פרשת בשלח

י"א בשבט תשפ"ב, 13 בינואר 2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ.

(תהילים צ יז)

 גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה- נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח')

כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. (משלי ב ו)

ערב טוב, נפגשים בפרשת בשלח. אני רוצה להזכיר, שבכל פעם שאנחנו פוגשים פרשה באותו שבוע, כל האורות של אותה הפרשה, נמצאים שוב, נוכחים שוב. כי אין העדר ברוחני. תמיד כל האורות נמצאים אבל הם יותר בולטים. מה זאת אומרת אורות? אנחנו יכולים לקבל תובנות על החיים שלנו דרך הפרשה.

לפעמים אנשים מספרים שהם פותחים ספר, תנ"ך או שטיינר – היום שמעתי מורה שלנו מספרת, אני פותחת בדיוק בפרק הכי מרגש.

אז, אותו דבר, אם אנחנו רוצים תשובות במהלך השבוע לדברים שמעסיקים אותנו, מטרידים אותנו, אז אנחנו יכולים לקחת את ההבנה שלנו מהפרשה, דרך שיעור זה ושיעורים אחרים, ולראות איך יש לי תשובות או הכוונה או הארה, לנושא שמעסיק אותי בדיוק באותו שבוע. כי אז האורות של אותו שבוע, נוכחים יותר.

מה שיש בישראל, זה המחזוריות של חודשי השנה. כל שנה הפרשה חוזרת. אבל כל שנה אני יכולה לתפוס את האורות בכלי יותר גדול, יותר מתוקן. זה נפלא משום שההתקדמות הספירלית הזאת, שכל שנה אני יכולה לחזור ולהתקדם, זה חזרה והתקדמות כל הזמן, זה לא רק הליכה קדימה בלי לעבד את הישן וזה לא השארות רק בנושא אחד בלי התקדמות, אלא תמיד אחרי שאני עוברת את כ-ל הפרשות, את כל ההארות של הפרשות אני שוב חוזרת לבראשית ואז אני יכולה להבין אותה מהמקום החדש שלי. זה באופן כללי.

פרשת בשלח, פרשה מאוד ארוכה, מרובת נושאים, אנחנו ננסה לתפוס קצה מן הקצה ולעבוד איתו באופן ביוגרפי.

פרשת בשלח

{יז} וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה: {יח} וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: {יט} וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם: {כ} וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר: {כא} וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה: {כב} לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם:

כמה מילים לדמותו של משה. רואים שבעצם נהייה למשה תפקיד מרכזי בחיים של עם ישראל, והתפקיד הזה למעשה ניתן לו כבר בגלגולים קודמים. והוא לא עמד בו. משה אומרים לנו בתורת הסוד, שמשה הוא גלגול של הבל.

הבל, היה אח, והתפקיד שלו היה לתקן את האחווה, זאת אומרת ללמד את קין, להיות אח. אז רואים שהבל לא הצליח, כי קין לא הבין מה זה אח, הוא רק הבין מה זה הוא עצמו, וכל מה שהפריע לו הוא חיסל, וגם לא היה מודע, נאמר שהמוות עוד לא הגיע לעולם. הוא לא היה מודע באמת שהוא הרג את הבל. להרוג זה אומר, שהאורות מסתלקים מהכלי.

אז רואים שמשה בתור הבל, בגלגול הזה, לא הצליח לעשות את התיקון של האחווה. וכל הגיבורים של ישראל, הם לא גיבורים סופרמנים, המילה גיבור היא מהמילה התגברות. אז גם אנחנו, שאנחנו חושבים על עצמנו, כולנו כאן גיבורות וגיבורים, לא בגלל שאנחנו כל כך חזקים אלא דווקא שאנחנו מתגברים על הפחדים שלנו וממשיכים בדרך הרוחנית וממשיכים לתקן. זה נקרא גיבור.

הסיפור של משה וגם של כולנו, זה איך אני מתקדמת ומתקנת ביחס למה שאני קיבלתי. ביחס לנתונים שקיבלתי. והתיקון שלי נמשך, הוא לא מתרחש רק במהלך חיים אחד ואני לא נולדת ישר מתוקנת, ואנחנו רואים גם אצל משה, גם משה היה בגלות. זאת אומרת, גם משה ברח. גם משה, ברגע שהיה מסוכן, ברח למדיין ולמעשה ברח מהשליחות שלו. אז גם את עניין השליחות צריך להגדיר באופן אחר. גם השליחות מתגלה לנו, הייעוד שלנו גם הוא מתגלה לנו במהלך החיים בתנאי שאנחנו מוכנים לעשות את המאמץ.

יכול להיות שהשליחות נמצאת אבל אנחנו לא נענים אליה. לא נקראים אליה. מן הסתם נצטרך עוד כמה גלגולים עד שנסכים להיענות לשליחות שלנו. זה לא טעות, זה לא כשל, אלא אפשר להגיד שזה אינהרנטי לבריאה. אנחנו רואים את זה דרך שבירת הכלים ונשירת איברים שזה הנשמה הראשונה שנשברה לניצוצות. זאת אומרת רק אחרי השבירה, רק מתוך השבירה, אפשר לקום ולתקן.

זאת אומרת שהתהליך של תיקון, או התהליך של תשובה, ביהדות תשובה  זה לא בגלל שעשיתי חטא, אלא זה חזרה למקור שלי, זה בתוך התהליך עצמו, בתוך התהליך הטבעי אני חוזרת למקור הנשמה שלי. בצו הנשמות שלי.

