י' בתשרי תשפ"ב, 16 בספטמבר 2021

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור

פרשה לפני אחרונה בספר דברים, שמסכמת את דברי משה. זו שירת משה, "שירת האזינו".

לחשוב שמשה, שהשם רצה לשלוח אותו למצרים. מה משה אמר על עצמו?

"כבד פה וכבד לשון אנוכי"

אז אותו משה שר שירה שלמה בלי שום איזושהי מניעה. זה מעניין לחשוב על ההתפתחות הזאת. אגב, גם מגמגמים כשהם שרים, הם לא מגמגמים. כדאי להיות עם תנ"ך פתוח בזמן שאנחנו קוראים.

דברים לב', עד פסוק יב':

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  {ס}             וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.  {ר}
ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,  {ס}                        תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,  {ר}
כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא,  {ס}                          וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.  {ר}
ג כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא:  {ס}                     הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ.  {ר}
ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ,  {ס}                         כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט:  {ר}
אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,  {ס}                         צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.  {ר}
ה שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם:  {ס}               דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל.  {ר}
ו הַ לְיְהוָה, תִּגְמְלוּ-זֹאת–  {ס}                  עַם נָבָל, וְלֹא חָכָם:  {ר}
הֲלוֹא-הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ,  {ס}                      הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ.  {ר}
ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר;  {ס} שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.  {ר}
ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם,  {ס}                        בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם;  {ר}
יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים,  {ס}                             לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {ר}
ט כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ:  {ס}                      יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.  {ר}
י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר,  {ס}                    וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן;  {ר}
יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ–  {ס}                         יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.  {ר}
יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  {ס}  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ.  {ר}
יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ;  {ס}                        וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר.  {ר}

ננסה להבין את הפסוקים אלה:

פרשת האזינו זה בעצם המילים האחרונות של משה, המסר האחרון של משה. זה מין סיכום כזה. התוכן מסכם את ההיסטוריה של העם מאז צאתם ממצריים, דרך הכניסה שלהם לגלויות, שזה העתיד, שמשה כבר צופה אותו והלאה, עד לגאולה.

השורש של המילה שירה – מי יודע? קודם כל שירה זה אוזן. איזו ספירה זו?

בינה. זו הספירה שנקראת בעצם בשם "אלוהים". כל פעם שכתוב אלוהים בתנ"ך זו ספירה שהיא בינה.

יש לנו:

חכמה

בינה

תפארת

ומלכות.

תפארת עצמה, אפשר לקרוא לה "זער אנפין." מבחינתה גם כן יש 6 ספירות ואז יש לנו סך הכל 10 ספירות. 4 ספירות שהופכות ל- 10.

חוכמה היא הספירה הראשונה, שבה הוא ושמו אחד. בינה זה כבר, כשהכלי התעורר לרצון שלו להכיר את הבורא. בינה היא האמא של כולם. היא זאת שבוראת את העולם שלנו. חוכמה זה רעיון אבל בינה היא אלוהים. שירה מיוחסת לבינה, כי זה אוזן. ראייה מיוחסת לחוכמה.

המילה שירה כמובן קשורה לבינה, אבל אם משחקים עם השורש שלה, בלי להחליף אותיות, מקבלים את המילה "ישר".

אור של חוכמה הוא אור ישר, אור אלוהות. אחר כך, במלכות יש לנו אור חוזר. אחר כך כשמגיעים לנברא, שנקרא מלכות, אז הוא אומר: "לא, אני לא רוצה את האור הזה". אז הוא מחזיר את האור. מלכות מחזירה את האור. אז כבר אנחנו רואים שיש שיתוף של חוכמה ובינה. כי שירה זה בינה וישר זה חוכמה.

יש מילה נוספת שיכולה להעיד על שיתוף של חוכמה ובינה – "שורו", שזה בעצם הביטו, או תראו. אפשר להכיר את זה מהשיר "שורו, הביטו וראו". אז מדובר כאן על יכולת ראיה.

השורש של הבינה זה חוכמה.

השורש של השירה זה שורו.

השורש של זער אנפין זה בינה.

השורש של מלכות זה זער אנפין.

כל פעם השורש הוא מהספירה שמעל.

אני יודעת שעדיין אתם לא יודעים הרבה על הספירות. גם אני עדיין לא יודעת הרבה, אבל לאט, לאט, כל פעם, מכל מיני זוויות, נתחיל להבין.

אז החוכמה (ראייה) נמצאת יותר רחוק. הרעיון הוא כמו זרע. רק הבינה מפרטת, היא עושה את הבריאה עם כל הפרטים. בינה זה בניין. הראייה היא התבוננות מרחוק, משהו מעל הדעת, זה היכולת להסתכל מלמעלה, מהעליון. ספירת חוכמה היא השלמות. למה? היא הספירה העליונה. אור וכלי נמצאים באחדות. בספירת חוכמה אין הבדל בין אור וכלי. הם באחדות מושלמת.

השירה הזו, שנקראת "שירת האזינו", היא השלישית משלוש שירות, שאנחנו שומעים עליהן כשבני ישראל יוצאים ישראל ממצרים. השירה הראשונה היא "שירת הים".

