י"ח באייר תשפ"ב, 19 במאי 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ
(תהילים צ יז)
גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה- נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח')
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט טו)
פרשה אחרונה בספר ויקרא. פרשה עשירית.
{ג} אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: {ד} וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: {ה} וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם: {ו} וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם: {ז} וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב {ח} וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: {ט} וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם: {י} וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ: {יא} וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם: {יב} וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם: {יג} אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת:
החלק הקל של הפרשה. מתחילים תאורים לא פשוטים.
אז הפרשה הזאת שלובה בתוך ספירת העומר, שאנחנו הולכים בתוכה, וסופרים בתוכה לקראת מתן תורה שהוא בחג השבועות. וזו הפרשה העשירית, אז אם נסתכל על הספירות, פרשה הזו שייכת למלכות. ספירת הנברא. שהיא התכלית. התכלית זה שהנברא יקבל את מלוא העונג שהבורא רוצה לתת לו.
אז זאת פרשת המלכות בתוך תורת הכהנים שנקראת ספר ויקרא. זה הספר שמכשיר את הנשמות להיות כהנים. "ממלכת כהנים וגוי קדוש" כלפי כל האנושות. והתנאי של זה – אם בחוקותי תלכו. מה שאומר, אם תתנו עמל בתורה.
תורה, צריכים לזכור, זה לא סיפור היסטורי או סיפורי היסטוריה, או משלים, או מיתולוגיות. תורה זה ספר הוראה כיצד לחבר את החיים הארציים שלנו עם החיים הרוחניים.
אז, אם בחוקותי תלכו, אם האור שלי שמתפשט ויחקוק בכם כלי אמיתי, נכון, ראוי, כלי של תורה, שהתורה היא קו אמצע, אז יקרו כך וכך דברים. מה שמגיע בתורה כסיפורים, למעשה אנחנו צריכים לראות מה גנוז בתוך הסיפורים האלה. כי אם אנחנו נלמד את זה ונבין את זה ונדע את זה ונתחבר לזה, ונממש את זה, אז המאור שבתורה יחזיר אותנו למוטב.
זאת אומרת, נאמר, "בראתי יצר הרע", רצון עצמי, "בראתי לו תורת תבלין". אז היצר הרע נברא ראשון. כי יצר הרע הוא הרצון, הוא חומר הגלם שאיתו אנחנו עובדים, לכן ברור שצריך שהוא יברא. הוא נברא יש מאין, הוא לא היה בבורא הרצון לקבל. התשוקה הגדולה הזאת לקבל, לא היתה בבורא, כי ממי יקבל. הוא עילת העילות, סיבת הסיבות, ואין קודם לו. הוא ראשית ואחרית. לכן, אותו יצר רע, אותו רצון עצמי שלנו, הוא נברא כדי להיות חומר גלם. אבל, גם התורה נבראה כדי לעזור לנו לעשות מהחומר גלם הזה צורה נכונה. דרך החקיקה שהאור חוקק בנו, כל פעם, אנחנו הולכים לכלי ראוי לקבל אותו. מה זה כלי?
כלי נעשה ראוי לתפקידו, כאשר האור מתפשט אליו ומסתלק. אנחנו לא יכולים להיות בחינת כלים עם רצון אם אנחנו לא חווינו קודם כל משהו ואנחנו נכסוף אליו. אם הכלי מלא באור, והאור לא מסתלק, אז הכלי לא מזהה שיש בו משהו, הוא לא מודע. רק כשהכלי, הכלי למעשה נוצר ככה – נוצר ע"י האור.
ראשית היה האור. ראשית היה השלם, לא החסרון. האור התפשט לרצון לקבל ויצר שם כלי, כי הוא הסתלק ממנו ואז נשארה הכמיהה לקבל את האור בחזרה. ונקבל את האור בחזרה אם אנחנו נאפשר למאור, מבחינתנו בתקופה שלנו, המאור זה הזוהר, תורת הנסתר. אם נאפשר למאור הזה, לחקוק אותנו ככלי לחסרון האמיתי, לחסרון לאור ולא לחסרון לדברים ארציים גשמיים ואף נפשיים.
אם נלך בדרך הזו, בדרך של לימוד הקבלה וגם לימוד האנתרופוסופיה באופן של לימוד תורת הנסתר, תכלית הבריאה, אנחנו נוכל להגיע להשגה כזו שנרגיש שכל דבר ודבר שקרה לנו בחיים, הוא מתוך רצונו להיטיב לנבראיו.
כל מה שנזכר בו, הדברים הכי קשים שקרו לנו, כל דבר שאנחנו בדרך כלל זוכרים אותו ושוקעים במרה שחורה, או ביאוש, או בתחושה שכל כך הרבה דברים קשים קרו, איך אפשר בכלל לקום. ארוע וארוע שאנחנו נשתקע ונלמד ונעסוק במה שנקרא התורה, המאור הזה, כל ארוע וארוע אנחנו נגיד תודה עליו. זה לא פשוט. אנחנו אומרים את זה הרבה פעמים שזה מה שצריך לעשות. אבל מתי הלך הנפש שלנו, או הלך הרוח שלנו, או מבנה הנפש שלנו, יהפוך לכזה שאנחנו יכולים באופן אוטומטי להגיד תודה גם על מה שנחווה בעינינו כרע מאוד.