התהליך של התיקון הוא בוא וראה. זאת אומרת, בוא וראה מה עשיתי אשר ברא אלוהים לעשות. אני עשיתי ועכשיו אתה עושה. מה אתה עושה? אתה עושה את תיקון השבירה, אבל קודם כל את תיקון השבירה שבתוכך בהקשר לכלל.

עד שאין לנו איזה בריחה מסוימת, או נסיגה מסוימת מהייעוד שלנו, אנחנו לא באמת, באמת מוכנים למלא אותו. אני חושבת שאתם יכולים להתחבר אלי בזה, שכל אחד מאיתנו שנמצא כאן, יש לו ייעוד רוחני. אבל להסכים לייעוד, זה מעורר חרדה. מכל מיני סיבות. א. אתה בכלל לא מאמין שאתה, או את הקטנה, סומנת למשימה כזאת. ב. זה אומר שאתה או את, אם אתה מסומן לייעוד אז מי שאתה כמו שאתה מכיר את עצמך, זה לא אתה באמת. סדר החשיבויות בחיים שלך ישתנה, ההרגלים שלך עומדים להשתנות, והתהליך הזה קורה לך בלי שאתה רוצה. את מסתכלת אחורה, אפילו אני – מי אני – גם אני בתור אחת שהחיים שלה הם רחוק מלהיות לפי הספר, לפעמים אני תופסת את עצמי ואומרת לעצמי, את לא חיה. חיה במובן של הרצון לקבל. שום דבר לא מעניין אותך חוץ מאשר הלימוד הזה.

כלומר, יש בזה גם איזושהי בהלה קטנה או חוסר רצון, תמיד יש את הרצון הזה, רגע, איפה החיים? זה שאלה שגם תמיד אני נשאלת, לא לגבי. גם אם אנחנו יודעים באיזשהו מקום את הייעוד שלנו, אנחנו נסוגים.

אנחנו נסוגים, כי זה מאוד מחייב. ולמעשה זה לצאת לדרך אחרת לגמרי. יש משהו בתוכנו שלא רוצה את זה. רוצה להיות נורמלי. רוצה להיות כמו כולם. כמו כל אלה שטוב להם בחיים ומאושרים ומאוזנים. החיים שלהם מאוזנים.

אז גם הוא ברח. גם משה ברח. אז איך אנחנו מגדירים גיבור? אם אתם יודעים איך אומרים במסורת שלנו, איזשהו גיבור הכובש את ייצרו? אבל זה רק הדרגה הראשונה. יש עוד שתי דרגות. ההופך אויבו לאוהבו? נכון מאוד. זו הדרגה השלישית. להפוך שונאו לאוהבו. זה התיקון. התיקון שאני אהפוך את שונאי לאוהבי. זה הגיבור האולטימטיבי.

יש עוד דרגה באמצע ששכחתי. הגיבור שבגיבורים זה נקרא. הגיבור שבגיבורים ההופך שונאו לאוהבו. זה תיקון האחווה. וזה משה בא לתקן בעם ישראל והוא הצליח במובן מסוים. כי הם עמדו עם אחד, בלב אחד, כאיש אחד, מול מעמד הר סיני וכל העם, כאדם אחד, קיבלו חניכה.

משתתפת: את מתייחסת לבריחה שלו גם ממצרים למדיין. כי יש בריחה כפולה ממצריים למדיין ומהשליחות שאלוהים נתן לו, הוא אומר לו "ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח" שמות פרק ד פסוק יג

אורנה: אז אם אנחנו מסתכלים על עצמנו, כמה פעמים אנחנו בורחים?

משתתפת: עד עכשיו.

אורנה: אפילו אם אנחנו עושים את מה שצריך, בתוכנו אנחנו אומרים, לא, לא, אני לא. "שלח ביד תשלח". בתוכנו אנחנו אומרים, לא, זה לא אני. אני עושה את מה שצריך כי ככה צריך ואני לא יכולה שלא לעשות, אבל , "שלח ביד תשלח", מה..? זה לא רק הוא. משה רבנו, אלא כל אחד מאיתנו. שימו לב אם אתם מתחברים לזה. לא בטוח שכולם מתחברים, אבל אני די חושבת שכולנו מתחברים, כי אני גם רואה את התהליכים שעוברים התלמידים עד שהם הופכים ליועצים. הם הרבה מהם, מתחילים בהתחלה בפקפוק. אוקי, בסדר, לומדים. אבל את רוצה שנקדיש לזה את כל החיים? הגזמת.

אז זה הרבה נסיגות, ואחרי זה בעצם אין לנו אפשרות אחרת. במילא אין לנו אפשרות אחרת, אבל אם אני מסכימה עם זה, אני חושבת שזה בא עם הגיל, שממילא החשקים להנאות העולם הזה, יורדים ממילא, כי הגוף נחלש וכבר מיצינו את כל התאוות והתשוקות, רובנו, וגם אם לא מיצינו, אז הם נחלשות. אז זה גורם מסייע להגיד, אוקי, אני ממילא כבר שם, אז אני צריכה עכשיו להגיד הנני. אני צריכה להסכים שזה אני, ואני צריכה להסכים שהחיים שלי קצת שונים. קצת או הרבה שונים.

