך הרצון לקבל.
וישראל יכולים לצאת רק באמצעות הבורא. לכן אומר הבורא למשה, בוא אל פרעה. ומשה פוחד. משה יודע עם איזה כוחות הוא עומד להתמודד ויודע שהוא לא יכול. אין לו מסך שם. לכן הבורא אומר לו אתה לא הולך לבד. אתה הולך איתי. ולא עם מלאך. אני ולא מלאך אני ולא שליח. אני הולך איתך יד ביד אל מול הרצון לקבל הזה ואני הולך להתערב בטבע.
הכתרים של מערכת הקליפות מוחזקים ע"י כתרים מאוד מאוד מאוד גבוהים והבורא הולך להתערב בסדרי עולם. ומשה מוזמן ע"י הבורא לבוא. המילה בא היא תמיד באה בזוהר בהקשר של בוא וראה, אני מכניס אותך לראות דברים מאוד מאוד עמוקים. וכמובן בוא וראה זה הבורא (במילה אחת).
הבורא לוקח אותך ומכניס אותך לתוך הסודות שלו. לכן אנחנו, אם מסתכלים על זה בבן אדם אחד, אנחנו יכולים להגיד שאנחנו יכולים לצאת ממצרים רק בעזרת הנשמה. לכן אנחנו נבקש מהנשמה שתברך אותנו. כמו שפרעה מבקש ממשה ואהרון. שהם יברכו אותו. שהם יחברו אותו למקור של החיים כי הוא הולך למות. מצרים הולכת למות.
מצרים גוססת. יוסף כבר ראה את זה בחלום שמצרים גוססת. עבר זמנה כשליטה של האבולוציה מפני שהיא מנהלת את העולם מתוך הדעת, מתוך החכמה ולא מתוך הקשר לבורא. הם לא מכירים את ה'. מי ה' אשר אשמע בקולו? את אלוהים הם כן מכירים.
את אלוהי הטבע, את ההתבטאות של הבורא דרך חוקי הטבע, הם מכירים והם גם יודעים להתערב בזה. אבל החוקים שמעל לטבע, אין להם שום מושג על הכוח הזה. אז פרעה שואל שאלות ושואל בצדק, ועד שהרצון לקבל הזה לא מבין שהוא נחל תבוסה שלמה, הוא לא מותר. ואז אומר להם וברכתם גם אותי.
כי עבד לא יכול לצאת משעבוד אבל בן כן. וישראל הוא בן, הוא בן לקב"ה. והרדיפה של פרעה וחייליו אחרי ישראל זה בגלל שהם מבינים שאם הם משיגים אותם הם עובדים. זה לא רק שפרעה התחרט, בסיפור בתנך שהתחרט פתאום ורדף אחריהם. הם רודפים אחריהם כי אין להם חיים. המקור חיים, המשאב חיים , המשאב שמקשר אותם לבורא עולם יצא והם רודפים אחריהם כדי למשוך אותם חזרה.
אבל מה שקורה שהם טובעים בים סוף. ים סוף זה סוף. סוף המדרגה. והטביעה שלהם במים, שזה אור חסדים, דווקא מאפשרת אח"כ להוציא את הניצוצים מתוך הקליפות. המוות של הרצון לקבל הוא ההתחלה של הגאולה.
משתתפת: רציתי לשאול על מצרים, זו הסיבה שהמעבר ממצרים עד לאימפריה שהיתה להיום איך שנראית מצרים?
אורנה: כן. כל האימפריות שהיו נעלמו. רק ישראל נשאר. כל האימפריות ששיעבדו את ישראל נעלמו מהעולם. יש היום גרוטסקה של מה שזה היה. זה לא מה שזה היה.
אני רק רוצה להגיד כמה מילים על המכות. על שלושת המכות שהם בפרשה הזו כי 7 המכות של ז"ת היו בפרשה הקודמת ואלה 3 המכות של ג"ר, שזה ארבה, חושך ומכת בכורות.
ארבה, זה צורה של ריבוי. המכה הזאת היא מכסה את עין הארץ. "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ". מה זה עין כל הארץ? מה זה עין בקבלה?
משתתף: חכמה
אורנה: נכון מאוד. היא פוגעת ביכולת הראיה, זאת אומרת בתפיסת המציאות. זה מעוור את תפיסת המציאות של מצרים. תפיסת המציאות של מצרים נכשלת. זה מכסה את כל ההבחנות שלהם. את כל איך שהם תפסו, כל ההבנות שלהם. את כל איך שהם תפסו את המציאות. הרצון לקבל שלנו תופס את המציאות בצורה שקרית. יש מציאות. זה לא שאין מציאות. אבל השאלה איך הוא תופס אותה.
