כ"ה באייר תשפ"ב, 26 במאי 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ
(תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ (תהלים נא יז)
כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב' ו')
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט טו)
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: {ב} שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם: {ג} מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן: {ד} וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה אִישׁ רֹאשׁ לְבֵית אֲבֹתָיו הוּא: {ה} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יַעַמְדוּ אִתְּכֶם לִרְאוּבֵן אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר: {ו} לְשִׁמְעוֹן שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי: {ז} לִיהוּדָה נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב: {ח} לְיִשָּׂשכָר נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר: {ט} לִזְבוּלֻן אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן: {י} לִבְנֵי יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם אֱלִישָׁמָע בֶּן עַמִּיהוּד לִמְנַשֶּׁה גַּמְלִיאֵל בֶּן פְּדָהצוּר: {יא} לְבִנְיָמִן אֲבִידָן בֶּן גִּדְעֹנִי: {יב} לְדָן אֲחִיעֶזֶר בֶּן עַמִּישַׁדָּי: {יג} לְאָשֵׁר פַּגְעִיאֵל בֶּן עָכְרָן: {יד} לְגָד אֶלְיָסָף בֶּן דְּעוּאֵל: {טו} לְנַפְתָּלִי אֲחִירַע בֶּן עֵינָן: {טז} אֵלֶּה (קריאי) קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם: {יז} וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת: {יח} וְאֵת כָּל הָעֵדָה הִקְהִילוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְגֻלְגְּלֹתָם: {יט} כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי: (
כמו שאמרנו, נכנסים לספר חדש, ספר במדבר. מבחינת הספירות יודעים לאיזה ספירה שייך? זעיר אנפין. כי בראשית שייך לכתר, שמות שייך לחכמה, ויקרא לבינה, ועכשו אנחנו בזעיר אנפין.
זעיר אנפין אנחנו יודעים עליו שהוא המתאם בין עליונים לתחתונים. הוא נקרא זעיר אנפין, פנים קטנות או קטנות הפנים, קטנות החכמה. הוא מקבל הארת חכמה, לא את כל החכמה אבל את כמות האור הזו הוא יכול להעביר לתחתונים בלי שהתחתונים יפגעו.
ידוע שכל עולם התיקון, שנקרא עולם האצילות, אחרי עולם הניקודים שנשבר, שבירת הכלים, עולם התיקון נברא בקטנות. וכמו שאנחנו, אם אנחנו באיזשהו משבר, ואנחנו מרגישים שהכלים נשברו, אז אנחנו מכופפים את הראש ופועלים בקטנות. אנחנו לא מסתובבים עם בטחון עצמי, עם יוהרה, עם תחושה שמגיע לנו הכל, אנחנו חוזרים לממדים של קטן, כדי לגדול לאט לאט באופן נכון. אם לפני כן, נשברנו כי לא התנהלנו באופן נכון.
חשבנו שאנחנו יכולים להתמודד עם אורות גדולים, ולא יכולנו. אז החיים הראו לנו שאנחנו לא יכולים. הגיע שבר, כמו בעולמות, שבירת הכלים, ואז עולם התיקון שנקרא עולם אצילות, הוא כבר נבנה בצורה אחרת. שאורות גדולים מדי לא יכולים להגיע לנברא בשום פנים ואופן. יש מה שנקרא, פרסא. פרסא זה מן מסך שלא מאפשר לאורות הגדולים לעבור מעבר. זה שייך לצמצום ב'. גם בעולם השבירה היה צמצום ב' אבל בכל זאת האורות עברו מסיבה מסוימת. בכל מקרה, בעולם התיקון, עולם אצילות, הפרסא התחזקה. המסך נעשה יותר חזק. ויש גם חוק, שאורות גדולים לא יורדים יותר לתחתונים ולא שוברים אותם.
אז אנחנו מתנהלים כאן, עם מה שנקרא, הפנים הקטנות, זה זעיר אנפין. עם אורות יותר קטנים מאשר האורות של גמר תיקון, אבל עם האורות האלה אנחנו יכולים לעשות עבודה. ועם האורות הגדולים אנחנו לא יכולים לעשות עבודה. עדיין לא. אנחנו נשברים.
אז האור המתקן הזה, מה החדש? מ' ה'. אנחנו יודעים שיש לנו את הפרצופים של אדם קדמון, של העולם הראשון. ויש לנו את פרצוף גולגלתא, פרצוף ע"ב, פרצוף ס"ג ואח"כ יש פרצוף מ"ה. מ"ה בגימטריה – אדם, 45. זאת אומרת, אנחנו עכשו הולכים לקנות את פני האדם. אנחנו לא נולדים אדם. אנחנו נולדים בקושי אנוש, ועכשו המסעות במדבר, בסדר מאוד מסוים של השבטים עם הדגלים, בעצם, יעזרו לנו להדמות לזעיר אנפין. לעולם האצילות, כדי לקנות בחזרה בני אדם.