ראיתם את המטריקס האחרון, הרביעי? גם אני לא, אבל אביבית שלחה אותי לראות אז ראיתי. לא מוצלח כל כך לדעתי, אבל היה שם סצנה אחת מאוד מוצלחת. שטריניטי, אם לא ראיתם לא רוצה לקלקל, אבל בקיצור, מחזירים את ניאו וטריניטי הגיבורים למטריקס. איכשהו מזינים אותם באינפורמציה שכל מה שהם עברו זה הזיה, וגם הוא בטיפול פסיכיאטרי והיא בכלל כמעט ולא זוכרת, ואז כשמוציאים אותה שוב מהרחם התעשייתית, היא מתחילה להיזכר. ובדיוק ברגע שהיא מתחילה להיזכר ולעזוב את המטריקס, אז באה אליה הילדה שלה ואומרת, אמא, אחותי או אח שלי שבר את היד, בואי מהר, וגם בעלה, שזה לא בעלה, זה הכל בוטים, אומר לה, כן צריכים אותך. ואז יש רגע אחד של התלבטות, למה אני מאמינה? יש כאן ילדה, יש כאן בעל, אני חיה איתם שנים, ויש כאן איזשהו זיכרון חדש שאני שייכת לעולם אחר, במקרה שלנו, לעולם הרוח. היא עמדה שם, זה היה רגע שמשהו פנימי, איזו קריאה פנימית, לא ארוך מדי, ואז היא החליטה לכיוון הרוח. זה לא אומר שאנחנו מוותרים על הילדים ועל המשפחה כמובן, בכלל לא, זה חובתנו. אנחנו לא מזניחים את זה. אבל לאיפה הנשמה שלי שייכת? ומי מנהל אותה? מי שם אותי כאן לשליחות בהקשר לכלל? זה רעיון שמאוד מאוד קשה להסכים איתו כי המטריקס הוא הרבה הרבה יותר מפורט ומשכנע ונורמלי.

נחזור לתחילת פרק יג', פס' יז'. הפרשה פותחת במילים: {יז} וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם יש כאן איזה מקום לתהייה באמירה הזו? מי שלח את העם? פרעה. האם באמת פרעה שחרר את העם?

משתתף: ברור שזה לא פרעה.

אורנה: אז מי משלח את העם? מי מאפשר להם לצאת?

משתתף: הבורא

אורנה: מי מאפשר לי לצאת מהעבדות שלי? האם הרצון לקבל הכי גדול שזה פרעה או שזה הבורא, שהוא כל כולו השפעה? אז בכל זאת המילה, הקדוש ברוך הוא, לא מוזכרת ולא בכדי. אלא, אנחנו יכולים להגיד שהרצון לקבל חייב בסופו של דבר להסכים. הוא חייב להסכים להצטרף לתנועה הזאת. הוא גם רצה להצטרף. הוא רדף אחריהם. הוא גם הצטער שהוא שילח אותם. כי לא רק בגלל שהוא איבד כוח עבודה מרכזי, מכושף, אלא גם שהוא איבד את ההזדמנות שלו להגיע להוויה כי הוא הבין עכשיו שלהוויה מגיעים רק דרך ישראל. אז הרצון לקבל הגדול ביותר מצטרף על ידי זה שהוא רודף, אבל גם הוא חייב לשלח, זאת אומרת, חייב להיות אישור להסכמה. ושימו לב המכות, עד שפרעה לא מאשר ומסכים אז בני ישראל לא יוצאים ממצרים.

אז המילה לשלח זה גם לגרש אבל גם ללוות. בתורה המילה לשלח זה גם ללוות. יש את הפס' בבראשית "ואברהם הולך עימם לשלחם", כלומר ללוותם. זאת אומרת, שהאומה המצרית מלווה את עם ישראל בצאתם ממצרים. מלווה את עם ישראל בשם מצרים והעולם כולו. כי כשהקדוש ברוך הוא אומר למשה, "בוא", אז הוא לא אומר לו בוא רק בשביל להציל את עם ישראל, אלא בוא אלי או איתי כדי שאתם תעשו משהו שיציל גם את פרעה ואת כל מה שהוא מייצג.

זאת אומרת, שלא סתם נבחרו המילים, שפרעה הוא משלח, כי משלח זה גם ללוות וגם להסכים.

משתתפת: זה ממש קשור לתחילת הדברים על ההסכמה או התנגדות לשליחות. זה הקול הפנימי, הרצון לקבל על מנת לקבל מתנגד בעצם לדרישה של הרוח. הכפילות הזאת של הרצון לקבל שמלווה את הקריאה של הרוח, יש שם דואליות, בין לשלח לבין ללוות.

אורנה: הרצון לקבל הרי הוא יודע שברגע שהוא מצטרף לעם ישראל הוא מושמד כרצון לקבל בעל מנת לקבל. מי בנו אומר "שלח נא ביד תשלח"? אני לא יודעת אם זו הכוונה של משה. זאת האורנה שלא רוצה למות. או יפה שלא רוצה למות. הרצון לקבל בעל מנת לקבל הוא ימות הוא במילא טבע בים. אבל הוא ימות גם אם הוא יצטרף להשפעה. הוא ימות כרצון לקבל בעל מנת לקבל. הוא יוולד כרצון לקבל בעל מנת להשפיע.

אבל בכל זאת אנחנו יודעים שאם נשב, וכל יום נלמד שעה, שעתיים, אז הרצון לקבל יתמרמר. כי בשעה שעתיים האלה אפשר ללכת לקנות נעליים חדשות, אפשר ללכת לשבת בבית קפה. אפשר לקרוא ספר אחר. אפשר אפילו לשחק עם הילדים. הילדים שלנו זה לקבל בעל מנת לקבל. הם חלק מאיתנו. הרצון לקבל יודע שהוא ימות והוא רוצה להצטרף לגאולה.

