פרשת בשלח – תשפ"ג

י״א בשבט ה׳תשפ״ג. 02.02.2023.

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.

תמלול השיעור:

 

"ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"

"ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך"

"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"

"כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה"

"יהיו לרצון אמרי פי, והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגאלי".

אז אנחנו בפרשת בשלח. נתחיל לקרוא כמה פסוקים:

יז וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹֽא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י | אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה:

יח וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים | אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַֽחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

יט וַיִּקַּ֥ח משֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַֽעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם:

כ וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּֽחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר:

כא וַֽיהֹוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:

כב לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם:

שמות פרק י"ד

א וַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:

ב דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַֽחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַֽחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם:

ג וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר:

ד וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵֽב־פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַֽחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּֽבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָֽדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י יְהֹוָ֑ה וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן:

 

אז פרשת בשלח היא אחת משלוש פרשות שיש להן את השורש ש -ל- ח, וישלח, ושלח לך, פרשת המרגלים, וישלח יעקב מלאכים לפגוש את עשיו אחיו, ובכל שלושת הפרשות יש התגלות של שליחות.

ב"בשלח לך" יש את פרשת המרגלים, שזו התגלות בפועל של מה שהיה מתאפשר, למעשה גמר תיקון, כניסה לארץ ישראל זאת תמיד התחלה של גמר תיקון, כי א"י זה ענף של עולם אצילות ובגמר תיקון אנחנו נהיה כולנו – הנשמה תהיה אצלו, כל הנשמות תהינה אצלו, והיה עוד פעם מן החמצה, מן פספוס כזה. המרגלים הוציאו דיבתה של הארץ רעה. זאת אומרת שהם חטאו בחטא של חוסר אמונה, הם פירשו את המציאות כמו מה שהם ראו. הם ראו את הארץ אוכלת יושביה והענקים, והם לא חשבו מעל הדעת.

ואנחנו נראה כאן שעל הים, שעם ישראל היה לפני ים סוף, אז בעצם הם היו מכותרים. המדרש אומר שהיו חיות רעות מכל הצדדים, בכל הצדדים הם היו מכותרים. מאחוריהם מצרים ומלפניהם ים. אז כאן נדרשה קפיצת אמונה.  כי מתי נדרשת קפיצת אמונה? בהקשר למה שאמרתי עכשיו?

משתתפת: כשמשהו נראה בלתי אפשרי.

נכון, כשהמציאות סוגרת עלינו, ונראה שאין מוצא, כשאין שום דרך להיחלץ ממנה. אפילו נקרא לזה המציאות המדומה. אבל לנו היא נראית מאוד, מאוד מוצקה ואז נדרשת קפיצת אמונה. ואז אנחנו בעצם קופצים לממד אחר ובממד האחר זה אפשרי. אפשרויות שלא חשבנו עליהם אף פעם, בתוך הדעת.

אז כל הפרשה הזאת תדבר על אמונה, אמונה מעל הדעת. פרשה מאד מרתקת וארוכה, אנחנו לא נדבר על כולה היום. אבל אנחנו רואים שהמרגלים לא היו מסוגלים לקבל את האור הזה, את האור של גמר תיקון, בגלל שהם האמינו למה שהעיניים הפיזיות שלהם ראו. הם לא האמינו שהויה יכול היה להתגבר על כל מה שנראה בתוך הטבע בלתי אפשרי.

אז בעצם כל פעם שאנחנו מצליחים לעשות, להיות באמונה מעל הדעת אנחנו כאילו מתקנים את חטא המרגלים. וזה תיקון הרגליים. רגליים זה העולמות התחתונים. העולמות התחתונים של עולם אדם קדמון שהוא קו היושר, שכל פעם מתגלה יותר ויותר אור ממנו, כלומר ע"י זה שמצליחים להלביש אותו באור חוזר, אז מתגלה יותר אור ממנו וגמר תיקון זה תיקון הרגליים, זה התיקון שלנו. הדור שלנו צריך לתקן את רגלי עולם א"ק עד שבסוף בגמר תיקון נאמר: "ויהיו רגליו עומדות על הר הזיתים", במקום הזה שהוא מסמל את גמר תיקון.

בפרשת בשלח יש הבנה עמוקה של מה זה השליחות הזאת, דרך כל מה שקרה על ים סוף, מה צריך לבקוע, זה בקיעת המדרגה כמו בצמצום ב', איזה צורה מתה? ממש מתה. ואיזה צורה נולדת? איזן צורה חדשה נולדת? שגם היא תצטרך להמשיך ולעבור הכשרה, אבל ממש מתחולל שם מוות ולידה מחדש, כי בים סוף זה סוף. זאת אומרת שמשהו צריך למות כדי שמשהו יוולד.

אנחנו רואים שבים סוף הקליפות טובעות בים, כל מצרים והסוסים שלהם. ונאמר שבאמצעות זה שהקליפות בעצם טובעות בים אז יצאו הניצוצים. למעשה התיקון הוא תמיד הוצאת הניצוצים שנפלו לקליפות בשבירת הכלים.

וגם אנחנו באופן פרטי יכולים להוציא את הניצוצים שלנו שנפלו לקליפות באמצעות האמונה. כי הניצוצים שלנו שרוצים לקבל אור, אז הקליפות נותנות להם אורות שהם בסופו של דבר מין תחליף אורות. כיוון שהקליפות גם רוצות חיות אז הן רוצות את האורות של הניצוצים אז הן נותנות להם תחליף של תענוג. כל מיני תענוגים שבסופו של דבר הם הרסניים.

בגמר תיקון הקליפות יעלמו, לא יהיו יותר קליפות, לא תהיינה יותר קליפות. בינתיים יש לקליפות תפקיד, אבל הן חורגות מהתפקיד שלהן. והן מוצצות הרבה יותר אור מאשר כאילו זכותן הלגיטימית.

