י"א באייר תשפ"ב, 12 במאי 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ
(תהילים צ יז)
גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה- נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח')
כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. (משלי ב ו)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט טו)
הפרשה הכי קצרה בחמישה חומשי תורה.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה: {ג} שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ: {ד} וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר: {ה} אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ: {ו} וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ: {ז} וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל: (ס) {ח} וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה:
אפשר לקרוא לפרשה הזאת: "על חרות ועל אמונה". וזו הפרשה האחת לפני הפרשה האחרונה שחותמת את ספר ויקרא, פרשת בחוקותי. וספר ויקרא כולו עוסק בהתקדשות של הכהן ובכלל בהתקדשות.
נאמר על עם ישראל – ממלכת כהנים וגוי קדוש. זאת אומרת, אם תהיו ממלכת כהנים, אז תהיו גוי קדוש. והכוונה היא שכפי שלכהן יש תפקיד בהקשר לכל האומות.
בספר ויקרא דיברנו על מה שקראנו לו עש"ן – עולם, שנה ונפש.
העולם – זה המקום. מהו המקום של הקדושים תהיו, או של ההתקדשות? המרחב. מרחב פיזי אפילו. המשכן. אבל המרחב הרוחני זה הלב.
ש', שנה – זמן. איך בא לידי ביטוי הזמן בקדושה, בהקדשה בספר ויקרא? שאם אנחנו אומרים שהמשכן הוא המקום הפיזי, אז איפה יש לנו את הקדושה בזמן? במועדים. זמינים מקודש. בזמנים מסוימים, ההזמנות שלנו לפגוש את הבורא. לעלות ולפגוש את הבורא.
הפרשה הזו מדברת, לכאורה, על קדושת הארץ. אז אנחנו יכולים לחשוב שהיא שייכת לעולם. אבל זה רק לכאורה. כי כשאנחנו אומרים ארץ אז אנחנו אומרים רצון. הרצון הוא הרצון של האדם. לכן זה שייך לנפש. התודעה של האדם. עולם של הנפש.
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ כי תבואו אל הרצון. הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם אני הוא זה שנותן לכם את הרצון. ברגע שאתם מגיעים, וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה. זה לא נראה קצת משונה?
משתתפת: אם הארץ זה הרצון, אז להשבית את הרצון?
אורנה: לא הכוונה. הכוונה היא שכבר השבת או השביתה נעשית לפני שהיו שש שנים. הרי מה זה שנת שמיטה? זה לשמוט את מה ששש שנים עבדת. ופה עוד לא כתוב לנו שיש עבודה של 6 שנים. כתוב לנו, כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה. אומר לנו כבר מלכתחילה שתדעו מי הוא בעל הרצון. מי נתן לכם את הרצון הזה. או, מי נתן לכם את הארץ הזאת.
נראה אחרי זה שבשנת שמיטה יש ציווי לשחרר, לשמוט, את כל מה שחשבת שהוא שלך.
אז מלכתחילה, הכניסה לארץ, מתחילים בהודעה, כלומר אנחנו מודים שהארץ הזו היא לא שלנו. הארץ היא של ה'. ומתוך השבת הזאת, היא שמזינה את כל ימות החול. או השמיטה הזאת דווקא מתי שאני לא עובדת, ושאני מניחה לשדה לגדול בלי שאני אעבד אותו מתוך השנה הזו, השביעית, יש ברכה לכל 6 השנים הבאות.
או אם ניקח את זה דרך הביוגרפיה של השנה השביעית, היא זו שנותנת את האופי והקיום ל- 6 שנים שקדמו לה. ובמעגל הגדול ביותר, השנה האלף שנקרא "חד חרוב", הוא זה שנותן קיום לשיתא אלפי שנין. האלף השביעי שהוא חד חרוב, הוא התכלית. שיתא אלפי שני אנחנו עובדים כאן בצמצום ב'. אנחנו עובדים כאן בשיתוף מלכות ובינה – שיתוף מידת הדין ברחמים.