שירת הים היא גילוי של חסד. אני מזכירה לנו: יש לנו חסד, גבורה ותפארת. חסד זה צד ימין. זו שירה של חסד, החסד שנעשה לבני ישראל על הים. מים זה גם תמיד חסד. הוא מכין אותם, החסד הזה, להליכה במדבר, שלא הולכת להיות קלה. אנחנו רואים שלרוב זה מתחיל בימין. יש גם את הביטוי הזה – "להתחיל ברגל ימין" – הימין זה חסד. אז קודם ניתן לנו חסד. אחר כך אנחנו צריכים להצדיק אותו. ואז באה הגבורה. גבורה זו הנהגה של משפט. זאת אומרת: "עכשיו, אחרי שקיבלתם, אתם צריכים להוכיח את עצמכם כראויים".

השירה השנייה פחות מוכרת. היא נקראת "שירת הבאר": "אז ישיר ישראל את השירה הזאת. עלי באר, עלו לה. באר חפרוה וכו'…".

באר היא תמיד הכלי, היא תמיד עוד כינוי למלכות. כשבאר מלאה במים, היא תמיד כלי שמלא באור. כשבאר לא מלאה במים למה היא הופכת? מוציאים את ה- א' והיא הופכת לבור. שימו לב שבתנ"ך הרבה מהכתיבה היא חסרה – זה הפוך לבור.

מה ההבדל בין באר לבור? בבאר יש מים ובבור אין. כשאומרים בתנ"ך בור, הוא תמיד מלא בעקרבים ונחשים. כלומר הסיטרא אחרא נמצא שם, שולט על המלכות, שולט על הכלי, שולט על הרצונות שלנו, אבל כשיש חסד, כשזה מתמלא מהקדוש ברוך הוא, שזה זער אנפין, ספירת תפארת והחסד זה הספירה הראשונה של תפארת, שיש בה שש ספירות, אז הבור מלא במים.

את מי זרקו לבור מלא עקרבים ונחשים לפי המדרש? את יוסף. הוא היה במצוקה מאוד, מאוד גדולה.

הבאר היא תמיד שמאל. זה תמיד הארת חוכמה, בלי רחמים, בלי חסד. זאת אומרת האור הישיר שבא, בלי שהנברא יעשה מסך, האור שאסור לקבל אותו. אסור לקבל את האור הזה כמו שהוא, כי הוא מרחיק אותנו מהבורא. השמאל תמיד צריך לעשות שילוב עם הימין, לקבל את הימין, או להיכנס לתוך הימין, כי אם לא, האורות האלה יכולים ליפול לכוחות הנגד. זה יכול להפוך להיות בור, אם אין בזה מים. זה הופך להיות המקומות שכוחות הנגד מכרסמים בנו. תמיד צריך להיות החסד האלוהי – שהוא אור חסדים, שהוא אור חוזר. האור שמלכות מחזירה והוא משמש לכלי חדש. הכלי החדש לקבל את האור האלוהי, זה להגיד אני לא רוצה את האור הזה כמו שהוא. אני רק רוצה את זה כדי להשפיע ואז נעשה כלי חדש. לא הכלי המקורי, שהוא רצון לקבל בעל מנת לקבל, שהיה באינסוף. באינסוף אין בעיה, כי באינסוף הכל אחד. אבל כשזה יוצא מהאינסוף כל רצון לקבל בעל מנת לקבל, מרחיק אותנו מהבורא. אז הנברא עשה כלי חדש. הוא אמר "אני שם מסך", עושה אור חוזר, כי אני מחזיר לך את האור – "אהה, אתה מחזיר לי את האור, יופי. אז אתה יכול לקבל את האור" – למה? כי אתה הראית פעולה של השפעה. מקבלים עוד פעם אור. רק בתוך הכלי הזה, שהוא לא אור חוכמה, שנקרא אור חסדים.

אור חוכמה הוא אור ישר וזה כמו שמש מסנוורת, זה כמו להסתכל לשמש בעיניים. לא! ליצור כלי חדש, לקבל אור. בתוך הכלי הזה במשך כל שנות התיקון, תצבור חזרה את האור שלא קיבלת בהתחלה, כי אתה בעצם החזרת את רוב האור. קיבלת קצת. תעשה כלים ועוד כלים. כלים זה עולמות. עוד עולם ועוד עולם. כלים זה אנחנו. עוד בן אדם ועוד נשמה ועוד נשמה. תעשה פעולות של השפעה ותקבל עוד קצת אור. האור הזה לאט, לאט יגדל והוא יהיה בדיוק כמו אור אינסוף שבהתחלה לא יכולת לקבל. ההבדל הוא שהפעם קיבלת אותו בזכות. מכיוון שקיבלת אותו בזכות, מכיוון שהפכת לישות משפיעה, מכיוון שהפכת לישות אלוהית, אתה יכול לקבל את כל האור. זה כל הסיפור שלנו עד גמר תיקון. זה בעצם יצירת כלים ראויים לאור הזה. ואנחנו, כל אחד ואחד מאיתנו, הוא כלי. הסיפור הזה הוא כל הסיפור של תולדות עם ישראל, כסמל, כמוביל של כל העולם כולו.