פרשת בשלח – המילה בשלח היא דומה לפרשה אחרת שנקראת "וישלח". בשלח – וישלח. אנחנו תמיד מדברים על האותיות כעל כלים לקבלה של אור. אותיות דומות מביאות אורות דומים. ובאמת רואים שבפרשת וישלח יש לה קוים משותפים, למרות ששם מדובר על יחיד, שזה יעקב, שהוא עומד גם כן לפגוש את הרצון לקבל הכי גדול, שמי זה? וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם.

אז יש לנו יעקב מול עשו. עשו מסמל את קו השמאל, הוא מסמל את משיכת החכמה, האורות הכי גבוהים, לרצונות שלי. ואין לזה סוף.

גם היום דיברתי עם מיועצת שלי, שתארנו מישהי, שכמה שנותנים לה זה לא מספק אותה. כי לרצון לקבל הכי גדול, כמה שהוא יקבל הוא ירגיש ריקני. אז הוא ירצה עוד ועוד ועוד. כי כשמקבלים את החכמה בלי כלים של חסדים, אז היא נעלמת. אז אתה מרגיש תענוג ומיד הוא נעלם ועכשיו אתה רוצה את התענוג הבא.

יעקב ועשו מייצגים שתי צורות משיכת האור, ואפשר להשוות אותם לעם ישראל ולפרעה. רציתי להשוות את זה כי יש קשר. תכף נמצא עוד הקשרים בקשר לזה.

נאמר: וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אז הזוהר אומר, מה זה חמשים? יש שני פרושים לחמושים. קודם כל יש את הפרוש של הפשט שהם היו חמושים עם כל הכלים שהם לקחו מהמצרים, אבל נאמר שרק חמישית יצאה ממצרים. בני ישראל, חמישית מישראל, יצאה ממצרים, כל ארבע החמישיות האחרות נטמעו בתוך המצריות.

החיים בתוך הדעת, החיים, אני רוצה לקרוא לזה החילוניים, אבל זה משיק אלינו וזה לא השפעה כל כך טובה. אבל החיים של שיא הארציות. שיא במובן המפואר של זה, לא במובן הנמוך. שיא החשיבה השכלית.

אז רק חמישית עלו. ורואים שגם לארץ ישראל, יש עדיין אנשים שלא עלו, ויש אנשים גם, שיורדים. ולא כולם יעלו. ובסופו של דבר פרעה יפגוש אותם, פגש אותם כבר בכל מיני ארצות, ויפגוש אותם גם בכל מיני ארצות נוספות שלא העלו על דעתם. זה דבר אחד.

פרשנות שניה לחמושים – חמישים, זה השער החמישים. אמרנו שבי ישראל יצאו ממצרים אחרי מאתים ועשר שנה ולא אחרי ארבע מאות שנה כי הם היו ממש בסכנת שמד. לא שמד פיזי אלא שמד רוחני ואז הם יצאו לפני הזמן. את החוב הזה אחר כך הכפילו ב- 100 ועשו את הגלות האחרונה. 1900 שנה. ושער החמישים זה שער הבינה, זה שער הנון שהוא בעצם השער שכשאתה עובר אותו אתה מגיע לעולם האצילות וזה השער שמשה לא עבר. הוא לא נכנס לארץ ישראל. אבל, הכוונה היא כאן לשער החמישים.

אנחנו יכולים לחשוב על עצמנו, לא כולנו. מי חילץ אותנו מהסכנה ליפול לתוך החיים החומריים? כל אחד מאיתנו גם כן חולץ. כי נמצאים כאן אנשים שככל שהרוחניות שלהם גדולה יותר, גם הרצון לקבל שלהם יותר גדול כי "זה לעומת זה עשה אלוהים", כי בהחלט היה אפשר שהמסלול חיים ילך אחרת.

אמרתי פעם שעברה, כל מיני תרחישים היו יכולים לקרות לנו במהלך החיים של הרצון לקבל, שהיו יכולים להשאיר אותנו שם ובכל זאת נחלצנו לפני שאנחנו הגענו ל- 50 שערי טומאה חלילה וחס. אז גם זה אנחנו יכולים לחשוב.

איזה אדם נגיד האדם בתור שליח, או זרם, חילץ אותו מלהמשיך את חייו בתוך המטריאליזם או בתוך הארציות גרידא?

משתתפת: אני יכולה להגיד שבפרוש הייעוץ הביוגרפי ומורתי היקרה.

אורנה: בהחלט הייעוץ הביוגרפי חילץ אותך מדרך מופלאה של חשיבה פסיכולוגית-נפשית נטולת אלוהים.

כשאני מדברת לחלץ, זה לא שחילצו אותנו מהביבים אלא חילצו אותנו מהשיא של הרצון לקבל שזה חכמה מאוד גדולה, אבל עדיין חכמה ארצית.