וגם אנחנו מתמודדים כל הזמן עם תפיסת מציאות מעוותת. אנחנו קוראים לזה, בעקבות צבי, עיוות קוגניטיבי. תפיסת המציאות המעוותת של מצרים עכשו מאוימת או היא מתכסה. היא לא יכולה לבוא לידי ביטוי. ומכת חושך מחשיכה עוד יותר את היכולת שלהם בכלל לעשות איזשהו חיבור בין אחד לשני כי תפיסה מסוימת חייבת שתהיה לה רשת של בני אדם.
כלומר כשמעבירים את התפיסה מאחד לשני. וכוח החיבור זה חוק בכל עולמות אפילו ברצון לקבל. רק צריך לראות אם אנחנו מתחברים בהשפעה כדי לקבל עצמה, ושליטה שזה בעצם החיבור של הרצון לקבל. אבל בחושך הם אפילו לא ראו את החיבור הזה. זה לא היה חושך רגיל. זה היה חשכה מאוד מוצקה. כאילו שהעולם התמלא במין זפת, וכתוב שם שהם לא יכלו לקום.
זאת אומרת, אותם כוחות שנתנו להם, כל החיות שלהם, כל הכוחות הגבוהים שלהם שבדרך כלל נתנו להם את הכוח להתחבר אחד לשני, הם לא יכלו להתחבר איתם ולא יכלו לחבר את עצמם והאינטרס המשותף שמשתמש בכוחות הטבע, לעשות כישופי תודעה.
לישראל היה אור במושבותיהם. מכיון שישראל מסכימים לשבת בקטנות, בהרגשה שהם זקוקים לעזרה, אז לא היה להם חושך. החושך היה רק לרצון לקבל.
מכת בכורות, זה בעצם הבכור, הבכור שהוא הרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא זה שנהרג. הוא זה שמת במכת הבכורות.
משתתף: מעניין אותי להבין, במכת הארבה… האם היה איזשהו יחס שונה של פרעה? קודם כל שהוא מיהר לקרוא בבהלה למשה ואהרון, ובתגובה שלו היתה שונה מכל המכות שהוא ממש מבקש מתחנן. רק את המוות הזה… הוא מתייחס לארבה כמוות.
אורנה: כי זה מוות של תפיסת המציאות של הרצון לקבל. כמו עשו שבא ליעקב ואמר לו אני הולך למות. אתה חייב לעזור לי. הרצון לקבל מתחיל להרגיש שהוא הולך למות. המוות בא בגלל הרצון לקבל. גם אנחנו מתים בגלל הרצון לקבל. אנחנו מקבלים ארכה של 7 ספירות, 70 שנה ואולי לפעמים 80 בגבורה, כל אחד מת מתי שהוא מת, אבל בעיקרון . ואח"כ נחשפת המנעולא. הרצון לקבל שלנו נחשף.
העבודה שאנחנו עושים זה לכפוף את הרצון לקבל לרצון להשפיע, וככל שנצליח לעשות את זה, אז המוות שלנו יהיה לא בגלל חשיפות המנעולא או לפחות לא באופן כזה חמור. אלא הסתלקות אורות למקורם. כמו למשל חיי שרה, ששרה לא מתה, אלא היא כמו בינה, האורות שלה הסתלקו מהכלי ולא בגלל חשיפת המנעולא.
אנחנו מתים כי הרצון לקבל שלנו שנמצא בנו מרגע הלידה, בסופו של דבר הגופים האלה, לא יכולים להחזיק אותו. וכל עבודה שאנחנו עושים כדי לרתום את הרצון לקבל לרצון להשפיע אנחנו משפיעים על האופן שאנחנו נמות ונעבור את הסף.
אנשים כמו בעל הסולם, בודאי גם שטיינר, לא מתו במובן שאנחנו חושבים. מה זה לא למות? זה אומר שהתודעה לא הפסיקה. הרי אנחנו נכנסים לעולם הרוח ובהתחלה אנחנו עוברים כל מיני דברים ותקופות של שכחה. כלומר, תקופות של חוסר חיבור לתודעה.
ועוברים גהנום וכל מה שאתם רוצים או לא רוצים, ואז נולדים מחדש כדי להמשיך את העבודה. לתת לנו הזדמנות להמשיך את העבודה. אבל אנשים שכבר הגיעו לגמר תיקון אישי הם לא מתים. רק הגוף הפיזי שלהם מת ואז נראה כאילו הם מתים כמו כל בן אדם אחר. זה לא אותו המוות.
מוות זה רק המוות שהרצון לקבל גרם לאדם וחווה ואז הם מתים. אז כשאנחנו עושים עבודה של חיבור הרצון לקבל לעשות נחת רוח לבורא, אנחנו משפיעים גם על האופן שאנחנו נמות ונעבור את הסף.