"שירת האזינו" – מה יש לנו במילה "האזינו"? איזו מילה?  דיברנו על ימין ושמאל. עכשיו יש לנו בשירת האזינו…

"מאוזן"…

שזה תפארת וגם איזון. שירת האזינו זה האיזון בין ימין לשמאל. זו השירה שמשה שר אותה. משה הוא קו האמצע. הראשון שהוא קו האמצע מהאבות שלנו הוא יעקב, שבגדילה שלו הוא "ישראל". שם הגדלות שלו זה ישראל. מי שנתן לו את השם ישראל זה שרו של עשיו. הוא נלחם עם שרו של עשיו. אפשר להגיד שהוא נלחם עם הסיטרא אחרא ויכל לו. מכיוון שיכל לא, קיבל את השם ישראל – ישר כאל. יעקב – ישראל – הוא ספירת האמת. "תן אמת ליעקב".

"שירת האיזנו" היא השירה של קו האמצע, שבעצם מכפיף את השמאל לימין וככה נוצר משהו הרמוני, משהו שהוא שיתוף פעולה בין אלוהים לאדם, בין הקדוש ברוך הוא לאדם.

מתוך חגי השנה שלושת החגים – ראש השנה, יום כיפור וסוכות, מייצגים גם כן את התהליך הזה. ראש השנה זה דין, זה שמאל, מכיוון שמלכות עצמה היא דין, כי מלכות צמצמה בעצם את האינסוף. למעשה, נכון יותר, היא צמצמה את עצמה, כדי שהאינסוף לא יתגלה בה כמו שהוא. כל צמצום זה דין, כל צמצמום זה משפט. מראש השנה ועד יום הכיפורים זה עשרת ימי התשובה, אנחנו בעצם מתפללים להגיע ליום כיפורים, שהוא חסד. יום כיפורים עצמו, בעצם זה יום החסד, זה הימין. כל זה מוביל אותנו למעשה לסוכות. המילה סוכה היא מהמילה סכך. סכך זה מסך. מסך זה המסך שמלכות שמה והיא בעצם יצרה אור חוזר והנה לנו הכלי החדש. אז שלושת החגים האלה הם בעצם תהליך של שמאל – הפעם השמאל מתחיל – אבל הוא ממותק על ידי הימין של יום הכיפורים והולך לסוכות.

משתתפת: מה הסיבה שזה מתחיל בשמאל במקרה הזה?

אני לא בטוחה שאני יודעת. אני חושבת שאנחנו הולכים לקראת הרחמים. ובעצם הבריאה מתחילה בשמאל.

משתתפת: אולי בגלל שההתחלה היא ביציאת מצרים. חשבתי שההתחלה היא ביציאת מצריים ולא בחודש תשרי, שהיא החודש הראשון בעצם ואז זה כן מתחיל בימין.

אורנה: אני צריכה לברר את זה. שאלה נכונה.

נסתכל על הפסוק הראשון:

א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  {ס}             וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.  {ר}

כשאני מסתכלת על הפעלים של השמיעה. יש "האזינו" ויש "ותשמע". כשאנחנו שומעים וכשאנחנו מאזינים – תתאימו את הפועל למרחק – מה ההבדל? שומעים מרחוק ומאזינים מקרוב.

יש כאן גם את הפועל אדבר וגם את אמרי פי. נדבר עליהם אחר כך.

מבחינת האוזן אומר כאן משה שהשמיים מאזינים והארץ שומעת. כשאנחנו מדברים על השמיים, אם ניקח את זה בתוך אדם אחד, אנחנו מדברים על הרוחניות, מי שנמצא כבר ברוחניות, בשמיים. זה שם ההוויה – י-קיי – ו- קיי. הארץ זה השם של מלכות. זה הרצון. אנחנו רואים שמי שכבר נמצא בדרך, כמוכם, למשל, כבר יכול להאזין. מי שלא נמצא בדרך עדיין שומע – "שמעתי מהחברה שלי, שההרצאות כאן טובות, אז באתי…"

משתתפת: יש כאן משהו סביל ופעיל: בהאזינו אנחנו פעילים,. אנחנו קורים את האוזן כדי להקשיב. לשמוע – לפעמים אני שומעת גם דברים שאני לא רוצה, כי מישהו אמר.

אורנה: בפועל של השמיעה יש התקדמות. אני שותפה יותר, אני נעשית חלק, אני יותר פעילה, אני חלק מהדבר. תודה שהוספת! אומרים שמעתי שמועה, או שאני שומעת כל מיני אנשים מדברים, לא בהכרח מאזינה, זה הופך להיות מכאני או ביולוגי.

שימו לב: "האזינו השמים ואדברה." דיבור זה משהו מאוד חד – "חיתוך דיבור". זאת אומרת ,שמי שנמצא בקרבה, הוא כבר יכול להאזין. הוא גם יכול לשמוע את הדיבור באופן ברור, את האמת. הוא כבר בתוך העניינים, הוא החליט שהוא רוצה לשמוע את האמת, אז אפשר לדבר אליו בצורה יותר חותכת, מאשר "אמרי פי", שזה הרבה יותר רך, שככה אפשר לדבר עם מישהו שהוא עוד מבחינת "שמע"…

איך אפשר לחבר את זה לייעוץ הביוגרפי?