מלכות שעולה לבינה, מקבלת אורות, אבל אורות קטנים יותר. אורות תיקון. וששת אלפי שנה אנחנו עובדים עם אורות התיקון. זה אורות חסדים זה לא האורות של גמר תיקון. זה לא האורות שרצה הבורא לתת לנברא. וחד חרוב, בטח כולכם מכירים את הסיפור על רשב"י ובנו שניזונו רק מחרובים וממים. לא יודעת אם זה באמת היה ככה, אבל מה שכן היה, שהרשב"י הגיע לרמת התודעה של חד חרוב. חד חרוב זה החרב כל המערכת של שיתא אלפי שני. זה החורבן שלה במובן שהיא כבר לא תהיה תקפה. מה שיהיה תקף, בגמר תיקון אנחנו לא יודעים איך הוא יראה, אבל מה שבטוח, שהוא לא יראה כמו שהוא נראה עכשו.
אז אנחנו יודעים שהספירה של ימות החול, הדתיים סופרים יום ראשון שבשבת. שני בשבת, שלישי בשבת. כלומר מנכסים הכל לשבת. השבת היא התכלית. להגיע למקום של שביתה. שביתה מעבודה, שביתה מיגיעה. כי זה כבר מקום של נפישה, מנוחה.
משתתפת: בכל ששת ימי השבוע, אנחנו עובדים את ששת הספירות. החסד, הגבורה, כל יום ככה עד שאנחנו מגיעים לספירה השביעית, זאת אומרת ליום המנוחה.
אורנה: ומי זה הספירה השביעית?
משתתפת: מלכות
אורנה: נכון. היא הכלי האולטימטיבי. כל ששת הספירות מתנקזות אליה.
אז יש שנכנסים, אומר הכתוב, הארץ היא לא שלכם, היא של ה'. וזה נעשה כמובן מובהק יותר ביובל כמו שאמרנו מקודם, שכל בעלות מוחזרת לשורשה.
אם אנחנו חושבת שיש לי בעלות על העבד, טעיתי. אם אני חושבת שיש לי בעלות על הארץ, טעיתי. אם אני חושבת שיש לרצון לקבל בעלות על הנשמה, גם פה טעיתי. אם אני חושבת שיש לי איזה חזקה על הארץ, או על בני אדם אחרים, אז בא היובל ואומר לי, הכל מהתחלה. אין לך חזקה על כלום. את מחזירה איש אל אחוזתו. מה זה אל אחוזתו? אל אחיזתו.
שחרר את האחיזה שלך פה, ותלך לאיפה שהנשמה שלך אחוזה. אחוזה במלכות. במלכות דאצילות. שם הנשמה. הרי לכהנים וללויים אין נחלה. אני נחלתם, אומר הקב"ה.
וגם לנו אין – מה ששטיינר מכנה "בני בלי בית" – לא משנה שלכל אחד מאיתנו יש גם בית פיזי, אבל זה לא הנחלה שלנו. הנחלה שלנו זה בבורא. זה מנוחה. להגיע למנוחה ולנחלה זה שם.
משתתפת: זה גם חלק מהתפילה למת. ה' הוא נחלתו.
אורנה: אז גם לנו. אנחנו מתים אם ה' לא נחלתנו, אז אנחנו מתים. אנחנו רשעים שבחייהם נקראים מתים. אנחנו רצון לקבל לעצמי שנקרא מת.
היתה לי שיחה עם אחת מיועצות בית הספר, שהיא יושבת ולומדת הרבה בחדר שלה. מבחוץ, לבני ביתה, או לאנשים מסוימים, נראה שהיא מתה. בתוך החדר הזה, לא עושה כלום. לא הולכת לטייל, בגדול, ונראה כאילו שהיא מתה. אבל נהפוך הוא. אנחנו יודעים שכשאנחנו עוסקים בחומרים הקדושים האלה, הרוחניים האלה, אנחנו מתחיים.
זה לא משנה שבאופן פיזי אנחנו יכולים לשבת בחדר קטן כל היום. שם הנחלה שלנו. זה לא חשוב איפה אנחנו. אנחנו לוקחים את זה איתנו לכל מקום. זאת נחלתנו.
אז אם יש לנו איזושהי אשליה שיש לנו נחלה במקום אחר, היא תתנפץ. ואם אנחנו חושבים שהאדם האחר הוא קניינינו, גם זה לא נכון. במיוחד אם אנחנו חושבים שהנשמה היא קניין של הרצון לקבל. של האני הארצי שלנו.
אז באלף השביעי אנחנו חוזרים למקור. למקור של המציאות שלנו. שם אין יותר עבודה. שם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.