אנשים כאלה גם לא פחדו למות. הפחד הנוראי שאוחז בכל בני המערב מהמוות, כי בגלל שהרצון לקבל מנותק והוא הולך למות. הרצון לקבל בעל מנת לקבל הוא ימות. אבל הנשמה לא תמות.
המאמר של הרב"ש. רבי ברוך שלום. הבן של בעל הסולם. הוא גם בן וגם תלמיד.
""ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו". ויש להבין:
- קושית הזהר הקדוש, מדוע לא כתיב לך אל פרעה.
מדוע כתוב בא אל פרעה ולא לך אל פרעה. למי נאמר לך? לאברהם. על הסוגיה הזו דיברנו ואמרנו בא אל פרעה, זאת אומרת בא איתי אל פרעה.
- קושית העולם, מדוע הקדוש ברוך הוא היה צריך להסכמת פרעה, אם הוא רוצה להוציא את בני ישראל.
אנחנו נראה שתמיד אנחנו זקוקים להסכמה של הרצונות לקבל. אנחנו זקוקים גם להכרה שלהם. הרצון להשפיע זקוק גם להכרה שלהם וגם אחר כך לחיבור שלהם.
- קושית העולם, מדוע לקח ממנו את הבחירה.
ממי לקח את הבחירה? מפרעה. איך אנחנו יודעים? כתוב שהוא הכביד את ליבו.
- הכתוב מפרש שהסיבה שהכביד ה' את ליבו היא למען שיתי אותותי אלה. ויש להבין אם הקדוש ברוך הוא רוצה לעשות אותות, מדוע היה מוכרח לעשות על ידי זה שפרעה יסבול יסורים מן המכות, היה יכול לעשות אותות על ידי אופנים אחרים ושלא יגיע מזה נזק לפרעה.
אות זה חסרון. אות זה כלי למילוי אור. שיתי אותותי הוא חוקק בו חסרון.
לבאר כל זה צריכים להקדים את מה שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם את עצמו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות" (קדושין מ' ע"ב).
אם כן קשה, אם כבר הכריע את עצמו לכף זכות, איך יכול עוד פעם לראות את עצמו חצי על חצי. וכמו כן יש להבין אם עשה עבירה הכריע עצמו לכף חוב, אם כן איך יכול אחר כך עוד פעם להגיד שהוא חציו חייב וחציו זכאי.
מה השאלה כאן? שאלה בחשבון. אומרים חז"ל, לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת אז מה נגיד עכשו? יותר חייב או יותר זכאי?
משתתפת: יותר זכאי
אורנה: נכון. אבל הוא אומר לא. גם עכשו אני אותו דבר. איך זה יכול שלעולם יראה האדם את עצמו. מה זה אומר? זאת אומרת, שאם אני התקדמתי, אני צריכה לראות את עצמי כאילו התקדמתי. אז אומרים לי לא. תמשיכי לראות את עצמך כאילו חצי עוד לא עבדת עליו וחצי כבר פתור לך. מה הכוונה?
משתתפת: זה לא מתקזז.
אורנה: זה כן מתקזז אבל זה נצבר. וזה השאלה שאנחנו תמיד שואלים את עצמנו. כבר עשיתי כל כך הרבה, אז למה בא לי הדבר הזה?
משתתף: לא להיות בסטגנציה אלא תמיד להמשיך להתקדם
אורנה: נכון אבל יש דבר יותר עמוק. הדבר היותר עמוק הוא שתמיד יש עוד מה לתקן. נכון מה שאתה אומר.
משתתף: לזה התכוונתי שתמיד יש עוד מה לעשות
אורנה: מעבירים אותנו לרמה יותר גבוהה ושם אנחנו עוד פעם מאוזנים. שם מחדש אנחנו צריכים להתחיל להתקדם. עשינו עוד מצווה. חשבנו שעכשו וואו, אנחנו ממש התקדמנו. מביאים לנו עוד חסרון. עוד מכה. שואלים עצמנו למה?
הוא אומר לנו כאן, נותנים לך עוד הזדמנות. עוד כיס. נגיד שיש לכם מעיל ואומרים לכם כמה כיסים שיש לכם במעיל שם אני ממלא לכם את הכסף. טוב, יש לי כיס אחד במעיל ממלאים לי כסף. פתאום יש לי עוד כיס, ואני אומרת, מה זה שני כיסים, זה חסרון. אומרים לי כן, אבל עכשו נמלא לך גם את זה בכסף. אז אני מרגישה ממש מאושרת. אני עשירה, הולכת לקנות דברים, פתאום יש לי עוד כיס.
