ד' בשבט תשפ"ב, 6 בינואר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.
(תהילים צ יז)
גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה- נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח')
כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. (משלי ב ו)
פרשת בא
{א} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ: {ב} וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה: {ג} וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי: {ד} כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ: {ה} וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה: {ו} וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה יִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה: {ז} וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם:
אנחנו רואים שהעבדים של פרעה הם לא צריכים שתי מכות נוספות, מבחינתם המכות, האותות, היו מספיקות להבין – הם הבינו לפני פרעה, ואנחנו תכף נדבר למה לפני פרעה – שאבדה ארץ מצרים. זאת אומרת, שארץ מצרים היא לא יכולה יותר להיות בעלת השליטה על התרבות.
מה זה אומר ארץ מצרים? ארץ מצרים זה הרצון לקבל הכי גדול בעולמות שחשב שהוא בעל שליטה והם הבינו לפני פרעה, פרעה מבקש עוד ועוד טיעונים עד שהוא מבין, שהדרך שהוא הוביל את העולם, לא יכולה יותר לשלוט.
בפרשה הזו יש את השלוש מכות של הגר, זה נקרא "ג' ראשונות", יש לנו גר וזת. ג' ראשונות זה כתר חכמה בינה, זת, זה 6 התחתונות ומלכות. זת זה ז' תחתונות. ביחד 10 ספירות, 10 מכות, ביחד 10 מאמרות נברא העולם, וביחד 10 דיברות. יש קשר בין כל מה שציינתי עכשיו.
10 המכות הם בעצם שבירה של האחיזה של הכוח של הקליפה באדם. מערכת הטומאה היא בנויה באופן שלם, אפשר להגיד, או באופן מלא, כמערכת הקדושה. זאת אומרת שכל מה שיש במערכת הקדושה, כל ספירה וספירה ותתי ספירות, עד ה- DNA הבסיסי ביותר, יש גם במערכת הטומאה.
פרעה החזיק ב- 10 ספירות של מערכת הטומאה זאת אומרת שהוא החזיק בחכמה שהיא שייכת ל-גר, בחכמה של מערכת הטומאה. מה זה החכמה של מערכת הטומאה? זו החכמה שלוקחים אותה ישירות לתוך הרצון לקבל אשר מלכות דאינסוף עשתה לה מסך. עשתה קודם צמצום. צמצמה את עצמה מלקבל את החכמה הזו לתועלת עצמה, ושמה מסך כדי לקבל את החכמה הזו עם כלי מתאים.
פרעה לא היה לו את הכלי הזה, ואנחנו נראה, לא נראה השנה את כל המכות, אבל נראה לפחות ב- 3 המכות האלה, איך כל פעם הוא מנסה לבדוק עוד ועוד טיעונים, או עוד ועוד עומקים למה בעצם השליטה עוברת לעם העלוב הזה שהאורות שלו הם קטנים – בתחילה בכלל נראה שיש לו אורות – אבל עם של עבדים ומשרתים שמשועבד לממלכה הכי עוצמתית בתקופה הזאת ולמתקדש הטומאה הכי גדול שחרטומיו יכולים לעשות דברים שקשורים לחוקי הבריאה.
למה העם הזה שמייצג את קו האמצע, שזה המוכנות לקבל אורות יותר קטנים, למה הוא צריך להעביר את השליטה לעם הזה? או לצורת העבודה הזאת? הוא הנציג הגבוה ביותר של הרצון לקבל, וגם ידוע שהרצון לקבל הוא הנברא הראשון. מלכות דאינסוף היא הנבראת הראשונה ומלכות דאינסוף היא הרצון לקבל. רק אח"כ שבינה אחרי הצמצום שמלכות דאינסוף ראתה שהיא לא יכולה להשיג אורות, אז בינה, שזה אלוהים, ירדה אליה והעלתה אותה למקומה ואז נעשתה שיתוף מידת הדין במידת הרחמים.
מידת הדין זה מלכות דאינסוף. אם אתה מקבל אורות באופן ישיר בלי מסך, זה דינים, כמו למשל המבול, כמו למשל קורונה, אלה הם דינים, זה לא אומר שזה לא אורות. זה אורות אלוקיים אבל בצורת דינים, בצורת ייסורים. הנברא הראשון שזה מלכות דאינסוף ידעה שהיא לא יכולה לקבל את האור הזה שלא למען הטובות של עצמה בלבד. לכן מאותו זמן כמו שתמיד אמרנו, מי שמקבל את האור בצורה כזו מקבל אותו בצורת חושך.
נראה את זה ב- 3 המכות של הגר, של הג' ראשונות, כאשר מכת בכורות היא כמובן הכתר, ונראה מה קורה לפרעה ולעמו כאשר האורות האלה מגיעים אליהם עכשיו בצורה של דינים.
פרשת בֹּא מתחילה במילים " בֹּא אל פרעה", בזוהר הקדוש כל פעם שרוצים לכנס אותנו לדבר עמוק, לדבר פנימי, אנחנו נראה את המילים, "בוא וראה". קודם כל ראיה שזה חכמה, ובוא זה הזמנה לראות את החכמה הפנימית.
ספר בראשית, גם הוא מתחיל באות ב', כמו שכאן הפרשה הזו מתחילה ב בֹּא, ב' א', ולא א' ב'. גם ספר בראשית לא מתחיל באות א' הוא מתחיל באות ב'. אות ב' זה שיתוף בינה במלכות שיתוף מידת הרחמים בדין. אם לא היה מידת רחמים, מלכות לא היתה יכולה להשיג אורות אף פעם. אז בעצם בצמצום הראשון, צמצום א' שאמרנו, של מלכות – אם היינו נשארים רק בצמצום הזה, שמלכות צמצמה את עצמה, אפילו ששמה עליה מסך, כל האורות שיכלה לצבור לא היו מגיעים למקום החלל הפנוי. דווקא למקומות שהיא צריכה אותם, למקומות היותר נמוכים, האורות לא היו יכולים להגיע לשם. זאת אומרת שפה יש מידת דין. הם לא מגיעים למקום של החלל הפנוי.