אותו עם של עבדים שאיבדו במצרים את צלם אנוש כמעט, הוא הולך לקנות בחזרה את פני אדם. השם של אדם זה השם של זעיר אנפין. אחרי זה אדם הראשון ואחרי זה, זה אנחנו. זעיר אנפין הוא שנקרא אדם. אז אנחנו נכנסים למדבר. ושם אנחנו נכנסים לאיזשהו מהלך של גילוי וכיסוי, כלומר, כיסוי האורות הגדולים, גילוי האורות היותר אפשריים לנו להתפתחות, דרך זעיר אנפין המתאם.
אז אפשר להגיד שהמדבר זה מרחב של הכשרה. והמדבר מדבר. שימו לב שמדבר זה מְדַבֵּר, זה אותן אותיות, ואדם נקרא מְדַבֵּר, בניגוד לחיה. אם אני מסתכלת על האותיות של המדבר, אני יכולה לראות את במ, דבר. דבר – דיבור בם, בהם. שיש מערכת נשמות שהיא הולכת בתבנית מסוימת לפי השבטים והדגלים, עפ"י האופנים שמסדרים את עצמם עפ"י האופנים של העליון. עפ"י 12 האלכסונים של העליון.
אז בהם יש דבר. וגם, ב. מ., יש מ' ב'. מ' ב' כמה זה? 42. 42 מסעות במדבר. אנחנו מכירים את מס' 42 מהביוגרפיה. זה ה- 42 המסעות שאנחנו עושים עד שמגיעים לגיל 42. ללידה הרוחנית. אתם רואים שהמספרים הם לא מספרים בעלמא. יש קשר בין תורות הנסתר ובין מיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס, בין ביוגרפיה לקבלה ולאנתרופוסופיה. זה מספרים מיוחדים.
אז אנחנו מדברים על מ' ב' מסעות. במ – דבר. והסדר של המסעות של בני ישראל כאומה במדבר. וככה הם נוסעים ממקום למקום. נסיעה זה תמיד קשור להארת חכמה. הם הולכים לקנות עכשו את ההארת חכמה. וזו גם תנועה. הם נעים בתוך העולמות. ואנחנו לא נעים, אלא אם כן, אנחנו רוצים להשתלם. אנחנו, הרצון לקבל, שזה עצם מהותנו, הוזז כדי להשתלם. כדי להתפתח. הוזז כדי להשיג משהו. זה יכול גם שהוא הוזז כדי להשיג דבר לעצמו. אבל בקדושה הוא הוזז כדי להתפתח.
כל נשמה ונשמה בישראל עוברת את המ' ב' מסעות האלה שבמדבר באופן פרטי. האומה ככלל, והפרט ביחס לכלל. מה זה הפרט ביחס לכלל? זה המקום המיוחד שלי בתוך הקבוצה, בתוך האומה. זה לא המקום המיוחד שלי לעשות לעצמי שם, או מעמד, או כסף, או פרסום, או תענוגות על חשבון אחרים. זה המקום שלי בתוך קבוצה ולמקום האינדיבידואלי המיוחד שלי שיוצר יחד עם אינדיבידואלים אחרים, יוצר קבוצה של נשמות מיוחדות. של אינדיבידואלים מיוחדים. כולם עוברים את תהליכי התיקון במדבר, בתהליכי התיקון של עם ישראל כדי, שיוכלו להיכנס אח"כ לארץ ישראל. שיהיו ראויים לתהליך ההכשרה שלהם.
אז מי שנע, זה הכלים נעים. הכלים לאור. אנחנו יודעים שהאור לא זז. השפע, לא זז. הוא כל הזמן נמצא. אבל הכלים מייצרים תנועה כי יש להם חסרון. מלכות יוצרת עולמות, יוצרת כלים, כי יש לה חסרון, היא רוצה לקבל את השפע האלוהי שהיא סילקה ממנה.
החסרון הזה יוצר תנועה. בגלל שיש לי חסרון, אני יוצרת תנועה כדי לקבל תודעה חדשה, עוד ועוד. אז אנחנו יכולים לדבר על התנועה של הנשמות במדבר.
אז אנחנו רואים שעם ישראל יוצא מגלות מצרים והוא שוהה 40 שנה במדבר, ושם הוא נהיה לעם. אין שום עם אחר שנעשה עם במדבר. בדרך כלל, עמים נעשים עמים, בתוך טריטוריה מסוימת, שיש בה תנאי קיום מינימליים הכרחיים, שאפשר ליצור חברה, ויש עבודה, ויש פרנסה.