האלף השביעי זה סיפור אחר לגמרי, ברית חדשה. זה הברית החדשה. זה ברית שלא תופר יותר. העולם הקודם יחרב. כמו ששבת זה מעין עולם הבא. זה מין מובלעת כזאת. כל פעם יש שבת. זה משהו אחר לגמרי. זה לא נכנס בחשבון של הימים. לא אומרים, ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי, שביעי.
אנחנו יכולים לעבור את השבת, ולא להרגיש אותה. אבל מהות השבת, זה מהות החיים. זה המרכז של כל יתר העבודה שלנו.
משתתפת: זה בעצם נותן כבר בהתחלה את התמונה של גמר תיקון. גם המילה, תבואו, זה בעתיד.
אורנה: נכון מאוד.
משתתפת: שבוע שעבר הבן שלי חזר מבית ספר ברגל, ואני בערב מגיעה למיטה, ואני רואה שמונח לי על הכרית ספרון קטן. ובספרון כתוב, יום שביעי הגדול. ואני פותחת את הספרון, וזה מתחיל במכתב לראש עירית תל אביב, על זה שהוא מרשה בשבת אוטובוסים וכל מיני, ומסביר באופן מקסים את השבת למה היא חשובה. וכל הספר הזה הוא סיפור על השבת. אז שאלתי אותו, מה הבאת לי? הוא אמר, זה היה נראה לי שזה ממש יעניין אותך.
אורנה: זה שבת הגדול, ולא שביעי הגדול. אם היה כתוב שביעי, אז זה טעות.
משתתפת: ככה היה כתוב
אורנה: אז השבת היא מעין גמר תיקון. אורות שלא יורדים בימי החול. יש לנו אפשרות להתעלות. הלוואי וזה היה לכל אחד מאיתנו בשבת בפועל, יש כאלה שזה קורה להם. אבל אנחנו צריכים לשאוף לאיכות הזאת שהלוואי שתקרה לנו גם בשבת. אבל זה האיכות של שבת. והיובל הוא שער החמישים. וזה נקרא שער הנון.
שער החמישים לא נספר, בספירה של ארבעים ותשעה ימים, הוא לא נספר. בספירת העומר יש לנו 49 ימים. 7*7. זה הזמן של תיקון המידות. אבל כשאנחנו מגיעים ליום החמישים, לחמישים, זה או שאנחנו מגיעים או שאנחנו לא מגיעים וזה הענין. הוא נסתר, הוא בלתי נגלה. זה בינה.
שער החמישים זו בינה. והיא, לא מגיעים אליה אם לא עוברים בצורה נכונה 49 צעדים. זאת אומרת, שאם נסתכל על הביוגרפיה, כשאתה מגיע לגיל 49, זה השער האחרון, אין יותר שערים. אם אתה לא עובר את הסף של 49, אתה צריך לחכות לגלגול הבא.
זאת אומרת, שלא שהגעת לשער ה- 49 ואתה כבר כובש את השער ה- 50. התחלת להכנס בשער הרחמים. מקום שאין דין יש רחמים. כמובן, עד סוף החיים אתה ממשיך את התהליך הזה, אבל אתה כבר במסלול אחר. ולכן, אנשים שאנחנו רואים שבגיל 49 לא עברו איזשהו סף, והם המטופלים שלנו, אז החובה הכי גדולה שלנו, זה ללוות אותם בתוך הקיום. לא בתוך החיים.
ללוות אותם בתוך המטריקס. גם המטריקס כואב, גם במטריקס סובלים. המטריקס זה אנשים שכאב להם והם סבלו. אז בוודאי אנחנו מלווים אנשים גם בתוך המטריקס. אבל הענין היותר גדול שלנו זה אנשים שיצאו מהמטריקס.
אז הרבה פעמים האנשים שבתוך המטריקס אנחנו יכולים להעביר אותם שיטות טיפול אחרות.
משתתף: בשבילי מה שאת אומרת עכשו זה ממש mind blowing.
משתתפת: גם לי. מבחינת הגישה, כשאתה עובד בטיפול, זאת שאלה שבאמת היתה לי, על אנשים, שאיך נכנסים, ויכול להיות שכבר אין. אתה יכול ללוות אותם בשיטות אחרות, אבל זה כבר לא אותה עבודה.
אורנה: נכון. זו לא אותה עבודה. אתה יכול לנסות אבל אתה תראה שהם בשלהם.