אפשר להשוות את התורה לתוכנה, אם אני לוקחת דימוי מתחום המחשבים, אז אני משווה אותה לתכנה של כל הבריאה הזאת. נאמר, הסתכל באורייתא וברא עלמא.
הסתכל בתורה וברא עולם. מה זאת אומרת הסתכל בתורה – הוא ישב עם ספר התורה וברא את העולם?
אתמול היה שיעור על אידרא זותא. זה הכינוס האחרון שרבי שמעון כינס את התלמידים, חבורת הזוהר. שבעה נשארו, שלושה נפטרו, והוא גילה להם סודות עצומים שלא גילה לפני זה, לפני הסתלקותו. קראנו רק את המאמר הראשון והרגשנו רטט מאוד מאוד. כל אחד מאיתנו, הרגיש כך.
הזוהר ותורת הנסתר הם אלה שיכולים להעלות אותנו ברמות התודעה כמובן לא רק מבחינה קוגניטיבית אלא ברמות ההוויה. יכולים פתאום לקרות לנו דברים, שלא האמנו שהם יכולים לקרות. נגיד, במערכות יחסים עם בני אדם, יכול לקרות משהו שלא האמנו בחיים שהאדם האחר יוכל להשתנות. או שמשהו יכול להשתנות במערכת היחסים. זה נראה כמו דמיון.
אז אנחנו צריכים להבין שמה שמכוון את החיים הארציים שלנו, אם אנחנו מוכנים להקדיש את עצמנו ללימוד הזה, של האנתרופוסופיה, הקבלה, הזוהר, התלמוד עשר ספירות, אז החיים הארציים שלנו יראו אחרת. שלא נחשוב שזה שני תחומים שונים. יתערבו בחיים שלנו כוחות שישנו דברים שאנחנו לא נוכל אפילו להבין איך זה קרה.
אז אם בחוקותי,זה החקיקות שנעשו והאור חוקק כלי חסרון. אם בחוקותי תלכו, זה אם אני מוכנה ללכת עם החסרונות שלי, בחסרונות שלי. לדעת שהחסרון המסוים שיש לי הוא מתאים בדיוק לקבל את האור שאני אמורה להביא לעולם. לכן לא להתייאש מהחסרון שלי. לא לחשוב שאין לי סיכוי בגלל שיש לי את החסרון. אלא להגיד החסרון הזה זה הכלי שלי, שאם אני מצליחה לתקן אותו, אני מוסיפה את החלק המסוים שלי בפאזל הזה. ולא רק זה, אני גם גואלת אנשים אחרים שיש להם את אותו חסרון, והם בכלל לא נכנסו לעבודה שאנחנו עושים.
אז אם אני שומרת, במצוותי תשמרו, מה זה מצוותי? צוותא. אם תהיו בצוותא איתי. תשמרו, שמור זה צד הנוקבא. זכור ושמור. זכור זה צד הזכר שמור זה צד של מלכות. אם נשמור על היחד הזה, על הקשר שלנו עם הבורא. אם אנחנו נצדיק את מה שאנחנו רואים גם אם אנחנו לא מבינים, זה לא אם נעשה את זה, אנחנו לא עושים את זה, אנחנו משתדלים לעשות את זה.
מאוד קשה להגיד "אני מצדיקה את כל מה שקורה סביבי אבל אנחנו שואפים, אנחנו מתפללים לאמונה". אנחנו מתפללים שיהיה לנו את האיבר הזה שנקרא אמונה שנוכל להאמין שהכל כאן הוא טוב.
אם אנחנו מצליחים ללכת בתוך החקיקות האלה, ולשמור את הצוותא שלנו, עם הבורא, אז: וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם. אם אני שומרת על האמונה שלי, נכון שיש לי חסרון אבל גם יש מי שיכול למלא לי את החסרון. אז כל הברכות האלה יתרחשו בחיי.
אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם איזה עולם זה עשיתם אותם? עולם עשיה. זאת אומרת, למה אמרו בני ישראל נעשה ונשמע? נעשה זה עולם עשיה. נשמע אוזן זה עולם בריאה זה קשור לבינה.
אז אם נעשה, אז נזכה לשמוע את דבר ה'. קודם נעשה, באמונה מעל לדעת, שלא ניתן לספק שעולה בכל אחד מאיתנו, בגדולים ביותר זה עלה, שלא ניתן לספק הזה, לעמלק הזה, לתפוס אותנו בדרך "אשר קרך בדרך". יש בפרשה את הפסוק וְאִם בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי: {כח} וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת קֶרִי זה כבר החלק השני של מה שנקרא קללות.