זה כאילו שאם ניקח תפוז ונקנה תפוזים ונבוא הביתה, תקלפו ותראו שהקליפה עבה והתפוז קטן, קטן, קטן. ואז זה בגלל שהקליפה כאילו מצצה את כל החיות של התפוז. זה לא התפקיד של הקליפה. הקליפה זה הרצון לקבל על מנת לקבל. והתפקיד שלה זה לשמור על התפוז עד שהוא יגדל ואז למעשה אפשר לקלף את התפוז או כל פרי אחר ולא צריך אותה יותר.

זה גם מתאים לנו לט"ו בשבט. איזו צורת פרי מסמל ט"ו בשבט?

אז הקליפות מתות בים. הניצוצים יוצאים, נאמר שהכל היה מן מופע כזה של אורות של הניצוצים, כנראה היה משהו שאי אפשר לדמיין אותו בתודעה ארצית. בני ישראל המומים, עומדים שם ולא רוצים לעזוב את הים. אז גם הניצוצים קמים לתחיה וגם עם ישראל קם לתחיה. אז הסף הזה, ים סוף, מחבר אותנו בין גלות לגאולה.

בתחילת הפרק  נאמר:

יז וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹֽא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י | אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה:

 

אז קודם כל אנחנו רואים שהתורה אומרת העם ולא מה שבד"כ, אפילו במצרים אומר משה: "שלח את עמי". לא העם, אלא עמי. אומר הזוהר אז למה כאן הוא קורא להם העם ולא עמי? שזה פחות אינטימי כמובן. עוד שהיו ישראל במצרים, עוד לפני שנימולו, עוד לפני שהתקשרו לקב"ה, עוד לא עשו את האקט של הברית, של הקשר, וגם עוד לא היה להם פסח. הוא קרא להם עמי. ואיך זה שכאן הוא קורא להם העם? ולמה יש הרחקה כזאת של אינטימיות ולא התקרבות נוספת? מי יודע?

 

משתתפת: אני משערת, זה בגלל הערב-רב?

 

נכון. הערב-רב, מי זה הערב-רב? הערב-רב זה כל מי שישראל והמשימה של ישראל לא מעניינת אותו. מה שמעניינת אותו זה הדת החדשה, או בוא נגיד המנהיג החדש, שזה משה. הוא התגלה לפני כל החרטומים ולפני כל העמים, שהערב-רב זה לא היה רק מצרים.

 

הוא התגלה כבעל כוח הרבה יותר גדול מכל חכמי מצרים וחרטומיהם. והם הולכים אחריו מפני שהם יודעים להעריך כוח, והם יודעים להעריך מנהיג שקשור לכוחות גבוהים ומה שנקרא כוחות הטבע, כוחות אלוהים. אז הם הולכים אחרי המנהיג. הולכים אחרי הדת אולי שהולכת להיווצר. הם לא הולכים לשליחות. הם לא "בשלח" גם כשהם הלכו במדבר אז הם היו מאחורי העמוד עשן, עמוד עשן ועמוד של אש שמרו על בני ישראל והם לא היו בתוך ההילה הזאת, בתוך החופה הזאת.

 

אז אותם ערב-רב הם לא "עמי" מבחינת הבורא. כי מי זה "עמי"? זה כל מי שכרת איתי את הברית, שהוא הולך בעבודה בשלושה קוים. שהוא מכניע את הרצון לקבל שלו, לרצון להשפיע.

 

אז כל פעם שמוזכר כאן בפרשה השם "העם" ולא "עמי" מדובר על הערב-רב שיצא עם משה ממצרים. זאת אומרת הם הלכו אחרי משה ולא אחרי השליחות. כי א"י היא ענף של עולם אצילות. אנחנו כאן עכשיו בא"י, לכאורה לא אמורה להיות לנו גולה יותר, אלא גאולה. אבל עדיין לא עשינו קיבוץ גלויות, זאת אומרת עוד לא הוצאנו את הניצוצים. כל הקליפות נמצאות כאן כמו שכולנו רואים, כל הקליפות מכל מקום עלו לא"י, אבל הניצוצים עוד לא יצאו משם. אז מדובר בערב-רב שהולכים אחרי משה.

 

זה אותם ערב-רב שבפרשת העגל נאמר "ויגוף השם את העם", גם שמה נאמר "העם". הם היו אחראים לפרשת העגל, כי הם הלכו אחרי מנהיג ולא אחרי שליחות, אז הם לא החזיקו מעמד. הם לא החזיקו מעמד כשהמנהיג נעלם. מכיוון שהזהות שלהם לא הייתה הזהות של ישראל.

 

וגם ערב-רב יכול להיות שחלק מהם גם היו ישראל, ובכלל חמישית מבני ישראל יצאה ממצרים. לא יותר. כל היתר או שהתבוללו, או שמתו בשלושה ימים של החושך הנוראי. זאת אומרת, שגם בימינו וכל הדורות יש סכנה גדולה להתבוללות אם אתה נשאר במצרים. ואז אתה יוצא מגדר השליחות שנקראת ישראל.

 

אז למה משה ציווה להעלות את הערב-רב? מה אכפת לו מהם כל-כך? כי זה הוא רצה. כי גם כשהיה את חטא העגל ומשה היה למעלה בהר, מה אמר לו השם?

 

משתתפת: "רד כי שיחט עמך".

 

אז מה עכשיו זה פתאום "עמך" של משה? כי קודם זה היה "עמי", עכשיו זה "עמך"? אז "עמך" זה אותו ערב-רב שהם בעצם רצו לחזור לעולם העיגולים, זה חטא העגל, לרצונות לקבל עדיין לא מעובדים, ופתאום זה "עמך". 

 

זה אותם הרצונות, אותו הערב-רב שלא מרגישים מחויבות לשליחות אבל משה הרגיש מחויבות אליהם. אתם יודעים למה?

 

משתתפת: הוא גדל איתם? בגלל זה?

 

זה ארצי להגיד דבר כזה, אני גם לא יודעת אם הוא גדל איתם. הוא גדל בארמון.

 

משתתפת: למנהיג יש אחריות על כל חלקי העם.

 

אבל זה לא העם, זה ערב-רב. טוב אתם לא אמורים לדעת. הם היו מהשורש שלו אומר האר"י הקדוש. משה הוא משורש מאד מאוד גבוה והם היו האחוריים של אותו שורש. הוא היה הפנים והם היו האחוריים.

