כ"ז באייר תשפ"ג , 18 במאי 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהילים נ"א)
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי (תהלים נ"א יג)
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: {ב} שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: {ג} מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן
ספר חדש. ספר במדבר הוא הספר של זעיר אנפין. ספר בראשית הוא ספר של הכתר, ספר שמות של החכמה, ספר ויקרא בינה, במדבר זעיר אנפין, דברים, דבר, דיבור, זאת מלכות. וזעיר אנפין זו הספירה המתאמת בין העליונים לתחתונים. ונראה כאן גם דרך ההליכה של השבטים במדבר, שארון הקודש במרכז, כל ההליכה שלהם במדבר הולכת עפ"י העליונים.
מה זה המדבר? אפשר לקרוא את זה בם דבר. דבר כמו שאמרנו, זאת מלכות. ומלכות היא מרחב ההכשרה שלנו. שם אנחנו מכשירים את עצמנו כדי לקבל את האור של הבורא. במדבר זה כאילו מרחב ההכשרה של בני ישראל. האופן שמערכת הנשמות נקראת ישראל מסדרת את עצמה במדבר לפי העולמות העליונים. 12 השבטים לפי, 12 פרצופים של עולם אצילות ויש בדבר.
הדבר זה הדיבור. והדיבור זה השפה. במיוחד השפה העברית שהיא שפת השורשים, שהיא יוצרת מציאות. ועכשו הם יקבלו שפה חדשה. והשפה החדשה הזו תעזור להם לעבור את כל המסעות במדבר. והמסעות הם גם חיצוניים אבל כמובן הם גם פנימיים, והמסעות שלנו הם בעצם משלושה אופנים ושלושה אופנים זה המסע שיש לי ביני לבין עצמי. המסע שיש לי ביני לבין הבורא והמסע שיש לי ביני לבין חברי.
שלושת המסעות האלה, הם המסעות שאנחנו צריכים לעשות במדבר. אפשר להתייחס אל המדבר גם כאל מלכות דמלכות. היא נחשבת למדבר. למקום שאין בו ישוב. כמו שמלכות דמלכות שהיא צמצמה את כל האור, והיא נהפכה לנקודה שאין לה מעצמה כלום, והיא לא נקראת מקום ישוב. מי שנקרא מקום ישוב זה מלכות שעלתה לבינה. וקיבלה ממנה אפשרות לקבל אורות.
זאת אומרת, כשאנחנו עולים לעליון, אנחנו מעצמנו אין לנו אפשרות לישב את האור האלוהי בתוכנו אלא אם כן אנחנו מבקשים עזרה בתפילה. אז אנחנו מקבלים עזרה מהבורא, כדי לקבל אורות. ואם לא, אז המדבר, המקום של הסיטרא אחרא. יש שם נחשים ועקרבים. ואין בו מים. אין בו חיים, אין בו חסד. שם זה המדבר עד גמר תיקון.
כמובן שבגמר תיקון מלכות תהיה אבן. 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.' כלומר, יתוקן גם המקום של החושך הגדול ביותר אבל בינתיים המדבר זה המקום שאין שם ישוב. לכן במדבר, כדי ללכת במדבר, אנחנו צריכים תזונה שבאה משמים. התזונה הרגילה שיש לנו, מה שמזין אותנו, מה שאנחנו יכולים לברר, היא לא מספיקה למדבר. צריך משהו מאוד גבוה כדי להזין אותנו וזה המן שיורד במדבר. מן זה המים, זה האוכל משמים זה לא אוכל רגיל.
עוד התיחסות למדבר, היא כמקום של הפקר. במדבר רבא כתוב "עושה העצמו הפקר, וידבר ה' אל משה במדבר סיני. למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים, בג' דברים ניתנה התורה, באש, ובמים ובמדבר. באש מנין? והר סיני עשן כולו. מפני אשר ירד ה' באש.
האש והמים לא כל כך חשובים לנו כרגע. במדבר מנין? וידבר ה' אל משה במדבר. זאת אומרת, שאם אני רוצה לשמוע את דבר ה', אני צריכה לעשות את עצמי הפקר כמו במדבר. זאת אומרת, אני צריכה להפקיר את כל האישיות, הישות, מה שאני מזהה את עצמי בו כעצמי, להפקיר אותו ורק אז אני יכולה לקבל את התורה.
זאת אומרת, את המאור, את ההוראה. את ספר ההדרכה. לכן נאמר במדבר סיני אין הבורא מתגלה אלא למי שמשים את עצמו הפקר. אז אפשר להסתכל על ההפקר מהצד הזה שאני פשוט מתמסרת. אני מתמסרת בזמן המדבר שבי. בזמן שאני לא חשה את הבורא. בזמן שאני לא חשה משמעות לחיים שלי. בזמן שאני מרגישה ריקנות ושממה.