צריך לברר אם זה באמת קללות או מה זה באמת, אבל עמלק תמיד שייך לקרי או למקרה שעמלק אומר לנו, כל מה שקרה לכם זה מקרה, אין שום משמעות למה שקרה. זה ביש מזל. "את דפוקה אז החיים שלך היו ככה… אם הייתה לך אמא אחרת אז היית אחרת. אם היית בסביבה אחרת אז היית אחרת… אם היית עושה ככה אז היה אחרת…" זה מה שאומר לנו עמלק.
הוא אומר לנו שזה מקרה. בקללות הוא אומר, אם תלכו איתי בקרי, אם תתייחסו לכל המציאות הזאת כאל מקריות, כאל מציאות ללא השגחה, אז באמת מה שיקרה לכם שככה יתפרשו לכם אירועי חייכם. זה מה שמביא את הסבל. הסבל לא נגרם מהמקרה. מהאירוע. הסבל נגרם מהמשמעות שאנחנו מייחסים לארוע. או יותר מזה, מזה שאנחנו לא מייחסים לו משמעות, אלא חוסר משמעות.
ואם אנחנו יודעים שכל מה שקרה, כל מקרה ומקרה שקרה, שהוא כבר בעבר, הוא רצונו להיטיב לנבראיו, הדבר המדויק שהיה צריך לקרות לנו בשביל ההתפתחות שלנו, בשביל הגדילה שלנו ולא מסתכלים אחורה כמו אשת לוט. אחרת אנחנו נהפוך לנציב מלח.
כל החיות תלקח. מהיום לא מסתכלים אחורה. מסתכלים אחורה בשביל הקדימה. כן מנתחים ארועי חיים. אבל לא כדי למצוא את האשמים ולהרגיש קרבן, אלא כדי למצוא את המשמעות שלהם.
לא מסתכלים אחורה אלא קדימה. אנחנו לא נהפוך לנציב מלח, שזה קללה. גם השם לוט, בארמית זה איטלטיה. בארמית זה קללה. רק בפסוק הזה אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם יש כל כך הרבה.
אז לשמור על הצוותא שלי עם הבורא שלי, עם האני הגבוה שלי, עם הנשמה שלי. אם בחוקותי תלכו אומר רש"י, להיות עמלים בתורה. ואומר בעל הסולם, עמ"ל, זה – על מנת להשפיע.
משתתפת: זה אדם לעמל יולד? זה פרוש הפוך על הפוך…
אורנה: זה פרוש של בן אדם גאון בתורה, זה איש אלוקי שהתגלו לו אורות מאוד גדולים, ובכל כל דור ודור צריך לפרש את התורה בהתאם לתקופה ולדור לכן היא נצחית.
וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם המילה גשם איזו מילה היא מזכירה לנו? גשמיות. זאת אומרת לתת את הגשמיות בעיתם. עת רצון זה מלכות. אני נותן לכם את הגשמיות באופן כזה שתוכלו למשוך אותה לרוחניות. גם הגשמיות, גם העולם הגשמי שלכם הוא לא יראה כל כך עולם מופרד. עולם כל כך טרגי אפשר להגיד.
אני אעזור לכם לרתום את הגשמיות לרוחניות. מה שעושים בדר"כ בעולם המודרני זה בדיוק הפוך. לוקחים כוחות רוח מאוד גדולים, כי יש המון כוחות רוח עכשו ורותמים אותם, למכשיר הדיגיטלי הבא. לאפליקציה שתעזור לך לקנות סירים ירוקים עם מכסים כחולים.
זאת אומרת, כל כך הרבה מוחות הולכים לשטות הבאה. זה אומר שרותמים את הרוח לחומר. אבל לתת לנו את הגשם בעיתו, זה אומר שגם את הגשם, הגשמיות, אני יכולה להקדיש למלכות, לנשמה. הגשם יורד ממעלה למטה. כשאני מעלה את הגשמיות, אני יוצרת אור חוזר. כשאני יוצרת אור חוזר אני יוצרת כלי לקבלת אורות.
אני יוצרת קו אמצע. קו אמצע זה השלום. הוא אומר כאן וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד.
פסוק ד' וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ. דיש אם אנחנו הופכים את האותיות, שדי. אל שדי – שאמר לעולמו די. שעשה את הסוף כדי שהאור לא יתפשט ללא גבול. כדי שהאור יקבל את הצורה של הכלי ואז הבריאה תוכל להתקיים.
נביא קטע מהזוהר שקשור לקללות. אי אפשר לא להתייחס לקללות. זה מבהיר משהו מאוד חשוב על עם ישראל. כי יש כאן קללות או תאור מצב של דברים איומים שיכולים להתרחש. ואם נספור אותם אז מספר הקללות זה 49. וכל הזמן יש כאן מעבר מגלות לגאולה. זה נאמר סמוך למתן תורה, לשער ה- 50 שעדיין יש לנו הזדמנות לעשות החלטה מחודשת מה אנחנו עושים עם החיים שלנו.
ואם נדבר ביוגרפית, עד גיל 49 יש לנו הזדמנות, אחרי גיל 49 זה קשה מאוד. אנחנו נכנסים לשער ה- 50. מי שלא טרח בערב שבת מה יאכל בשבת?