משתתפת: חשבתי על זה שכל הספר הוא ספר "דברים" – דיבור.

בסופו של דבר כל הלימוד שלנו – פרשות השבוע וקבלה – מטרתו, בדומה למה שעשינו עם האנתרופוסופיה. אם אנחנו לא הופכים קבלה או אנתרופוסופיה לביוגרפיה, לא עשינו את העבודה שקשורה לזרם שלנו.

דיבור זה דבר אמת. וזה רק מבחינת מי שעשה החלטה לשמוע את זה. אז הוא יכול לשמוע דברים כהוויתם. איך זה יכול לבוא לידי ביטוי בחדר הייעוצים?

משתתפת: זה שהוא בא לייעוץ, זה כבר אומר שהוא מוכן לשמוע את הדיבור.

אורנה: זה יפה מה שאתה אומרת, אבל בוא נגיד שאת נותנת קצת יותר קרדיט…

משתתפת אחרת: זה האופן שבו אני אגיד לו את הדברים, שאני אבחר את המילים ואת הדרך.

אורנה: למי תגידי מה?

משתתפת: למיועץ, אם הוא עוד לא בשל, עוד לא עשה את הדרך לשמוע בצורה ישירה וחדה, אני ארכך את זה.

אורנה: את תרככי את זה – "אמרי פי" – משהו יותר רך. ואם הוא כבר בא ורוצה לשמוע את האמת, את יכולה לדבר אתו בצורה של משפט, שזה דבר של צדק ואמת. זאת אומרת אני לא הולכת סחור, סחור, אלא הולכת באופן ישיר.

הרבה שנים עשיתי טעות ודיברתי כמעט לכל אחד ככה. השארתי הרבה אנשים בדרך. לצערי הרב, אני מכה על חטא, על אנשים שפגעתי בהם, לא מתוך רוע לב, אלא מתוך חוסר אבחנה, אפילו אולי חלקכם, אבל אתם החזקתם מעמד, אז תודה… לא הבחנתי בין אלה שמאזינים, לבין אלה שלא שמעו שמועה. האמת היתה קשה… כמובן שזו לא שיטה טובה לטפל באנשים, אלא צריך "לחנוך לנער על פי דרכו".

אז הנה, זה נותן לנו כלי לייעוץ הביוגרפי – שימו לב למי אתם מדברים! האם אתם מדברים לאלה שכבר עשו את ההחלטה להיות בדרך ובזרם והם יודעים שאתם מדברים לטובתם בכל מכיר, גם אם זה לא נראה רך, גם אם זה לא נעים לשמוע, אתם משרתים את האמת שלהם, כפי שאתם חושבים שהיא האמת הנכונה ואלו שהם בתחילת הדרך, שאפשר "להרוג אותם", כלומר להוציא אותם מהזרם, לגרום להם לפתח חרדה או טינה ולמנוע בעדם התפתחות מאוחרת יותר.

משתתפת: אם אפשר להוסיף גם על השמיעה והאזנה, שאנחנו משתדלים כיועצים ביוגרפים לא רק לשמוע, אלא גם להאזין.

אורנה: אז אלה שעוד יושבים על הגדר, שהם בארץ, כלומר ברצונות לא מבוררים עדיין, כי כל העניין הוא לברר את הרצון, כלומר ליצור כלי מתאים, שהאור יוכל להתפשט. כל אלה שעדיין לא בררו את הרצון – שזה כולנו ברמה כזו או אחרת – לברר את הרצון, שהוא יהיה כלי מתאים, זה אומר להיות  בכניעה מוחלטת לכל מה שבא, לכל כאב שבא, ולהצדיק. אני לא יודעת, אם אנחנו נמצאים שם. אני יכולה להגיד עלי, שאני עדיין לא שם.

זה המבחן, מבחן גדול. כל אחד מאיתנו יצטרך להיבחן בבחינה של להצדיק במקומות שקשה לו. למשל, כל אחד יגיד: "אם הייתי שובר את הרגל, הייתי יכולה לשאת את זה…" "אם זה וזה היה קורה…" אבל את הכאב המסוים הזה, אני לא יכולה להצדיק. אני לא יכולה איך לראות את הטוב של הבורא, דרך הכאב הזה. לכל אחד מאיתנו יהיה את המבחן שלו, ששם, אפשר להגיד זה המעבר סף, ששם הדבר הכי בלתי אפשרי בשבילו, שהוא יחשוב שהבורא נעלם משם, שאלוהים לא שם, שם תהיה הבחינה! שם תהיה הבחינה שלנו, לברר את הרצון, זאת אומרת לברר את הארץ, את הכלי, להוציא את כל הבר החוצה. ואז האור עליון יכול לנחות שם במלואו. כי האור העליון הוא רק טוב. תכף נראה, שכל מה שלא טוב, לא בא מהאור. אז שכל אחת מאיתכם תחשוב, איפה היא לא מצדיקה את הבורא מרוב תחושה של ניתוק, לא מתוך רוע איפה יש כזה ניתוק בינה לבין הבורא, ששם היא אומרת – אין בורא, או אין בורא בתוכי. עם זה אני לא יכולה להצדיק הכל.