משתתפת: בדיוק
אורנה: ואז במובן מסוים אנחנו לא אמורים לשים שם אנרגיה. כי האנרגיה שלנו מוגבלת. אנחנו אמורים לשים אותה רק במקום ששם, אם נדבר בשפה הזו, אנשים עברו את כל 49 הצעדים, השערים.
זה בענין של ביוגרפיה. השער הזה הוא מכוסה, נעלם. לכן הוא גם לא מוזכר. לא כתוב בשום מקום 50, כתוב רק 7 ו- 49.
אני מאוד מקווה שאף אחד מכם לא יחשוב, אני כבר מרגישה שיש מוחות שהם חושבים שלא עברו את השער הזה. מי שכאן, עבר.
משתתפת: רציתי להגיד, שיש פה גם קידוש של הזמן. לא רק של וקידשתם את ה- 50 הוא אומר כאן.
אורנה: יש לזה גם רפרור ליציאת מצרים.
משתתפת: שנת ה- 50
אורנה: יצאו חמושים.
אז שנת ה- 50 זה שנת בינה, זה גם ככה נאמר בידע הכללי. חוק ה- 7 הוא חוק של החרות, במיוחד 7*7 ואם נגיד את זה מבחינה רוחנית, זה החרות של הנשמה שמשועבדת לרצון לקבל. מי שלא עובר את הסף הזה נשאר ברצון לקבל.
הרצון לקבל זה לא הענין של רק אני רוצה לקבל מהעולם. הרצון לקבל זה אומר שאני נמצא בתוך הדעת. הפרשה הזו היא פרשה על אמונה. ואיך אנחנו יודעים שהיא פרשה על אמונה? כי בשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר
משתתף: בהמשך הוא נותן פתרון. הרי ממה תאכל אם לא תעבוד…
אורנה: אז לפני הפתרון זה פרשה של אמונה. ממה תאכל אם לא תעבוד? וגם רבים מאיתנו, איך אני אהיה יועצת ביוגרפי, אני לא מתפרנסת? אני נורא מפחדת לעזוב משהו שמפרנס אותי אבל לוקח ממני המון אנרגיה שאני לא יכולה.
אז כאן, אנחנו נדרשים לאמונה. כפי שהארץ לא שלנו, הרצון לא שלנו, אז גם כל עבודת ההכנה שנעשית על ידינו, כל התוצרים שמתקבלים, גם זה לא בכוח שלנו. כי כל הבריאה שייכת לה'. גם העבודה שלנו. אנחנו צריכים לעבוד כאילו זה בידיים שלנו.
כשאנחנו מקבלים את הכסף, אנחנו יודעים הכסף הזה לא בא ישירות מהעבודה שלנו. הוא בא אלינו כדי לתמוך בדרך הרוחנית שלנו. ואם תהיה הדרך שלנו, על דרך האמת, על הדרך הרוחנית, יהיה לנו כסף די צרכינו הרוחניים. זה לא אומר שנוכל ליסוע כל חודשיים לחו"ל, אבל אם נוכל לנסוע כל חודשיים לחו"ל סימן שזה לא קשור לדרך הרוחנית שלנו.
הפרשה הזאת היא דורשת מאיתנו אמונה. אמונה זה גם השם של מלכות. מסיבה זו בגיל 49 נגיד ככה, או אחרי 49 שנים, לא משנה, ניקח את זה בכל רמה שתרצו, אנחנו מצווים לתת לכל אחד מהשדה שלנו. בשנת שמיטה, בעל הבית ואחרון העניים, יש להם אותה זכות על השדה. שניהם מלקטים. ובעל הבית לא יכול להגיד אתה תלך מכאן. בשנה הזו לכאורה, זה לא שלו.
זאת אומרת, אני תלוי בחסדי הבורא, מה שקיבלתי הוא לא שלי, ועכשו אני פותח את זה שגם אתה תיקח מזה. אני שומט את האחיזה שלי מהאדמה ומחזק את האחיזה שלי בשורש הנשמה שלי. שדה זה גם שם נוסף של מלכות. פוגשים את זה בזוהר.
אז אנחנו מצווים לחזור לאחיזה האמיתית שלנו, כעם של כהנים, שאין לו נחלה, אלא בבורא.
אז אמרנו שיובל זה בינה, ושמיטה זה מלכות. ומערכת היחסים כל שיתא אלפי שנין זה מערכת יחסים של צמצום ב', זאת אומרת שמלכות עולה לבינה ועושה גבול לאור, גבול חדש. זאת אומרת, עכשו מקבלים פחות אור, גם בינה. זה נקרא, שיתוף מידת הדין ברחמים. דין זה מלכות, ורחמים זה בינה. אבל ככה גם מלכות יכולה להיות דומה לבינה, יכולה להשתתף בתכונות בינה. כמו שאנחנו מצווים להיות דומים לבורא.