מה עשתה מלכות דאינסוף? בראה עולמות כדי לצבור אורות ובכל זאת, לולא בינה היתה יורדת אליה, לולא אלוהים היה יורד ועוזר לבני האדם, בשום פנים ואופן לא היתה מלכות יכולה לקבל אורות, כמובן שנעשה איזו הכרעה שמלכות הסכימה לקבל אורות יותר קטנים, אורות חסדים, זה האורות שעם ישראל עובד איתם, אורות תיקון ולא לקבל את האורות הגדולים, ובינה היא הסכימה לרדת. וכשהעליון יורד לתחתון, אז הוא מקבל את התכונות של התחתון, זאת אומרת, את החושך של התחתון.
כמו שכשהתחתון עולה לעליון הוא מקבל את התכונות של העליון.
אז בֹּא זה שתי צורות: ב' צמצום א' שבו אנחנו לא יכולים לקבל את האור בצורה של רחמים ואז אנחנו מקבלים אותו בצורת דינים וזה קרה הרבה פעמים בהיסטוריה, כולל היום עם הקורונה, למרות שהקורונה היא שילוב מידת הדין ורחמים. ושמעתי שאלה ששאלו את הרב גוטליב שמלמד תלמוד 10 ספירות, האם צדיקים, זאת אומרת אנשים מאוד גבוהים, שעשו עבודה מאוד אינטנסיבית על עצמם, הם יכולים לרכך את המכות של הדור? אז הוא אמר שלדעתו הקורונה כבר מרוככת בגלל עבודה של צדיקים. אז גם עבודה שלנו היא מאוד, מאוד חשובה, כי אנחנו לא רואים את ההשפעה שלה באופן ישיר פיזי, חוץ מאשר את ההשפעה שיש לנו על אנשים שאנחנו באים איתם במגע, השפעה נפשית רוחנית, אבל נאמר בזוהר ובכל הכתבים, שבזכות צדיקים וגם צדיקות, אולי אפילו בזכות צדיקות, העולם תמיד ניצל. ואנשים שעובדים עכשיו, יכול להיות שיש אנשים שעובדים כמונו ואחרים, אולי אין איזה צדיק אחד גדול, אנחנו לא יודעים, אבל ההצטברות של העבודה שלנו יכול להיות שהיא כבר מרככת את מידת הדין בעולם מבלי שיהיה לנו מושג.
אז זה אומר, שתי הצורות של התגלות האור, במידה הדין ומידת הרחמים, וגם ב' זה ברכה. ברכה זה גם באה מהמילה הברחה, להבריח, ומה זה הברחה? עצם הבריח, חיבור. מה מבקש פרעה בסופו של דבר אחרי מכת בכורות? ודרך אגב צריך לשים לב שהוא משחרר את העם אחרי שהבכורות מתו, אחרי שגם הבכור שלו מת. מבכור פרעה עד הבכור אשר אחר הריחיים.
שימו לב שפרעה אחרי שמכת בכורות, קיבלתי כבר את כל הדינים, עכשיו אני לא משחרר, ודווקא אחרי מכת בכורות הוא כן שחרר את העם וזה מעניין להבין למה, אבל מה שאנחנו רואים כאן, שמה הוא מבקש מהם? שיברכו אותו.
משתתפת: פרעה עצמו בכור, לא?
אורנה: השאלה אם פרעה בכור. כי הרי הוא לא מת במכת בכורות הוא מת אחרי זה על הים. אבל מאיפה הגעת לזה שהוא עצמו בכור?
משתתפת: אומרים שהוא בכור.
אורנה: בכל מקרה הוא מת על הים הוא לא מת ממכת בכורות.
משתתפת: נתנו לו עוד ניסיון.
אורנה: נתנו לו עוד אורכה.
{לא} וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם: {לב} גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי:
זאת אומרת, שעכשיו, אחרי מכת בכורות, פרעה אחרי כל הדיונים והויכוחים של הרצון לקבל, זה ויכוחים אינטלקטואלים גם, מי הוויה אשר אשמע בקולו, זאת אומרת, אני יכולה להשוות את זה בימינו לכאלה שאומרים, המדע יפתור הכל ומה שהוא לא פתר הוא עוד יפתור בעתיד זה רק ענין של זמן. זאת אומרת למה אנחנו צריכים את הוויה בכלל? אנחנו יכולים להגיע לחיי נצח עם התפתחות הטכנולוגיה והתפתחות המדע. אנחנו יכולים להגיד, מי הוויה אשר אשמע בקולו?
היה ב"הארץ" מאמר של מדען שבדי אני חושבת, הוא ממש פרעה. הוא בן אדם חכם, מבריק, עשה תארים בציונים מאוד מאוד גבוהים, הוא רוצה לזכות בחיי נצח, הוא מאמין שנגיע לחיי נצח, אז הוא בקש להקפיא את גופו כשהוא ימות, וכשהוא מדבר זה נשמע מאוד מאוד הגיוני, אלא מה? הוא מסתמך על השכל הארצי. הכי גבוה שיש בעולמות. זה נקרא הרצון לקבל.
בהוויה שלו אין שום ,שום, שום אמונה ומשהו שהוא טרנסצנדנטי, משהו שהוא מעל השכל האנושי. אז השכל האנושי יכול להגיע למקומות מאוד מאוד גבוהים, אבל עכשיו, הפעם הזאת, פרעה עם כל הטיעונים אולי הצודקים שלו מבחינתו, לכן אומר בהתחלת הפרק, למען "שתי אותותי בקרבו". מה זה, "שתי אותותי בקרבו"? אות מהמילה אותיות, זה כלים. כלים לקבלת האור. אז הוויה הוא חוקק בנו כלים לקבלת האור כי לפרעה לא היו כלים לקבלת האור, הוא קיבל את האור ישירות, לא היו לו את הכלים שיש לבני ישראל, את הכלים של קו אמצעי, ועל ידי המכות, הוויה חוקק בתוכו את האותות, זאת אומרת את הכלים, וכשצריכים לחקוק בתוכנו כלים, מן הסתם זה כאב גדול. זה סבל נוראי.