אני רוצה להביא קטע מהרב מניטו. כי יש כאן משהו מאוד קשה לעיכול או לקבלה. כי הרי הקב"ה הבטיח לא לכלות את ישראל, לא להשמיד אותם, כל עוד הם בגלות.
וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם: אז יש לנו כאן הבטחה מפורשת מהקב"ה, מהבורא, שאנחנו נהיה בגלות בארץ אויביהם לא יכלו אותנו. ואנחנו רואים שזה לא היה ככה בהיסטוריה. וזה לא יכול להיות שהבורא יפר בריתו. זה לא יכול להיות.
צריך להבין משהו מהפסוק הזה, ואומר מניטו – הוא סומך את זה על המדרש ועל החכמים ועל חז"ל – הוא אומר שצריך לשים כאן לב למילה בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם כי לפועל היות יש משמעות והוא אומר: למעשה, אם אנחנו נסתכל על המשפט וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם לא צריך למעשה מבחינה תחבירית את המילה "בהיותם".
שימו לב, אפשר גם להסתדר, ואף גם זאת בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי איתם כי אני ה' אלוהיהם.
לפי חז"ל יש זמן קצוב מראש לגלות. אם לא מדובר באחישנה. אחישנה זה כשהנברא עושה צעדים להחיש את הגאולה אבל אם מדובר בעיתה, אז יש זמן קצוב. בזמן הזה שאני בגלות, אני שמורה. בני ישראל היו צריכים להיות בגלות מכל מיני סיבות.
אם אני מאחרת לצאת מהגלות, הזמן הזה שאני מאחרת לצאת מהגלות – אין שכינה, אין שמירה. וכדי לדעת מתי הזמן הזה מתרחש, יש סימנים. ואם אני לא רואה את הסימנים, אז אין שמירה, יש הפקר.
והסימנים היו בכל הגלויות. אחד מהסימנים זה התחייבות מצד ישראל לא לשוב לציון בלי לקחת רשות מאומות העולם. זה נקרא, שלא ימרדו באומות. זאת אומרת, אומות העולם צריכות לאשר לנו את החזרה. וכל השואות שהיו עד לשואה, ה- שואה, זה היה כשאומות העולם אישרו. ואנחנו לא יצאנו בזמן.
דבר נוסף, עוד סימן, זה שאם השנאה אלינו מתחילה להיות מאוד אכזרית, זה עוד סימן שצריך לצאת. זה נקרא שלא ישתעבדו בהם בישראל יותר מדי. זאת אומרת שלא יגיעו לקיצוניות בשנאה. גם זה עוד סימן שבני ישראל בכל הגלויות, התעלמו ממנו.
ויש עוד סימן, הקללות האלה לא מתוארים במצב של קללה אלא ציון מציאות. מתי שהיא תקרה, כל פעם כשישראל ישאר בגלות. אני מדברת בצורה של הכלל, של העם, אנחנו יכולים מיד להעביר את זה לאדם אחד – מה זאת אומרת להשאר בגלות.
כשאני נשאר בגלות, כשאני לא קורא את הסימנים שניתנו לי, אני לא קורא את הסימנים האלה ואני נשאר יותר מדי זמן בגלות, אז הזמן שהוא מעבר לזמן הנכון זה זמן הפקר ואז יכולים לעשות לי מה שרוצים.
אז ככה מניטו, התייחס לפרשה הזאת וזה נובע, אפשר לראות את זה בתורה אצל יעקב שבא לקראת עשו. הוא פחד מאוד שעשו ישמיד, גם כן שואה, אם עשו היה משמיד אותו היה משמיד את כל עם ישראל בעצם. מי היה עם ישראל – זה היה יעקב, בניו ונשותיו.
ויש לנו רמז שהוא אמר לעשו, כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה. יעקב בגלל שהוא ידע שהוא אחר, שהוא היה בגלות יותר ממה שהוא היה צריך. הוא סה"כ היה צריך ללכת לגלות, קצת לברוח מעשו ולקחת את נשותיו. את רחל בסופו של דבר. כי רחל זה מלכות. והוא נשאר איתו אחרי זה בשביל הצאן ובשביל להתעשר. עוד כמה שנים.
אז מכיון שיעקב ידע שהוא אחר לצאת מהגלות, לא היה את הזמן שצריך לצאת לגלות, כי צריך לקחת משם ניצוצות, לכן הוא פחד משואה. אותו דבר היה עם אברהם אבינו, שחלק ממשפחתו גם כן נשרפו בשואה של אור כשדים.
הבאתי את ההיבט הזה, שהקללות בפרק הן תאור מצב שאין השגחה. בכל זאת הברית של הבורא לעם ישראל, לעם הנצח, לתכונה הזו שנקראת ישראל, שנקראת יש כאל, היא לא מופרת. בסופו של דבר לא הצליחו להשמיד.