אז מה יש לנו במדבר? אין לנו כלום. נאמר שיש נחשים ועקרבים, ואין מים. ואין זרע. מקום מנותק מהעולם. למה צריך ליצור עם במקום מנותק מהעולם?
אומר הפרי צדיק, רבי צדוק מלובלין, בשלושה דברים נתנה התורה: באש ובמים ובמדבר. הוא מצטט את זה מהמדרש. הוא אומר, למה ניתנה התורה במדבר? כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר, אינו יכול לקנות את התורה והחכמה. את המאור. את הדרך לחזור לבורא.
מה זה לשים את עצמו כהפקר, כמדבר?
משתתפת: אולי להתבטל.
אורנה: נכון מאוד. למי להתבטל?
משתתפת: לעליון
אורנה: נכון מאוד. לצאת מהרצון לקבל שלי, מהאהבה העצמית שלי, מכל מה שסובב אותי כעולם של שפע, ולהפקיר את עצמי. זאת אומרת להתבטל. להפקיד את עצמי ביד הבורא.
ואחד מהמאמרים בזוהר של הפרשה נקרא, 'בידך אפקיד רוחי'. תפילה מהסידור. לפני שהולכים לישון, מפקידים את הרוח שלנו בעליון כדי שהוא יפדה אותנו. שימו לב, אנחנו מפקידים את הרוח, לא את הנפש.
אז מה העיניים שלנו רואות? העיניים הרגילות שהן לא רואות מדבר. הן רואות את הטבע הרגיל. הן רואות, אפשר להגיד את זה במילים שאנחנו משתמשים בשיעורי האנתרופוסופיה, את המאיה. הן רואות את מה שנקרא אלוקים. זאת אומרת, השם של הבורא כאלוקים. אלוקים, גימטריה, הטבע.
אומר הנחש, והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע. אבל במדבר אנחנו לא רואים את אלוהים. אנחנו רואים את הוויה. שהוויה זה למעלה מהטבע. הטבע במדבר לא נותן לנו שום דבר שמזין אותנו, מרווה את צימאוננו, או ממלא את החשקים שלנו.
אז מה אומר הנחש לחוה? הוא אומר לה, תתבונני בדרך הטבע. תהיי כאלוקים. אבל הטבע משטה בנו. הוא מסתיר את המציאות הפנימית. ואנחנו נראה שהם הולכים, בני ישראל, בצורה מאוד מאוד מיוחדת במדבר.
מבנה השמות בפרשה, הולך במעטפות. זה הולך מהחיצוני לפנימי. אנחנו רוצים ללכת למדבר כדי לגלות את הפנימי שלנו. לא נגלה אותו ביום יום הרגיל. בחיים הרגילים. לכן גם כשאנחנו מתכנסים כאן, כמו שבני ישראל התכנסו, למטרה משותפת, כמו שהם התאספו למטרה משותפת. אנחנו בעצם באיזשהו מדבר. אנחנו מנתקים את עצמנו מהארועים בחוץ והחושים בחוץ, מכניסים את עצמנו להשגחת העליון, וככה אנחנו יכולים להיכנס לפנימיות שלנו. מיד אחרי זה העולם יכול לקרוא לנו, והמטלות והילדים.
אבל יש איזושהי התכנסות כדי לדעת מה אלוהים רוצה מאיתנו, מה הבורא רוצה מאיתנו. אז כל ההליכה הזו היא כמו תאום כוונות.
החלק של מה שנמצא בפנים, מה שהולך בפנים זה כמו הנשמה של האדם. הנשמה שלנו לבושה בנפש שלנו, שבקבלה זה נקרא רוח, והיא לבושה בגוף הפיזי שלנו עד שאנחנו לא רואים את הנשמה שלנו, אנחנו גם לא רואים את הנשמה של האחר. אנחנו רואים אותו גוף פיזי או גוף אסטרלי אנחנו לא רואים את הבפנים שלנו. למרות שמי שהוא באמת, זה הבפנים שלו, זה האני שלו, זה הנשמה שלו. אבל היא לבושה במלבושים.
אז זה שם ה'. כדי לפגוש את ה' בני ישראל פגשו את ה' במדבר, לא במקום של ישוב. משה רבנו, כשהוא אומר לפרעה, שלח את עמי, למה הוא מתכוון? שלח אותנו למה?
משתתפת: לעבוד את ה'.
אורנה: לעבוד את ה' אלוהינו. בתוך המדבר אנחנו עוברים את המסעות הפנימיים שלנו.
משתתפת: אני חושבת שפרעה מציין שהם יוצאים למדבר.
אורנה: נכון.
מביאה קטע של מי השילוח שיש לו פרשנויות מאוד מיוחדות על כמה הפסוקים הראשונים.