משתתף: אני חושב בזמן השאלה שלך. אני לא חושב שהיה אצלי מישהו מסוים פשוט היו רצף של נסיבות חיים וארועי חיים. בדיעבד אני יודע שבתור ילד תמיד היה לי איזשהו חיבור פשוט לא פרשתי הרבה דברים נכון וזנחתי אותו וכעסתי והתמרדתי, ובעטתי, אבל בגילאים שונים , היו לי אירועים כל כך מטלטלים שפשוט גרמו לי להסתכל ולהבין את הדברים קצת אחרת. ואז זה פתח לי את האפשרות לפגוש אנשים שנתנו לי כל מיני כיוונים. זה באמת היו מספר אנשים. זה בא ממאורעות ניסים מטלטלים.

אורנה: היו לך מכות, כמו מכות מצרים. אבל המכות האלה האירו לך והניסים שקרו לך הם בעצם הקריאה שלך, כמו שהקריאה של עם ישראל בפרשה זאת, לנסוע ממקום למקום.  המילה נס והמילה לנסוע. המילה לנסוע אומרת שאני נוסעת ממצב תודעה אחת לאחר. זה בזוהר לנסוע. למשל: רבי יוסיי ורבי אלעזר נסעו מלוד לאושה. או מאושה ללוד. זה אומר שהם נוסעים, עוברים לרמת תודעה אחרת ואז זה נס.  בפרשה הזו יש 42 מסעות. לא נדבר עליהם היום. אז זה נקרא נסיעה. עד שהם מגיעים לארץ ישראל הם עוברים מסעות ותיקונים.

משתתפת: את מדברת על נס ועל לנסוע, אבל גם נס יש לו מלנוס. ומה צריך לנוס? והלנוס הזה זה הרצון לקבל לעצמו. כשאנחנו מכניסים את הבורא ובשותפות יחד איתו, אז כן יכולים לצלוח. מצליח מלצלוח. ישנם שני אנשים שמצליחים בתורה, אחד זה אליעזר ואחד זה יוסף. וזה כאשר הם היו כל הזמן בשרות. אליעזר, לא ידענו מה שמו, הוא כל הזמן היה בשרות לאברהם מתוך רצון להיות השליח הכי נכון ולדייק במשימה שלו למצוא בת זוג ליצחק והוא מבקש עזרה ורק כשהוא באמת מבקש את העזרה, אז קוראים לו אלי-עזר. וגם יוסף, מבקש עזרה. וכאשר הוא מבקש עזרה, רק אז בעצם הוא נקרא מצליח וכאן גם כן יוסף באופן ספציפי גם מוזכר כאן בפרשה, ולמה הוא בקש בעצם שיעלו עצמותיו? כי עצמותיו יש בהם את האנרגיה של ליצור נס. כי הוא נס, הוא בעצמו נס כאשר יש את פותיפר שרצתה אותו והוא בעצם נס. לנוס הזה, הזיכרון שהיה לו, אולי כמו אותה הגברת של הסרט, הזיכרון מהיכן הוא הגיע, עזר לו להיחלץ, להיות מצליח, גם לנוס ולעזור ליצור את הנס גם לעם ישראל.

אורנה: יפה מאוד. תודה שהוספת לנו.

אז אם כבר מדברים על יוסף, אז באמת שרואים בפס' יט': וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם את המילים פקד יפקוד אנחנו כבר פגשנו. פגשנו אותם בפרשת ויחי. אתם זוכרים? פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אז הקשר הזה, כמו שאת מצביעה עליו, בין יוסף למשה הוא גם הקשר שנאמר שנתן לעם בטחון במשה. כי הזיכרון של יוסף היה. זיכרון של יוסף כמושיע היה והפקד יפקד, זה כמו מילת קוד שמישהו יגיד לכם. בסרטי מתח, מישהו אומר איזה משפט קוד, במיוחד בסרטי מתח אנגליים, מרגל אומר משפט ואז השני יודע שהוא מכוחותיו, סתם משפט. לא יודעת "השמים כחולים היום, ואז יודעים שאנחנו באותו סרט שנינו. שנינו קשורים לאותה מטרה, לאותה שליחות.

אז גם כאן זו מילת קוד. הפקד יפקד. משה תיקף את עצמו דרך יוסף וגם אני חושבת: על מי נאמר שאלוהים פקד ? שרה. אלוהים פקד גם את שרה.

זה מה שמאפשר לבני ישראל ליצור את הרצף עד לשורשים שלהם וללכת אחרי משה. לא רק זה, ומשה ויוסף, אנחנו רואים שיש בהם גם דברים דומים.

מה דומה בין יוסף למשה?

משתתפת: הם מהקו הישר, הזרם המרכזי.

אורנה: נכון, שניהם מהזרם המרכזי,קו היושר, זה נקרא קו האמצע, אבל בביוגרפיה שלהם?

משתתפת: הם גדלו במצרים

אורנה: הם גדלו במצרים, נכון מאוד.

משתתפת: יוסף מגיל 17 ומשה בתור תינוק, אבל הם התחנכו במצרים, בלי המשפחה, לבד.

משתתפת: בארמון המלך

אורנה: הם שניהם היו מושלים בבית פרעה, נכון. בארמון המלך. ושניהם היו אחראים על האחים שלהם, יוסף היה אחראי ומשה – ראינו את מידת האחריות שהוא גילה כשהוא הרג את המצרי. אז אין ניגוד בין המהלכים של משה למהלכים של יוסף. זאת המשכיות.

אם כבר דיברנו על קו האמצע, אז אנחנו רואים שבפס' כא' נאמר: וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה:

מה מוזר? מה אנחנו צריכים לשאול?

משתתפת: מתי הם ישנו?