אבל פרעה, יש לו איזושהי יושרה, משום שהוא מוכן בשביל העקרונות שלו, הוא כן מוכן להתווכח. הוא באמת לא מבין. וכשהוא מבין, גם אחרי שבכורו מת, אז הוא מוכן להוציא את עם ישראל, לא משנה שהוא מתחרט אחרי זה, אבל באותו רגע היושרה שלו נראית כאן באופן, שברגע ששכנעו אותו, שהוא שוכנע באופן שלם, שאכן יש הוויה מעבר לכוחות הטבע, אז הוא מוכן לשלוח את עם ישראל לחופשי.
משתתפת: הערה. בברכתם אותי, רש"י אומר שתתפללו עלי כי גם אני בכור.
אורנה: אם רש"י אומר אז רש"י אומר.
משתתפת: היתה לי שאלה מתחילת הפרק, לגבי המילה בא, זה הופיע ביחיד, ופעמיים משה ואהרון מופיעים ומדובר עליהם ביחיד.
אורנה: נכון. מדובר עליהם ביחיד מפני שהם צריכים ליצור את הקול והדיבור. משה יש לו את הקול, אין לו את הדיבור. יש מאמר שלם בזוהר, קול ודיבור. משה יש את הקול, ואין לו את הדיבור כי משה מזעיר אנפין, הוא מספירה גבוהה, ומלכות יש לה את הדיבור. מלכות היא בעצם בוראת את העולמות ע"י הדיבור, אז צריך שיתוף פעולה בין קול ודיבור. זה מאוד מאוד עמוק. לא אכנס לזה עכשיו.
משתתפת: זה ממש תפס אותי. ויבוא משה ואהרון.
אורנה: כן. הם כמו איש אחד כי משה אמר שהוא ערל שפתיים. אין לו את הכלים. הוא בעצם לא יכול להתמודד, הוא מפחד מפרעה מפני שהוא מבין את העצמה של פרעה. זה כמו שאם עכשיו יציעו לי משהו שהוא כזו כמיהת ליבי, איזה בגידה קטנה, אני מפחדת שאני לא אוכל לעמוד בזה אז אני מעדיפה לא לפגוש את זה. אז גם משה לא היה בטוח שהוא יוכל לעמוד בזה. צריך להבין מה זה כוח פרעה. קראנו על המיסטריות המצריות. זה לא סיפורי אגדות, יש שם כוחות חזקים מאוד. פרעה היה אל שם. הוא והיאור, היו אחד. זאת אומרת למשל מכת דם, אם היא נעשתה על היאור, זה המכה הראשונה שבעצם פגעה במקור החיות של מצרים. וגם דרך אגב, משה לא יכל היה להכות, כי היאור הזין אותו.
אז מי שהיכה שם במטה זה היה אהרון. אז נחזור למשה, הוא הולך ומתפתח בהדרגה, והוא מפחד ללכת לפרעה ואחת הפרשנויות של בא אל פרעה, זאת אומרת, בוא איתי בשותפות. זאת אומרת, בינה ומלכות ילכו בשותפות במקרה הזה, למרות שמשה הוא לא מלכות. מה זה אומר עבורנו?
זה אומר שכל פעם שאני הולכת להתמודד עם הרצון לקבל בכל צורותיו האינסופיות, אני לא יכולה ללכת לבד. ופה נכנס עניין התפילה, שאנחנו תמיד אומרים, אני מבקשת מהשם, מהבורא, תעזור לי, כי אני חסרת אונים מול הדבר הזה. כל פעם שאני באה לפרעה, אני צריכה עזרה. אז הבא הזה, שה-ב' היא ראשונה, של הצוותא, אחרי זה מגיע ה-א' של אנוכי, של "אנכי הוויה אלוהיך", זאת אומרת, אני אלך בצוותא עם הבורא למקומות שאני לא מסוגלת להתמודד איתם לבד, שמדובר במקרה שלי, כמעט 100% מהחיים שלי. אני לא מדברת על התפקוד היומיומי, אלא כל פעם שאנחנו אומרים לעצמנו, למה לא השתניתי, כבר 1000 פעם אותו דבר. או כל פעם שאנחנו נופלים באיזה בור שחשבנו שכבר מזמן אנחנו לא שם או אפילו שאנחנו חולים חלילה, או מישהו מהמשפחה שלנו סובל, או שהיחסי זוגיות שלנו קשים ואנחנו לא יודעים מה לעשות. כל זה, למקומות האלה, אנחנו צריכים ללכת עם אלוהים. ואלוהים מזמין אותנו. אלוהים מזמין את משה. משה זה אנחנו, זאת אומרת, אנחנו כלולים במשה. הנשמה של משה כללה את כל עם ישראל.
אז אנחנו לא משה בפועל, מי שמגיע לנקודת משה, זה אומר שהוא הגיע לאמונה מוחלטת. אמונה מעל לדעת, בדיוק בדיוק ההיפך מפרעה.
אז באמת ה- בֹּא הראשון, זה כמו הצמצום ב' שאנחנו נלמד עליו במהלך הלימודים, בעזרת השם. הצמצום א' זה הנברא צמצם את עצמו, זאת אומרת צמצם את קבלת האור לתוך הרצון שלו, וצמצום ב', הבורא מצמצם את עצמו, מוכן לרדת לנברא וע"י זה גם לקבל את החושך של הנברא. לכן גם כשאנחנו פוגשים את הרוח היא קודם כל מתגלה לנו בתור חושך, ואז השאלה שלנו אם אנחנו ישראל או לא. אם אנחנו ישראל, אנחנו מוכנים להיות בדבקות עם הרוח שמתגלה בתור חושך, ואז כשהיא עולה, היא מעלה אותנו לאור.