איך זה באדם אחד? זה אם אני בגלות מדעת, אם אני לגמרי מתכחשת לאמונה שלי, אז אני נתונה לשרירות ליבו של הרצון לקבל שלי. ומכיון שהרצון לקבל בלי מסך, הוא לא כלי מתאים, אז האורות שיבואו אלי הם יחוו כחושך. הם יהיו אורות מסנוורים ושורפים וממיתים. רשעים בחייהם נקראים מתים.
זה היה כדי לא להשאיר את החלק השני של הפרשה פתור בלא כלום, למרות שנאמרים שם דברים כל כך קשים שהם גם מכוונים למלחמה האחרונה לפני הגאולה שנקראת מלחמת גוג ומגוג ונקראת ע"י שטיינר אפוקליפסה, שתתרחש בישראל, שתתרחש בירושלים. כי מציון תצא תורה, ציון זה זעיר אנפין, הוא התורה, ודבר ה' מירושלים. דבר זה דיבור, דיבור זה מלכות, ה' זה שמו, הוא ושמו אחד, ירושלים. זאת אומרת אם לא נצליח לעשות את העבודה, אז הכל יתבטא במלחמה חיצונית בירושלים הפיזית. אם נצליח לעשות את העבודה, אז זה לא יצטרך להיות בכזו אכזריות.
משתתפת: בחלק של הקללות מופיעה הרבה פעמים הספרה 7.
אורנה: אותה חוקיות של 7. יש אומרים שבגלל שמופיעה חוקיות של 7 יש כאן סימן שקללות זה לא קללות אלא זה כמו שאנחנו אומרים שזה צו קרמתי והגשמתו. זה לא קללות זה אפשרויות לתיקון.
משתתפת: זה הבחירה שלנו.
אורנה: זה הבחירה שלנו. נכון.
זוהר – בעל הסולם – פרשת בחוקותי
- אם בחקותי תלכו וגו'. ר' חייא פתח, עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו'. הרבה פעמים בזוהר, כשרוצים לתת פרשנות לפסוק מסוים, מביאים פסוק שמתייחס לאותם דברים וגוזרים גזירה שווה. מסבירים פסוק ע"י פסוק אחר. עמי זכר נא, זכאה חולקא דעמא דא, דמאריהון אוכח לון הכי. עמי זכר נא, אע"ג דאתון סטאן מאורחי, אף על פי שסתיתם מהדרך עמי אתון, עמי אתם דלא בעינא למעבד לכו כעובדי יכו. אני לא רוצה לעשות לכם את המעשים שלכם.
פרוש הסולם
- אם בחוקותי תלכו וגו': ר' חייא פתח, עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו'. מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם? הוא רצה לקלל את ישראל. בלק קרא לבלעם שיקלל את ישראל. בלק היה איש המעשה, אנחנו נראה, יש שם קסם ונחש, ובלעם כוחו היה בדיבור. שזה שוב מחזיר אותנו למלכות והוא רצה לקלל את ישראל. אז הוא רצה לצרף את הכוח של בלעם, קרא לבלעם, שיעזור לו לקלל את ישראל. עמי זכר נא אשרי חלקם של עם הזה, שאדונם מוכיח להם כך. עמי זכר נא, אע"פ שאתם סרתם מן הדרך, עמי אתם, שאיני רוצה לגמול לכם כמעשיכם.
- ר' יצחק אמר וכו': לכל שם כאן יש משמעות רי"א, אשרי חלקו של עם, שאדונם אמר להם, עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. הפצרה. הפרשנות אומרת שאם בחוקותי תלכו זה הפצרה של ה' שנלך בחוקותיו. אם כלשון הפצרה. אמר להם עמי מה עשיתי לך ענה בי. מה יעץ בלק מלך מואב. היינו, בכמה דברים ומעשים חשב לכלות אתכם מן העולם, וכמה כשפים עורר לנגדכם.
- אמר ר' יוסי וכו': עוד מישהו בחבורת הזוהר אמר להם הקב"ה לישראל, זכור נא. דרך אגב, עמי זכר נא, זה פסוק מהנביאים, חושבת מיכה. אמר להם הקב"ה לישראל זכר נא. אוי שאנו צועקים בכל יום ואנו גועים ובוכים, זכור ה' מה היה לנו. זכור ה' לבני אדם. ואינו רוצה להשגיח עלינו. והוא משום, שהוא אמר לנו בבקשה, זכר נא. הוא ביקש מאיתנו שאנחנו נזכור אותו, ועכשו כשרע לנו אנחנו חושבים שהוא לא זוכר אותנו כי אין נא, אלא לשון בקשה, ואנו אין משגיחים עליו, כלומר, אנחנו מתעלמים מהיותו על כן אנו צועקים כעין זה, זכור ה' מה היה לנו. זכור ה' לבני אדום. זכור עדתך קנית קדם. זכרני ה' ברצון עמך. והוא אינו רוצה להשגיח עלינו. כך אנחנו חושבים.