זה הנושא. חסרונות זה כלים לאור.
ועוד יש להבין אם הוא יודע בעצמו שיש לו קצת זכויות, איך מלמדים אותו לומר שקר, ולעשות דמיון של שקר, שהוא חצי על חצי.
תמיד אני צריכה להרגיש שחצי ממני חייבת גם אם יש לי המון זכויות אז הוא אומר, מה זה השקר הזה? איך זה יכול להיות דבר כזה.
וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נ"ב). מדוע אם הוא צדיק מגיע לו העונש שיהיה לו יצר הרע יותר גדול.
וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל עבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר (סוף יומא). מדוע נעשה כך, שיהיה נעשה לו כהיתר. וכמו כן יש להבין מה שאמרו חז"ל "צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה" (סוכה נ"ב), ומהי האמת.
והענין הוא כי יש סדר בעבודת ה'. היות שהקדוש ברוך הוא רצה, בכדי שלא יהיה נהמא דכסופא, נהמא דכסופא זה לחם ביזיון. זה שאני מקבלת משהו ואני לא נותנת כלום בתמורה. אני מתחילה להרגיש בושה.
אז האדם צריך לעשות בחירה, שיבחר בטוב וימאס ברע. כי אם היה רק טוב, אז זה נהמא דכיסופא. זאת אומרת אני מקבלת טוב ואני מקבלת רק טוב. אבל אם יש גם עץ הדעת טוב ורע, כבר עכשו יש לי בחירה. כלומר אני גם כן שותפה בתהליך של הבריאה ע"י זה שאני אבחר בטוב. או אבחר ברע. אבל זה עושה אותי אקטיבית. זה לא שאני אהיה רק מקבלת באופן כזה שהוא לא מקדם אותי או מפתח אותי. אם יש רק טוב אין לי אפשרות בחירה.
לכן, הגם שהקדוש ברוך הוא יכול להוציא את עם ישראל מגלות מצרים, היינו אם הוא נותן להם רק היצר הטוב והקדוש ברוך הוא מכניע את הרע, אזי האדם כבר לא נמצא בשום גלות.
אבל היות שהקדוש ברוך הוא רוצה שהאדם יעשה את הבחירה, לכן צריכים שהאדם יסכים שעם ישראל יצאו מהגלות של פרטיותו עצמו. וזה נקרא בחירה מדעתו. שהוא יסכים שפרעה של עצמו, שהוא מלך מצרים, לא ישלוט על בחינת ישראל שלו.
הוא עובר כאן לבן אדם אחד. בתוכנו. מה הוא אומר?
אומר, יכל לעשות אותנו טובים כמו מלאכים, בשביל מה כל הסיפור הזה? בשביל נתן לנו יצר רע ולצדיקים נתן יצר רע עוד יותר גדול. בשביל מה כל הסיפור הזה? אז מה הוא אומר?
משתתפת: בשביל זכות הבחירה.
אורנה: בשביל שאנחנו נהיה אקטיביים ונבחר. הוא יכל היה להוציא את עם ישראל מגלות מצרים. הוא יכל גם לא להכניס אותם מגלות מצרים. הוא יכל גם להוציא אותם בלי שפרעה יכביד את ליבו. אבל לא. אנחנו כל אחד מהגלות הפרטית שלו צריך לצאת בעצמו. זה מה שהוא אומר. היות והוא רוצה שאני אעשה בחירה אני אצא מהגלות הפרטית שלי, שפרעה שלי יסכים שישראל שלי ישלוט עליו.
שהרצון לקבל שלי, יסכים שהרצון להשפיע שלי ישלוט עליו. כי אם הוא היה עושה את זה באופן אוטומטי אז אני כמו רובוט. אני כמו בינה מלאכותית.
והנה פרעה הוא מלשון "ופרע את ראש", המילה פריעה היא גילוי. פרעה זה גילוי. שימו לב. בתהליך של ברית המילה, אז יש מילה ופריעה. מילה זה מילה, חתכים את הערלה, את הרצון לקבל הכי גדול. לא זורקים אותו לפח. טומנים אותו בעפר עד גמר תיקון.
אבל פריעה, זה משהו שחושפים את הבשר שנשאר. יש גילוי של מה שנשאר. המילה ופרע את ראש האישה, זאת אומרת שגילה את הג"ר של הנוקבא.
אז פרעה זה גילוי. גילוי של ג"ר. פרעה זה אורות מאוד מאוד גדולים רק שהם הלכו לקליפה. הרבה יותר גדולים מהרבה דמויות בתנ"ך שהן דמויות, שנחשבות לדמויות חיוביות.