אז זה צמצום ב', וזה "ותלכנה שתיהן יחדיו". ותלכנה שתיהן יחדיו, אנחנו רואים את זה אצל נעמי ורות, כשרות היא ספירת מלכות, והיא הולכת עם נעמי, נעמי מהמילה נועם. רות היא גרה, היא הולכת עם נעמי שהיא נועם, ונועם זה בינה. זה הזמנה של אלוהים, אותנו, להיכנס למרחב של שותפות. אבל כשאני הולכת עם פרעה ו"עם כוחי ועוצם ידי", ו"לי יאורי ואני עשיתיהו", אז אני הולכת עם הרצון לקבל שהעולם המודרני הולך עם הרצון לקבל, זאת אומרת הגאווה של הרצון לקבל, וזה מתכון להתרסקות במוקדם או במאוחר אבל זה פיתויים מאוד מאוד גדולים, מפני שכשאתה מגיע לרמות רוחניות אפילו ארציות, שלא נדבר רוחניות מאוד מאוד גבוהות, הפיתוי לעשות לעצמך מוסר משלך, בגלל שאתה במקום כזה גבוה, הפיתוי הוא הרבה הרבה יותר גדול מאשר לולא הגעת למקומות הלאה. אבל גם הנפילה לחושך היא הרבה הרבה יותר עמוקה.
למעשה כוחות הנגד, הם מתעניינים בדיוק באנשים האלה, שעושים עבודה רוחנית. הם מתעניינים בהם. שם המקומות שאפשר להכשל, ורואים את זה בעיתונות, מסביבנו, איך אנשים נכשלים השכם והערב, נכנעים לרצון לקבל.
אז ההזמנה של אלוהים אלינו, זה להיכנס למרחב משותף שיחד נבנה עולם. כי העולמות שלנו בנויים מצמצום ב'. אנחנו לא מקבלים את האורות הכי גדולים, נקבל אותם בגמר תיקון. אנחנו מקבלים את אורות התיקון. זה אורות חסדים. זה אורות יותר קטנים כדי שהאורות לא ישברו אותנו עד שנבנה כלים אחרים.
נראה שרטוט שרובו לא יראה מובן אבל רק כדי לקבל איזושהי תמונה חזותית על מה שאני מדברת עליו. השרטוט הוא לא שלי, אלא מאחד מאתרי הקבלה. חושבת של "בני ברוך".
משתתפת: יש לי דימוי למה שאמרת. לפי חוק הכלים השלובים שנמצא בקיום שלנו: שככל שהרמה הרוחנית גדלה יותר, זה יצר הרע ויצר הטוב, ככל שיצר הטוב גדל, כך הצד הרע רוצה להשתוות אליו. באמת רואים את כל מה שרואים בעיתונות.
אורנה: זה כמו שאמרנו שמערכת הטומאה היא בדמות מערכת הקדושה.
אז אנחנו רואים כאן משהו שאנחנו כנראה רובנו לא מבינים. אנחנו רואים כאן את עולם אדם קדמון, זה העולם הראשון של הקו הישר, כלומר העולם הראשון שנוצר אחרי הצמצום ויש בו מה שקוראים עוד ועוד עולמות או פרצופים שהתפקיד שלהם זה לקבל אורות, וכאן אנחנו רואים שזה נקרא טבור. הטבור זה הגבול שמלכות יכולה לקבל אורות.
למטה, (העיגול של השפעה), הוא חלל פנוי. החלל הפנוי זה איפה שכל העולמות נבראו. כל זה לא רלוונטי אלינו באופן ישיר, זה מקומות מאוד מאוד גבוהים, כלומר רמות תודעה מאוד גבוהות. אנחנו לא מדברים עליהם, רק על השתלשלות. ואם הגענו למקום שמלכות לא יכולה לקבל את האורות, כי מהטבור ועד למטה היא לא תוכל יותר להפוך אותם על מנת להשפיע, וזה חלל פנוי. בתוך השפעה מלכות מתחילה לבורא אלוהים, ובינה, שזה אלוהים, משאילה לה את תכונת ההשפעה. אבל מכיון שמלכות זה חושך, אז ברגע שבינה מתערבבת איתה, אז גם בינה מקבלת תכונה של חושך. אז יש כאן איזושהי הקרבה מצד הבורא.
יש פסוק בתורה, "אני ה' הנמצא איתם בטומאתם". זאת אומרת הבורא נמצא איתנו בנקודות הכי הכי הכי נמוכות שלנו. במקומות שאנחנו חושבים שאף אחד לא נמצא איתנו ושהתדרדרנו. אנחנו אומרים לעברי פי פחת. אני מתארת לעצמי שזה כבר לא קורה לנו. אולי זה קרה לנו בנעורים יותר או בגיל צעיר, אבל גם מבחינה נפשית, כשאנחנו מרגישים שאנחנו הכי נמוך, אז אין אתר פנוי ממנו. אין מקום פנוי ממנו. "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר קכב, ב). זאת אומרת שאלוהים נמצא איתנו בכל מקום ומקום. הוא ירד עד הנברא, כדי לעזור לנברא לעלות למעלה.
אני יודעת שהתמונה הזו יותר לא ברורה מאשר ברורה, אבל לפעמים כשרואים משהו פעם ראשונה, בפעם השניה זה נעשה קצת יותר מובן.
ומה התנאי לשותפות הזו? התנאי הוא בדיוק מה שפרעה לא יכל לדעת ולא יכל היה להבין, זאת אומרת, להכפיף את הרצון שלי לקבל, את הרצון לקבל הראשון שנברא בעולמות בתוך הרצון של על מנת להשפיע, שזה הרצון של בינה.
זה התנאי. ומי שלא ממלא אחרי התנאי הזה, והוא אומר, העולם נברא כמו שהוא נברא, אלוהים נתן הכל, את כל השפע הזה, הכל בשבילי, אז הוא לא יכול להיות בשותפות עם הבורא.
אז זאת קריאה אחת של "בֹּא אל פרעה", יש עוד קריאות, לא נדבר עליהם כרגע, ואז אנחנו רואים שאי אפשר לצאת ממצרים, מהרצון לקבל הכי גדול. כלומר, אנחנו כל שנה יושבים בפסח, קוראים את ההגדה, או לא קוראים אותה, אוכלים לפני הקריאה, או בכלל לא קוראים, ככה היה אצלי לפחות, הרבה הרבה שנים, ולא מבינים שזה האירוע הכי גדול בעולמות מבחינת האדם, מפני שפסח לא קרה רק ביציאת מצרים, "חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים."