- ר' יהודה אמר וכו: ר' יהודה אמר, יש את שם ה' בשם של ר' יהודה. י' ה' ו' ה'. וד' זה מלכות דלה ועניה. ודאי הקב"ה משגיח עלינו תמיד וזוכר אותנו. ואם הוא לא היה משגיח בישראל, וזוכר אותנו לא עמדו אפילו יום אחד בגלות. זה שנאמר, ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. הפסוק הזה הוא מהפרשה שלנו. כי הקב"ה אינו עושה עמנו כמעשינו.
- בוא וראה, בלק חכם היה, וגדול המכשפים היה במעשי ידיו, יותר מן בלעם. אני רוצה שנבין מה זה מכשף. זה לא כמו בסיפורים של הארי פוטר, או שאולי זה כן. המילה מכשף, זה מי שמכשף לנו את התודעה. לכן אנחנו יכולים לראות היום שיש הרבה מכשפים. יש במדיה הרבה מכשפים, שמכשפים לנו – ובמיוחד לילדים – את התודעה. זה נקרא מכשף, שהוא יכול להשתלט על התודעה שלנו. או קוסם. שלא נחשוב שאנחנו באיזה סיפורי מעשיות. וכך למדתי, כל מה שרוצה האדם בעולם הזה בעבודת הקב"ה, צריך לעורר במעשה שלמטה. כי במעשה שלמטה מתעורר המעשה למעלה. ומעשה זה, שלמטה, צריך להיות בקדושה. בקדושה זה בהבדלה. להבדיל מה טוב ומה לא טוב. לקדש זה להבחין. וכבר העמידוהו. ובמקום שאין מעשה יש דיבור, ובדיבור הפה תלוי, והנה אנחנו במסך של מלכות. לעורר המעשה למעלה. וכמו שצריכים לעורר קדושה עליונה במעשה ובדיבור, כך אלו הבאים מצד הטומאה, צריכים לעורר הצד שלהם, במעשה ובדבור פה.
גם פה אני רוצה להגיד, כשאנחנו מדברים על צד הטומאה, זה לא משהו מופשט. הדיבורים של אלה שהם מכשפים לנו התודעה, יכולים להראות מאוד משכנעים. ולמה זה? כי מאז שבירת הכלים ונשירת האיברים של אדם הראשון, מערכת הטומאה קיבלה הרבה יותר אורות ממה שהיו מיועדים לה כדי לשמור אותה בחיים. מע' הטומאה חייבת להתקיים כי שם יש את התשוקות והרצונות לקבל אבל היא צריכה לשמש כחומר גלם. היא הרצון לקבל הכי אגואיסטי שנברא. היא צריכה לשמש כחומר גלם שנעשה לו המרה. מה שקורה זה שהיא מקבלת כוח להשתלט. ומכיון שקיבלה הרבה יותר אורות, הרבה ניצוצות ירדו למע' הטומאה, הרבה נשמות, אז היא נעשתה מאוד דומה בפרטי פרטים למע' הקדושה. זה מול זה. לכן אם אני רואה אדם, היום במיוחד, קשה לי מאוד לבדוק למה הוא שייך. אם אני יכולה לסמוך עליו כי הוא יכול לדבר דברים גבוהה גבוהה, להיות מאוד חכם וגם יהיה לו התגלויות רוחניות. גם לבלעם היה. אפילו עם האתון שלו דיברו. ה' התגלה לבלעם, הוא היה בסדר גודל של משה רבנו. כי בד"כ הנביאים האחרים היתה להם התגלות בסדר גודל הרבה יותר נמוך.
אז גם אנחנו כשאנחנו פוגשים אנשים שהם יכולים לשבות אותנו בקסמיהם, הם יכולים להיות מאוד אינטליגנטים, הם יכולים לדבר את השפה שאנחנו מדברים. הם יכולים גם להיות עם כל מיני גילויים רוחניים, ובכל זאת הם שייכים למע' הטומאה כי זה מול זה עשה לי ה' וזה מאוד, מאוד דומה.
אז הוא אומר כאן, וכמו שצריכים לעורר קדושה עליונה במעשה ובדיבור, כך אלו הבאים מצד הטומאה, צריכים לעורר הצד שלהם, במעשה ובדיבור פה.
אותו דבר.
- ואף על פי שבלעם היה מכשף הגדול מכל מכשפי העולם, היה בלק מכשף גדול ממנו. כי בקסם היה בלק גדול מן החכמים. ובלעם היה גדול בנחש. זה הסיטרא אחרא והצד הנקבה זה לילית והנחש. קסם ונחש הם ב' מדרגות. קסם, תלוי במעשה. נחש, אינו תלוי במעשה, אלא בהסתכלות ובדיבור הפה, ואז מתעורר עליהם רוח הטומאה להתלבש בהם, ועושה מה שעושה.
נקרא לרוח הטומאה כשמשתלטת עלינו האסטרליות הנלהמת, האלימה, או כל אסטרליות אחרת. לפעמים בקבוצות שלנו, מישהו יכול כמו שאנחנו אומרים, לאבד את זה לגמרי, ואתה רואה שבתוכו יש דיבוק. הוא משתולל. אתה רואה שהוא נלקח.