 

זה כמו שנגיד ככה, שלכל אחד מאיתנו יש את התכונה המאוד נפולה של התכונה המאוד יפה שלו. תנו איזה דוגמא של תכונה מאד מאוד יפה ומצד שני של אותה התכונה יש אותה בצורה נפולה.

 

משתתפת: דבקות במטרה.

 

יופי! אז אם אני בעבודה, אז אני אומרת את הצדדים הנפולים של הדבקות במטרה, אני רוצה לגאול. בגלל שיש לי את הצד הטוב, אז הצד הטוב רוצה לגאול גם את הצד שכנגד. כי זה מאותו שורש, זאת אותה תכונה אבל כאן רואים את הצד האפל שלה.

 

זה משה, מכיוון שמשה היה שישים ריבוא נשמות, הוא לא היה בן אדם אחד. אז הוא רצה לגאול את אותם אלה שהם משורש מאד מאוד גבוה אבל נפלו לקליפות. זה השורש של משה. הם באו מאותו מקום. הם באו משורש מאוד מאוד עליון אבל הם היו הצד של הקליפה וברור היה למשה שזה הוא שצריך לגאול אותם. בגלל שזה כאילו הנגטיב שלו. אז לכן גם הבורא אומר לו "שיחט עמך". גם הבורא יודע שזה העם שלו במובן הזה שזה לא עם ישראל, עם השליחות של ישראל.

 

אז באמת ברגע שהוא נעלם, לא היה להם מה שאנחנו אומרים תמיד "להחזיק מעמד". אנחנו אומרים בזמן שנעלם לנו הבורא, אז אנחנו נדרשים להחזיק מעמד עד שהתגלה שוב. אז הם לא החזיקו מעמד שמשה נעלם, המטאור שלהם נעלם ולא היה מעבר לזה שליחות. לכן הם ישר רצו לחזור לעולם העיגולים. כי עולם העיגולים זה בדיוק ההיפך מעבודה בשלושה קוים, שזה מה שמאפיין את עם ישראל – להכפיף את השמאל לימין ולעבוד בקו האמצע.

 

נאמר : "וחמושים עלו בני ישראל ממצרים", ואומר רש"י אני חושבת שרק אחד מחמישים, להראות שכמה מעטים הם בני ישראל לא התבוללו, התבוללו במובן של התבוללו ברצונות לקבל הכי גדולים. וכל היתר כן, מעט מאוד, אפשר לקרוא לזה שארית הפליטה.

 

פירוש נוסף של הזוהר אומר כך: חמישים זה גם… איזו ספירה שאנחנו אומרים עליה שהיא קשורה לחמישים? זאת בינה, שבמובן הזה היא השער החמישים והיא גם נקראת יובל. אז הוא אומר ככה: משום שהיובל, שהוא בינה העלה אותם מארץ מצרים – וזה גם מתאים למה שאמרנו קודם – שמשה הוא מבינה:

"ומשום שהיובל שהוא בינה העלה אותם מארץ מצרים. משום זה כתוב: וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". כי המילה חמושים כתובה בלי ו'. "שהיא בינה הנקראת יובל שיש בה חמישים שערים ואם לא היובל לא היו עולים".

זאת אומרת הם היו כבר בארבעים ותשעה שערי טומאה.

 

"וע"כ נתעכבו חמישים יום לקבל את התורה". והם הלכו במדבר חמישים יום עד שהם קיבלו את התורה כי הם היו צריכים כל יום להשיל עוד איזה קליפה, איזושהי טומאה. ומהמקום הזה, מהיובל, יצאה התורה וניתנה.

 

"וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹהִ֧ים | אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַֽחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:"

אז אמרנו כבר שים סוף זה סוף המדרגה, זה מלכות, שהיא סוף. וצריך לחלץ אותה, את מלכות מהקליפות של מצרים, כדי להגיע לסוף המדרגות. כי מלכות , שזה הנשמה שלנו, היא הייתה שבויה בקליפות , שזה מצרים, בתוך  הרצון לקבל הכי גדול, והיא כבר שכחה מי היא. ז"א בני ישראל שכחו מי הם. להתבולל במצרים זה אומר לשכוח לחלוטין שאתה ישראל.

קריעת ים סוף זה לא רק מקום, זה מעבר, כמו שמתרחש בלידה, שיש מעבר מעולם לעולם. עם ישראל סומן ע"י הבורא להיות התקווה של העולם. בתוך המילה תקווה יש את המילה קו. וקו זה עולם היושר. קו זה לא רק קו. קו זה: אור ישר, מסך, אור חוזר, אור חוזר המלביש – זה הכל קו, קבלת אור בצורה שיכולה לעבוד בהשפעה. זה נקרא קו.

זאת צורה חדשה של מערכת נשמות שלא הייתה לפני זה בתור עם. מצרים לא הייתה הצורה המתאימה. מצרים לקחה את כל החכמה לתשוקות שלה, את כל הרוחניות לשיעבוד בארציות. ועכשיו על הים, קריעת ים סוף זה כמו בקיעת המים בלידה. בתעלת הלידה. יש מעבר. עם ישראל הוא הצורה החדשה שנולדת. זאת אותה מערכת נשמות שתתאים לבורא לשכון בה. ולאחר מכן גם מצרים מגיעה. זה כמו מצב של מיצר, שזה באמת תעלת הלידה הצרה הזאת ואז יש מוות ולידה מחדש. אני מתארת לעצמי שתינוק שעובר בתעלת הלידה הזאת, זה בטח תחושה של מוות. ואז נולד לעולם שלנו, אבל הנשמה היא נולדת לעולם הבא.

אז במובן מסוים אפשר להגיד שישראל מתה לים. יש גם פרשנים שאמרים את זה. שהנשמה שלהם נסתלקה, והם קמו לתחיה. כמו שיצחק, גם עליו נאמר. ואז כשהם קמו לתחיה הייתה תחושה של שלמות. שבאה תמיד לידי ביטוי בשירה בתורה. שירה זה גם חכמה וחכמה זה שלמות.