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל. אני רוצה רק להפנות את תשומת ליבכם איזה פרוט יש. ושימו לב גם על המילה השני. שני זה תמיד המחלוקת. זה תמיד כבר חלוקה, יציאה מהאחד לשניים. אנחנו מדברים כאן על תאום בין הנברא לבורא בהליכה הזאת, תאום בין ההליכה הארצית להליכה השמימית, ואנחנו רואים כאן שיש לנו את היום השני. גם היום השני בבראשית, היתה חלוקה. זאת אומרת מחלוקת, האחד מהאחדות היה כבר שניים, ולכן לא נאמר וירא אלוהים כי טוב, כי זה עוד לא הושלם, וביום השלישי נאמר פעמיים כי טוב. אתם רואים, אנחנו עכשו בהשתלמות.
וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד הולכים מההיקף ליותר קטן, לפנימי. מהחיצוני לפנימי – במדבר סיני באוהל מועד. באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל.
'שאו' הוא לשון התנשאות, כמו לעלות על נס היינו שעל ידי המנין יהיה לכל אחד ואחד התנשאות וכל אחד יהיה מדוגל, נושא דגל. השבטים נשאו דגלים כמ"ש "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר". זה כתוב בספר הושע והפסוק הזה נראה כסותר (יומא כ"ב:) כי בתחילה כתוב "והיה מספר", משמע שיוכל להספר, ואחר כך כתוב "אשר לא ימד" וכו'.
אז אנחנו רואים בפסוק הזה סתירה פנימית, מחלוקת. מצד אחד כתוב והיה מספר בני ישראל זאת אומרת שהיה להם מספר שאפשר היה למנות אותם. לא יודעת אם אתם מכירים את המנהג, לא למנות את בני ישראל. כי מניה מראה על משהו סופי. על חיסרון.
אז מצד אחד נאמר שיש להם מספר מצד שני נאמר שאין להם מספר. מי השילוח יביא לנו את הפרשנות שלו על המחלוקת הזאת, כי יש כאן ענין של שאו את ראש כל עדת בני ישראל אז יש פה גם כן איזשהו צורה של מנין.
אך באמת כלל ישראל הם בלא מספר, כשאנחנו אומרים ישראל אנחנו מתכונים לכל מי שהולך בדרך האמת. שמכופף את הרצון לקבל הגדול הזה, לקבל אורות חכמה לטובת העצמי, מכופף אותו לטובת החסד. זאת אומרת לוקח עם כל התשוקה שלו, לוקח כמה שיותר אור שהכלי שלו יכול להכיל, אבל בשביל להשפיע לאחר, לעולם, ולבורא. זאת אומרת זה ישראל, קו האמצע.
אז כשאנחנו אומרים ישראל שזה היה לכם הדימוי בראש. אז הוא אומר, אלה שהם ישראל הם בלא מספר.
ומ"ש 'והיה מספר' נאמר על פרטי נפשות מישראל שיהיה כל אחד מספר, היינו דבר שבמנין, ויהיה חשוב בעיני ה' יתברך, וכמ"ש (תהלים פז,ו) "ה' יספור בכתוב עמים ולציון יאמר איש ואיש יולד בה". 'ה' יספור בכתוב עמים', היינו כי על האומות גם כן משגיח הקב"ה, אך לא על כל נפש בפרט אנחנו אומרים אומות. תזכרו שזה הרצון לקבל. רק על כולם בכלל לקיום המין. 'ולציון יאמר איש ואיש יולד בה', היינו שמשגיח הקב"ה על כל נפש בפרט.
וזה פירוש 'והיה מספר' שכל אחד יהיה נצרך, כי מתוך כלל ישראל ניכר גדולות[1 ה' יתברך, ובאם נחסר אחד מכלל ישראל אז יחסר המזג. כמו שמציירין צורת המלך על כמה אלפים טבלאות הכוונה כאן למה? איך היינו קוראים לזה בשפה מודרנית כשאנחנו מציירים תמונה עם חלקים חלקים חלקים, פאזל.
ואם יאבד אחד מהם צורת המלך חסרה. ובעת שהיה נמנה כל אחד מישראל, אז הוא הגדול שבכל ישראל, יש עליו זרקור של אור. כי כל ישראל הם חלק ה' יתברך, כמ"ש (דברים לב,ט) "כי חלק ה' עמו". וכל אחד ואחד הוא אחוז במדה אחת ממדותיו של הקב"ה, ובעת שהיה נמנה, אז היה ה' יתברך בזאת המדה שהוא אחוז בה וממילא הוא היה הגדול, ועל ידי זה יש לכל אחד מישראל התנשאות.
הוא בא לענות על איזשהי סתירה פנימית. האם ישראל נספרים או לא נספרים. אז הוא אומר כך, בכלליות שלהם, הם עם הנאצל. הם נצחיים. אי אפשר לספור אותם. אבל כל אחד ואחד נספר. באיזה אופן כל אחד ואחד נספר?