אז אני מפקירה את עצמי, מוסרת את עצמי להשגחה של הבורא ואז אני יכולה לקבל תורה. אני מפקירה את עצמי בידי העליון.
ובזוהר קראנו את המאמר, 'בידך אפקיד רוחי'. שזו התפילה שכתובה בסידור כשעושים קריאת שמע על המיטה. מפקידים את רוחנו בידך, בידך אפקיד רוחי. פדית אותי ה' אל אמת. אמת זה קו האמצע. תן אמת לבני יעקב. אז אנחנו מפקידים, אפילו מפקירים את רוחנו, כל לילה. זה 60 ממיתא. החלק 60 ממיתא, בעצם אנחנו קצת טועמים את טעם המוות.
וחלילה, חס וחלילה, יכול להיות שלא נקום למחרת היום, לכן עושים את קריאת שמע כדי שאם הנשמה זה היום האחרון שלה כאן על פני האדמה, שהיא תלך לעולם הבא כשהיא מסנגרת על עצמה. זאת אומרת שהיא מבקשת להפקיד את רוחה. יש את החלק שהיא מבקשת שאף אחד לא יענש בסביבתי, ושימחל לי כל מה שעשיתי .
אנחנו מפקידים את הרוח שלנו בידי הבורא ואנחנו מאמינים שהוא יחזיר לנו. שהוא יפדה אותנו. גם זה יש בו משהו, להפקיר את עצמי, למסור את עצמי בידי הבורא. למסור את כל מה שהרצון לקבל שלי מרגיש כסכנה. אני מוסרת את כל מה שהרצון לקבל שלי לא רוצה למסור. לא רוצה להתמסר להשפעה, לא רוצה להתמסר ליחד, לא רוצה להתמסר לאהבה.
אנחנו מפקידים, ומפקירים את עצמנו, את החיות שלנו, את הנשמה שלנו כל לילה ולילה. ולמה אנחנו יוצאים למדבר? מה היה התרוץ שמשה אמר לפרעה, שישלח את העם למדבר? הוא לא סיפר לו שהוא הולך להביא אותם לארץ ישראל. מה הוא אמר לו?
וְאַחַ֗ר בָּ֚אוּ מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹ֔ן וַיֹּאמְר֖וּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שַׁלַּח֙ אֶת עמִּ֔י וְיָחֹ֥גּוּ לִ֖י בַּמִּדְבָּֽר
חג לה' במדבר. זאת אומרת, אנחנו יוצאים למדבר כדי לעבוד את ה' אלוהינו. זאת אומרת, כדי למצוא בתוך המדבר הזה של חיינו סדר. סדר ומשמעות. לכן אנחנו ירדנו, הנשמה שלנו ירדה לעולם הזה שהוא מדבר יחסית לעולמות הרוח.
אנחנו רואים בספר הזה הרבה הרבה סדרים – איך בני ישראל היו הולכים במדבר במחנותיהם ובמסעותיהם והכל כמובן זה משל למסעות פנימיים שלנו, וכל המאורעות וכל הניסים שקרו להם, והפרשה פותחת במפקד של בני ישראל. פוקדים את בני ישראל. סופרים אותם לפי בתי אבותיהם.
אנחנו רואים, שזה הפעם השלישית שמוזכרת פקידה. ספירה של בני ישראל. בפעם הראשונה זה…
משתתפת: כשיצאו ממצרים
אורנה: נכון. ספרו אותם כשיצאו ממצרים. אח"כ מתי? עוד פעם היתה ספירה של בני ישראל. זה היה אחרי המגיפה, אחרי חטא העגל, מתו במגיפה וגם מתו ע"י הלביאים כדי לעצור את המגיפה. ועוד פעם נספרו בני ישראל ופה יש לנו את הספירה השלישית.
{ב} שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: {ג} מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.
דרך אגב, המילה צבא זה לא רק צבא, זה צובא. כשמשהו צובא על משהו. אם מישהו צובא עלי, הוא מכסה עלי, הוא מכתר אותי. הוא רוצה את מה שיש לי. זה המשמעות של צבא.
משתתפת: צבאות זה גם אחד משמותיו של הקב"ה.
אורנה: ה' צבאות. נכון.
הפרשה הזו נותנת לנו את המפתח כדי למצוא את התפקיד שלנו ואת המקום שלנו בסדר הגדול שקשור לשבט שממנו באנו. היום אף אחד מאיתנו לא ממש יודע מאיזה שבט הוא בא. נאמר לנו שכל שבטי ישראל נעלמו. להוציא את האתיופים. וקצת יש איזה שבט שהם אומרים על עצמם שהם הצאצאים של שבט המנשה. בעקרון כולנו יהודה. כי ישראל התפזרו בגויים. אנחנו לא ממש יודעים את השיוך שלנו. לכל שבט היה את התפקיד שלו.
נאמר בפרשה שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. הספירה הזאת זה דבר מעניין כי מצד אחד, אסור לספור את בני ישראל. יש ציווי לא לספור.
אומר רש"י, למה בכל זאת הבורא סופר ומונה את בני ישראל. מפני חיבתם של ישראל ומונה אותם כל שעה.
למה אסור לספור?
משתתפת: אולי קשור כמו שאת שבת לא סופרים. זה מעל לטבע.
אורנה: ספירה זה פירוד. כתוב רבי יוחנן אמר רבי שמואל בר נחמני רבי יוחנן רמי כתיב, והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לו, ימד ולא ייספר.
מצד אחד ישראל אסור להם להיספר ולכן, כשהם נספרים, כשיש כל פקידה או ספירה שלהם, אז הם שמים חצי השקל, זה נקרא, כל זכר לגולגולתם. זאת אומרת, הם שמים מטבע, מחצית השקל, ואז כל אחד שם את המטבע וכל המטבעות ביחד יוצרות אחדות ואז סופרים את המטבעות. זה נקרא מחצית השקל. ואז מותר.
מצד שני, מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. זה מראה גם על הנצח של העם. שאין לו מידה והוא לא נמדד בספירה ארצית.
אבל כשעם ישראל מתאחד כאיש אחד, אז הם יוצרים ישות אחת. וזה מאגד אותם, אבל למרות שעם ישראל מאוגד כישות אחת, הם רק מחצית ולא שלם. כי מי משלים אותם? הבורא משלים אותם.
דרך אגב יש המון שמות של הדור – השני, קודם כל אני רוצה לחזור ולהגיד שיש איזה מוטיב בהתחלה של השני. נחזור לפס' א' ונראה. {א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד יש גם מדבר סיני וגם אוהל מועד. נראה שזה מהחיצוני לפנימי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.
שניים זה כבר ריבוי. בחודש הראשון יצאו ממצרים. בחודש השני, הם מתחילים ללכת במדבר. ריבוי זה מחלוקת. זה כבר מחלוקת. זה כבר אור ישר ואור חוזר. היום השני זה כבר הבדלה. מה נאמר בבראשית? וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיע מתחת לזעיר אנפין ַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיע מעל למסך ַ וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.
ומה לא נאמר כאן? וירא אלוהים כי טוב. כי לא טוב. המחלוקת זה לא טוב.
עפ"י הזוהר, היום הראשון זה ההתפשטות של החסד בעולמות והיום השני זה ההתפשטות של קו השמאל. ועל מנת לפתור את המחלוקת בין ימין לשמאל, צריך להגיע ליום שלישי. היום השלישי זה קו האמצע, זה זעיר אנפין, זה משה. משה הוא קו האמצע בין דיבור ואמירה.
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה …. לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. מה המיצוע בין דיבור לאמירה או מאמר? העולם נברא בעשרה מאמרות. אבל כשניתן לבני ישראל, ההוראות ניתנו בעשר דיברות. יש מעבר מהמאמרות של בראשית לדיברות שמשה נותן, כי הוא יכול לקשר בין עליונים לתחתונים, כי משה הוא ספירת הדעת.
דעת זה הספירה הגבוהה ביותר של קו האמצע. דעת זה כשזעיר אנפין עולה לאבא ואמא עושה זיווג ביניהם, אז הוא בעצמו מקבל את מה שהוא גרם להם. שהתחתון עולה לעליון, ומאפשר לעליון לרכוש משהו, או להוציא מעצמו משהו חדש, הוא בעצמו מקבל את אותו דבר.
כדי לפתור את המחלוקת של יום השני בחודש השני חייבים להגיע ליום השלישי ולחודש השלישי והחודש השלישי זה חודש סיון. ושם מקבלים את התורה. בחודש סיון מקבלים את התורה. זאת אומרת קו האמצע יכול להלביש את האור. זה נקרא תורה.
התורה זה האור החוזר. זה המאור. האור האלוהי יורד, והתורה מראה לנו איך לחזור בחזרה למקור שלנו.
משתתפת: אמרת קודם שכשהעליון פוקד אז זה כן נחשב…?
אורנה: כן, הוא בא מהכלל אל הפרטים, מהפרטים אל הכלל. כשהעליון פוקד מלמעלה אז זה לא פרוד. אבל כשתחתון.. אם סופרים את התחתונים אז זה פרוד.
השבטים שנפרסים במדבר גם הם שייכים לדור השני, כי זה כבר הדור השני של בני יעקב. אמנם בני יעקב הם דור שני אבל הם לא נחשבים לדור שני. כולם בני יעקב. במצרים לא היה להם שמות ועכשו יש לנו שם שם. יש כל כך הרבה שמות… שתדעו לכם שכל התורה שמותיו של הקב"ה.
מה זאת אומרת שמותיו? מה זה שם?
משתתפת: ידיעה. כשמשהו מכיר בשם הוא יודע לומר את שמו אתה יודע מה זה.
אורנה: מה התכלית שלו. נכון. אבל קודם כל שם זה רצון – הוא ושמו אחד. שם זה כלי. זה כלי להתפשטות האור. למשל בשם שרה, יש באותיות האלה אפשרות למשיכת תדר מסוים של אור.
אם אנחנו אומרים שכל התורה שמותיו של הקב"ה, זאת אומרת שכל מילה ומילה בתורה היא מושכת אור מסוים. אז אם יש לי כאן את כל החלוקה שלהם לשבטים והשמות של ראשי השבטים, שימו לב, שהרבה מהשמות האלה מכילים את המילה אל.
ויש אפילו חלק מהשמות שעד היום משתמשים בהם. מי יכול להגיד לי שם שכתוב בפרשה עם אל? זה נשמע רשימה משעממת, אבל כל אחד ואחד מהשמות האלה זה כלי מיוחד לקבלה של האור של הבורא.
משתתפת: נתנאל, גמליאל = גם-לי-אל. לא שמות שמשתמשים היום.
אורנה: חושבת שיש אליסף.
אז כל שם ושם כזה הוא גם כמו שנאמר, הוא תכלית. שם מראה גם את התכלית. לכן אמרנו שהאדם קרא שמות לחיות. הוא אמר לכל חיה מה תכליתה.
אני שמתי לב שכל מי שעוברת איזה משבר והולכת לרבנים שישנו לה את השם, למרביתן יש להם שם אחד שמוסיפים להם.
משתתפת: נועה. כי נתקלתי גם בילדה וגם אישה. החליפו לנועה את השם.
אורנה: אני משערת שזה בא מהמילה תנועה. שיניעו את הקרמה שלהם באופן אחר.
כי השם שלהם, לכאורה, מושך משהו לא טוב להם לקרמה שלהם.
משתתפת: למשל לאח שלי, קראו דניאל והוסיפו לו את השם רחמים.
אורנה: בדיוק. מעניין, זה שם קשה. זה דין.
השבטים האלה יש להם שמות, שמות באופן מפורש. הם כבר מהווים אומה, וכל המבנה הזה במדבר, תארו לעצמכם את כל המבנה הזה, עם המשכן באמצע, הם נעים בסדר מופתי. הם חונים בסדר מופתי, הם נעים בסדר מופתי כמו 12 פרצופים של עולם אצילות.
אז כתוב ככה:
{ב} שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: {ג} מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה.
מה אנחנו יודעים על המספר 20? גם כן יש בו את השניים, דרך אגב. מה יודעים עליו?
משתתפת: אור ישר ואור חוזר
אורנה: נכון. 20 זה איזשהי שלמות של 10 ספירות שאתה מקבל מהבורא והכלי שאתה מכין כדי לקבל את הספירות האלה בצורה נכונה. שזה 10 ספירות ו- 10 ספירות.
משתתפת: זה גיל 21
אורנה: ואז אתה מגיע לגיל 21. נכון.
גם בחכמת ישראל, גיל 20 זה גיל שאתה מקבל כבר את כל האורות שאתה יכול לקבל.
משתתפת: גם מגיל 20 אתה מחויב במצוות עשה. אני חושבת שעד גיל 20 ונשים, לא מחויבים במצוות עשה
אורנה: רק בלא תעשה?
אז עם ישראל מסדר את עצמו מחדש במדבר. הוא הולך בשלושה קוים. עם קו אמצעי, זאת אומרת, זה עולם האצילות שמתקן את עולם הניקודים. איפה עולם הניקודים, עולם השבירה? מתי ראינו אותו אצל עם ישראל?
משתתפת: חטא העגל.