אז ישיר משה, שירת דבורה… כל שירה בתנ"ך היא בעצם יותר מדיבור, היא מצביעה על מצב של שלמות, של עולם אצילות, של מה שהובטח לנו לעתיד לבוא.

שאלות?

משתתפת: מה שתיארת על החמישים יום לפני קבלת התורה, אז אם מתייחסים לים כמו מוות ולידה מחדש, אז זה קצת כמו המסע לאחר המוות, שצריך להיטהר לפני ש…

לפני שמקבלים את התורה. נכון.

"יט וַיִּקַּ֥ח משֶׁ֛ה אֶת־עַצְמ֥וֹת יוֹסֵ֖ף עִמּ֑וֹ כִּי֩ הַשְׁבֵּ֨עַ הִשְׁבִּ֜יעַ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר פָּקֹ֨ד יִפְקֹ֤ד אֱלֹהִים֙ אֶתְכֶ֔ם וְהַֽעֲלִיתֶ֧ם אֶת־עַצְמֹתַ֛י מִזֶּ֖ה אִתְּכֶֽם:"

 

מי השבע השביע?

 

משתתפת: יוסף.

 

נכון. ליוסף היה חשוב מאד לא להישאר במצרים.  בסופו של דבר, יוסף שהיה כמעט מלך מצרים, גם הוא הבין שזה לא הדרך.

והאר"י הקדוש אומר שמשה העלה את עצמות יוסף, כי משה לא יכול באופן ישיר להתחבר למלכות, צריך את זעיר אנפין, כי משה זה אבא, זה ספירת חכמה. והיסוד של אבא לא יכול להתחבר למלכות, רק היסוד של זעיר אנפין. ויוסף הוא היה צדיק יסוד עולם. והוא היה כמו מפתח צופן. היה צריך לקחת אותו כדי לפתוח את הים כי משה הוא ספירה יותר גבוהה. ספירת חכמה היא יותר גבוהה היא לא הבת זוג של מלכות ב"שיתא אלפי שני". ב"שיתא אלפי שני" זעיר אנפין הוא בן הזוג של מלכות. אז צריך אותו, את יוסף, כדי שבאמצעותו משה יוכל לפתוח את הים.

 

ועוד אומר הזוהר, למה דווקא יוסף? למה העלה משה את עצמותיו של יוסף? משום שיוסף, הוא היה הראשון לרדת לגלות. ולא עוד אלא שהיה לו סימן של גאולה. וסימן של גאולה בא לידי ביטוי במילים "פקוד יפקוד". למי עוד נאמר?

 

משתתפת: לשרה.

 

נכון! "ואלוהים פקד את שרה" אז "פקד" זה תמיד לידה. לפקוד מישהו זה לידה. זה תמיד תחיית המתים. זה מופיע גם אצל שרה וגם אצל יוסף, "הפקידה" הזאת.

וזה סמל לתחייה של משהו שאי אפשר להעלות על הדעת שהוא יתחייה או יחייה. כמו שרה הייתה זקנה ולא היה לה אורח כנשים, ויוסף הוא מסמל את הגאולה. וגם צריך הרבה אמונה כשהעיניים הפיזיות שלנו רואות את המצב, כשעם ישראל ראה את המצב הוא היה צריך הרבה אמונה. ואנחנו רואים שהאמונה שלו כל פעם עמדה למבחן. כל פעם היה לו תלונה חדשה.

 

אז הולכים לבקוע את ים סוף בעזרת העצמות של יוסף, כי ה"פקוד יפקוד" של יוסף הוא גם הבטחה לגאולה. והרעיון של תחיית המתים הוא בא לידי ביטוי גם במאמר הראשון של הזוהר, מי שלומד זוהר אז למדנו חלק ממנו. על אלישע והאישה השונמית.

מי היה אלישע? אלישע היה נביא. הוא פעל בממלכת ישראל. והוא היה ידוע כתלמידו של אליהו הנביא. הוא היה ידוע כאיש קירח, קירח זה אומר שאין בו חסרונות. וכדי שיהיה לו כלי לקבל אור, אז הוא קיבל את האדרת שיער, אליהו הנביא זרק לו כשהוא עלה לשמים, זרק לו את האדרת. וכך הוא יכל לעבוד. והוא המשיך את דרכו של אליהו במלחמה למען אלוהי ישראל. והוא עשה ניסים. אחד מהניסים שמיוחסים לו זה חציית מי הירדן לשנים. זה מזכיר לנו משהו.

בכל אופן ע"פ הזוהר הוא בן השונמית. ויש קשר כנראה לאבישג השונמית אבל זה לא אותה הדמות. הוא החיה את בן השונמית שנקרא חבקוק. לא רק שהוא החיה אותו, אלא הוא החיה אותו פעמיים. פעם אחת בכלל הוא אפשר לילד להיוולד. זאת אומרת היא הייתה עקרה. היא הייתה אישה מאד מיוחדת. היא הכניסה אותו לבית, זיהתה את קדושתו. והיא אירחה אותו בביתה.

במלכים ב' כתוב כך "ויהי היום ויבוא שמה ויסר אל העליה וישכב שמה".

זאת אומרת היא נתנה לו מקום בעליית הגג, היא סידרה לו מיטה ושולחן ומנורה וכל מיני סמלים של משכן.

אז כתוב "ויהי היום ויבוא שמה". אז הזוהר שואל:

"'ויהי היום' מיהו יום זה? ומשיב אלא שבארוע. בוא וראה יום ההוא יום טוב של ראש השנה היה שנפקדו בו עקרות העולם ונפקדו בו בני העולם."

אז עוד פעם אנחנו רואים כאן את השורש פקוד כסמל לתחיית מתים. זאת אומרת ללידה של משהו שהיה מת. היא הייתה עקרה והוא אפשר לה שיהיה לה בן. הבן הזה מת והוא החיה אותו שוב. לכן שמו חבקוק. חיבוק מאמא וחיבוק מאלישע. למה הבן הזה מת? כרגע לא ניכנס לזה. אבל גם כאן מדובר הרבה על אמונה. היא האמינה בו ובזכות האמונה שלו הוא גם הצליח להחיות את הבן הזה. הוא גם הצליח להתפלל שהיא תיפקד, וגם להחיות את הבן כשהוא מת.