אחד האופנים שאנחנו יכולים להיות דומים לבורא זה היותנו גרים. זה היחס שלנו אל הַגֵר. וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּך. הַגָּרִים עמך, זה גם הַגֵּרִים. מה הקשר בין הגרים ובין אנחנו כגרים ובין הקב"ה כגר?
הייתי רוצה להביא מאמר קטן של הבעל שם טוב, שמובא בספר שנקרא, דגל מחנה אפרים. אפרים היה הנכד של הבעל שם טוב. הוא כתב מכל מיני דברים שהבעל שם טוב כתב. והמאמר הזה שקשור לפרשת בהר, מתייחס לענין הַגֵּרִים.
כי גרים ותושבים אתם עמד.י יש לומר בזה בדרך רמז להבין זה עפ"י ששמעתי מחכם אחד על הפסוק, גר אנכי בארץ. אל תסתיר ממני מצוותיך. מי אמר את זה? דוד המלך. כי ידוע מן איכות טבע העולם. כי מי שהוא גר אין לו עם מי להדבק ולקרב עצמו ולספר לו כל מאורעותיו וכל לבו שאין לו חבר, לא ישראל ולא גויים.
כמה יפה, אם אנחנו מדברים על עצמנו כגרים. אפשר אולי להשוות את זה למה ששטיינר קורא לו, "בני בלי בית".
אך כשרואה חברו הגר, אזי מספר כל אחד בפני חברו כל מאורעותיו. וידוע הקב"ה הוא כמו גר בעולם הזה. שאין לו על מי להשוות שכינתו שכינת כבודו יתברך, כי זעירין אנון וכו'. זעירין זה קטנים. דהוא שהתפילה דוד המלך עליו השלום גר אנכי בארץ היינו אני גם כן אינני רוצה להיות תושב בעולם הזה. ואני רק כגר בעולם הזה. ולכך אל תסתר ממני מצוותיך אומר דוד המלך. אז הקב"ה אומר לו, כמו גר אל גר הוא מדבר אליו. אומר לו היינו אני גם כן אינני רוצה להיות תושב בעולם הזהכמו שאתה. אני גם כן איני רוצה להיות תושב בעולם הזה ולכן אל תסתר ממני את מצוותיך כמו גר אחד בפני חברו שמספר לו כל ליבו. רואים איך הבעל שם טוב זה לב. מרגישים בע"שט זה לב. וזה יש לומר הרמז בפסוק כי גרים ותושבים שתהיה בבחינת גר בעולם הזה ותושב בעולם הבא. העולם הבא זה העולם שהולך ובא, זה לא אחרי המוות. זה התודעה. אז אתם עימדי, כי אני גם כן גר בעולם הזה. וכנ"ל ממילא אל אסתיר מכם מצוותי כנ"ל והבן.
משתתפת: איזה נקודת מבט!
אורנה: דוד המלך הוא מלכות לכן הוא מלך. אז בשנה השביעית, נזכרים או אפילו בשנת היובל, אנחנו נזכרים שאנחנו גרים בעולם הזה. הנשמה שלנו היא גרה בעולם הזה. אם אתם זוכרים את ההרצאה בכנס, שהראנו את המסע של הנשמה לתוך העולם הזה והראנו כמה שהיא נמצאת בתוך מלבושים ובתוך הסתרות. זה לא המקום שלה הטבעי, של הנשמה. אבל היא חייבת לרדת לכאן כדי להתפתח. זה לא המקום הטבעי שלה.
משתתפת: הענין של גרים לא מוזכר בהקשר של מצרים פה אבל שם זה גרים הייתם וגרשם.
אורנה: כי גר היית בארץ נכריה
משתתפת: ויוסף קרא לבן שלו גרשם גם כן על שם גר. כי גר הייתי, למה זה לא בהקשר כאן על הגרות הזאת שם.
אורנה: אבל זה לא יוסף, זה משה. הבנים של יוסף זה אפרים ומנשה.
אבל הבנתי למה את אומרת, כי מנשה זה מהמילה נשייה. שכיחה – השכיח. היחס לגרים ביהדות צריך להיות מאוד מאוד טוב. לא ככה מתנהגים אליהם, משום שקודם כל משיח בן דוד, השורש שלו זה בגיורת – רות המואבייה. שלא לדבר על רבי עקיבא שהוא היה גם כן בנה של גרה, או של גר. מכיון שהנשמה שלנו גרה בעולם הזה, ועם ישראל הוא בכלל גר בין אומות העולם, אז אנחנו מצווים לא לעשוק את הגר. זה כמו לא לעשוק את הנשמה. ומביא לנו כאן הבעש"ט דימוי מאוד יפה של הקב"ה כגר בעולם הזה.
משתתפת: זה נורא יפה המקום שגר פוגש גר אז הוא מרגיש….
אורנה: איך זה נוגע אלינו?
משתתפת: כמו בן בלי בית. בקהילה שלנו.
מה הנקודה של הבעש"ט? שרק גר יכול לדבר עם גר. זאת אומרת, שרק אם אני מרגישה גרה בעולם הזה, אני יכולה לדבר עם הבורא. אם אני מרגישה תושבת בעולם הזה, אז אני בשינוי צורה מהבורא. כי הבורא הוא לא תושב פה. המאמר מוביל לשם.
זוהר
נב) וכי תאמרו מה נאכל וגו', רבי יהודה פתח, בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. (תהלים לז ג') לעולם בר נש יהא זהיר במאריה, יהיה זהיר באדונו וידבק לביה במהימנותא עלאה ידבק ליבו באמונה העליונה. בגין דיהוי שלים במאריה. דכד יהוי שלים ביה כאשר יהיה שלם באדונו, לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא. אף אחד לא יוכל לגרום לו רע.
בעל הסולם
נב) וכי תאמרו מה נאכל וגו', ר' יהודה פתח, בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. לעולם יהיה אדם זהיר באדונו, וידבק לבו באמונה העליונה, כדי שיהיה שלם עם אדונו. כי כשיהיה שלם עם אדונו לא יוכלו להרע לו כל בני העולם.
נג) בוא וראה, בטח בה' ועשה טוב, מהו ועשה טוב. אלא כך למדנו בהתעוררות שלמטה יתעורר מעשה העליונה. וכבר העמידוהו, ועשיתם אותם, כביכול, אתם תעשו אותם, משום שבהתעוררות שלכם שאתם עושים למטה, מתעורר למעלה. וע"כ ועשה טוב, כתוב, ואין טוב אלא צדיק, ומי זה הצדיק. צדיק זה יסוד זה זעיר אנפין. צדיק יסוד עולם. עולם זה מלכות והיסוד זעיר אנפין שהוא צדיק והוא מזרים את כל השפע. שכתוב, אמרו צדיק כי טוב תמיד הזוהר מביא ציטוטים ועושה גזירה שווה, אם כאן כתוב שצדיק זה טוב, יש לו גזירה שווה על מקום שאני לא יודע מה זה. כיון שאתם עושים זה, ודאי טוב הזה יתעורר למעלה, אז, שכן ארץ ורעה אמונה, והכל אחד. שארץ ואמונה, שניהם הם מלכות.
אנחנו מזווגים את ייחוד קודשא בריך הוא ומלכות ע"י המעשה התחתונים יכול לזווג את הטוב, שזה הצדיק, שזה יסוד זעיר אנפין עם האמונה, עם הארץ. וכי תבואו אל הארץ זה מלכות דאצילות. לכן ארץ ישראל היא ענף של מלכות דאצילות.
נד) שכן ארץ וכו' ומפרש דבריו. שכן ארץ, זו ארץ עליונה, שהיא מלכות, כי אין לך בעולם מי שיכול לשכון עמה, עד שיתעורר אותו הטוב, שהוא יסוד דזעיר אנפין אנחנו יודעים שמלכות היא מידת הדין והיא שמה מסך, ואם אין אור חוזר אי אפשר לקבל את האור ישירות למלכות. אור חוזר יוצר כלי. אז הוא אומר כי אין לך בעולם מי שיכול לשכון עמה, עד שיתעורר אותו הטוב, שהוא יסוד דזעיר אנפין אליה. כי המלכות בלי יסוד היא מלאה דינים קשים. כיון שעורר אותו האדם, ע"י מעשיו הטובים, כביכול הוא עשה אותו. ואז שכן ארץ, שכן בתוכה, במלכות, ואכול פריה, והשתעשע עמה. ורעה אמונה, זו היא ארץ, דהיינו מלכות, ואמונה וארץ הכל אחד, שהם מלכות. כפי שנאמר ואמונתך בלילות, ולילה הוא מלכות. ורעה אמונה, פירושה, היה מנהיג אותה בכל שאתה רוצה.