אורנה: נכון. זה עולם השבירה, עולם הניקודים. כשהיה בעולמות, יצא עולם שקיבל אורות גדולים מדי, והוא נשבר. ומתוך השברים, כמו בחיים האישיים שלנו, אנחנו אוספים את השברים, והם משמשים לנו כחומר גלם איך לתקן אותם. איך לא לחזור על אותה טעות לכאורה, ואיך לקחת את השברים ולבנות משהו אציל.
אציל במובן של אצלו. אצילות. במובן שהוא שייך לרוח הגבוהה שלנו. זה עולם האצילות שמתקן את עולם הניקודים. זה הליכה ב- 3 קוים. זאת אומרת שקו שמאל, שהרצון לקבל לעצמי כבר לא מקבל לעצמי בצורה כזאת , הוא יכול לקבל רק אם הוא לקוח את מה שהוא מקבל משפיע אותו. אם לא, לא מקבלים. לא מקבלים לתוך האגואיזם. לא מקבלים לתוך הנצלנות. לא מקבלים לתוך התאוות.
אם מקבלים לתוכם, אז נשברים. לא מקבלים אפילו לתוך הרצון להיות באחדות עם הבורא באור שלא מגיע לי. מקבלים רק לכלי מתוקן. זה נקרא, עבודה ב-3 קוים. שהקו ימין של החסד והקו שמאל שרוצה לקבל, עושים שלום ביניהם.
עושים שלום ביניהם, יוצא קו שאומר יש אפשרות לקבל אבל בצורה מסוימת. לא יותר לתוך התאוותנות הבהמית מכל סוג שהוא. ואז בקע לגולגולת מחצית השקל, אומר רש"י על הגולגולת. זאת אומרת אנחנו צריכים לתת את הבקע, בקע זה חסרון. זה המחצית שלנו.
יש לנו סידור עם הבורא. הבורא אומר לנו, תביאו ארנק ריק, זה החלק שלכם. החלק שלי אני ממלא לכם אותו בזהובים. זהובים זה אורות חכמה. האם היינו מוכנים לעשות עיסקה כזאת עם כל מי שהיה מציע לנו?
משתתפת: בטח
אורנה: בטח. אז למה אנחנו לא מסכימים לעשות את זה עם הבורא? אנחנו מסכימים. זה לא אנחנו. הוא אומר תביאו לי את החסרונות שלכם. תגלו אותם, שימו עליהם אור. תביאו לי את הקנאה שלכם, את התאווה שלכם, את האנוכיות שלכם, את השנאה שלכם, זה מדבר סיני. מדבר סיני זה מדבר השנאה.
תביאו את כל זה, ואני אמלא את זה באור. רק תביאו. רק תעשו עבודה. רק תעשו עבודה של הכרת הרע. זה העבודה שאנחנו עושים בבית ספר. זו עיסקה כל כך פנטסטית. אם כל בן אדם היה אומר לנו, תביאי ארנק ריק אני ממלא לך בכסף, לא היינו בכלל חושבים פעמיים.
זה כמובן לא כל כך קל. כי כדי לעשות את העבודה הזו, אני צריכה למצוא את החסרונות שלי ולהסכים למצוא את החסרונות שלי, ולהסכים למסור אותם. זה עבודה. אבל אנחנו צריכים להבין שהחצי שלנו והחצי של הבורא, אנחנו מביאים את החלק הריק והוא מביא את החלק המלא. את החצי המלא. זו העיסקה.
אז אנחנו מביאים את הבקע. זה נקרא בקע. לגולגולת מחצית השקל. נתקלנו בזה בספר שמות. והבקע זה החסרונות, המחשבות הזרות. מה שעושה לנו בקיעות בראש. אבל זה גם מאפשר לבקוע את העליון כדי שיתן לנו את כוחות התיקון.
משתתפת: יש פה גם בפס' יז' עוד משהו שרומז על זה שהשמות הם כלים כי נאמר "ויקח משה ואהרון את האנשים האלה אשר נקבו בשמות"
אורנה: הנקב. מצוין, מקסים. אם נקרא את זה, זה בטח מחקר גדול על קרמה וגלגול נשמות כל השמות האלה. מי שבקיא בזה יכול לעשות.
בני ישראל הלכו וחנו לפי מבנה מסוים. במרכז מחנה ישראל עמד המשכן. זה כמו שבמרכז החיים שלנו יש את הלב. הלב הוא המשכן. מקיפים אותו בני לוי. אלה שמשרתים בקודש. 4 משפחות של בני לוי, משה ואהרון ובניו לצד מזרח, ששם הפתח במשכן. בני גרשון שהם עדיין בני לוי, בצד מערב, צד מערב זה הצד של מלכות. בני קהת בצד דרום, זה הצד של החסד. ובני מררי בצד צפון. זה מעניין שקוראים להם מררי.