נדלג על הפסוק ב'. פסוק ג':

ג כִּי שֵׁם יְהוָה, אֶקְרָא:  {ס}                     הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹהֵינוּ.  {ר}

מי זה אלוהים?

בינה – ולפעמים גם מלכות – למה? כי מלכות היא הבת של בינה. זה תלוי כלפי מה. בעצם גם האלוהים זה כלי. מלכות היא כלי, למרות שהיא כלי אלוהי. זה כלי לזער אנפין, שהוא הרוח. מלכות היא נפש. אלה מושגים נוספים. זער אנפין הוא רוח והוא צריך לנחות בכלי הזה.

היום הייתי פעם ראשונה בחיים בתפילת נעילה. מי שהיה, אם שמתם לב אומרים שבע פעמים "יהווה הוא האלוהים". שבע פעמים חוזרים על זה, לפי שבע הספירות התחתונות. "יהווה הוא האלוהים" אומר החזן וחוזרים על זה. שבע פעמים אנחנו מאשרים את זה, את מה שמופרד – אנחנו מפרידים טבע והשגחה אישית. אלוהים הוא הטבע. ואז יש הכחשה… למשל בפילוסופיה, למשל, אצל שפינוזה אלוהים זה הטבע. כך הוא אמר. הטבע הוא מעל הכל.

ביהדות אומרים לא – הוויה (יהווה) הוא מעל הטבע. הוויה ברא את הטבע. הוא בעצם ההשגחה האישית על כל אחד ואחד מאיתנו. כשמשה בא לפרעה, פרעה אמר לו: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל. לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח"

פרעה כן הכיר את אלוהים. הוא היה מתקדש. הוא הכיר את האלוהות, כפי שהיא מתבטאת בטבע. הוא היה גם חרטום, הוא יכל לשדד את הטבע. הוא יכל להתערב בדברים שקורים באסטרונומיה ובאסטרולוגיה. אבל את הוויה, אלוהים הוא לא הכיר. אם תקראו את כל סיפור יוסף, לא תמצאו שיש שם הכרה של הוויה-אלוהים, של "אהיה אשר אהיה" ובשם הזה שלח הבורא את משה להוציא את ישראל ממצרים. זה השם שעושה ניסים. הוא מעל הטבע, הוא זה שחצה את ים סוף, הוא זה שהביא את המכות. זה השם שעושה את הניסים, שמחוץ לטבע. את השם הזה אנחנו מאשרים כל יום כיפור בתפילת נעילה וגם לפני – יהווה (הוויה) הוא האלוהים. זה הייחוד, זאת אומרת "קודשא בריך הוא ושכינתא". זאת אומרת האור עם הכלי. אנחנו מאשרים שהכלי האלוהי…המלכות, השכינה לבד היא בעפר. אם אין זיווג בין האורות העליונים לכלי שלהם, אם ניקח את זה באדם אחד – אם אין זיווג בין הנשמה לגוף – אז אנחנו בעפר, כמו הנחש שמלחכך עפר.

זה מעניין שבקורונה, מי שחלה, אמר שהוא מאבד את חוש הטעם, כל דבר הוא בטעם עפר, בטעם של כלום. אם הכלי, מלכות, לא מלאה באור, אז היא שוכנת בעפר. איך אנחנו יכולים להעלות אותה? אמרנו שזו מערכת נשמות חיה, זה לא משהו מכאני, זה לא אינטרנט, זה "אינטרנט חי". היא בעפר, בגלל שאנחנו בעפר. כל חיבור שאנחנו מצליחים לעשות בתוכנו בין הרצון האלוקי לרצון הארצי, זה בעצם מרים את השכינה מעפרה. בעצם כל ניצוץ נשמה שלנו הוא חלק מהנשמה, שהיא מלכות, שאנחנו בעצם צריכים – זה קשה להבין את זה, גם לי, אבל התחלתי פשוט לשמוע את זה – מה זה בעצם אומר שאני עובדת לא רק בשביל עצמי, אלא שאני עובדת בשביל איזושהי ישות שאני לא בדיוק מבינה, שנקראת שכינה ושהיא מערך כל הנשמות?