כל אחד ואחד מישראל, תזכרו ישראל, נגד אומות העולם זה ככה. רצון להשפיע רצון לקבל לעצמי.
כל אחד ואחד שהוא לא ברצון האגואיסטי לקבל לעצמו, הוא נספר. מה זה אומר הוא נספר?
משתתפת: הוא נמצא בהשגחה של הקב"ה
אורנה: הוא נמצא בהשגחה אישית. כל העולם נמצא בהשגחה. וכמו שאנחנו אומרים תמיד על הענין הזה, על האדם העובד, האדם העושה עבודה רוחנית? מה אנחנו אומרים?
אני תמיד אומרת לכם שאם אנחנו נעשה את העבודה שלנו, תהיה עלינו השגחה אישית.
משתתפת: "הבא להטהר מסייעים בעדו"
אורנה: נכון. תהיה לנו השגחה אישית אם אנחנו עושים את העבודה. אנחנו חלק הכרחי בפאזל. ותהיה עלינו השגחה אישית. זאת אומרת, אם באמת נהיה נאמנים, יעזרו לנו.
ואם יותר מדי נסטה מהדרך באופן כזה שאנחנו נעבוד את עצמנו, אנחנו עוברים להשגחה כללית. מה זה השגחה כללית באנתרופוסופית? קרמה.
זאת אומרת שהדברים התרחשו עפ"י הקרמה. סיבה ותוצאה. אבל אם אנחנו נעשה את העבודה באמונה כמיטב יכולתנו. נשתדל להתאים את סדר הנשיאה שלנו, ההליכה שלנו במדבר לעליונים, אז יהיה לנו, יקרו לנו חסדים. חסדים שהם מעבר להשגחה הכללית. כי יסייעו בעדנו משום שאנחנו חשובים למערכת כולה. אז יעזרו לנו.
אנחנו יודעים את זה. יושבים בחדר ייעוץ ויודעים שעוזרים לנו. אנחנו מסתכלים על הבית ספר שלנו ויודעים שיעזרו לנו. אמנם בידי שליח, שליחות, שליחים, אנחנו מקבלים עזרה. למה אנחנו מקבלים עזרה? כי אנחנו חשובים כנראה. אנחנו חשובים, הנתינה שלנו היא משמעותית כנראה.
באו לכלותנו לפני כמה שנים. ואנחנו צריכים להשתדל, הדבר הכי חמור זה אם אנחנו מבפנים נכלה את עצמנו. זה שבאים אלינו מבחוץ, בסדר. ברור שיעזרו לנו. אבל אם אנחנו לא נשמור במפנים ללכת בדרך הנכונה, בסדר הנכון, של פנימי וחיצוני ושכל אחד ישא את הדגל שלו וביחד ניצור קהילה עובדת ושכל אחד יקרא בשם שלו, יהיה אל בתוך השם שלו. יששכר בן נתנאל. זבולון אליעב. בני יוסף לאפרים אלישמע. כל השמות של הדור השני. זה כבר האומה של הדור השני. חלק מהשמות אנחנו עד היום קוראים.
לא נקרא למישהו שלומיאל, למרות ששלומיאל כאן זה לא בכוונה שלנו. מה זה שלומיאל?
משתתפת: מהמילה שלום.
אורנה: נכון. אבל אנחנו כן קוראים אליסף. אלישמע.
משתתפת: נפתלי
אורנה: נפתלי זה דור ראשון, אני מדברת על הדור השני.
בכל מקרה, אם אנחנו נדע ללכת בסדר הנכון, אז ההשגחה עלינו תהיה השגחה אישית. למה? כי אנחנו חשובים למערכת הנשמות. כי אנחנו יכולים לעבוד ולהכליל גם נשמות שהן כל כך עטופות בכיסויים ובקליפות, שהם שכחו שהם נשמות. אז אנחנו יכולים לעשות את העבודה גם בשבילם.
לכן, אם אנחנו נמשיך ככה, ונבדוק את עצמנו, ונעלה את החסרונות שלנו, אפשר להסתכל על הדגל גם כהעלאה של, אני מעלה את מה שחסר לי. משהו מיוחד שחסר לי למעלה. ואנחנו נדאג לעשות זה, אז אנחנו שמורים. לא שמורים שאנחנו לא נהיה חולים או שלא נאבד כסף. זה לא הנושא. אנחנו שמורים בלעשות את המשימה שלנו.