יודעים על מה אני מדברת? הוא פשוט נשבה. הוא נלקח. אתה רואה אותו או אותה מדברים, ואתה רואה את האנרגיה. זאת אומרת שהשתלט עליו, בעברית קוראים לזה דיבוק. באנתרופוסופית קוראים לזה ישויות אסטרליות.
השתלט עליו משהו כזה, זה רוח הטומאה ואז הוא יכול לעשות מה שהוא עושה. עד כדי כך שזה קשור להפקר. כשבן אדם לא מחובר לקדושה הוא בידי כוחות הפקר, הוא כבר לא אדם. הוא לא אדם. אם לכמה דקות או אם לכל החיים. הוא לא אדם. נלקחה ממנו רוח הקודש, אז הוא נתון לכוחות הטבע.
- וישראל קדישין לאו. וישראל הקדושים אינם כן, אלא כולם קדושים, וכל מעשיהם הם לעורר עליהם רוח קדוש. ישראל כמובן זה לא דווקא ישראל כגזע אלא כמבנה פנימי. כפי שנאמר עד יערה עלינו רוח ממרום. ועל כן כתוב, כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. יעקב זה קטנות ישראל זה גדלות. כי ישראל הם אחוזים בצד הקדושה העליונה, ומעשיהם באים בקדושה, וקדושה מתעוררת עליהם, ומתלבשים בה.
זה הכל קשור ל- אם בחוקותי תלכו.
- ות"ח בקסם הוה ובוא וראה בקסם, היה בלק גדול מכל החכמים, ובלעם בנחש. ועל כן בשעה שרצה בלק להתחבר עמו, מה כתוב, וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם. ובוא וראה, בדבור שבפה היה בלעם גדול מכל המכשפים בעולם. כשאומרים לנו בוא וראה זה בורא. הבורא אומר לנו בוא וראה. הוא מזמין אותנו לראות סודות. הרשב"י בזוהר מזמין אותנו לראות סודות מאוד עמוקים. אנחנו לא מבינים אותם כל כך, אנחנו מבינים את זה ברמה של התודעה שלנו. מנסים לגרות לנו את התודעה ע"י אור מקיף אז התודעה כל הזמן גדלה אבל ממש את מה שטמון כאן, את הסוד שטמון באותיות האלה, אנחנו עוד לא מבינים. ב"ה נבין.
בדיבור שבפה היה בלעם גדול מכל המכשפים בעולם ובהסתכלות של נחש ההוא היה יודע לכוון את השעה לקלל. ועל כן קללותיו נתקיימו ועל כן רצה בלק להשלים הדבר בקסם ונחש. שעל כן נתחבר עימו. אמר לו הקב"ה, רשע הרי קדמוך בני. מעשה יש ביניהם. יש להם מעשה שהם עשו, הוא נגד כל הכשפים שלך. שכל הצדדים הרעים, ומינים הרעים וכל הכשפים שבעולם, אינם יכולים לקרב אליהם. שכולם בורחים מפניו. ומה הוא. הוא אוהל מועד וכלי קודש ותשמישי המקדש. הוא מקדש שבלב שלנו. אוהל מועד שהלב שלנו. קודש בתוך הלב שלנו. וקטורת הסמים קטורת זה קשר. קשורת – קשר שלנו לעולמות הגבוהים המבטל כל כעס ורוגז שבעולם. כעס ורוגז קשור לקליפות הטמאות שמלמעלה ולמטה ועולות וקרבנות בכל יום תפילות עולות וקרבנות זה התפילות שלנו ושולחן ולחם הפנים ואת הכיור ואת כנו. זה כל מה שהיה במשכן וכמה תשמישים למעשה בחינת דיבור הפה שהם הארון ושני לוחות התורה ואהרון המכפר על העם אהרון הכהן המכפר על העם בכל יום בתפילה כיון שהסתכל אותו רשע בזה אמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. נכון שבלעם אמר לבלק אני לא יכול לקלל אותם אז הוא ברך אותם. הלך לקלל ויצא מברך. מהו הטעם? משום שה' אלוקיו עימו ותרועת מלך בו.
תרועת מלך בו זה מהמילה גם יראה, יראת הרוממות.
איך זה פוגש אתכם?
משתתפת: בעיקר, אין מילים.
אורנה: כנראה בגלל זה לא מדברים.
משתתפת: רוצה לדבר על כוח המעשה וכוח הדיבור. כשהם מצטרפים, אם בלק ובלעם היו מצטרפים היה קורה נורא ואיום. לפי המדרש, המעשה של המקדש והדיבור של הכהן מנעו את זה. עמדו כנגד. ואני חושבת איך שהכוחות האלה יכולים להיות הרסניים בצרוף שלהם או מבורכים בצרוף שלהם.
אורנה: נכון. אפשר להגיד שהכוח של הדיבור לבד מספיק.
משתתפת: אני רוצה להגיד על הזמן שהוא מעל לזמן שהורשינו להיות פה. זה כאילו מעבר לזמן הזימון. זימנו אותנו ואנחנו חרגנו מהזמן הזה ונמצאים מעבר לזמן שהורשינו להיות פה או שזומנו אליו.