וכל צורת הנבואה של חבקוק היא בעצם מדברת על האמונה ואני לא יודעת אם אתם יודעים אבל הביטוי "וצדיק באמונתו יחיה" זה מספר חבקוק.

 

הוא אומר ככה: "וַיַּעֲנֵ֤נִי יְהֹוָה֙ וַיֹּ֔אמֶר כְּתֹ֣ב חָז֔וֹן וּבָאֵ֖ר עַל־הַלֻּח֑וֹת לְמַ֥עַן יָר֖וּץ ק֥וֹרֵא בֽוֹ׃ כִּ֣י ע֤וֹד חָזוֹן֙ לַמּוֹעֵ֔ד וְיָפֵ֥חַ לַקֵּ֖ץ וְלֹ֣א יְכַזֵּ֑ב אִם־יִתְמַהְמָהּ֙ חַכֵּה־ל֔וֹ כִּי־בֹ֥א יָבֹ֖א לֹ֥א יְאַחֵֽר׃ הִנֵּ֣ה עֻפְּלָ֔ה לֹא־יָשְׁרָ֥ה נַפְשׁ֖וֹ בּ֑וֹ וְצַדִּ֖יק בֶּאֱמוּנָת֥וֹ יִֽחְיֶֽה׃"

זה הפסוק הכי מפורסם מחבקוק. אז שוב אנחנו מדברים כאן על האמונה מעל הדעת, שהיא יכולה לעשות ניסים. ואמונה שמזינה את החיים. וגם את הקיום הרוחני.

ולעומת זאת הדמות השניה שמתוארת באותו מאמר של הזוהר זה יונה. שגם הוא, איך הוא קשור לדעתכם?

משתתפת: גם הוא קיבל את החיים שלו.

נכון מאד! גם הוא נבלע, גם הוא תחיית מתים כזאת. הוא נבלע ע"י הלוויתן, שהזוהר מתאר את הלוויתן הזה כמקום מאד מקסים, כמו אולם כזה, אולם מואר דרך עיני הדג, וזה הסמל למצרים, שהיה בה את כל מה שהרצון לקבל יכול לרצות ושהיה לו טוב. יונה לא רצה למלא את השליחות שלו, אבל בכל אופן גם הוא מת במעי הדג, בתוך הרצון לקבל, והוקא. הדג הקיא אותו והדג מת. כלומר מצרים מתה.

אז מה מת במצרים? זה חשוב לדעת. מתה התפיסה של הרצון לקבל כשליט. היום כשאנחנו מסתכלים סביב התפיסה הזאת מאד רווחת. שהרצון לקבל הוא הבכור, הוא השליט. זאת אומרת כל צורות התפיסה הגשמיות. זה מה שמת. כי אם מסתכלים על מצרים אז עם ישראל נראה אבוד בכל רגע ורגע. היה נראה שאין לו שום סיכוי, לא לצאת ממצרים. וכשיצא ממצרים אז היה את ים סוף. ואחרי זה המרגלים. וכל הזמן מכשולים בדרך לחזור לעולם האצילות, לחזור בחזרה, בדרך של הנשמה בחזרה. המון מכשולים. ובכל זאת היציאה ממצרים סיימה תקופה. זה התחלה של הסוף של הרצון לקבל.

ישראל נראה אבוד. אומר הזוהר שכל החרטומים והמכשפים אמרו לפרעה "כי ברח העם" למה הם חשבו שהעם ברח? החרטומים אמרו לו, לך תרדוף אחרי העם כי הוא ברח. למה הם חשבו? היו להם כמה סיבות לחשוב:

אחד, שהם ראו שישראל הולכים יומם ולילה ולא נחים, עמוד ענן ביום ועמוד האש בליל. אז כמובן שמבחינה פנימית זה לא קשור מבחינה פנימית מה זה אומר שאני הולך רצוף לילה ויום? כמציאות פנימית רוחנית, מה זה אומר?

משתתפת: תודעה רצופה.

יפה, אפשר להגיד ככה. בתנ"ך אומרים שלילה ויום הפכו ליחידה אחת. וזה גמר תיקון.

"לילה כיום יאיר", נאמר בגמר תיקון. או "יום ליום יביע עומר". לא יהיה לילה, זאת אומרת לא יהיה חושך. אני לא מדברת על הגשמיות שאין לי מושג איך יהיה. אני מדברת שבתודעה לא יהיה כבר חושך. אבל התודעה של מצרים לא יכולה לפרש את הפנימיות של זה. אז הם פירשו את זה כבריחה. הם גם ראו שהם לא הולכים בדרך ישרה למטרה מוגדרת לכאורה כי הוא לקח אותם דרך ארוכה, עקף את ארץ פלשתים. הם הלכו נגד הרציונל הארצי הגשמי. והמצרים ידעו לפעול בתוך הדעת, בתוך הרציונל הגבוה ביותר. ובני ישראל הלכו באופן שהרציונל של המצרים לא יכול לתפוס.

מה זה בא להגיד? הוא מפרש את זה כאילו הם הלכו לאיבוד. גם אנחנו כשאנחנו בתוך הרציונל שלנו אנחנו מפחדים שאם נצא משם אז אנחנו נלך לאיבוד. אנחנו בתוך הדעת חושבים בצורה הכי הכי ערמומית למצוא פתרון בתוך הדעת. בצורה ערמומית, כאילו אם אני לא אמצא את הפתרון הטוב לא יהיה פתרון. כולנו יודעים. אנחנו כל פעם עובדים על זה בקבוצות שלנו.

אמרה לי היום אחת מהתלמידות שלנו, היא אמרה לי תקשיבי, אני כתבתי לתלמידים שלי בתלמוד עשר ספירות שאני מתנצלת, אני עוברת טיפולים עכשיו, לא סרטן חס וחלילה, טיפולים ואז אני משנה קצת את השעות, יש לי בעיה ברגל כנראה בעקבות פריצת דיסק. אז היא אמרה לי אוי אורנה בכלל לא שמתי לב, ואז היא אומרת לי ככה, היא אמרה מאד יפה, היא אמרה: "אני לא מבינה הרי עכשיו שאת צולעת או משהו כזה, זה בטח מפריע לך לעשות את העבודה החשובה שאת עושה. היא שאלה למה אלוהים הביא לך דבר כזה שמעכב אותך?" אז אמרתי לה קודם כל זה לא מעכב אותי, רק מעכב אותי מללכת אבל בשביל לחשוב אני לא צריכה ללכת. ומה שיכול לעכב אותי אבל אני לא מתמסרת לזה זה החרדה מה יהיה אם זה ישאר ככה ואני יותר מבוגרת ואני אשב על כסא גלגלים, כלומר כל מערכת הקליפה שאני יכולה להזין אותה עכשיו. ואמרתי לה אבל אני לא מזינה אותה. אז היא אומרת לי: "אבל למה שאלוהים יעשה אותך עכשיו מוגבלת? תראי יש לך מלא דברים לתת." אז אמרתי לה מאיפה אני יודעת? קודם כל זה לא מגביל אותי. והיא אומרת: לי "כן, אבל אם זה היה מגביל אותך?" אז אמרתי סימן שהיה צריך להיוולד משהו חדש.

אני זוכרת שורד נולדה כמורה כשאני הייתי בתקופה קשה. זה הזמן שהיא נולדה כמורה. אז מאיפה אני יודעת? לא "מחשבותיי מחשבותיכם", ז"א בתוך הדעת. וגם אני פעם חשבתי ככה, אולי גם אתם, אולי חלקכם – איך זה שדווקא כשאני צריכה עכשיו את מלוא כוחותי לכל הבית ספר הזה? למה דווקא עכשיו כאילו מחלישים אותי?

אז זה לא "מחשבותיי מחשבותיכם", מאיפה אני יודעת עכשיו מה צריך להיוולד מזה, אין לי מושג, מה שבטוח שמה שצריך לקרות עם הזרם הזה לא יפגע. כלומר הוא יכול להיפגע אם אני אלך בלי קשר למה שיש לי, אם אני אפול לקליפות, הוא יכול להיפגע. אבל אם אני לא נופלת לקליפות, אז לא משנה מה יקרה איתי, הזרם הזה לא יפגע.

אז זה נקרא ללכת באמונה מעל הדעת. והיא לא הלכה באמונה מעל הדעת. ואני לא אומרת את זה לגנותה כי גם אני מתמודדת עם דברים. במקרה עם זה לא. אבל עם דברים אחרים, בזה שהמציאות נראית כ"כ ברורה. כ"כ ברורה, אז איך זה שאלוהים עושה מציאות כזאת שהיא תפריע לך לעשות את היעוד שלך? זה נראה כ"כ ברור. ופה את צריכה להפעיל את האמונה מעל הדעת, ולדעת שלא "מחשבותיי מחשבותיכם" והוא יודע מה יקרה,

ואם לא צריך אותי נגיד, סתם אני אומרת, אז זה לא משנה ולא צריך אותי. גם צבי מת כשלא היה צריך אותו כבר. לא שאני מתכננת למות, אני מקווה שלא. ז"א כאילו מה קרה? הוא יודע יותר טוב מאתנו. אבל רק צריך להיות באמונה. כי השכל הישר אומר אוי ואבוי מה קרה? אני מדברת על עצמי כי זה הדוגמאות הקרובות אלי אבל בוודאי גם אתם מזדהים אם זה. מישהו רוצה להגיד משהו?

משתתפת: קודם כל מאחלת לך רק בריאות. וגם ענית לי קצת על השאלה, מה זה נקרא להזין את הקליפות בחיים שלנו. זאת אומרת הייתה לי שאלה כי בכמה מהשיעורים דובר על הקליפות וניסיתי להבין איך זה נראה כשהמחשבות שלנו שם. אז ענית לי על זה , אז תודה רבה. והיה עוד משהו על משה, שחשבתי שאמרת שהוא מאותו שורש של אותם מכשפים גבוהים שהוא רצה להציל גם אותם. וחשבתי איזה מוסר גבוה זה שמישהו רוצה, וזה הזכיר לי קצת את "השומר אחי אנוכי?". זה קצת הזכיר לי.

אורנה: בדיוק, ממש ככה. זה ממש ככה. בגמר תיקון לא יהיה "השומר אחי אנוכי?". מה יהיה? זה לא יהיה שאלה.

משתתף: "שומר אחי אנוכי!"

"שומר אחי אנוכי!" זה מה שיהיה בגמר תיקון, נכון מאד.

אז אחת הדרכים להזין את מערכת הקליפות זה להלביש משהו שעוד לא קיים במיליון פחדים. נגיד מישהי שהולכים לעשות לה עכשיו שיפוץ בבית, היא דיברה איתי. היא שאלה: "אז מה יהיה?" לא יהיה לי זמן לעצמי… הם יסתובבו לי בכל הבית… לא יהיה לי זמן ללמוד… אולי הם יגנבו לי משהו… אולי הם ישרטו לי את הספה… ואת יודעת מה זה, אני לא אחליף יותר ספה. ואמרתי לה רגע רגע רגע, עוד לא נכנסו אפילו לעבוד אצלך. אבל אני לא אומרת את זה לגנותה. גם אני מוצאת את עצמי בנושאים מסוימים מזינה את הקליפות. נותנת להם נפח, נותנת להם פרצוף, נותנת להם בגדים, תזונה. הם נעשים ממשים. ואז בתודעה שלנו הם נעשים ממשים. ואנחנו חיים הרי בתודעה, אנחנו לא חיים את המציאות. אז ככה זה צורה אחת להפסיק להזין את הקליפות.

אבל זה, צריך אמונה מעל הדעת. כי באמת נכנסים אצלה פועלים ובאמת היא לא תוכל לעזוב את הבית ובאמת שרטו לה פעם משהו. אבל אז מה? עכשיו יקרה משהו אחר אולי, מי יודע מה יקרה עכשיו? אז צריך תמיד אמונה מעל הדעת.

כלומר כל הפרשה הזאת מדברת, איזה צורת הנהגה מחליפה את צורת ההנהגה של מצרים? וצורת ההנהגה הזאת זה צורה של אמונה מעל הדעת, של הויה הוא האלוהים. זה לא אלוהים, זה לא הטבע. אלא הויה מעל הטבע, הוא האלוהים.

אז החרטומים וכל המכשפים של פרעה הם ראו אותם הולכים בדרכים עקלקלות, הם ראו אותם הולכים יום ולילה. זה הכל כמובן סימנים רוחניים. אז בטח הם אמרו לעצמם ככה, בתוך הדעת זה נכון. מעל הדעת זה לא נכון.

משתתפת: חשבתי על המילה שאמרת "פקד" ועל המילה "מפקד" ועל הקשר ביניהם, חשבתי שמפקד הוא גם צריך אמונה ולהעיז שילכו אחריו, וללכת למשהו שהוא הרבה פעמים לא ידוע.

מעניין מה שאת אומרת.

משתתפת: וגם על ההבדל בין ערב רב לעם ישראל, שההבדל בין זה שאתה הולך אחרי מנהיג ואתה הופך אותו בעצם לאלוהים, אתה הולך אחריו ואז בעצם ברגע שהוא לא שם אז…

אז יש התפרקות, יש אפשרות להתפרקות. נכון מאד.

בכל אופן ערב רב מבחינת התורה זה כל מי שארץ ישראל לא מעניינת אותו. זאת אומרת הוא אפילו יכול להתנכר לה.

אז מהבחינה הזאת אומר הרב מניטו שהחרדים הם ערב רב. בזמנו, כל החרדים מאלה שהם אנטי ציונים ואנטי ארץ ישראל. אז ערב רב משתנה עם הדורות. יגידו הדתיים שאנחנו ערב רב. זה תלוי מי אומר ואיך רואים את זה.

בכל מקרה כתוב: "כ וַיִּסְע֖וּ מִסֻּכֹּ֑ת וַיַּֽחֲנ֣וּ בְאֵתָ֔ם בִּקְצֵ֖ה הַמִּדְבָּֽר:"

הם עושים ארבעים ושתים מסעות שאנחנו לא נדבר עליהם היום אבל זה מסע הנשמה לפני שהיא נכנסת לעולם אצילות.

 

"כא וַֽיהֹוָ֡ה הֹלֵךְ֩ לִפְנֵיהֶ֨ם יוֹמָ֜ם בְּעַמּ֤וּד עָנָן֙ לַנְחֹתָ֣ם הַדֶּ֔רֶךְ וְלַ֛יְלָה בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ לְהָאִ֣יר לָהֶ֑ם לָלֶ֖כֶת יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה: כב לֹֽא־יָמִ֞ישׁ עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ יוֹמָ֔ם וְעַמּ֥וּד הָאֵ֖שׁ לָ֑יְלָה לִפְנֵ֖י הָעָֽם:"

 

אז יומם ולילה מבחינת החכמה, לילה זה גלות. אז הויה נמצא איתם גם בגלות. גם כשאנחנו מרגישים בגלות, כל אחד עם הגלות שלו, לאו דווקא גלות גיאוגרפית. והוא מאיר לנו את הדרך. זה לא נראה לנו כי אנחנו בגלות. אבל הוא נמצא אתנו, הוא לא ימיש מאתנו יומם ולילה. לכן דרך אגב יש מצווה של לימוד תורה בלילה, לתקן את הגלות. תיקון חצות. חצות זה חציית המדרגה. שכל הכלים של בינה נפלו למטה לחושך, אז מעלים אותם. זה תיקון המלכות. שהיא תהיה ראויה להתייחד עם הקב"ה, תיקון הנשמה שלנו.

 

הזוהר אומר, מי שעוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך לו חוט של חסד ביום. אנחנו קמים בחמש בבקר אז יש לנו שלוש פעמים בשבוע חוט של חסד ביום.

לילה זה דין. ומי שהולך עם עם ישראל זה השכינה. השכינה נוסעת איתם.

מי שהולך ביום זה אברהם, זה ספירת החסד. "הולך לפניהם יומם" זה אברהם.

ו"עמוד ענן" זה יצחק, "להנחתם בדרך" זה יעקב.

"ולילה בעמוד אש להאיר להם" זה דוד המלך. דוד המלך הוא ספירת מלכות.

אז ארבע הבחינות, כל הספירות הולכות עם עם ישראל. עד לעתיד לבוא שנאמר "גם חושך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה".

 

אנחנו יכולים לדמיין מצב שאין לילה? בטוח שגם הגיאוגרפיה תהיה אחרת, הגופים שלנו יהיו אחרים, האטמוספירה תהיה אחרת, לא יהיה לילה. כי החיצוניות היא תמיד היטל של הפנימיות. אז אם לא יהיה לנו לילה בתודעה, גלות בתודעה, אז גם לא יהיה חושך בחוץ.

 

משתתפת: בפינלנד זה ככה בקיץ. אבל אז תראי איזה חורף יש להם.

 

אז אנחנו צריכים לדעת שכשאנחנו, מצרים מאחורינו, חיות רעות מצדדינו, והים מלפנינו, אז אנחנו יכולים לחזור למצרים ולהיכנע, או ללכת מעבר לשעבוד, אל הלא נודע. אם אנחנו חוזרים אחורה אנחנו הולכים חזרה לשעבוד.

 

אז גם היום העולם סוגר עלינו, מי שקורא עיתון, ולא כדאי לקרוא הרבה, אז כל יום יש תחושה שהולכים וסוגרים עלינו גם בעולם וגם בישראל, כבר היום אנחנו לא חיים כמו שחיינו לפני שנתיים מבחינת אפשרויות של חירות. ואנחנו מתים להרבה הרגלים ואנחנו נמות לעוד הרבה מאד הרגלים, שהשאלה במה אני מחליפה את זה? בייאוש נוראי?