משתתפת: מצפון תפתח רעה
אורנה: הרעה והמרור. אז גם לצד הזה יש מקום. זה צד הגבורה, זה צד הדין, יש לו מקום. ואז יש לנו 4 רוחות השמים ובכל פינה, בכל זוית יש לנו 3 שבטים. יש לנו 12 שבטים. אתם רואים שלושה זה הליכה בשלושה קוים.
יש לנו יהודה, יששכר וזבולון זה לצד מזרח. אמרנו, מזרח זה זעיר אנפין. ויהודה הוא המלך. יש לנו ראובן, שמעון וגד בצד דרום, צד החסד. אפרים מנשה ובנימין, זה צד מערב. הבן יקיר לי אפרים. הם לצד של המלכות. ודן אשר ונפתלי לצד צפון.
אם הייתם יודעים כל אחד לאיזה שבט היא שייכת אז הייתם יודעים לאיזה תכונה אנחנו שייכים. אני חושבת שראיתי פעם שאני משבט דן. שזה באסה. זה צד צפון. אבל אני לא מתפלאת.
משתתפת: מה זאת אומרת? איך ראית?
אורנה: לא זוכרת. היתה פעם איזשהי אפשרות לעשות , איזה מזל ועוד שאלות ויצא לי שבט דן.
אז זה חיצוניות אמנם, אבל כל חיצוניות זה כמו פיגום של הבריאה. זה כמו הפיגומים שהם חיצוניים אבל החיצוני, הוא הכרחי בשביל שיהיה פנימיות. זה כמו פיגום של הפנימיות. זה המבנה. זה הסדר. יש סדר מופתי בעולמות. זה מה שאנחנו מדברים על הזמן בתע"ס ובפתיחה לחכמה הקבלה. סדר מופתי שמראה לנו איך אנחנו צריכים ללכת עם הנשמות שלנו.
זה כמובן נותן לכל אחד את המקום האינדיבידואלי שלו, אבל גם מראה את הסדר הנכון. אז במובן מסוים ישראל הם חיצוניים לקודש הקודשים. אבל הם מגלים את קודש הקודשים. אז אנחנו רואים שמבחינת המקום אנחנו מדברים על שני מעגלים. המעגל החיצון זה מעגל השנאה, זה מדבר סיני. הר סיני זה נקרא הר השנאה.
זה בעצם המקום ההכשרה שלנו. זה העולם הזה, הגוף, החומר, הרצון. שהוא שונא לותר על עצמו. אבל אם אנחנו נגייס אותו, את המדבר הזה שלנו, את הרצון שלנו, לעשות באמת מה שסיני אומר. שהוא אומר, מה ששנוא עליך, אל תעשה לחבריך. אז אנחנו נכנס לסדר. כי במדבר החיים שלנו מופקרים.
והפעם זה לא בהקשר של אני מתמסרת לה', אלא, החיים שלי במדבר הם חסרי סדר וצורה. תשאלו את הדור הצעיר. אני מדברת עם חלק מהם. חלק מהם לצערי, אומרים שאין שום משמעות. שום משמעות כאן לחיים. אז מה את רוצה לעשות כשתהיי גדולה?
לא יודעת. להעביר את החיים, להנות כמה שיותר. זה המדבר. הרצון לקבל הוא מתיש את עצמו בסופו של דבר. אבל מה שיחבר אותנו, זה אם נלך בעקבות המרכז הפנימי הזה שהוא אוהל מועד. ומועד זה התוועדות. מהמילה להתוועד.
זה המסע הפנימי של כל אחד ואחד מאיתנו, וגם של כולנו כאיש אחד בלב אחד. וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, כאיש אחד בלב אחד, אנו יכולים להתוועד עם הבורא. לפחות לראות מה מכסה מאיתנו את ההתוועדות הזאת. לפחות לראות שיש מקום כזה שנקרא משכן.
וזה גם בא לידי ביטוי בדגל.
משתתפת: וגם להתוודע לבורא ולאחר.
אורנה: נכון. וגם להתוועד במובן של להיפגש. אני נפגשת איתו בגלל זה זה נקרא מועדי ישראל. כי בכל מועד יש לך אפשרות של ירידת אור בצורה מסוימת שאת יכולה להיפגש עם הבורא.
אם נסתכל בפרק ב' פס' א' וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: {ב} אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ:
אז כן איש על דגלו. הדגל שלי מסמל את המוצא שלי, את בית אבותי. דגל המדינה מסמל את המוצא שלה. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת, מה זה אותות? מה זה אותיות?
משתתפת: כלים.