אורנה: את מדברת על הגלות. שהיינו יותר מדי זמן בגלות.
יש לישראל תפקיד בגלות אבל הוא חייב לצאת. זה כמו שתינוק ישאר בתוך הרחם של האמא כי אומות העולם במובן מסוים, זה הרחם שלנו, יותר זמן ממה שצריך. אז יש זמן מוקצב לגלות שאז גם שכינה בגלות שהיא מסכנה בעצמה. מערכת הנשמות. זה לא שהיא שומרת עלינו רק אלא שהיא בעצמה סובלת. כלומר, מע' הנשמות חיה ונושמת של כולנו. היא סובלת. ואחרי זה, זהו, אין השגחה. יש זמן מסוים שאין השגחה ולכן תמיד פחדו לעלות לישראל מוקדם מדי או מאוחר מדי. אם יבוא הפחד להחמיץ או הפחד לעשות את זה יותר מוקדם. צריך את הזמן המדויק.
משתתפת: גם אובדן והחמצה
אורנה: מוקדם מדי זה שבתאי צבי. זה כל משיחי השקר. זה נקרא מוקדם מדי. איך זה באדם אחד? זה לרצות שהדברים יקרו לי לפני שיגיע הגיל המתאים. לחשוב שאני כבר שם בגלל שאני מוכשרת. אז זה מוקדם מדי. מאוחר מדי, זה אני עלולה להחמיץ. אז תמיד הפחד. מדברים הצדיקים על הפחד הזה שאם המשיח יבוא, אני מפחד להחמיץ אותו מצד שני, אני מפחד להחשיב מישהו אחר שהוא לא המשיח כמשיח. זה תמיד המתח הזה, מתי בדיוק.
משתתפת: זה מתקשר גם לגשם בעיתו. שבעצם הוא צריך לבוא בזמן שלו.
אורנה: נכון.
משתתפת: זה מתקשר לאמונה גם. אם הוא מחובר נכון באמונה מעל לדעת, אז הכל קורה בעיתו.
אורנה: לכן אני אומרת תמיד, שאנחנו צריכים לעבוד על האמונה. זה האתגר שלנו. כי אמונה זה לא רגש. אמונה היא בלתי נתפסת לא ברגש ולא בשכל. קודם כל זה ענין של רצון. אני רוצה להרגיש. ואחרי זה אני מבקשת שיעזור לי להאמין. אז אנחנו כל הזמן נדגיש את זה. אנחנו רוצים לעבוד על אמונה. אנחנו רוצים להזין את כל מה שעוזר לנו להאמין. זה האתגר שלנו.
משתתפת: אני רוצה לשאול לגבי מה שקראנו מהזוהר. אולי לא הבנתי. לא הבנתי מתי או איך זה התהפך מקללה לברכה. הקב"ה בא ואמר יש מה שמנצח את כל הקליפות והקסמים, ואז מה קרה לבלעם?
אורנה: זה לא התהפך כאן. הוא נתן תאור האנטי דוט. האנטי דוט נגד הקסמים. והתאור ההוא אם בחוקותי תלך. אם תעשה את הלב שלך משכן, אם תלך בדרך של קו אמצעי, אם לא תקח את כל האור לרצון לקבל שלך, אז הכוחות האלה, כוחות הטומאה שהם בתוכך. בלק ובלעם זה בתוכנו אז בלק ובלעם לא יוכלו להשתלט עליך.
משתתפת: זה מרגיש לי שזה נקודת ההיפוך גם בהתגשמות. בין אינקרנציה ואקסקרנציה. הגשמיות בעיתה. זה גם מה שאנחנו מדברים על האדם כישות קונפליקט. איך אתה הופך את הגשמיות לכיוון.
אורנה: לוקח את הגשמיות כחומר גלם. אתה לא מתכחש לגשמיות. אתה לא שורף את הגופה אחרי המוות כמו בהודו. מצד שני, אתה גם לא מקדש את המוות כמו במצרים. איך אתה, כל עוד הגשמיות רתומה לרוחניות, כל עוד רוח חיים באפך, אתה ממיר בתקופת האקסקרנציה, ממיר את החומר גלם הזה מחומר גלם לקבלה, לחומר גלם לקבלה על מנת להשפיע. זה המרה זה לא הכחדה. לא מכחידים את הרצון. באופן סמלי, לא שורפים את הגוף הפיזי. לא מדובר פה על הגוף הפיזי בזוהר, אבל כסמל, כסימן, לא שורפים את הגוף הפיזי. הוא לא, לא חשוב.
משתתפת: שאלה קטנה. בפסוק הראשון של הפרשה יש 3 פעלים. תלכו, תשמרו ותעשו. זה במקביל לשלושת העולמות – הבריאה, יצירה עשייה?
אורנה: זה מעניין. הליכה בזוהר, זה תמיד קבלת אור חכמה. עשייה זה עולם עשייה. שמירה זה גם כן עולם עשייה. זה יכול להיות שגם הליכה זה מלכות שמקבלת אור חכמה. יכול להיות שזה הכל מלכות.
שבת שלום!!