אורנה: מתי הם ישנו? בדיוק ככה. אז כמובן אנחנו לא יכולים לקרוא את הפרשה כפשוטה, אלא צריכים להבין מה הכוונה. אנחנו רואים כאן ישות, עם ישראל, מה זה הלכו יומם ולילה? מה זה רוצה להגיד לנו? איזה צורת הליכה של יומם ולילה?

משתתפת: זה נשמע כמו והגית בו יומם ולילה. בתורה.

אורנה: יפה מאוד. מה רוצים להגיד לנו? מצד אחד יום ומצד אחד לילה? שני ניגודים. מה רוצים להגיד לנו?

משתתפת: אחדות הניגודים.

אורנה: נכון מאוד. אחדות הניגודים. זה לא הכוונה שהם לא ישנו אבל הכוונה היא, שהם הולכים בצורה שלא מוכרת לפרעה. פרעה לא מכיר את הצורה הזאת. והוא גם אחרי זה, כשהוא רודף אחריהם, אז המסקנה שלו שהם בורחים, כי הם הולכים יום ולילה. אז סימן שהם בורחים. וגם שאין להם מקום מסוים. זה לא שהם הולכים לעשות את העבודה כמו שאמר משה לפרעה, נלכה 3 ימים לעבוד את אלוהינו. הוא מבין כאן, שקורה כאן משהו שהוא לא מבין. ומה שהוא לא מבין זה איך עושים את העבודה ביומם ולילה.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. זה קו אמצעי.

משתתף: זה מעלה לי אולי איזה משהו, שבעצם היה מקום שאין בו זמן ואין בו מרחב. המקום שהם היו.

אורנה: אבל, המקום שאין בו זמן ואין בו מרחב, נאמר עליו, "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה". אנחנו שרים בהגדה, מכירים את השיר? זאת אומרת, שהרעיון שלך הוא יפה אבל הוא שייך יותר, אני חושבת, לגמר תיקון, שזה כבר לא יום ולא לילה. כל המסכים נבקעים ויש מציאות אחרת. זאת המציאות שאנחנו כולנו רוצות ורוצים להגיע. צריך להבין שזה לא שיפור המציאות שלנו. זה לא המציאות שלנו אבל יותר טוב. זה שיהיה לי עוד 20 שנה לחיו, אני אהיה יפה ויהיה לי… כל אחד עם מה שהוא חושב שהוא יותר טוב… זה מציאות אחרת לגמרי. זה גמר תיקון. את זה אסור לנו לפספס. אסור לנו. אסור לנו. זה אסור. צריכים להבין שזה לא עוד מאותו דבר. זה קפיצה קוונטית. אז – קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה. זאת אומרת שיש מציאות אחרת לגמרי. מה זה לא יום ולא לילה? אנחנו לא מכירים את זה במציאות שלנו.

פרק יד' פס' י' פַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אז הקריב זה גם כן מילה שאפשר לדון בה. מה זה הקריב? מה כוונה כאן, פרעה הקריב?

משתתפת: הכוונה שהוא התקרב.

אורנה: נכון. הוא התקרב אפשר להבין גם שהוא הקריב – קרב את עם ישראל לבורא שלו. זאת אומרת מה שקרה לרצון לקבל, שאני אדע למה שהרצון לקבל, איזה מכות הוא מקבל, זה מקרב אותי לאלוהים. 10 המכות שהרצון לקבל קיבל, זה מקרב אותי לאלוהים. דבר שני, הוא הקריב, יש כאן ענין של הקרבה גם. וגם אומרים שמצרים היא הרחם שממנו יצא עם ישראל. אז צריך לשים לב למילים.

וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה: {יא} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם: {יב} הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר: {יג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם:

הוא אומר להם, התייצבו כמו בפרשת ניצבים, תעמדו זקוף. ובעצם מה הם אומרים? מה הם רואים? הם רואים את פרעה רודף אחריהם. מה זאת אומרת פרעה רודף אחריהם? הם רואים את האלוהות של מצרים. על מצרים נאמר שאף עבד לא ברח ממנה, לא בגלל שהיו חומות, אלא שמצרים היתה מכושפת. תחשבו על מה מכשף אותי? אותנו. או אנשים אחרים שהם נמצאים תחת כישוף. למשל אנשים שהולכים אחרי מנהיגים וכשמישהו מסתכל עליהם מהצד, לא מבין מה קורה כאן. וככל שהם מעריצים את המנהיגים, המנהיגים נעשים יותר עריצים. הם כולם תחת כישוף, ממש כישוף, ומי שהם רואים עכשיו, הם רואים את המכשף הגדול. כלומר, את הכוחות הגבוהים מאוד שבאים לידי ביטוי דרך פרעה וזה חרדה מאוד, מאוד, מאוד גדולה וכשאנחנו בחרדה כזאת, כל אחד יחשוב על החרדות שיש לו במהלך הדרך הרוחנית, אנחנו רוצים לחזור למצרים. במצרים לא הרגשנו הוויה וגם לא הרגשנו אלוהים אבל היה אור קטן, היה אור, שנקרא בקבלה, אור נפש, אור קיום. עכשיו שאנחנו בתוך האימה הנוראית, אני עומדת לפני המכשף שלי. לפני זה שהוא ביטל את כל האני שלי, את כל הכוח שלי. זה פחד נוראי.