אמרתי לעצמי – טוב, צריך להתחיל עם המעגל הקטן. אני לא אומרת המשפחה שלי, שהיא כמו עצמי ובשרי. נגיד הקהילה שלי. כשאני מתפללת, אני מתפללת לא רק בשבילי. אז אני מציעה לכם ככה – אולי נתחיל לעזור לשכינה לקום מעפרה – כשאתם מתפללים, תחשבו על הקבוצה שלכם, לא על כל הקהילה, על הקבוצה שאתה שייכים אליה, כולם, גם אלה שאתם לא אוהבים אותם. מי שיכול, יכול להתפלל בשביל אלה שפגעו בו, זו כבר רמה הרבה יותר גבוה של ייחוד, של להבין שהכל אחדות. בכל אופן אני ממליצה לכם להתפלל בשביל עוד אנשים שסובלים מהסבל שלכם. נגיד אם יש לכם נטייה להילחץ, תחשבו על עוד מישהו שיש לו נטייה להילחץ ותתפללו, יש לכם נטייה לדיכאון, תחשבו על עוד מישהו מהקהילה שיש לו נטייה לדיכאון ותתפללו גם בשבילו, ככה נוכל לאט, לאט להרחיב את המעגל שלנו ועם כל אחד מאיתנו מרחיב קצת את המעגל, אז המעגלים הללו אולי מתחילים להשיק אחד בשני, כמו שצבי סיפר לנו תמיד – על הלינקים. נרחיב קצת את המעגל. אתפלל בשביל מישהי שיש לה מבנה נפשי דומה לשלי, שהיא לא תסבול – או.קיי, הרחבתי. אתם תתפללו וכל אחד יתפלל ואז פתאום המעגלים ישקו אחד לשני והכל להיות מרובד ומקושר. זה למעשה איך שהשכינה, בסופו של דבר, בגמר תיקון, תקום מעפרה.

כשאומרים: "הבו גודל לאלוהינו, כי שם יהווה אקרא" זאת אומרת שאנחנו מתחילים להגדיל את המלכות הזו, לאפשר לה להיות כלי, שיכול לקבל את האור, ש"אור הוויה (יהווה) אלייך נגלה". על זה בחודש אלול נאמר – "אני לדודי ודודי לי". דודי זה הקדוש ברוך ואני זה המלכות. אם נרצה את זה באדם אחד – דודי זה הנשמה שלי, הרוחניות ואני, זה האני הארצי שלי. "אני לדודי ודודי לי" – ראשי תיבות אלול. זה נקרא גם "איחוד קודשא בריך הוא ושכינתא".

פסוק ד':

ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ,  {ס}                         כִּי כָל-דְּרָכָיו מִשְׁפָּט:  {ר}

אני רוצה לראות איפה אנחנו פוגשים את המילה "הצור" בתנ"ך. מכיוון שהתנ"ך הוא שפת קוד, אז מילים זהות שנמצאות במקומות שונים יוצרות קשרים ביניהן. זה קצת דומה – מבחינת הקשר הלא ברור והלא כרונולוגי – לפחות במהות – לשיקופים. זאת אומרת אנחנו רואים פה אירוע ופה אירוע, זה בגיל 5 וזה בגיל 37, לכאורה אין קשר ביניהם, אבל אנחנו רואים שיש חיבור. אותו הדבר בתנ"ך. אם מילה משובצת במקומות שונים בתנ"ך, אנחנו צריכים לדעת שיש קשר, שיש אותה משמעות למילה. הרבה פעמים כדי למצוא את המשמעות של המילה, אנחנו הולכים ורואים מתי היא מופיעה בפעם הראשונה, באיזה הקשר, ושם אנחנו מקבלים את הצופן.

אני אקח אתכם לעוד מקום שהמילה "צור" מופיעה בו, אני לא יודעת אם זו הפעם הראשונה.

כמובן ש"הצור" זה עוד אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא, של האינסוף, של הבורא, אבל אנחנו ננסה לראות איזו איכות יש למילה "הצור" לפי הציטוט הבא:

יז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, גַּם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה:  כִּי-מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי, וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.  יח וַיֹּאמַר:  הַרְאֵנִי נָא, אֶת-כְּבֹדֶךָ.  יט וַיֹּאמֶר, אֲנִי אַעֲבִיר כָּל-טוּבִי עַל-פָּנֶיךָ, וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה, לְפָנֶיךָ; וְחַנֹּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֹן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם.  כ וַיֹּאמֶר, לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי.  כא וַיֹּאמֶר יְהוָה, הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר.  כב וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי.  כג וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ.

באיזה שיעור אנחנו רואים את המילה צור כאן? איפה אלוהים שם את משה?

ב"נקרת הצור". זה כמו נכבה, זה כמו מערה.

משתתפת: "הצור" זה לא כתר?

אורנה: הכל כתר. אפילו שזה זער אנפין. זער אנפין לא עומד בפני עצמו, הוא מקבל מארך אנפין וארך אנפין זה הכתר.

משתתפת: זה קשור לסנה הבוער הקטע הזה?

אורנה: זה קשור גם לכתר, כמו שאמרה המשתתפת, וגם לסנה הבוער. הכתר זה ארך אנפין ובעוד זער אנפין הוא הקדוש ברוך הוא, מנהיג אותנו בכל זמן התיקון על פי משפט של שכר ועונש = קרמה. הצור שהוא הכתר, שהוא ארך אנפין, מנהיג אותנו במידת הרחמים. "כי לא ידח ממנו נידח." זאת אומרת: אף אחד לא יישאר מאחור, כי אחרי שההנהגה הזו של התיקון תעבור, ההנהגה של ארך אנפין, של הצור, של הכתר, זה הנהגה של רחמים גם לטובים וגם לרשעים, כלומר גם לרצון להשפיע שלנו וגם לרצון לקבל שלא תוקן. בסופו של דבר בגלל שאנחנו משתדלים ככה, התיקון האחרון ייעשה על ידי הצור. אז "הצור" זה המידה של הרחמים. זה באמת הכתר. הוא ארך אנפין. הוא מאריך פנים. להאריך פניו…

זער אנפין זה ההנהגה של שכר ומשפט. בסופו של דבר ביום כיפור אנחנו מתפללים לארך אנפין, לשלוש עשרה מידות הרחמים. שירחם עלינו – חטאנו לפניך, רחם עלינו. אנחנו רואים בסידור של יום כיפור, שאנחנו אומרים הרבה: גם אם אנחנו לא ראויים, אנחנו מבקשים שתתייחס אלינו לפנים משורת הדין, כמו אבא. ארך אנפין זה כמו אבא. אנחנו בעצם מוזמנים להגיד כל שנה להגיד – טעינו.