היינו גילוי, שעל ידי זה שהוא רוצה שהכל יהיה גלוי אצלו, זה כמו שאנחנו רוצים לדעת. בתוך הדעת אנחנו מתעקשים. למה עשה לי את זה. ולא רק למה עשה לי את זה. נגיד שאנחנו כבר לא מתלוננות או מתלוננים. אנחנו רוצים לדעת מה הסיבה ומה התכלית. בתוך הדעת.
אבל אומרים לנו, עכשו קיבלת מכה. אין לך מושג למה זה. האם את מוכנה להאמין שזה מטובו? אין לך מושג ועכשו בתוך הדעת כמה שתחפרי לא תדעי. זה מה שנדרש מאיתנו למרות שאנחנו עושים חקירה ביוגרפית. אבל בתשתית של הענין קורה לי משהו. פתאום קורה לי משהו.
אין לי מושג למה עכשו הבורא הביא לי את זה. לא מתאים לי. לא מתאים לתכניות שלי. נראה לי שגם הוא היה צריך לחשוב שזה לא מתאים לי עכשו. למה? כי בשכל שלי נראה לי שהייתי עובדת אותו הרבה יותר טוב אם הוא לא היה מביא עלי את המכה הזאת וגם עובדת את נבראיו. על זה נאמר "לא מחשבותיכם מחשבותי".
זאת אומרת, אנחנו, הדעת שלנו, השכל שלנו, רוצה שהכל יהיה גלוי לעינים. אבל לא. יש דברים סמויים מן העין. ועד שלא יתגלו לי אני צריכה להיות באמונה. ולהגיד או.קי באה אלי המכה הזו, אין לי מושג למה ואני לא אכפור. אני אקבל את זה בהכנעה. זה מקום גבוה להגיע אליו.
קודם כל אקבל את זה בהכנעה ואגיד לעצמי, אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת. לפי הספק שלי זה לא היה צריך להיות. מה עכשו? לפי השכל שלי זה ממש לא זה. הרי תסתכל, אני אעבוד אותך פחות טוב עכשו!
אני זוכרת שידיד מאוד טוב שלי, שהיה מנצח על תזמורות, פילהרמונית, והיה לו תמיד חור בבנק. לא היה לו כסף. והוא אמר פעם, משהו מאוד של הרצון לקבל. הוא אומר, "מה אלוהים לא מבין שאם יהיה לי מצב כלכלי טוב, אז אני אעשה עוד יותר טוב? אני אוכל להיות בשקט עם הפרנסה ואז אני אעשה עוד קונצרטים לילדים, ועוד זה ועוד זה…"
זה הרצון לקבל שחושב שמחשבותיו מחשבותינו. ככל שאנחנו מתקדמים בחכמה, אז אנחנו ממש מתחילים להבין שיש כאן מסתורין מאוד גדול, שאנחנו באמת לא מבינים. אנחנו מנסים להבין ועושים את כל יכולתנו, אבל בסופו של דבר, אני צריכה להסכים לא להבין. לפחות לתקופה מסוימת. ולא ישר להסתער.
זה קרה לי אתמול, היום אני רוצה לדעת את המשמעות של זה. ואז אני מחברת את זה לכל מיני פנטזיות. אני עושה כל מיני הקשרים מאוד יפים אבל זה פנטזיות.
מי רוצה להביא דוגמא שקרתה לאחרונה ואת לא ממש מבינה ועד עכשו לא הבנת. אפילו עם כל הכלים הביוגרפיים. אבל את אומרת לעצמך, או שלא אומרת לעצמך, זה לא חשוב כרגע, בשביל הדוגמא, גם לא אומרת לעצמך. אני מצדיקה את זה גם אם אני לא מבינה את זה.
משתתפת: אני חייבת לומר שאני רק היום בשיעור הקודם שהיה, נפל לי משהו, אמרתי, וואלה, הבנתי שזה בסדר שלא הבנתי את המשבר האחרון שהיה לי שהתרסקתי. וכל הזמן למה, למה הוא עשה לי את זה. למה זה היה מגיע לי. זה אפילו העליב אותי. אני ממש כנועה מזה. אני ממש… זה תהליך אבל היום… לא יודעת, הייתי צריכה לקבל בום גדול, לותר על החיים ולקום.
אורנה: זה יתגלה לנו בתוך הדעת אם נסכים לאמונה. כל פעם שאנחנו מסכימים לאמונה אז האמונה יורדת לדעת ואז משהו אחר יתגלה. עד גמר תיקון אנחנו צריכים להיות באמונה מעל לדעת ורק כשאנחנו שם זה מתגלה לנו. אם לא, אנחנו בהשערות. אנחנו עושים כל מיני חיבורים וקישורים כיד הדימיון הטובה עלינו. וכמה שאנחנו יותר מוכשרים בלספר לעצמנו סיפור, אז הסיפורים יותר יפים ויותר משכנעים אלא אם כן יש איזה מישהו שאומר לנו.