לא מדובר פה על ארוע היציאה ממצרים הפיזי, מדובר פה על הארוע של יציאה מעבדות לחרות. אנחנו מכירים את הספר "הפילוסופיה של החרות" של שטיינר, אחד הספרים הכי חשובים שלו, ולמעשה כל שנה באותה תקופה, שוב כמו שאמרנו, שיש פרשה, וכל שנה באותה תקופה, יש את הקונסטלציה של העולמות שמאפשרת לדברים מסוימים לרדת בצורה יותר חזקה.
אבל יציאת מצרים זה, ככל שלומדים על זה, זה משהו עצום, זה עצום, זה הקבלה של החרות שלנו מרצון לקבל, זאת אומרת, ממה שהופך אותנו לבני מוות. זאת אומרת, מזה אנחנו מתים. אנחנו לא נמות כשנתמיר את כל ההוויה שלנו ונהיה בהשוואת צורה לבורא. כי הבורא לא מת. זאת אומרת, אנחנו בעצם לא מדברים כאן על יציאה איזשהי ממצרים, לפני 3000, 4000 שנה, מדובר כאן על גאולה ממוות של כל אחד ואחד מאיתנו, עוד בחיים האלה, בגמר תיקון.
כל הסיפור של יציאת מצרים, זה בעצם, היציאה מהפרעה הפנימי שבתוכנו, ולכן משה מאוד מאוד מאוד מתיירא. ואז כשיוצאים ממצרים, נקודת ההכרעה היא למי תהיה הבכורה. אתם זוכרים את הפרשות הקודמות על סיפורי הבכורה? מה למשל?
משתתפים: יעקב ועשו, ישמעאל ויצחק, קין והבל, אפרים ומנשה.
אורנה: מי יהיה הבכור? זה שנולד ראשון או זה שקונה את הבכורה במאמץ?
אנחנו רואים לאורך כל התנ"ך, שהבכורה היא לא בתוך הטבע. שהבכורה עוברת. הבכורה של הטבע, היא לא מה שקובעת את הבכורה האמיתית. מי בכור פה? עמית אתה בכור? כן.
רובכם לא בכורים? כן.
הבכורים יש להם קרמה לא פשוטה. הם נושאים את קו התורשה, אבל כמובן, זה הכל רוחני, אני רק קצת השתעשעתי עם זה. זה לא אומר שאם אני בכור או לא בכור, אז אני באמת בכור או לא בכור מבחינה רוחנית.
משתתפת: את יכולה לחזור שאמרת שהשאלה היא מי יהיה בכור זה שנולד ראשון או זה ש..?
אורנה: או זה שקנה את הבכורה. לא בכסף.
משתתפת: שהשיג אותה במאמץ. כמו אפרים.
אורנה: כי היא מגיעה לו לא בגלל שהוא נולד ראשון. הרי מי נולד ראשון? הרצון לקבל נולד ראשון. הרצון להשפיע, לקבל בעל מנת להשפיע, זאת אומרת, אורות חסדים, זה אור חוזר. האור, אתם זוכרים שדיברנו, האור שאנחנו מקבלים מהבורא, נקרא אור ישר, ואז יש מסך, שמים מסך, ואז האור חוזר. מסך ואור חוזר, לא נולדו ראשון. אור חוזר זה אור קטנטן לעומת האור שאת מקבלת. זאת אומרת, דווקא האור הזה, האור הקטן, הנר הקטן שדלק שפח השמן, שהספיק ל- 8 ימים, המעטים שיודעים את החסרונות שלהם, נגיד ככה, על עם ישראל נאמר, "כי אתה המעט מכולם". המעט לא מבחינת כמות האנשים אלא זה שמודע לחסרונות שלו, הוא הבכור האמיתי.
אבל הבכור הטבעי, רב על הבכורה. גם פרעה, הוא אומר, אני לא מבין, הרי אני נולדתי ראשון, אני הרצון לקבל, אני שליט כל הארץ הזאת, מה, שמים, לא מעניין. קיבלתי, עכשיו אני מנהל פה. אם יש משהו שמפריע לי, אם יש דברים רעים, אז אני אסלק אותם, ואם יש דברים שאני צריך לרתום לטובתי, אני אעשה את זה. ניתן לי הכוח הזה. זה הרצון לקבל שהוא נולד ראשון מבחינת הטבע.
אבל הוא לא ראשון מבחינת הבכורה. והוא בא להתחנן לעם ישראל שיברכו אותו, כמו שמי התחנן למי? מי אמר אני אתן מן האדום האדום הזה? עשו אמר, אני מבין שהאורות הגדולים האלה שאני מקבל תכף אני מת מהם, תכף אני מת מהסמים, מהסקס, מהכסף, מהשפע. אני הולך למות, תן לי קצת מהאדום האדום הזה.
זאת אומרת, הוא מוכן להתכופף ברגעים של ההליכה למות. הוא אומר לשני, תציל אותי. אבל אם הוא לא מוכן להתכופף לתנאים של השני, הוא לא יינצל.
משתתפת: מה זה האדום?
אורנה: זה הנזיד עדשים. אדום זה בינה. צריך לקבל שותפות מבינה. והעדשים, דרך אגב, שמעתי שבמשפחות מזרחיות זה מאכל שעושים בשבעה. יש כאן מישהו שיאשר / תאשר את זה?
משתתפת: זה נכון. נהוג לאכול עדשים או ביצים קשות. דברים עגולים. מסמלים את ההתחלה והסוף, את החיים והמוות.
אורנה: דברים עגולים מסמלים את עולם העיגולים עוד לפני הצמצום. זאת אומרת הבכור, זאת אומרת עולם הטבע, זאת אומרת שאין שם את קו היושר. זאת אומרת שהעולם לא מתנהל לפי קו מוסרי אלא מתנהל באופן דטרמיניסטי. אז תראו מנהגים כאלה, מאיפה הם באו, מי היה מעלה על דעתו.
משתתפת: איפה כתוב שזה עדשים? או שזה מסורת קבלית?
אורנה: אולי רש" מסביר את זה. מרק עדשים אדום.
משתתפת: זה מחבר אותי גם ל- ב' של בראשית. שהתורה מתחילה בב' דווקא. נושא של הבכורה.