האפשרות לחזור בתשובה היא נכס של היהדות. חגי תשרי, אין אותם בנצרות. יש את חג האור, חג המולד, כמו שאצלנו יש את חנוכה, אבל היכולת לחזור בתשובה היא שלנו. הנוצרים לא מאמינים בחזרה בתשובה. הם מאמינים מכפר על כל אחד ואחד, אבל אי אפשר להתחיל מאפס. אני לא מדברת על האנתרופוסופיים. זה לא נוצרים. זה משהו אחר. לנוצרים אין את התהליך הזה של לחזור כל פעם לנקודת האפס. זה תהליך יוצא מן הכלל, שאנחנו כל שנה מחדש, אחרי, כמובן, שעשינו…

משתתפת: חשבון נפש?

אורנה: כן, אבל זה לא מספיק, אלא צריכים לבקש סליחה מהחברים שלנו, מאלה שפגענו בהם. אחרי שישרנו את ההדורים עם אלה שפגענו בהם ויישרנו את ההדורים עם אלה שפגעו בנו, כלומר סלחנו להם, וזה לא קל וצריך לדעת לעשות את זה נכון. למשל אני השנה יישבתי את ההדורים עם מישהי שפגעתי בה לפני שמונה שנים וכמעט בכיתי כששמעתי כמה זה פגע בה. בכלל לא ידעתי שיש לי כזו השפעה. אבל השנה גם פגעתי בעוד מישהו ואם עכשיו אני אלך לבקש ממנו סליחה, אז הוא פשוט יגיד: "מה זה השטויות האלה". זאת אומרת ללכת לבקש סליחה צריך לדעת גם בזמן הנכון. אם הבן אדם פגוע, הדבר האחרון שהוא רוצה זה לשמוע ממני סליחה, או לסלוח לי בכלל. אז צריך גם עם זה לחשוב מתי הסליחה נכונה. הקדוש ברוך הוא לא מכפר על עבירות שבין אדם לחברו, רק על עבירות שבין אדם למקום. זאת אומרת, שהצד שלנו זה בעצם…

מה זה לבקש סליחה? זה כשאני מתחילה להרגיש, שהאחר שפגעתי בו, זה כואב לי, שפגעתי בו. את זה אנחנו צריכים לעשות קודם, כי על זה יום הכיפורים לא מכפר. למשל, אצלי נשארו דברים שעליהם יום הכיפורים לא מכפר, אבל אני יודעת שלא רציתי לעשות את זה בצורה מכאנית. אני מקווה אולי יום כיפורים הבא.

גם כן חשוב לחשוב למי אני מוכנה לסלוח? יש אנשים שאנחנו לא מוכנים לסלוח להם, כי הטינה משמרת אצלנו איזשהו גמול, "לפחות אני לא סובלת אותך, לפחות אני שונאת אותך, זה העונש שלך". אז אם אתם רוצים להתחיל לעשות עבודה עם זה, כמו אלה ששמעו שמועה, לא אלה שעדיין ב"האזינו", אז אפשר לבקש על המוכנות לסלוח. כלומר: "לא להגיד אני מתפללת שיהיה לו טוב.", אלא להגיד "אני מתפללת, שאני בכלל ארצה לסלוח לו ולהיפרד מהשכר או מהרווח, שהטינה שלי נותנת, כי טינה היא רווח. אם אני שונאת אותך, חס וחלילה, אז יש משהו קשה אצלי ואתה לא תיכנס ללב שלי שוב. אנחנו מחזיקים את זה. אז אפשר להגיד: "אני מבקשת רצון לסלוח." כי כשאין לנו רצון לסלוח, כי אנחנו יודעים שאם נסלח, אז אנחנו נוותר על משהו כי "לא מגיע לו בכלל שאני אסלח לו, הוא היה כזה רע אלי, לא מגיע לו!" רק להתפלל על הרצון לסלוח. יש לנו זמן עד סוכות. אומרים ששער הדמעות פתוח עד סוכות. בכל אופן לא נסגרו כל השערים עד סוכות. עדיין עד סוכות אומרים "שנה טובה וגמר חתימה טובה", אז זה עוד לא נגמר.

כשאנחנו פונים לצור, אנחנו פונים אל אותה צורה או הנהגה של האלוהות, שהיא הנהגת הרחמים, שהיא מעבר להנהגת המשפט. זו ההנהגה שתהיה גם באחרית הימים. נאמר גם, "כי לא ידח ממנו נידח" ופסוק נוסף "שכולם ידעו אותי מי קטן ועד גדול." לא ישאלו יותר איפה אלוהים.