מול זה אני לפעמים מעדיפה לחזור, לא בגלל שאני לא בסדר, אלא בגלל שאני לא יכולה לעמוד בפני המצב עכשיו שאני במדבר. ועוד לא היה התגלות של הר סיני, וגם כשהיתה, אחרי זה היה חטא העגל. אני לא יכולה לעמוד מול המצב של המדבר, אז לפעמים אני חוזרת אחורה. אתן דוגמא.

למשל, אישה שהבעל שלה מתעלל בה. הוא לא צריך להרביץ לה מכות. אנשים מודרנים, אינטליגנטים, משכילים, שהוא כל הזמן מוריד אותה. כל הזמן מוריד אותה. היא תחת כישוף. זה אחת מהמטופלות שלי. ואז כשהיא מחליטה סוף כל סוף לעזוב אותו, והיא עושה את כל התכניות, והיא משעבדת את האזנים של כל החברות שלה, ואת האנרגיות והכל, ובא הרגע האמת, היא מתמלאת בחרדה. זה כישוף. הוא מוריד אותה. וכל הזמן אומר לה כמה היא קטנה, וכמה היא מבשלת גרוע, וכמה היא אמא לא טובה, וכמה היא טיפשה, וזה וזה וזה וזה… והיא מוכנה. בתוך הטריטוריה של הכישוף, היא עושה לפעמים כל מיני מרידות קטנות. אבל כשבא רגע האמת, היא נתקפת בחרדה. למה? כי היא מוגדרת על ידו. מי היא תהיה כשהוא יעזוב אותה? גם אם היא תעזוב אותו, הוא יעזוב אותה. היא במדבר.

ככה בני ישראל היו מוגדרים במצרים כעבדים של פרעה על ידי הכוח הזה. הכוח הנוראי הזה. הם פחדו. אין כאן שום סיפור שהוא לא עלינו. אני מפחדת לעזוב את מה שאני מוגדרת על ידו כשהאלטרנטיבה היא מדבר. גם אם מה שאני מוגדרת על ידו, הוא דבר רע.

למשל הנשים של גואל רצון. זה מה שעלה לי היום כדוגמא. עד שהכישוף עבר, היה שם כישוף מאוד מאוד גדול. כששאלו אותן, הן כולן גיבו אותו ואת החיים האלה ביחד. ולעזוב, זה פחד נוראי. את עוזבת משהו שמגדיר אותך. לאן אני אעזוב עכשיו? למה אני אעזוב? אני חושבת שכל אחד מאיתנו יכול למצוא איזה משהו – לא כל אחד – אבל חלק מאיתנו, למצוא את עצמו בתוך הפחד לעזוב משהו שמגדיר אותי וגם אם יש לי שם אורות קיום, בניגוד לאורות חיות, אורות קיום זה מה שנותנים לנו רק שלא נמות. כי אם לא היו אורות בכלל, אז לא היינו חיים.

אני מוכנה שיהיה לי אורות קיום, זה נקרא אורות נפש, מאשר שלא יהיה לי אורות בכלל כי ככה אני חושבת.

משה הוא רוח, הוא זעיר אנפין, הוא תפארת. הוא יכול לגאול. בגלל שרוח, בקבלה כמובן, יותר גבוהה מנפש.

הם מתלוננים לא פעם אחת בפרשה הזאת, פעמיים לפחות, התלונה הבאה שלהם זה שהם רוצים בשר ולא מן , רוצים שליו. אלוהים מביא להם שליו. בשר זה אורות יותר גבוהים והמן זה אורות חסדים, זה האורות של תיקון. הם לא יודעים, גם הם כשהם יוצאים ממצרים – הם מצריים עכשיו – לא יודעים מה לעשות עם אורות שכל יום צריך ללקט אותם מחדש. זאת אומרת שכל יום צריך להאמין שאתה לא אוגר למחר.

מה אמר להם משה? הוא אמר להם, אל תלקטו ליומיים. ומי שליקט ליומיים, מה קרה?

משתתפת: התבאש

אורנה: נבאש. זאת אומרת נרקב. אז אורות מן זה אמונה. זה אמונה כל יום מחדש, כל יום מחדש. אני לא יכולה לאגור את זה למחר חוץ מאשר לשבת שהיא סמל של גמר תיקון. זה האורות שישראל, זאת אומרת, אנחנו צריכים לעבוד איתם, עם האורות של האמונה, לא עם האורות הגדולים  שהם ממילא שוברים אותנו, שורפים אותנו, אלא עם האורות היותר קטנים שזה נקרא אמונה מעל לדעת ואף על פי שאני רואה את המציאות המורכבת, אני מאמינה שהכל אחד והכל שייך, כמו שלמדנו באחד מהשיעורים, הכל שייך לרצונו להיטיב לנבראיו, כל מה שאני רואה מול העיניים. זה קשה, זה לא טבעי לראות דברים נוראיים ומזעזעים ולהאמין שהכל שייך לתכנית אחת, תכנית הבריאה, רצונו להיטיב עם נבראיו. וזה האורות שעם ישראל יעבוד איתם, לא עם האורות הגדולים.

משתתפת: הליקוט של האורות הקטנים, זה היגיעה שלא היתה מוכרת לפרעה. אבל זה נשמע בגלל שבני ישראל היו עבדים במצרים אז הם כאילו התחנכו ליגיעה, כי הם היו עבדים, הם התייגעו כל הזמן.