אורנה: נכון מאוד. אז מי הוא הבכור? אז מסתבר שהבכור הטבעי הוא לא הבכור ולכן אנחנו אומרים אמונה מעל לדעת. מה זה אמונה מעל לדעת? אמונה מעל לדעת צריך לעבוד בשביל זה כל החיים. הרי אנחנו לפעמים באמונה מעל לדעת, כי אנחנו מרגישים נוכחות. איזשהו חיבור. שבוע שבועיים אחרי זה, אנחנו לא מרגישים שום נוכחות ואז מתחילים הספקות.
משתתפת: גם בראשית ברא, זה מי שברא מתוכו את הכוחות, לא יודעת איך לנסח את זה, מי שבורא מתוכו את השינוי. את ההרחבה של הכלי. מי שבורא מתוך עצמו את ההרחבה של הכלי.
משתתפת: אז הוא זוכה בבכורה?
אורנה: זה יפה מה שאת אומרת, זה לא הפרשנות הרגילה. בכל מקרה, האמונה מעל לדעת זאת העבודה, זאת העבודה שלנו. מה זאת אומרת? זאת אומרת להאמין שמעבר למה שאני רואה מול העיניים שלי, שאני סובלת, שהילד שלי סובל, שלא מקבלים אותי לעבודה, שמפטרים אותי פה, יש כוח יותר גדול. והכוח הזה יכול לשנות עולמות. והוא יכול לשנות את מה שהסטטיסטיקה אומרת שאף פעם לא ישתנה, והוא יכול להתערב אפילו איפה שפרעה שולט והוא מתערב בחיים שלי.
אז זה, האמונה מעל לדעת זאת העבודה שלנו. זאת עבודה. משום שאנחנו נעים ברצוא ושוב. לפעמים בחיבור מאוד גדול ואז, כן, הכל נראה נהדר, והאנתרופוסופיה, והקבלה, ואיזה כיף, איזה בת מזל אני. ואז פתאום ירידה ונפילה ושכחתי בכלל הכל, ומי אני, וגם הערך העצמי שלי בעיני עצמי, ובכלל אין ערך לחיים שלי, ומה אני עושה, בטווח הזה של שני הקצוות אני מזמינה אתכם למצוא את עצמכם.
משתתף: מה הערך של עמל דווקא שהוא כאן?
אורנה: בארץ, בעולם?
משתתף: בכלל, אני שואל את עצמי האם אדם…
אורנה: אין עמל בשום עולם אחר, העמל הוא רק פה.
משתתף: ולצד העמל הפיזי לשלב את האמונה. זה העניין?
אורנה: ברור.
משתתף: אני שואל את זה כי לפעמים אפשר לטעות, אני לפעמים יכול לטעות, ולחשוב שהעמל בעולמות הגבוהים, ברוח, בעבודה הרוחנית, כל כך חשוב ואז אתה זונח…
אורנה: ישראל מקדש את החיים לא את המוות. בניגוד לבודהיזם. ישראל מקדש את החיים. זאת אומרת שבתוך החיים למצוא את הקדושה. מה זה קדושה? זה מהמילה מתקדש. לקדש את המציאות. לקדש את המציאות בתוך החיים. לא כולם כאן צריכים לעשות את אותו דבר, וגם לא כולם צריכים להיות יועצים ביוגרפיים, אבל צריכים להביא את הידע של מה שלומדים, לתוך מה שאני עושה. זה לא ידע במובן של ידע אינטלקטואלי. במובן של "והאדם ידע את אשתו".
היתה לי היום שיחה עם מיועצת שלומדת גם ייעוץ ביוגרפי ויש לה תשוקה לעשות דברים שהם לא ייעוץ ביוגרפי, זה בסדר זה מצוין. מה אני אדחוף אותה להיות יועצת ביוגרפית כמוני? אולי כן, אולי לא. תקחי איתך את ההתקדשות הזאת, קדשי את מה שאת עושה. ואז זה נתן לה, אני חושבת, הרבה אויר לנשימה, כי כל הזמן היא בדיוק שאלה את השאלה שלך. אני צריכה ללכת להתנתק מהעולם הזה? או זה או זה? לא. ישראל מקדשים את הזמנים.
מה זה הזמנים? זה הזימונים. החיים זה הזמנה. את לא חייבת להיקרא יועצת ביוגרפית כדי להביא לכל מה שאת עושה את הערכים האלה. עניתי לך?
משתתף: כן, פחות או יותר.
אורנה: בנקודת ההכרעה, מי יהיה הבכור, פה מתערבת ההוויה עצמה, ובפסוק כט' בפרק יב', ויהי בחצי הלילה, זה חצות. חצי הלילה זה גם חציית המדרגה של בינה.
משתתפת: זה המכת בכורות עצמה.
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה:
עכשיו שנבין, זה שפת קוד. זה לא בכור בהמה, זה הכוחות הרוחניים הממונים על הגוף האסטרלי שלנו. זה הבהמה שלנו. זאת אומרת, כל מערכת הטומאה קיבלה כאן מכה, מהכתר שלהם, שההשתלשלות שלו זה פרעה, וכל הדרגות של ההיררכיות או של הכוחות, המלאכים של כוח הנגד, כולם קיבלו מכה, ואם הכוחות הגבוהים מקבלים מכה, אז אתה לא מקבל מהם יותר תזונה ואז בסופו של דבר, המכה הפיזית של העם ושל פרעה, היא כתוצאה מזה שהוויה היכה את כל הכוחות שמתחתיו כמובן. וזה פרעה לא הביא בחשבון.
משתתפת: זה דומה לקורונה, כי הקורונה הכתה את כולם.
אורנה: כן. אבל זה סמל, נכון?
משתתפת: יכולה לחזור על הרעיון האחרון? שכל הדרגות הוכו, מה הוא לא הבין, פרעה?
אורנה: הוא הבין שהכוחות שהוא מקבל מהם את התזונה, הם כוחות שלא עומדים בפני עצמם והוא לא יכול לקבל מהם יותר תזונה. אז הוא הבין, הרי הוא שאל מקודם, מי הוויה אשר אשמע בקולו? עכשו הוא הכיר את הוויה. זה לא שהוא אמר, מי הוויה כאילו בזלזול. הוא באמת אמר אני לא מכיר את הכוח הזה, הוויה. עכשו הוא מכיר את הכוח הזה.