אז מי השילוח אומר, שכל אחד ואחד מאיתנו נצרך. אנחנו לא אנונימיים. אנחנו לא עוד מספר. הוא אומר, ברגע שאנחנו נמנים, כל אחד עם המידה שלו, עם הספירה שלו, עם הטמפרמנט שלו, עם המשהו החשוב המיוחד שהוא עשה, באותו רגע כל האור מופנה אליו. באותו רגע, כל פני ה' אלוהים מופנים אליו. באותו רגע הוא משה רבנו. בכל אחד ואחד מאיתנו יש את השעה שלו. את הזמן שלו שהוא נחשב בתוך המערכת כמישהו שסופרים אותו, לא במובן של ספירה אנונימית אלא כנחשב, כנספר. ואז הוא גדול. ואז הוא נישא.
משתתפת: שני דברים שעלו לי, לגבי השני ושנה, שמתחבר למילה שונה ושינוי. יכול להיות גם לחיוב וגם לשלילה. וגם שינוי צורה. וגם עם המספר, אז חשבתי על הסלנג הזה של, לא סופרים אותי, או כן סופרים אותי.
אורנה: כאן הוא ממש מביא, שכל אחד ואחד נצרך, נספר במובן נצרך. המערכת זקוקה לו. המערכת הזו היא לא גוף פונקציונאלי. זה בעצם כל הנשמות שלנו. זה מערכת פועמת. זה כולנו ביחד כלב אחד. כנשמה אחת. כפעימה אחת. והמערכת הזו זקוקה לנו.
אנחנו זקוקים לנו. זה אנחנו. אנחנו לא עובדים בשביל מישהו אחר.
נעבור לסדר ההליכה. ובסדר ההליכה אנחנו הולכים מהחיצוני לפנימי. אנחנו רואים את כל השבטים הולכים בצורה שהיא מייצגת את פרצוף אצילות על שניים עשר הפרצופים שלו, זה נקרא אלכסונים. כשאתם רואים את הספירות, העיגולים, שימו לב שיש גם קוים בין ספירות.
אז כל הסדר הזה יש לו מרכז, והמרכז זה המשכן. הם הולכים ובתוכם יש את אוהל מועד. אוהל מועד נמצא בפנים, הוא מכוסה. הלוויים סובבים את ארון הברית והם כמו הכיסוי הפנימי.
כיסוי זה כמו מסך. אנחנו אומרים בתלמוד עשר ספירות שאנחנו לא מסכימים לקבל את כל האור הגדול. אנחנו רוצים לקבל אור רק במידה שנוכל לעבוד איתו. אז מכסים מאיתנו את העוצמה של ארון הברית והכרובים וההתגלות של רוח הקודש במשכן. והלוויים הם כיסוי פנימי, וגם הם מסודרים בפני עצמם, ומתי הם זזים? הם זזים תמיד כאשר הענן, הענן זה השכינה, הנוכחות של השכינה, מסיעה את עצמה, עולה והיא מניעה אותם. הם הולכים אחרי השכינה.
ושבט לוי, מכיון שהוא לא בין הנמנים, יש לו תפקידים. הוא מחולק לתפקידים. ואחד התפקידים שלו זה לכסות. זה הכיסוי וגילוי. זאת אומרת, הלבוש, כמו שאנחנו אומרים, מאפשר לנו גם לגלות. הוא מכסה אבל הוא מאפשר גם לגלות.
{מט} אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {נ} וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: {נא} וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:
הזר הקרב יומת, זה כל רצון זר. כל רצון לקבל אגואיסטי אסור לו להתקרב אל הקודש. זה הזר. מנו את ישראל עוד פעמיים לפני זה. פעם אחת כשהם יצאו ממצרים ופעם שניה אחרי חטא העגל. הלוויים לא השתתפו בחטא העגל.
זה כמו מעגל בתוך מעגל. יש מעגל של השבטים, שהוא מתחיל לזוז. החיצוני יותר חשוב בתנועה. שבט יהודה הוא זה שמתחיל לנוע ראשון. בגילוי הוא זה שחשוב. בכיסוי, שבט לוי. כי הוא מבחינת הנשמות. אז הוא יותר פנימי. אז הוא החשוב.
וכל אחד בעל דגלו. זאת אומרת, דגלו, מה שמרים אותו, מה שמאפיין אותו. אז אומר מי השילוח, מה שמאפיין אותו כמזג שלו. מה שמאפיין אותנו כל אחד כעצמו – הייחוד שלו. אבל גם מה שמאפיין אותנו כחסרון המיוחד שלנו. וזה תמיד אנחנו אומרים שכל אחד מאיתנו, נגיד אם נסתכל על קבוצת המורים, מורות, אנחנו מאוד שונים אחד מהשני מאוד מאוד. וזה מה שמאפשר לאנשים שונים להתחבר אלינו.
אצלנו בבית ספר אין בעיה לעבור מיועץ ליועץ. אנחנו לא נפגעים ולא מקנאים ואפילו ההיפך. כשאנחנו מרגישים שהבן אדם צריך יועצת אחרת, אז אנחנו ממליצים.