אורנה: אני יכולה להגיד, אם נגיד את זה במושגים שלנו, שזה היה גוף וירטואלי, גוף פונקציונאלי. שהם היו האיברים, והם קיבלו את המצב שלהם כמו שתלמידים של גורו כזה, לא מרגישים שהם עבדים, כי הם שייכים לרב הזה או לגורו הזה. אז יכול להיות לו 80 רולסרולסים, או הוא יכול לחיות חיים של שפע והם בקושי, אבל הם מרגישים שייכות אליו. הם מרגישים שהוא הראש שלהם בגוף הזה. הוא מייצג אותם. זה בסדר, זה מגיע לו. העבודה הקשה, כשקוראים את התורה, העבודה הקשה בטיט ולבנים, זה לא פשוטו כמשמעו. זאת אומרת, ההרגשה של בני ישראל היתה , זה הכישוף, שהם חלק מזה. הם לא רצו לברוח מזה, רק כשהם זעקו אז הוויה התערב.

גם בעבדות המודרנית רואים את זה. אתה שייך לאיזה חברת הייטק, הם קוראים לך, משפחה, "אמדוקס" זה משפחה נגיד. זה נאמר לי, אני לא ממציאה את זה ואז אתה עובד אותם מתוך תחושה של הטבה. אתה גם מקבל הרבה הטבות.

היגיעה שאת מדברת עליה, זה לא עבודת פרך בגוף, זה יגיעה בנפש.

משתתפת: האיסוף של האורות הקטנים, אני מרגישה שזה היגיעה.

אורנה: האיסוף של האורות הקטנים זאת האמונה. יש לי עכשיו רק לכדי צרכי להיום. נגיד שעכשו אני באבטלה, או פיטרו אותי מהעבודה, אז אני לא דואגת למה שיקרה עוד שנה שנתיים, אני יודעת שהוויה יתן לי כל יום את מה שצריך. אני הורדתי את זה ממש לדוגמא קונקרטית, אבל זה גם האמונה, שאם עכשיו אחד הילדים שלי לא במצב טוב, אז האמונה היא שהוא ישתפר, שתרד הארה מתאימה לכל יום. זה העניין של אמונה מעל לדעת. זה אמונה מעל לדעת, זו היגיעה. כי אף אחד זה לא טבעי לו. אף אחד מאיתנו זה לא טבעי לו. זאת היגיעה. לראות מול העיניים שיש לי מן רק ליום אחד ולהאמין שמחר ירד עוד מן.

משתתפת: כל התלונות של בני ישראל במדבר, על המן, ועל המים וכו', יש מישהו שכן היה בתודעה של משה? אולי הלויים או הכהנים או מישהו כן?

אורנה: מי שהיה: היתה מרים כמובן, שזה בפרשה הזו יש את שירת מרים שזה נושא מרתק, על המקום של המלכות, של הנוקבא ויש כמובן את אהרון שהוא הכהן. שלושתם מיצגים את קו ימין קו שמאל וקו האמצע ואני מתארת לעצמי שהיו באמת כל הכהנים והלוויים שאח"כ מוזכרים בפרשות הבאות. אבל אף אחד לא היה בתודעת משה.

משתתפת: משה עצמו שמוציא אותם מהמצרים, הוא בתודעה כמו מה שאת מדברת, שהם מפחדים לצאת ממשהו מוכר, זה תודעה כמו שאת מדברת איתנו עכשיו?

אורנה: משה עצמו הוא גם כן דמות מתפתחת. הוא דמות מתפתחת מזה שהוא אמר, "אכן נודע הדבר", זאת אומרת נודע שהעם הזה הוא מלשן ולא מגיע לו בכלל הצלה, וזה שהוא אומר, "מחני נא מספרך" אם אתה רוצה להרוג את העם הזה, ולהתחיל ממני, מחא אותי מהספר שלך. הוא גם כן דמות מתפתחת תוך כדי, וזה מה שיפה, תוך כדי ההליכה, אבל אין ספק שהוא בתודעה הרבה, הרבה, הרבה יותר גבוהה מכל אחד אחר בפרשות האלה.

משתתפת: חשבתי לגבי הכישוף, זה החזיר אותי שוב להארי פוטר ולמקום הזה, מתי אפשר לכשף אותנו ומתי אי אפשר. כי אותה קללה יכולה לפעול רק על מי שלא עומד שם עם האני שלו.

וגם הליקוט הזה, זה כל יום מחדש לוותר על הרצון לקבל ולעשות אור חוזר שזה בניה של עוד כלי.

אורנה: משתתפת כותבת, בני ישראל אולי ברחו מהעבר ועדיין פחדו מהחדש והלא ידוע. בדיוק. זה מה שאמרנו. שהם היו במדבר. מדבר יש לזה הרבה משמעויות, אבל אתה הולך, זה לא עיר מיושבת, אתה לא יודע, זה מצב מעבר.

אני בטוחה שהרבה מהדברים שאמרנו אנחנו מזדהים איתם, ואני ממליצה לכם לחשוב על הפרשה הזאת, עוד מעט היא מסתיימת – כלומר, בראשון מתחילה פרשה חדשה – ולראות אם היא מאירה לכם דברים שהשבוע העסיקו אתכם. למרות שאנחנו דיברנו רק מעט שבמעט, אבל במקום לפתוח טארות, או לזרוק איצ'ינג, המטבעות האלה, אז יש לנו טארות משלנו, כי ככה עולם הרוח מדבר איתנו: דרך ספרי הקודש, שזה מורים – לא אני – מי שאני מדברת בשמו, אלה שאני מדברת בשמם, וקהילה. דרך זה אנחנו יכולים לקבל הארות.

שבת שלום!

print