הכוח שמעל לטבע ומעל כל כוחות הנגד, אם נגיד את זה בשפה שלנו.
משתתפת: אנחנו יכולים להבין את מכות קיבלו ההיררכיות הגבוהות? בעולם הארצי אנחנו יודעים מה זה מכה, אבל איזה מכות הם קיבלו?
אורנה: שאלה טובה. אולי את יכולה לנסות לענות עליה?
כל הכוחות האלה כפופים. כפופים לבורא. הבורא ברצונו נותן להם לשלוט. למשל, עם איוב, הכוח שנקרא שטן, הגיע "משוט בארץ והתהלך בה" ושוחח עם אלוהים, ואלוהים נתן לו רשות לבחון את איוב. זאת אומרת כוחות הנגד אין להם כוח משל עצמם. זה הכל הוא. באותו רגע הוא לקח את כל הכוחות שלהם. כלומר, הוא לא נתן כוח למערכת הטומאה לפעול. משום שגם מערכת הטומאה מוזנת ע"י כוחות האור. כי אין שום כוח אחר מלבדו.
זה כמו שנגיד, הוא יחליט לקחת את הקורונה מפה. למה? כי הוא לא ייתן לכוחות רוחניים לפעול באופן כזה שהביטוי הפיזי של זה יהיה קורונה. או שהוא ייתן להם רשות.
משתתפת: אם הייתי יכולה לענות על זה , אם זה הכוחות האלה, זה תודעות יותר גבוהות, אז הוא צמצם להם את התודעה, הוא הקטין.
אורנה: הוא מנע מהם לעבוד. נכון.
משתתף: חלק מהדברים שאת אומרת קשה לי לשמוע ולקבל כמו שקורונה היא דין.
אורנה: היא דין ממותק.
משתתף: זה אצלי מאוד, מסובך או לא ברור, מה שאני מרגיש לגבי הקורונה. קשה לי קצת להסביר את עצמי אבל כל כך הרבה דברים ממה שאת מדברת פה, מאוד יושבים לי, אבל ההתייחסות שלי לגבי הקורונה או המחלה מבחינתי, היא באה להאיר דברים בתוכנו.
אורנה: אני עוצרת אותך, אנחנו לא אומרים דברים שונים. דין זה אור, אבל זה אור שבא בייסורים. זה העניין. דין זה לא עונש.
גם מחלה, אתה לא יכול להגיד שזה כיף גדול, גם אם היא באה להעיר אותך, זה לא כיף גדול. היית מעדיף לקבל איזה פתק בדואר, תשתנה לפני שתהיה לך מחלה.
משתתף: אני מסכים. אני שואל את עצמי, אם היינו קוראים פחות הארץ, או פחות טלויזיה, האם היינו מתייחסים לקורונה באותו אופן כדין כמו שאנחנו מתייחסים אליו עכשיו. זאת השאלה בעצם האמיתית שאני רוצה לשים פה. האם היינו קצת פחות ב"הארץ", קצת פחות בטלויזיה, האם באמת היינו מתייחסים לקורונה כאל דין, אפילו כדין ממותק?
משתתף: השאלה שלך, אני מבין ומזדהה איתה, אני חושב אבל שגם אם לא הייתי קורא עיתונות והייתי מסתגר באיזה כפר, או בבית על ההר לבד, גם אם אני חי בעיר, העובדה שזה חלק מהקורונה, זאת אומרת שהקורונה באה בעידן שבו הרשתות החברתיות מפמפמות את זה בלי הפסקה, וערוצי התקשורת והמדיה וזה יורד ומחלחל לרמה של הנחיות שמגבילות אותנו ברמות כאלה ואחרות, כל פעם זה משתנה. זה ככה, כי גם אם לא תקרא חדשות, זה יהיה סביבך. וגם אם לא תסתכל על זה, זה יהיה שם, ומתישהו יפגוש אותך. זאת התחושה שלי לגבי הקורונה. זה עצמה גדולה מדי כדי שזה יעלם רק בגלל שלא נקרא חדשות. זה לא משנה גם מה הדעה של כל אחד לגבי הקורונה, זה נוכח כישות כרגע.
משתתף: בגלל זה אמרתי לאורנה שזה אמביוולנטי כי אני מסכים עם כל מה שאמרת. האם זה דין, כמו שאמרת, ההגבלות וההפחדות, האם זה הדין. אם זה מהות הדין וכל מה שזה מעורר בנו, אז אני מבין, אבל אם הדין הוא כמכה של מחלה, מלחמה, אז פה קשה לי להסכים עם זה בעצם. ופה בעצם זה העניין שלי.
משתתף: הסברתי שאם לוקחים את תקופת הסגרים החזקה שהיתה, גם אם לא היית קורא חדשות, לא היית יכול להתעלם מזה, זה היה שם.
אורנה: אני חושבת שאולי נניח לקורונה, כי זה דוגמה. נתייחס לדבר באופן עקרוני. ויכול להיות שאפשר להתווכח על הקורונה או לא להתווכח, זה לא הסיפור. רק להתייחס לדבר באופן עקרוני, לאורות שבאים אלינו כדינים לעומת אורות שבאים אלינו כחסדים.
רוצה שתהרהרו, איזה מאבק יש לי עם הרצון לקבל? שוב אני אומרת, הרצון לקבל לא צריך להבין אותו כפשוטו. רצון לקבל זה מה שאני מאמין למראה עיני. אני רואה שלא מצליח לי משהו, ואני לא מאמינה שזה ישתנה כי איך זה יכול להשתנות, הרי זה לא השתנה 60 שנה. זה נקרא הרצון לקבל. זה פן של הרצון לקבל. אני מאמינה במה שהשכל אומר לי. אולי תחשבו, כי זה בעצם המקום שצריך להתפלל אליו. לאמונה. שלא תיפול רוחי מתוך מה שאני רואה כדבר כל כך ממשי. מישהו רוצה לתת דוגמא?