כמה שאנחנו יותר מוכשרים בלספר סיפורים זה דווקא יותר מסוכן.
באחת הקבוצות, היה מקרה לאחרונה שתלמיד/ה שהם מומחים באימגינציות אבל גם בפנטזיות. אז אני הערתי, שלא צריך ללכת לפנטזיות. יש לנו מספיק חומר גם בלי זה.
אחרת הוא מלך מצרים, הוא שולט על הגוף גוף זה רצון בבחינת מצרים, שהוא מצר לאדם בזמן שרוצה לעשות משהו לשם שמים. כי לשם שמים זה לא גלוי. הוא רוצה לעשות משהו שהתועלת ממנו לא נראית ישר, אז הרצון לקבל מלך מצרים מתנגד לזה. לכן כשהוא האדם רוצה בגילוי, היינו שהכל יהיה לפי שכלו, שהשכל יבין שכדאי לעשות את המעשים, אז הוא נותן לפרעה רשות לאדם שיעשה.
לכן פרעה שואל, "מי ה' אשר אשמע בקולו". וכמו כן, "מה העבודה הזאת לכם", אם הכח הזה הוא שולט על בחינת ישראל שלו.
כי ישראל פירושו ישר-אל, היינו כל מה שעושה יהיה ישר לשם שמים, היינו על מנת להשפיע, שמים זה זעיר אנפין. זעיר אנפין הוא פרצוף של חסדים בעיקר, של השפעה. כמו שאמרו חז"ל "לא יהיה בך אל-זר. איזהו אל-זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זהו יצר הרע" (שבת ק"ה ע"ב). שפירושו אם הוא צריך לעשות משהו לאל, זה זר אצלו מלעשות מעשים כאלו, שזהו ההיפך מן ישראל, שהוא רוצה דווקא ישר-אל.
לכן בכדי להוציא את ישראל משליטת פרעה מלך מצרים, היינו שהוא יסכים לעשות בחירה, בכדי שיוכל לעשות הכל על מנת להשפיע, צריכים דווקא על ידי מאור התורה, תורה מבחינת מורה דרך. איך אנחנו מוצאים בחזרה את הדרך אל המקור שלנו, אל הבורא שלנו, דרך השפעה. כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב".
ובזה יובן מה שכתוב, "בא", ולא, "לך". כי "בא" פירושו, בא שנינו, ביחד. שאל יחשוב האדם שהוא בעצמו יוכל להכניע את הרע שלו, אלא כמו שכתוב "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו".
מי רוצה להתייחס לזה? מה הבנתם? זה מאוד מרגש.
משתתפת: שלא יחשוב האדם שהוא יכול להתגבר על הרצון לקבל בעצמו.
אורנה: שלא תחשוב היועצת הביוגרפית / היועץ הביוגרפי שהוא יכול להכנס לחדר הייעוץ עם עצמו והרצון לקבל שלו, ועם חכמת פרעה שלו. שלא נחשוב את זה.
משתתפת: וגם שאם הוא מבין, הוא לא לבד.
אורנה: אם הוא מבין את זה, אז ה' איתו.
משתתפת: גם כשהוא אומר בא. בא שנינו ביחד. יש הזמנה מלכתחילה לבוא ביחד.
אורנה: נכון. בדיוק היום דיברתי עם מיועצת שלי, שעוברת מהמצב, בחורה מאוד אינטיליגנטית, שכל ייעוץ סוחט אותה עד תום. כי היא כל הזמן היא באה לבד. החכמה שלה צריכה כל הזמן, הראש שלה צריך לעבוד. אין מקום לאינטואיציה. יש רק מקום להסקות לוגיות. עייפות נוראית.
היום היא סיפרה לי שיש לה מיועצת לא פשוטה. והיום היא החליטה שהיא לא באה ככה. שהיא לא באה כמו שהיא באה תמיד. היא באה לא משתדלת יותר מדי. ומה שהמיועצת תדבר שתדבר. היא לא עושה מאמצי על. רק המחשבה הזו השפיע על המיועצת שלה. היא באה אחרת לגמרי.
אפילו היועצת, שהיא תלמידה שלנו, לא היתה צריכה לעשות את מה שהיא תכננה. כי ההיא באה לגמרי לא מעייפת אותה ולגמרי שונה . ומה שצריך לדעת שאנחנו לא באים לשום מקום, לשום חדר ייעוץ לבד. כי אח"כ להתגבר על היצר הרע. ולא משנה אם היצר הרע זה החכמה שלנו או כל מה שהוא במסגרת הדעת.