יש לי חברה שהתקשרה אלי, שאלתי אותה מה שלומה, והיא אמרה לי: "אני מיואשת נורא" אז הייתי בטוחה שאולי בגלל שאין לה בן זוג וזה וזה… היא אומרת לי אני מיואשת נורא אני בדיכאון נוראי מהמצב, וזה גם אפשרי.

או שאנחנו בקיווי, בתקווה, ואנחנו יודעים שאנחנו הולכים ללא נודע אבל הויה נמצא שם. איפה נמצא הויה? השאלה במה אנחנו בוחרים.

 

 

משתתף: חשבתי על זה שבפרספקטיבה של ספר בראשית וספר שמות המהלך הוא – אם מסתכלים על זה בהקשר של הפרבולה – אז המהלך הוא ירידה, ירידה, ירידה ואז תעלת הלידה זה…

 

נכון, כל הכבוד לך. זה אור ישר ואור חוזר. ספר בראשית זה אור ישר. ספר שמות זה אור חוזר. נכון מאד. לכן ספר שמות נקרא לפעמים בראשית ב'.

 

משתתפת: אני רציתי להתייחס, זו פרשה באמת מרתקת. עם שירת הים זה באמת מרתק. אחד לפועל "נבקעו המים" המים בוקעים, שמדובר גם על המסכים, שגם המסכים נבקעים, ויש תפילות שבוקעות שערי שמים.

 

אורנה: נכון, זה לבקוע את המסך. לבקוע את המסך למעלה ולמטה נכון.

 

משתתפת: ותפס אותי העניין שאמרת בתחילת השיחה על האבחנה בין השליחות לבין המורה.

 

אורנה: את יודעת זה אפילו לא המורה, זה דת חדשה. כאילו הם אמרו עכשיו יש לנו דת חדשה, זה משהו שאין לו גוף כי ישראל וארץ ישראל יש לזה גם ראש וגם גוף. את יכולה להגיד שזה כמו תורות המזרח. שאין להם גוף יש להם רק את הלמעלה.  ואז כשצריך להוריד את השליחות הזאת לכאן, לאדמה. לזה הם לא מחויבים. זה לא רק המורה. אבל את רצית לדבר על המורה אז בבקשה.

 

משתתפת: זה המורה או המנהיג יכולות להיות הטעיות לשני הכיוונים להיאחז במורה או להיאחז בשליחות ללא מנהיג, זה הטעיות בשני הכיוונים.

 

ברוך השם מערכת הסיטרא אחרא מפותחת ביותר. אי אפשר כמעט להבדיל. ומחר בט"ו בשבט אנחנו נגיד איזה קריטריון מובהק שאפשר יהיה להבדיל.

 

משתתפת: לגבי מה שאמרה יפה, לבקוע זה גם עקב, אפרופו יעקב. וגם לגבי הנביאים והתפקיד שלהם כי דיברת על אלישע ועל יונה וגם אליהו בעצם החיה, זה סיפור נורא נורא דומה, אמנם זה משהו אחר, אבל היא בעצם נתנה לו מקום. אז רציתי לדעת מה באמת דומה ואם יש קשר?

 

התפקיד של הנביאים זה להחיות את הזיכרון שלנו לאיפה אנחנו שייכים. איפה יש חיי נצח וזה שאנחנו חיים כאן חיי מוות. כי אנחנו לא מתים. והתפקיד של הנביא זה להזכיר לנו שאנחנו לא מתים.

 

משתתפת: בעצם אחרי שהגענו לא"י, אז הם עוזרים לנו להזכיר שיש קשר עם הבורא? והוא מעל הדעת? אמונה מעל הדעת?

 

נכון מאד. הם בעיקר מנבאים בא"י.

 

משתתפת: אבל לא כל הנביאים החיו מתים, בגלל זה רציתי לדעת אם יש קשר?

 

לא, אבל להחיות מתים זה לאו דווקא מתים פיזים. זה להחיות את הנשמה שמתה. הנשמה לא מתה אבל אני מזוהה עם הגוף ואני חושבת שאני מתה. הנשמה התפקיד שלה להעלות את הגוף לחיי נצח אבל הגוף מוריד אותה. עוד מישהו רוצה להגיד משהו?

 

משתתפת: מאד גדוש, שוב אני נפעמת איך מכל כך מעט אפשר למצוא כזה עושר שאני אפילו לא יכולה לתאר את זה. כל המוות והלידה מחדש זה בעצם לידה לתודעה חדשה, לידה לדת חדשה.

 

לצורת הנהגה חדשה. זה כאילו עד אז הבורא אמר להם, עד עכשיו הבורא נתן לרצון לקבל לשלוט, כמו שהוא נותן לו לשלוט עד אמצע החיים. מאמצע החיים הוא אומר לו סליחה, תפנה את הבמה.

 

משתתפת: כן אבל לפני זה באה מצוקה מאד גדולה כדי שתתעורר הנקודה שבלב. בלי זה לא יכול היה להתחיל כל התהליך הארוך הזה. וגם באמצע החיים מתעוררת הנקודה הזאת.

 

נכון. והרצון לקבל נלחם על חייו. הוא אומר, רגע, מה פתאום. עד עכשיו היה בסדר, למה אתה רוצה להוריד אותי ההנהגה שלי, זה מה שפרעה שואל. הכל בסדר, אני חי בסדר, העולם מתפתח בסדר, יש פרמידות, הכל בסדר. יש שפע כלכלי. מה הבעיה? למה אתה רוצה להוריד אותי מהמעמד שלי, מה השתנה?

 

משתתפת: יש בסוף הפרשה תמונה נורא יפה שהוא עולה להר בזמן שיהושוע נלחם בעמלק. והידיים שלו כבדות והוא לא מצליח  ובעצם מרימים לו את הידיים והמשפט הזה שהוא אומר "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש". ממש תמונה מרגשת מאד.

 

ממש ממש. כי כבדו ידיו כשבני ישראל כבדו. כשהם לא הייתה להם אמונה גם ידיו כבדו. ושהייתה להם אמונה ידיו קלו. נכון, מאד יפה.

 

משתתף: המילה יד מופיעה המון בפרשה הזאת.

 

כן, נכון. יש למילה יד משמעות.

 

שבת שלום!