המשך הציטוט של השירה, חלק מפסוק ד' ופסוק ה':

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,  {ס}                         צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.  {ר}
ה שִׁחֵת לוֹ לֹא, בָּנָיו מוּמָם:  {ס}               דּוֹר עִקֵּשׁ, וּפְתַלְתֹּל.  {ר}

אחרי המילה "לא" צריכה להיות נשימה. כלומר אותו "אל אמונה ואין עוול" שופט בצדק ואם "שיחת לו לא", זאת אומרת שיש השחתה. במילים אחרות, של הקבלה, אם אני חווה את האור כסבל, זה סימן שהכלי שלי עוד לא יודע להצדיק את הבורא.

"בניו" זה תמיד התולדות. אגב "אבות" זה תמיד הסיבות. הכלי הוא תולדה של האור ואם הכלי, יש בו מום – "דור עיקש ופתלתול" – אז האור נחווה כסבל, אבל זה לא אומר, שיש איזשהו מום באור. האור הוא הפשוט, הוא אור אחד. האור הוא אהבה. האור הזה הוא הרצון להיטיב לנבראיו, הוא אהבה מוחלטת. לא תמיד קל להרגיש את זה, אבל זה כל המאמץ שלנו – להצדיק, להיות כמו אברהם. "ויאמן ביהווה ויחשבהו לצדקה". מי חשב למי? הקדוש ברוך הוא חשב לאברהם, את עצם העובדה שהוא האמין בו – לצדקה. זאת אומרת שהוא הצדיק אותו בכל המופעים שלו בחיים.

יש עוד כמה פסוקים, אבל נשאיר את היתר לשנה הבאה, בעזרת השם.

לא עשינו שום תרגיל. בואו נחשוב על איזה תרגילים אפשר לקחת הביתה מתוך השיעור, לקחת לחברותא.

מי רוצה לחשוב על תרגיל שאנחנו יכולים להוציא מהלימוד הזה?

משתתפת: מה שאמרת על הסליחה: למי אני עוד צריכה להתפלל שיתן לי כוח לסלוח

אורנה: רצון, קודם כל רצון לסלוח.

אורנה: תרשמו לכם! איזה אנשים יש לי טינה אליהם, שאני אפילו לא רוצה לסלוח להם, אז אני יכולה לבקש את הרצון לסלוח להם. וגם זה לפעמים אני לא רוצה. אני לא רוצה כלום, אני לא יודעת מה אני רוצה, בבקשה אתה תעזור לי.

משתתפת: אולי בתוך זה גם לראות מה הרווח שיש לי, שאני מתקשה לוותר עליו.

משתתף: אולי זה לא בדיוק ביוגרפי. הנושא התפילה עבור האחר, שיש לו מבנה נפשי דומה לשלי.

אורנה: זה מאוד ביוגרפי. מעולה!

אמרתי מבנה נפשי דומה לשלי, כי אנחנו צריכים להתחיל ממשהו, שלא נתפלל רק באופן מכאני, כי אמרו לנו להתפלל בשביל כולם ומה איכפת לי מכולם. אני סובל! במיוחד כשאני סובל לא אכפת לי מאף אחד. להגיד "או.קיי, הבן אדם הזה סובל כמוני, נתפלל גם בשבילו". זה תרגיל יפה, שאפשר לעשות – להרחיב את התפילה שלי, לבן אדם שהסבל שלו מוכר לי, ואני יודעת מה זה לסבול, אז גם הוא יודע את אותו סבל.

משתתפת: אני חושבת, מתוך הפסוק האחרון – בתוך אירועים שיש בהם הרבה סבל, אז אפשר לנסות לראות מה המום שלי, שמונע ממני לראות, להצדיק את האירוע. מה שאני מבינה ממה שאת אומרת, זה שלפני שמצדיקים את האירוע, אני צריכה למצוא את המום שלי, שמונע ממני לראות את ההצדקה.

אורנה: כן, אנחנו לא אברהם. אברהם לא חיפש מום בעצמו או בבורא, היתה לו אמונה שלמה. אבל אנחנו 3700 שנה אחרי אברהם, יש לנו כבר צורה אחרת של תודעה – הרבה יותר ראציונלית, הקרבה האינטימית הזו לאלוהים, אנחנו צריכים לרכוש אותה במאמץ.

התרגיל הוא שאיפה שאני מרגישה שאין פה אור בשבילי, או שאני חווה את האור כחושך, כי זה תמיד אור, גם חושך זה אור – אני צריכה לשאול: מה המום בתפיסה שלי? לא מום פיזי כמובן. מה אני לא תופסת נכון?

יפה! אפשר גם עוד.

אני רוצה לדעת למי אין חברותא – אני הולכת להיות ב"האזינו" לא ב"תשמעו". לא נשאיר כאן אף אחד בלי חברותא! זה ממש לא נכון. אתם צריכים להגדיל את מה שקיבלנו כאן וזה דרך העבודה בחברותא.

                                    שבת שלום לקהילה העובדת 😊

print