כל מה שהשכל שלנו יכול להגיע אליו לבד.
משתתפת: אבל לבקש עזרה זה לא חלק מהרצון לקבל?
אורנה: לא. הרצון לקבל אם הוא מבקש עזרה בשביל השפעה אז זה בסדר. אז פרעה עובד את ישראל. אבל מה פרעה רצה? שישראל יעבדו אותו. הוא רצה לקחת את כל הכוחות בשביל להגדיל את מה שהתשוקה של הרצון לקבל שלו רוצה. זה שאלה מי עובד את מי. זו השאלה.
לכן הוא גם לא רצה לשחרר אותם. זה כמו שכל מקום בעולם שמגיעים יהודים או ישראלים, לא כל מקום, אבל הרבה פעמים זה קורה, שפתאום יש איזה פריחה במשהו.
כל הגורואים והלמות וכל מה שאת רוצה, תסתכלי, תראי שהם ישראלים. לא כל. אבל בכל מיני מקומות. למשל – למה דבורה. בכל מקום שתלכי תראי שישראל תמיד הם בחיפוש רוחני. הם מביאים לשם איזה משהו מקורי.
ככה גם פרעה ידע שהעם הזה שעובד אותו מביא לו אנרגיה אחרת הוא רק לא ידע בדיוק מה. הוא לא הכיר את ה'. הוא לא הכיר את הישות הזאת. לכן באופן צודק הרצון לקבל שלנו מתווכח. למה שאני אתן?
תגידי לילד, תן את הצעצוע שלך לילד אחר. למה שאני אתן? זה שלי. עד שהרצון לקבל לא נוחל תבוסה מוחצת, הוא לא יוותר. וכשינחל תבוסה, מוחצת אז הוא יצעק לשמים.
אבל אנחנו צריכים את הרצון לקבל. בגלל זה, זה תמיד צריך להיות לעיני העולם. אפילו מדינת ישראל היתה צריכה את ההסכמה של אומות העולם. בסופו של דבר הרצון לקבל הוא מטרת הבריאה. הוא הנברא הרצוי. צריך לשנות את הצורה שלו אבל הוא הנברא הרצוי.
לכן אל יאמר אדם שאין באפשרותו לנצח את הרע שלו, כי הוא צריך להאמין שהקדוש ברוך הוא עוזרו. וזה פירוש, "בא".
אנחנו לא מרגישים הארה כל פעם כשאנחנו מכניעים את הרצון לקבל. אנחנו מרגישים אפס. אבל אחר כך אנחנו מרגישים עוד אפס ועוד אפס ועוד אפס אבל בסוף אנחנו מרגישים אחד ושמים אותו לפני כל האפסים. ואז כל אותיות התורה. אותיות התורה זה כל הכלים שלנו. מסתבר שכולם התמלאו באור. לכן הוא שם בתוכו אותות.
משתתפת: המקום הזה שאדם תמיד הוא מרגיש חצי…
אורנה: חצי חייב חצי זכאי.
משתתפת: זה גם המקום שאנחנו צריכים להיות בביקורת על עצמנו, החייב הזה?
אורנה: את זוכרת מה היחסים בין שמאל לימין. שמאל זה ביקורת. כמה אנחנו אמורים לעשות ביקורת ביום. כמה זמן?
משתתפת: חצי שעה.
אורנה: וגם, מי שרגיל לעשות לעצמו ביקורת, שלא יעשה כלום, כי ממילא רגיל.
משתתף: האם היתה איזושהי סיטואציה, איזושהי אפשרות בכל המעשה הזה שמצרים היתה חוזרת בתשובה שפרעה היה חוזר בתשובה. או שזה היה כמו שאנחנו אומרים כשל מובנה. כלומר, זה היה ידוע מראש?
אורנה: לא. זה לא היה כשל מובנה. מפני שזה נקרא יציאת מצרים ולא יציאת ישראל. מצרים היתה אמורה להגאל שם ובאמת ערב רב הלכו אחר ישראל, או בוא נגיד אחרי משה.
משתתף: המצרים טבעו בים, והערב רב הם אלה שבאו ופיתו בחטא העגל.
אורנה: אבל חטא העגל זה כשל מובנה.
משתתף: מצרים לא לקחה את ההזדמנות. פרעה לא לקח את ההזדמנות.
אורנה: נכון. מצרים לא לקחה את ההזדמנות להגאל. הרצון לקבל הגדול עוד לא הגיע הזמן שלו שהוא יוכל להגאל.
תקח את זה באדם אחד. תקח את זה בעצמך. מתי אנחנו מותרים? כשאנחנו על הקרשים.