זאת אומרת, שמכיוון שלכל אחד יש את הדגל שלו, נגיד קבוצת המורים כמייצגת, אז אנחנו יכולים לאפשר למספר גדול יותר של אנשים להתחבר באופן שיותר מתאים להם.
אז לאו דוקא שהמיועץ מתחבר אלי כי אני טובה. הוא יכול להתחבר אלי, אנחנו רואים הרבה פעמים שהמיועצים שלנו מביאים לנו את החסרונות שלנו שאנחנו צריכים לתקן.
אנחנו בזכות זה שאנחנו עובדים על החסרונות שלנו, אולי אנחנו מקדימים את המיועצים שלנו בצעד אחד. למדנו עוד 'שיעור מנדולינה', אז אנחנו יכולים ללמד את השיעור הבא. אנחנו יכולים לעזור להם רק בגלל שאנחנו עצמנו עברנו את אותו דבר.
אז באופן מופלא כל יועץ/ת אומרים אחד לשני, איך קיבלתי בדיוק את המיועצת הזאת. ממש אותו נושא אני מתעסקת איתו.
הדגל הזה הוא גם החסרון שלנו. אז גם החסרון המיוחד לנו. והחסרון המיוחד לנו הוא נצרך בפאזל הזה. כי לחסרון מיוחד מקבלים אור מיוחד. ואם אני אגיד, החסרון שלך הוא לא בתוך המשחק, אז גם האור שלך לא יכנס לתוך המכלול. לכן כל אחד צריך לקחת את החסרון שלו ובמקום לבכות עליו, וליילל, איזה רעה אני ואיומה אני, ואני הכי גרועה כאן מכולם – למרות שגם זה בסדר, כי גם בעל הסולם, אומר חייב כל אחד ואחד לראות את עצמו כאילו הוא הרבה יותר גרוע מכולם, וגם אנחנו מרגישים את זה לפעמים.
ככול שאנחנו מתקדמים, אנחנו מרגישים הכי גרועים. זה קורה לנו. אבל למרות זאת אנחנו צריכים לדעת שהגירעון שלנו, החסרון שלנו הוא חשוב. כי איתו אנחנו מושכים אור. מה זאת אומרת איתו אנחנו מושכים אור? זאת אומרת שאם אנחנו לא מודעים לחסרונות שלנו זה לא אומר שאין לנו חסרונות, רק אנחנו לא יכולים לתקן אותם. אבל אם אנחנו מודעים, אז אנחנו יכולים להעלות בקשה. זה נקרא להעלות מ"ן. מ"ן זה מים נוקבים. זה שתי הנקבות. מלכות ובינה. הם מעלות בקשה למלא את החסרון הזה.
אנחנו כולנו, כל הנבראים, בחזקת נקבה. אנחנו בחזקת כלי. אנחנו לא בחזקת אור. אנחנו לא הבורא. אולי חשבנו שככה. אבל אנחנו לא. אבל אנחנו כן יכולים להגיע להשוואת צורה. ואנחנו צריכים להעלות תפילה, להעלות בקשה. להעלות את הדגל שלנו. לבקש אור על החסרון המסוים שלנו ולא להגיד, אני הכי גרועה בעולם, אין לי משמעות. החיים זה החמצה והחיים של אחר זה נפלא. אם אני אומרת דבר כזה, זאת אומרת שאני רוצה לקחת את החלק של הפאזל שלי ולדחוף אותו למקום של האחר. זה לא הולך. זה לא יצא תמונה טובה.
משתתפת: יש אפילו תפילה 'אל יחסר המזג' (שיר השירים) עכשו אני מבינה. כלומר, שהטבע הזה שלא יחסר, כלומר שחסרון הזה ישאר.
אורנה: בדיוק. כי אוי ואבוי אם החסרון הזה ילך אז גם האור הזה ילך, חס וחלילה. אז אנחנו צריכים לעבוד עם החסרונות שלנו. אנחנו צריכים לעשות תפילה לחסרון אמיתי לא לחסרון שיש לנו בזה שלא נתנו לנו את התפקיד שרצינו. זה לא חסרון אמיתי.
אז יש לנו את המעטפת הראשונה, זה הלוויים, והמעטפת היותר חיצונית זה כל אחד. ובא אל דגלו. ומה שמאירים אותו. אז אלה מקומות המפגש שלנו עם ה'. התחלנו בזה שהפרשה מדברת על תאום בין העליונים ותחתונים. אז התאום נעשה דרך העלאת נס, ודרך בקשה למלא את המזג המסוים שלנו באור.
האופן המסוים שכל אחד מאיתנו יכול לגלות את העליון. שער החיבור שלנו. שער התפילה שלנו. זה ה- 12 אלכסונים והכולל. ביחד זה 13. אז כל מערך התיקונים, זה נקרא התיקונים של פרצוף אריך אנפין, זה 13 מידות הרחמים. כל מערך התיקונים שאנחנו צריכים לעבור כדי להתאים את עצמנו לעליונים.