אם יש זיווג הקב"ה ושכינתו, זה כמו אישה ובעלה.
זה כמו אור וכלי. האור יכול להאיר לתוך הכלי.
נה) ואי לא תתער ואם לא תעורר כנגדה את היסוד, טוב הזה, שהוא יסוד, מתרחק ממנו, ואז אל תקרב אליה, אל תקרב לכבשן האש השורף, כשהרצון לקבל לעצמו כי בלי יסוד שזה אור חסדים היא מלאה דינים, ככבשן האש, ואם תקרב אליה, תהיה ביראה, אכן יראה קודמת לאהבה כמי שמפחד מן המות. כי אז היא אש דולק, ושורפת העולם בלהבותיה. וכיון שמעורר כנגדה טוב הזה, אז, שכן בתוכה, ואתה לא תירא ממנה. אז ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.
נו) בוא וראה בני האמונה מנהיגים את זו, את המלכות, לרצונם בכל יום. זה האמונה מעל לדעת שהיא מקיימת מה שהם גוזרים. צדיק יגזור והקב"ה יעשה. מי הם בני האמונה, הם אלו שמעוררים טוב הזה שהוא יסוד, כנגדה, ע"י שנותנים צדקה, עכשו זה מתקשר לשמיטה ואינם חסים על שלהם, ויודעים שהקב"ה יתן להם יותר. כפי שנאמר יש מפזר ונוסף עוד. מה הטעם. הוא משום שהיסוד מעורר ברכות כנגדו. ברכות זה חיבורים. ואל יאמר אם אתן זה עתה מה אעשה למחר, אלא הקב"ה נותן לו ברכות עד בלי די, כמו שהעמידוהו כמו שבארו.
נז) ומשום זה, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו'. מה כתוב, וצויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש שנים. שואל ועשת, ועשתה היה צריך לומר, מה ועשת, שהוא חסר ה'. ומשיב, אלא להוציא את הה'. למה לא כתוב ועשתה? שהיא מלכות מכלל העשיה זה השבת. מוציאים אותה מכלל עשיה שנוהג בה שמיטה ומנוחה ואינה עושית עבודה. כי הה' זה האות של המלכות. שכתוב, ראו כי ה' וגו' נותן לכם ביום הששי, שהוא יסוד, הקב"ה, זעיר אנפין לחם יומים וגו'. כעין זה, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, שהוא יסוד, ועשת את התבואה לשלש שנים.
אחרי זה יש מאוד יפה, על רבי חייא, שהם פגשו שני אנשים, ופגשו אדם שלישי. הכל בענין של הנתינה.
איך התחברתם ומה אתם לוקחים איתכם?
משתתפת: היה מרתק. להוסיף על היובל. הבנתי שבגימטריה זה מוח חדש וזה נותן לנו תובנות חדשות והשכלות אלוקיות. זה מה ששמעתי. שזה היובל. מן ריסט חדש עם אפשרות של התפתחות וחירות.
אורנה: נהדר. תודה
משתתפת: אורנה, תסבירי בבקשה את אמונתך בלילות, זה להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות.
אורנה: בוקר זה אור, זה זעיר אנפין, זה שמש. לילה, לבנה, זה מלכות. חסדך זה אור חסדים. והאמונה יכולה לתת לנו אור חכמה. אמונה מעל לדעת. למרות שכשאני הולכת באמונה אני מקבלת אור חסדים. אף אחד לא יכול לפגוע בי כשאני הולכת באמונה, אבל זה יפתח לי אח"כ את היכולת לקבל גם לתוך הדעת.
אז בבוקר זה הארה של זעיר אנפין, של 6 הספירות האלה. כמובן ההארה מאבא ואמא, מארך אנפין, מאינסוף. מתכנס ליסוד, והיסוד נכנס למלכות. בעצם צובר את כל השפע הזה, את כל השפע של 6 ספירות ולהגיד בבוקר חסדך, אור חסדים, זה האור של זעיר אנפין. אם אתם זוכרים גם ב- 4 בחינות דאור ישר זעיר אנפין מקבל יותר חסדים, ואמונתך, אמונה זה מלכות בלילה. לילה כי האור של מלכות לא מאיר, משום שאם מלכות לא מחוברת לזעיר אנפין, אז הקב"ה לא מחובר לשכינה אז זה חושך.