אורנה: נכון מאוד. זאת אומרת שהדגל מראה את החסרון. הדגל של מדינה מראה מה חסר לה. לנו יש דגל תכלת לבן ומגן דוד. זה מה שחסר לנו.
הדגל מראה על המוצא שלי, על ההשתייכות של הנשמה שלי למקום מסוים אבל על החסרונות המיוחדים שלי, שאם הם יתמלאו באור, אז הם משפיעים על כל מי ששייך לשבט שלי. והאותות המסוימים שיש בי כתוצאה מהשייכות שלי לשבט מסוים ובמדבר אני מתקנת אותם.
מה זה המדבר? אם אנחנו אומרים שהמדבר זה החיים האלה לעומת חיי העולם הבא, אז פה אני מתקנת. שם זה כבר מתוקן. פה אני מתקנת עפ"י מוצאי, עפ"י הדגל שלי, עפ"י האות שלי, עפ"י בית אבותי.
לכל אחד מאיתנו יש את התיקון המיוחד שלו, שהוא משותף לעוד אנשים אבל לאו דוקא שכולנו כאן יש לנו את אותו תיקון. לכל אחד מאיתנו יש שבט אחר מבחינת החסרונות.
בזוהר יש את המאמר על הדגלים. הוא לוקח את מאמר הדגלים כשערים. סימנים שאפשר להכנס למלכות שהיא גן נעול. הוא נעול, הוא דלת נעולה שאנחנו צריכים לפתוח. ואנחנו פותחים את זה, כל אחד עם הדגל שלו. יש שערים, וכל אחד יש לו את השער המסוים שלו שהוא יכול להיכנס לתוך החכמה. מלכות לתוך גן העדן. הגן שיש בו את העדן. מלכות שיש בה את החכמה.
כל אחד יש לו את הדגל שהוא הסימן שלו ואיזה שער אני יכולה להיכנס ולפתוח את הנעילה הזאת.
משתתפת: בשיר השירים יש הרבה את המילה דגל. דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. (שיר השירים). דגול זה גם דגל.
משתתפת: במילה דגל יש את האותיות של גילוי.
יש את המרכז שהוא המשכן ולמשכן עצמו יש מרכז, שזה ארון הברית והכרובים. רוח הקודש התגלתה בין הכרובים. אז השניים האלה שבתוכם התגלה השלישי, וגם הלויים הם כיסוי. הרבה הרבה כיסויים. הרבה בגדים יש ללב הזה, למשכן הזה. הלויים הם גם כיסוי, והכל מתרחש בהליכה בתוך ענן שהשכינה היא זו שמסיעה את כל הסיפור הזה ומניעה אותו. אז אנחנו צריכים להסתכל על זה גם בפנימיות שלנו. איך אנחנו נעים. בפנימיות שלנו מי שמניע אותנו זה השכינה.
מאמר הדגלים זוהר במדבר, עמ' ח'
אות כז'
איש על דגלו באותות: אלו הם ארבע מחנות של כנסת ישראל, כנסת ישראל זה ישראל בגדלות שהוא סוד חכמה גבורה, תפארת ומלכות והם מיכאל, גבריאל, אוריאל, רפאל, שהם י"ב שבטים וי"ב גבולים סביב סביב לה. מיכאל יש לו עוד שני מהלכים איתו, לא זוכרת את שמותיהם גבריאל, אוריאל ורפאל וביחד זה 12 מהלכים 12 שבטים 12 גבולי אלכסון, זה כל מה שמפריד כי בכל אחד מחכמה גבורה תפארת ומלכות יש ג' קוין והם י"ב. הכל הוא כעין שלמעלה כמו י"ב גבולים דזעיר אנפין. כתוב, ששם עלו שבטים שבטי יה וגו'. יה זה י' ו-ה' זה חכמה ובינה. זעיר אנפין עולה לחכמה ובינה ויוצר את ספירת הדעת. ששם עלו שבטים אלו הם י"ב שבטים שהם י"ב גבולים שלמטה במלכות. שעלו לי"ב גבולים דזעיר אנפין. זיווג בין הקב"ה לשכינה שלו.
כל המאמר הוא מקשר את כל השבטים לספירות ולכל מה שקורה בספירות. ואיך מחברים בין עליונים לתחתונים. יש לנו 12 חודשים, 12 שבטים, 12 שעות ביום, 12 שעות בלילה, 12 חושים, 12 ירחים, 12 שנה הרשב"י היה במערה. בת מצוה. המושג 12 לקוח מעולמות עליונים.