אז פרשת במדבר מלמדת אותנו, איך לשאת, איך להרים את הזהות שלנו, את הגדרת הנשמה שלנו וסדר ההליכה של בני ישראל במדבר, זה הסדר של העולמות העליונים. זה לא סתם כתוב כאן כל הדברים האלה בפרטי פרטים. כתוב איש אל מחנהו ואיש על דגלו לצבאותם. צבאותם זה לא רק צבא. מה זה צבאותם?
משתתפת: זה הנאספים, הצובאים
אורנה: נכון. הצובאים. אלה שנאספים. אלה שמתכנסים. ולכל אחד יש את התפקיד שלו ולכל אחד יש את הדגל שלו. ולכל אחד יש את האות שלו. ונאמר בשיר השירים וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. נתנו לנו את הסוד של הסדר, של הדגלים כדי שיהיה גילוי של אהבת הבורא אלינו.
משתתפת: המילה דגל, בד"כ זה מילה שאני לא כל כך מחבבת, יש לה המון משמעויות, דגול וגדולה. החיבור הזה בין הקטנות והגדלות והנס.
משתתף: יש לי שאלה. כשאת אומרת להתפלל על חסרון, הבנתי שאת אומרת להתפלל על חסרון שהוא גם ישאר חסרון.
אורנה: זה לא להתפלל שישאר חסרון. אם אתה תתפלל על חסרון אז אתה תקבל אור, ואחרי זה יתגלה לך חסרון יותר גדול. רק צריך להתפלל על החסרון שהוא ישאר. הוא ממילא יתגלה. אתה שם לב שאנשים תמיד אומרים, איך אני נופל תמיד באותו דבר. אז זה לא שאני נופל באותו דבר, אני נופל באופן קצת שונה באותו נושא. זה תמיד הצבע שלי. תמיד החסרון שלי. עד שאני לא אחשוף את כל הרוע בפני עצמי, מלוא הרוע, לא יכנס מלוא האור. לכן תמיד אנחנו, לכל אחד יש את התמה שלו שאיתה הוא הולך, וכל פעם נופל לאותו דבר. הנושא הוא לא שאני אידיוט, אלא שכל פעם אומרים לי, אוקי, ניקית קצת, עכשו ניתן לך עוד שכבה.
משתתף: ולהתפלל על החסרון…
אורנה: זה להתפלל למלא את החסרון. קודם כל לדעת מה החסרון. כי יש לנו כל מיני. למשל, היום היה לי מיועץ שהגיע למסקנה שהבעיה שלו זה שהוא מתמסר מדי. ובסוף הפגישה הגענו למסקנה שהבעיה שלו זה שהוא לא מתמסר. הוא בכלל לא ידע מה היתה הבעיה שלו. אז קודם כל לדעת מה החסרון שלנו דרך התהליך של העבודה שאנחנו עושים ואחרי זה להתפלל שזה יתמלא באור. זאת אומרת שכל החסרון הזה, כל האנרגיה שלו, כל חומר הגלם הזה ילקח לעבודה טובה.
בזוהר כתוב איך הם הולכים , תאור מאוד יפה. 4 המחנות של כנסת ישראל, הם מסתדרים לפי השכינה ועם כל המלאכים שסובבים אותה. מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל. מ- 4 צדדים. 4 מלאכים, מסתדרים באופן כזה, עפ"י שבטי יה. בכל אופן, כל ההליכה של בני ישראל זה תמונה של העולמות העליונים.
משתתפת: יש לי שאלה. הלוויים סבבו את המשכן, אבל הם גם המלוים של המשכן.
אורנה: נכון. הם גם המלוים. הם גם אלה, שכשמישהו בא למשכן להקריב קרבן, אז הם שרים. שירה זה חכמה. כלומר, הם אלה שמאפשרים לאדם הזה להקריב ולכפר. אבל בתנועה של ההליכה, הם היו בפנים. בתנועה של ההליכה כל השבטים היו במעגל היותר חיצוני, במעגל הגלוי. והם כמו הנשמה שלנו, או כמו הלבוש לנשמה שלנו, כי הנשמה נגיד שזה ארון הברית, הם היו הנושאים של זה.
משתתפת: יש לזה קשר למסע לוויה? איך שתארת את זה, זה מזכיר לי מסע של לוויה.
אורנה: יכול להיות. כשמלוים את המת צריכים מנין. זאת אומרת, עשר ספירות. צריך ללוות את המת במנין ואם אין, אז קוראים לכל מיני אנשים מסביב כדי שיהיה מנין כשאומרים קדיש. ועשר ספירות, זאת אומרת שלמות. צריך להיות בשלמות.
שבת שלום!