אם אנחנו לוקחים לתוך הרצון לקבל את האור הגדול, אז כמו שהשמש מסנוורת אותנו וזה חושך, לכן מלכות נקראת לילה. לכן יש תיקון חצות, לתקן את בחינות הדין הקשות האלה.
משתתפת: היה שיעור מקסים, משמעותי ומעבר לבני בלי בית והגר שזה מאוד מדבר אלי, אז גם במה שקראנו מהזוהר זה חיזק לי איזשהו ויכוח שאני מנסה, משהו שאני מנסה לשכנע מישהו אחר והוא לא.
אורנה: אמרנו שלא עושים את זה…
משתתפת: לא חשוב, זה מאוד חיזק אותי. תודה
משתתפת: אני גם מצאתי שהקטע של הגרות מדבר אלי בכל מיני רמות. גם בביוגרפיה שלי. ומצא חן בעיני שרק אם אתה מרגיש גר בעולם הזה אתה יכול לדבר עם הקב"ה.
אורנה: גם הוא גר בעולם הזה.
משתתפת: וגם חשבתי על מה שאמרת על גיל 50, לעבור בשער. שאם אתה לא עובר 49 צעדים לפני
משתתפת: היה מקסים. אותי עדיין מטריד המשפט הזה של מי שלא עובר את הסף הוא עושה את התיקון בגלגול הבא.
אורנה: אנחנו כולנו מן הסתם, לא נסיים את התיקון בגלגול הזה. לפי הערכתי, כמובן, למרות שאי אפשר לדעת. זה קשה. אף אחד מאיתנו לא צריך לפחד.
משתתף: לי מה שאמרת על גיל 49, זה להבין, התייחסתי אל זה באחד השיעורים , על אנשים שבגיל 49 לא חוצים את הסף. מה נדרש ממני בהתייחסות הזאת. ומאוד נגע לי גם ענין האמונה בהקשר של פרנסה של שנת השמיטה וזה ממש, ממש מרגש. תודה רבה.
אורנה: יש שיר כזה בתנועה, בשומר הצעיר.
עַל דְּבַר עָתִיד, אַל תַּחֲשֹׁב תָּמִיד
זֶה מִנְהָג גָּרוּעַ, גָּרוּעַ
משתתפת: רציתי לשאול אם גר במובן שדיברנו היום זה גם גוי? האם גוי וגר זה אותו דבר?
אורנה: לא. גוי זה עם.
משתתפת: אבל בזר, בזרות, אז זה לא אותו דבר?
אורנה: לא. כשאומרים הגויים זה העמים. זה שזה נחשב כמו גנאי זה כל מיני קונוטציות אבל הגויים זה העמים וגם עם ישראל הוא גוי קדוש. הם גויים ואנחנו גוי קדוש. גוי קדוש זה גוי מוקדש. מוקדש כי החיים שלו מוקדשים לתיקון עולם.
נחתום בפסוק ואספת את תבואתה. בעצם היה צריך להיות ואספתם את תבואתכם. זה יותר הגיוני. לפי מבנה הפסוק. מכיון שכך, ומכיון ששום דבר לא כתוב בטעות, אז אנחנו מדברים לא על תבואתנו אלא על התבואה שבי. של המלכות דאינסוף.
ומה זה אומר לאסוף את התבואות שלנו? מלכות זה מערכת הנשמות שלנו. מה קרה למערכת הנשמות עם החטא של האדם הראשון?
משתתפת: ניצוצות
אורנה: נכון. נשירת איברים. נפלו הניצוצות. נשברה המערכת לניצוצות ניצוצות ואת זה אנחנו צריכים לאסוף. את אותם איברים של אדם ראשון, שאנחנו בעצם האיברים שלו. אנחנו הרסיסי נשמות, אנחנו נשמות שבורות, אז אנחנו אוספים בכל לימוד כזה, כל מעשה של השפעה, כל תפילה אנחנו אוספים את התבואה בחזרה כדי להחזיר את זה למערכת הנשמות שהיא מקיימת אותנו. רק היא מקיימת אותנו. רק היא הקשר שלנו לבורא. ככה אנחנו אוספים את התבואה שלנו.
שבת שלום!