משתתפת: בתפילה שאומרים בלילה, אומרים מימיני מיכאל משמאלי גבריאל, מלפני אוריאל, מאחורי רפאל, מעלי שכינת אל.
משתתפת: זו התמונה שאנחנו מדברים, התמונה של הספירות, התמונה של הגליל שהוא מתכסה מבחינת הקומות. יש את בריח התיכון באמצע, אז המשכן הוא האמצע. זו תמונה מדהימה, כי גם בית המקדש בפיזי נבנה ככה. אנחנו ממש חווים את הכיסויים האלה.
אורנה: ממש ממש. נכון.
(הראתה תרשים של המשכן כשסביבו חניה של כל השבטים). זה המבנה הנכון ללכת בחיים. הוא מתואם עם המבנה הזה שבני ישראל הלכו במדבר.
בתוך מבנה כזה אפשר ללכת. הם כולם צובאים על המוקד הזה שבהתגלות. ואם אני צובא על המרכז, אז אני הולכת ככה. בגילוי וכיסוי. אנחנו יודעים שכדי לגלות אנחנו צריכים לבוש. כדי לגלות את האור אני צריכה להלביש אותו באור חוזר. כל הזמן יש את המבנה שהמרכז מכוסה, יש לו אורות תחש, וכיסויים על גבי כיסויים. וזה בעצם כל המסכים.
ויש את הגלוי, מה שהולך מבחוץ. את החיצוניות. כמו שבחיים שלנו יש את החיים החיצוניים ואם אנחנו נותנים להם חשיבות גדולה אז אנחנו עובדים את הקליפות. ואם החיים הפנימיים הם ששופכים את האור ומעצבים את החיים החיצוניים, אז אנחנו הולכים בסדר הנכון ולא הפוך.
משתתפת: העליון סופר יש שם גם ספירה וגם את השמות. הרבה פרטים של מי או של איך שהם מסודרים. יש בזה אבחנה ביחיד. מהכלל לפרט, אז לא נעלמנו בתוכו.
אורנה: נכון מאוד. הוא סופר אותנו כל פרט ופרט בחשיבות. זה לא ספירה אנונימית. וגם ספירה זה בא מהמילה ספיר. מה זה ספיר? זה הארה. ספיר זאת אבן שנחשבת להארה. ספיריות. תכונה של ספיריות, תכונה של אור. הוא בעצם סופר אותנו, נותן לנו אור.
משתתפת: יש משהו שהולך איתי עם התמונה הזאת שאמרת, הם הגיעו וחנו ככה. כל אחד הוא במקום שלו. זה לדעת את מקומך וגם אין שינוי. אתה מהשבט הזה.
אורנה: בגלל זה אני אומרת יכול להיות מחקר על גלגולי נשמות שם. ובתוך המקום שלך תתפתח למקסימום אבל אל תצא עכשו למקום שהוא לא שייך אליך. כמו שאמרתי, יעל לא צריכה להיות אורנה, אורנה לא צריכה להיות שגיא. אין שום טעם. אבל אם שגיא לא יתפתח למקסימום שגיא שם יכולה להיות בעיה. זה מקומי. יש לי מקום בבריאה. זה יפה. לא צריכה לשוטט ולחפש בכל מיני שדות זרים. יש לי מקום בבריאה, והוא שמור עם השבט שלי והשבט שלי משרת את הכלל. בצבע המיוחד שלו.
משתתפת: זה יפה כי הבריאה לא שלמה בלי החלק הזה שלי בכל אחד.
אורנה: נכון ובגלל זה אם ארצה לעשות את החלק של השני, אז בצד אחד יהיה כפול, אני אפגום, ובצד השני יהיה ריק לכאורה. זה לא יכול לקרות אבל כאילו.
משתתפת: זה גם תמונה של המשכן שהוא האני, והשבטים מסביב הם נפשות שאמורות לעבוד בשביל האני. או ללכת ביחד עם האני.
אורנה: המבנה שלנו כאדם, באנתרופוסופיה זה האני וכל הגופים שמקיפים אותו. הם חשובים אבל הם חשובים רק ביחס לאני. אם אני משרתת אותם בפני עצמם, אין להם שום חשיבות. אפילו אם אהיה בריאה עד 120, הגוף האתרי, זה לא מעניין אם הוא לא משרת את האני אז הוא כמו חיה. מה זה משנה אם החיה חיה עד 80 שנה או 120 שנה.
הכל ביחס למשכן. הכל ביחס לאני. אני אוכלת נכון כי אני רוצה לשרת את האני, אני עושה ספורט כי אני רוצה לשרת את האני. אני אפילו נופשת כדי שיהיה לי קצת כוח כדי לשרת את האני.
שבת שלום!