משתתף: נכון מאוד. רק שגם כשהוא היה על הקרשים הוא לא ויתר.
אורנה: וים סוף כן.
משתתף: ים סוף כן
אורנה: בים סוף הם טבעו. מה זאת אומרת טבעו? זה לא כמו שאנחנו חושבים. טבעו זה אומר, במדרש אומרים שהם היו מהופנטים, בני ישראל. לא יכלו לזוז משם כי היה שם המון אוצרות. וכל הנשמות שעכשו אפשר להציל אותם מתוך החשכה הזאת.
דרך אגב על פרעה נאמר שהוא היחיד שלא טבע. מעניין.
משתתפת: רציתי להגיד שמה שהדהד זה כשלא מבינים קורים מקרים שאנחנו לא יכולים להבין ובמקום לקפוץ לפרשנויות ופנטזיות ואשליות עדיף להיות באי ידיעה. ולקוות שהידיעה הזאת תבוא. ובאמת אפשר לראות את זה בכל מיני מקומות שהפרשנות יכולה לסבך אותנו יותר. עדיף להכיר בזה שאנחנו לא מבינים למה.
אורנה: זה מקום מאוד גבוה להסכים לא להבין. אבל כשאת מתחילה פתאום להסתכל על החיים שלך אחורה ולראות כמה דברים לא הבנת וכמה סבלת, ואחרי זה זה הסתבר – קודם כל הסבל עבר – וזה הסתבר כתורם להתפתחות, אז אולי יש איזה סיכוי שבמכה הבאה תפסיקי להתווכח.
משתתפת: זה יועיל.
משתתפת: אמרת שכל פעם שאנחנו מכניעים אז בעצם אנחנו מרגישים ריקנות לא התעלות.
אורנה: אנחנו מרגישים שלא קיבלנו תמורה.
משתתפת: איך הוא אמר את זה?
אורנה: למה הכביד את ליבו של פרעה. כי כל הכבדה היא אפשרות להגיע לרמה יותר עמוקה של רצון לקבל שאחרי זה אפשר לגאול אותו. ודרך אגב, הוא הכביד את ליבו רק בשלוש מכות האחרונות. ולפני זה פרעה הכביד את לב עצמו. על זה אומרים, בדרך שאדם הולך, מוליכים אותו.
אנחנו צריכים לזכור שכשאנחנו באים לפרעה, שזה הרצון לקבל שלנו, אז אנחנו לא לבד.
משתתפת: זה כמו הסיפור על אלוהים, על הפסיעות על החול. זה ממש מזכיר את זה.
משתתפת: ברמה הפרקטית, פשוט כל פעם שאני, בכל מיני מצבים ביומיום, בטיפולים או כשאני מלמדת, פשוט להגיד בא?
אורנה: כן או להגיד בבקשה תהיה איתי. או עשה רצוני כרצונך ולפתח הלך נפש של הרפיה. כי אם את עשית את כל מה שאת יכולה לפני זה, אז אין שום סיבה שתתאמצי בזמן שזה קורה.
זה כמו שמוזיקה, או נגן, או פסנתרן, או כנר, מתאמן 3.5 שעות ביום, אבל בזמן שהוא בא לנגן יצירות של מוצרט, שזה הכל סולמות ואקורדים, הוא לא חושב עכשו אני מנגן סולם עולה סולם יורד. אלא הוא חושב שאני עכשו מנגן את הרקוויאם. זה לא נשמע כמו סולם. אבל הוא מתאמן. וברגע של היצירה, זה לא שהוא מתחיל לחשוב על כל הטכניקה. זה מה שמבדיל בין פסנתרן לפסנתרן או כנר לכנר. זה זה. ברגע של ההופעה, זה לא זה שהתאמן עובד לבד. הוא עובד שם עם השראה.
משתתפת: וכל מי שיבקש, "בוא איתי!", אז הוא יבוא?
אורנה: רק אם יש בקשת אמת. אם הוא יבקש בא איתי לשדוד את החנות, הוא לא יענה. בקשת אמת. כל מי שיבקש הוא יענה. אם יש לו בקשת אמת, שהיא לא מתוך הרצון לקבל לתוך עצמי. אז כמובן אנחנו צריכים לעשות חקר המניעים שלנו. ולדעת שלא מחשבותיו מחשבותינו. הוא מנהל את העולם, זה הכוח הכי גדול ביקום, כמו שאומר הרב גוטליב.
זה הכוח הכי גדול ביקום. הוא מנהל את העולם עם החכמה הכי גבוהה. השאלה אם אני מוכנה להכנע לזה. זה המאבק שלנו.
שבת שלום!