משתתף: דווקא בתקופה הזאת שבה הדברים נראים מאוד שחורים מבחינת מה היא חרות האדם, ומי אני, והאם אני יכול לסמוך על עצמי, רגשותי או אמונתי האם אני חייב לשים את מבטחיי בזה שיש לו את המילה ד"ר לפני השם, זה בעצם הקריאה להתעוררות, למרות הכל ולמרות ההגבלות, הסגרים, יש אחד שמחליט, יש אמת אחת, והיא הדבקות של אמונה מעל לדעת. זה עבורי לפחות.
אורנה: יפה אתה אומר. אני אתן עוד דוגמא כדי שעוד מישהו יוכל לשתף. נאמר, על מכת חושך שרק למצרים היה חושך, ולעברים לא היה חושך. זה לא הגיוני. אם אני מדברת מבחינה פיזית, אז לא היה להם חושך במושבותיהם, הם גרו בארץ גושן בתוך מצרים. איך אני יכולה להסביר את זה שלמצרים היה חושך ולישראל לא היה חושך?
משתתף: כולל ברד כולל הכל.
אורנה: בוא נדבר כרגע על החושך כי על החושך נאמר בפרוש, "לא היה חושך במושבותם".
משתתף: כנראה התודעה שלהם היתה סגורה.
אורנה: בדיוק. המצרים ראו חושך והאמינו שזה חושך, הרי לא מדובר כאן על שום דבר פיזי, אנחנו לא יודעים בדיוק מה היה בפיזי, למרות שהאירועים האלה קרו בפיזי. מדובר כאן על החושך של התודעה. אם אני מאמינה שהמכה הזו שבאה אלי, כמו שעמית אמר, היא חושך, אז אני אראה חושך, אבל אם אני מאמינה שהמכה הזו, היא באה כדי להעיר אותי זה מה שאתה אמרת, אז אני לא אראה חושך.
אני מתארת לעצמי שלא היה שם איזשהו, אולי היתה פעולה מעל לטבע, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב האם אני מאמינה שהחושך הזה בא להרוג אותי או החושך הזה שבינה יורדת למלכות והיא גם כן מקבלת תכונה של חושך, אבל אני רואה נוכחות אחרת. את נוכחות אלוהים בחושך הזה. ואני מאמינה שהחושך הזה הוא אור שעדיין לא התגלה אלי. ואז יכולה להעלות אותי למעלה אל האור.
אז אולי נחשוב, איפה הרצון לקבל, משכנע אותי להתייאש?
משתתף: שכנוע של ייאוש זה אולי הכוח המתעתע הכי גדול שיכול להרחיק אותנו, זה והאשמה לדעתי. מדהים אגב, כתוב, "ויהי חושך". זה החזיר אותי לויהי אור. זאת אומרת שהמכה היתה כל כך עוצמתית שהנה אני יכול לשנות כל סדרי עולם. "ויהי חושך" "ויהי אור" שני קונטרסטים אדירים.
אורנה: ה"ויהי" הזה, יש לזה משמעות מיוחדת, לא אכנס לזה עכשו, יפה ששמת לב לזה.
משתתף: ממש עכשו לפני השיעור הזה, בתוך ייעוץ עשיתי משהו, חזרתי על איזשהו דפוס שתמיד גורם לי להרגיש אשמה נוראית. אני ממש מרגיש את זה עכשו. זה ממש הכניס אותי לייאוש ותוך כדי הרגשתי, האמת שהתחלת לדבר על זה, אז אמרתי לעצמי, מה שאורנה אומרת זה קצת פסיכולוגיה חיובית. מה, אני לא הולך לשכנע את עצמי שזה לא כואב כאילו.
אורנה: אני לא מדברת על הכאב.
משתתף: ואז הבנתי תוך כדי, איך להסתכל על הכאב הזה כעל , לא במובן שזה לא קרה, אלא במובן, שהנה זאת ההזדמנות להאמין שאפשר לשנות את זה ולהשתמש בזה כחומר של…
אורנה: ותדע לך שאם זה קרה, ככה רצה הבורא שיקרה. בעל הסולם אומר דבר שחייב להיות בתשתית האמונה שלנו, ואנחנו נקדיש לזה, וגם אתם מוזמנים להקדיש לזה מחשבה נוספת. אומר, עד שקורה המקרה, זה אני. כשכבר קרה, ככה הבורא רצה שיקרה. למה שהבורא ירצה שאתה תכשל שוב? כי הוא רצה ככה ועכשיו צריך להבין למה. כרגע לא נדבר על זה. אז זה לא אני עשיתי. להאמין שהוא עשה והוא עושה והוא יעשה, זה מאוד ממריד את התודעה המודרנית, אבל זה כמובן לא פותר אותי מההחלטה ומהמאמץ לעשות את הדבר הנכון. ואם בכל זאת נכשלתי, ככה אלוהים רצה בשבילך.
משתתפת: זה כמו שהוא הקשיח את ליבו של פרעה. זה ממש עלה לי כשקראתי דווקא את הפרשה הזו, בפרשה הקודמת לא חשבתי על זה, למרות שגם שם הוא הקשיח את ליבו, על זה שיש דברים שאני כל פעם אומרת, יואו, זה העוון שלי, אני לא אעשה את זה יותר, ואז אני מוצאת את עצמי עוד פעם עושה את זה. ואני אומרת, אבל למה? חטאתי…
אורנה: כי ככה אלוהים רוצה.
משתתפת: אני חושבת שהיום אמרת את התשובה שהוא מחוקק בנו את הכלים. זה ההרגשה של זה.
אורנה: את החסרון של זה, את ההרגשה של זה. בשבילי זה גילוי. זה אור מאוד גדול להבין את הדבר הזה, לשמוע את הדבר הזה ממקובל אלוהי שהגיע לרמות תודעה מאוד מאוד גבוהות, וזה לא שזה לפעמים לא עובד לי. לפעמים במיוחד כשזה קשור לילדים שלי, אז אני חושבת שאני פרעה. שאני קבעתי ואני עשיתי ואני החלטתי ואני שיניתי ואני גם פגמתי. זה פרעה. אני מתארת לעצמי שחלק מכם שותפים למהלך הזה. כולנו בעצם.
שבת שלום!