פרשת וארא – מה בין ענווה לשמיעת קולו של האל בתוכי?

בפרשת וארא מבקש אלוהים ממשה לרדת למצרים ולתבוע מפרעה לשחרר את עם ישראל. שלש פעמים – פעם בפרשה הקודמת, ופעמיים בפרשה זו – עונה משה לאלוהים שאין ביכולתו לבצע את המשימה, על שום ערלת שפתיו.

יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר:  הֵן בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לֹא-שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. שמות ו’

התקשרותו של משה עם ההוויה האינסופית אינה נעשית דרך מילים קונקרטיות. ההוויה האינסופית מדברת בשפה שקשה להעבירה למילים של בני אדם; איך יעביר משה את דברי אלוהים לעם? באיזו שפה? שפתיו של משה  ערלות לגבי הדבר שאינו בר מלל.

איך מצמצמים את האינסוף ואת רצונו – למילים ועשייה אנושית?

הביוגרפיה של משה היא הביוגרפיה שלנו. כל אדם – לפני צאתו לדרך – אינו כשיר למסע אליו יועד והינו מבחינת ערל שפתיים. ובכל זאת, עליו להתחיל לפסוע בדרך וגם שחסרים לו עדיין הכלים,  לדוגמא – אם אינו אינטלקטואל, חריף, בעל חסד, בעל לב אוהב, בעל כוח נבואי ועוד – הציווי עליו הוא להתחיל וללכת.

חווית היסוד של כל אדם שאינו מלא בעצמו, הניצב אל מול דרכו, היא תחושה של חוסר יכולת; אך דווקא תחושה זו מכשירה אותו למסע. אם הוא מגיע למסע – ויהיה זה הורות, הוראה, היות איש צבא, פוליטיקאי, כלכלן, איש רוח ועוד – ללא החוויה הזו, הוא אינו כשיר למשימה.

אדם יהיר, בטוח בעצמו במובן השלילי, מבחינת: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. דברים ח’, יז,  לא ישמע את הקול האלוהי האינסופי בתוכו, ולא יוכל לתרגם אותו למילים ולעשייה אנושית, כנאמר: אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו תהילים קחז א’

אדם זה מגיע כאחד שברורה לו הצלחתו וכבר כבש את הדבר העתידי – מגיע כבר כמלא;  שם טמונים כישלונו וחוסר יכולתו להתפתח. מסיבה זו כל המורים הגדולים של כל האנושות מגיעים תמיד כביכול ככלי ריק, עניים, מחוסרי כל. ענווה, צניעות ויראה הן מידות הכרחיות להמשך האבולוציה.

ענווה היא ידיעת מקומי בבריאה; זוהי ידיעה מדויקת. הגאווה היא חריגה ממקומי. על משה נאמר שהיה העניו מכל אדם – כלומר, ידע את מקומו המדויק בבריאה. ידיעת הגבול והסופיות  והכרת מגבלותיי, הן המהלך המעניק לי ולעשייתי ממד נצחי, משום שאני הולך עם ההוויה שלוב ידיים, כך שהיא ניכרת מכל מעשי. אם נענה לצו האלוהי ללכת לייעודנו, ונצא לדרך ככלי ריק – נקבל עזרה.

וְאָנֹכִי, אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְעִם-פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. שמות ד’ טו פרשת ושלח – המסע לארץ המובטחת

זוהי הפרשה הראשונה של קורות עם ישראל היוצא מרחם אמו – מצרים – אל אוויר העולם. יציאת מצרים היא המהלך המאפשר אינדיבידואציה. מה היא הצידה לדרך, המרכיבים, אותם צריך האדם, על מנת להפוך לישות עצמאית ?

נמנה כמה מהם:

יט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ:שמות יג

נזכור את השורש, ונישא אותו תמיד עמנו – מנין באנו לפני הלידה לתוך מצרים, לפני השעבוד. מקור כולנו מהרוח, ולשם נחזור לאחר המסע לאינדיבידואציה המתרחש על פני האדמה.

כא וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן, לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ, וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ, לְהָאִיר לָהֶם–לָלֶכֶת, יוֹמָם וָלָיְלָה.שמות יג

שני העמודים משולים לשני נרות השבת. אנו הולכים בעולם כמתוחמים בזמן שביעוני (שבת), ולא בזמן מתמטי (ספירה עשרונית). בעוד הספירה העשרונית היא ספירה ארצית, לוגית מתמטית, המתייחסת לאדמה ולחוקיה – קשור המספר שבע לחוקיות רוחנית. עלינו לזכור, שגם כאשר אנו על פני האדמה, בחיינו הארציים – מלפנינו ומאחורינו ההשגחה האלוהית. אנחנו בודדים רק למראית עין.

כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם שמות יד

קריעת ים סוף היא תמיד החוויה וההתנסות בדבר מה הנראה כבלתי אפשרי ונהפך לאפשרי – כתוצאה של השפע המגיע מלמעלה. עלינו לפתח בתוכנו אמונה ככוח נפשי, לא אמונה ערטילאית, אלא כזו השואבת את כוח מהאלוהות האינסופית, ופותחת שער כלפי העתיד.

כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם; שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט, וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו–כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ שמות טו

המר הוא ניסיון. הקושי, הכאב והסבל – הם שלבים בדרך ל –  אֲנִי יְהוָה, רֹפְאֶךָ. אם נסכים ליש, לקיים, לא נתמרמר, ונעשה הישר בעיני אלוהים (כלומר, נשאף לדעת את האמת על עצמנו, ולתקן את הצריך תיקון) –  וגם אם יראה המצב חסר תקווה, מייאש – תתהפך המציאות, כך שהמר יהפוך למתוק, מתוך הבנה עמוקה מאוד של המציאות והכרת הסיבה להיות הדברים כפי שהם.

וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה–וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם.שמות טו

אם נעמוד בניסיון האמונה – יתרחש מהלך שהעיקרון שלו הוא המספרים  12 ו – 70 . שוב, אין זה מימד עשרוני – אלא הספירה הנישמתית – האבולוציונית – התפתחותית, הקשורה לאינטואיציה ולמגע הנבואי. אנחנו נהפוך לאינדיבידואלים המחוברים לשפע ולחכמה האלוהית שתזרום דרכנו. זוהי הארץ המובטחת.

טו וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא–כִּי לֹא יָדְעוּ, מַה-הוּא; וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֲלֵהֶם, הוּא הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה. שמות טז

המן הוא העיקרון השמימי ממנו אנו ניזונים. כל אחד מאתנו צריך לברר לעצמו, מה הוא המזון ממנו הוא ניזון. הכמיהה שלנו למזון מסוים, פיזי או רוחני, תיצור בנו את מבנה הגוף-נפש המתאים, ותעצים אותו. לכל אחד מאתנו יש את המן שלו.

לסיכום: סוד הפרשה עוסק בפתיחת מגירת האמונה בנפש האדם, אמונה שמשמעותה גישור וחיבור בין מצב יחסי למצב אולטימטיבי, וכן בין תפיסת היחסיות של התודעה בהווה לבין הפאן הנצחי, התהוות הנעה קדימה. כשהשפע, המזון והציר כלפי העתיד – זמינים.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *