כ"ז בטבת תשפ"ב, 31 בדצמבר 2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
הפרשה בה מתחילות מכות מצרים, אלוהים מתגלה בשם הוויה. הוא אומר שהוא יתגלה לא בשם שהוא התגלה לאבות, בשם אלוהים. תכף נראה מה ההבדל בין שני השמות.
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהילים נא יז)
גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה– נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח')
פרשת וארא
{ב} וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה: {ג} וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: {ד} וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: {ה} וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: {ו} לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: {ז} וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: {ח} וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה: {ט} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
במה ספר שמות עוסק? אמרנו שהוא עוסק בהתהוות של מערכת הנשמות המתוקנת. אם ספר בראשית היה הכנה, חיפוש, ברור. איזו מערכת יכולה לשאת את תכנית הבריאה, מטרת הבריאה, עדיין ביחידים. הברור נעשה ואנחנו יודעים שעד אברהם האנשים שהיו כמעט מתאימים, אבל לא התאימו, אברהם היה הראשון, אבל הוא לא יכל להוות שלמות, כי הוא מספירת החסד, ואנחנו צריכים בעצם להגיע לקו אמצעי, אז אברהם יצחק ויעקב, הם היו השורשים. ואפילו השבטים עצמם, הם שורשים ורק כשיש אומה אז יש לנו עכשיו מערכת נשמות מתוקנת. שזה הכלי שלתוכה הבורא יכול להתפשט.
אז השורשים הוכנו בעבור הצורה הזו, שבסופו של דבר נקראה ישראל, ישר אל, שזה כלי מתוקן. כלי של יושר, כלי של מוסר. זה לא הכלי של הטבע, כי הטבע הוא א-מוסרי, זה לא ענין של לא מוסרי, אלא לא מדובר על מוסר בטבע, והכלי שהוא כלי של יושר, הוא כלי שבעצם מכניס את האל טבע, את המוסר, ואת ההוויה , את שם הוויה י' K ו' K לתוך המערכת ככוח שמעל לטבע וגם ככלי שמביא את המוסר דרך עשרת הדברות.
בדר"כ עמים מתהווים כשיש להם טריטוריה. עם ישראל התהווה במדבר. זאת אומרת שהוא לא מתהווה על אדמתו, למעשה הוא התהווה בעירק, עם אברהם, אבל הוא מקבל את הזהות שלו דרך השליחות שלו. קודם הוא מקבל את השליחות ואחרי זה את המקום לממש את השליחות. זאת אומרת כדי להיכנס לארץ, לרצון הזה, לרצון הנכון, צריך הרבה הכנות. לא מקבלים קודם את הגשמי, קודם כל מכינים הכנות רוחניות. כי כל הגשמי נובע מהרוחני. מקום גשמי ניתן, או מתהווה, רק אחרי תהליך רוחני.
ומתי מתהווה התהליך הזה ואיפה? בעיקר בגלות. גם אצלנו, כשאנחנו נמצאים בגלות, כשאנחנו נמצאים רחוקים מהאלוהים, כשאנחנו מרגישים רחוקים, כשמרגישים בחשיכה, בגלות, כשידו של פרעה, אפשר להפוך אותיות, נאמר עליו פר רע או קשה עורף, זה הרצון לקבל. רצון לקבל לעצמי נקרא פרעה.
אז כשפרעה מכביד עלינו, כשהרצון לקבל מכביד עלינו, וכשהחיים מכבידים עלינו, זה הגלות שלנו, אנחנו מרגישים ניתוק מאלוהים, אנחנו מרגישים או שאין אלוהים או שאם יש אז זה כוח אדיש, או שזה כוח לא אדיש אבל מה פתאום יתעסק בנו הקטנים, או שהוא שכח אותנו. הקשת רחבה, של היחס שלנו או האי יחס שלנו לאלוהים והניתוק שלנו שם, בעצם מתהווה הכלי. כי מתוך הגלות, מתוך היאוש, מתוך הצער, אנחנו זועקים את הזעקה. בני ישראל זעקו את הזעקה ואומר הוויה למשה, "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מעבידים אותם במצרים" ובמקום הזה יש אפשרות של לידה חדשה. לכן מצרים נקראת הרחם של ישראל. האמא של ישראל. מצרים נקראת ערוות הארץ.
זאת אומרת שהמקום שממנו יש את הלידה, ולכן אסור גם לחזור למצרים, והשורש של עם ישראל זה בעצם מצרים. זה הרצון לקבל הכי גדול איך שמתוכו יוצאים כלים מטוהרים. הפרשה הזו מבהירה לנו איך אפשר לצאת.
וכל המכות למעשה שמתחילות כאן בפרשה הזו, 7 המכות הראשונות, 7 הספירות הראשונות, ו- 3 מכות בפרשה הבאה, כל המכות הם בעצם תשובה לטענות של הרצון לקבל. כי אם תראו יש המון מפגשים של משה עם פרעה שוב ושוב, ואנחנו שואלים את עצמנו לכאורה, הרי אלוהים יכל לתת מלכתחילה את מכת בכורות או מתלכחילה לתת כזו מכה שמשה לא יצטרך לבוא ולהתווכח כל פעם עם פרעה. אבל התהליך של המכות הוא תהליך של חניכה. לא רק למצרים אלא גם לעם ישראל שהיה עד למכות. והחניכה היא קודם כל מול הגאווה של פרעה. נראה את זה תכף, המכה הראשונה שהיא המכה על היאור.
ומה אומר פרעה? "לי יאורי ואני עשיתיהו". זה מה שפרעה אומר. מצרים היא הממלכה הכי גדולה שיש באותה תקופה. בעצם הכי פוריה. למעשה הגאולה היתה צריכה להיות גאולת מצרים. זה גם נקרא יציאת מצרים ולא יציאת ישראל. בעצם מצרים זה הכלים הכי גדולים של הקבלה. זה הניצוצות הכי הכי גדולים, ניצוצות החכמה של הספירה הכי גבוהה שנפלו בשבירת הכלים.
זאת אומרת, אם כבר גאולה, אז למה לא גאולת מצרים? למה גאולה של עם ישראל? אבל הפרשה מראה לנו, התנ"ך מראה לנו, שהרצון לקבל הכי גדול לא יכול להיגאל באופן ישיר. זה רצון כל כך גדול, שלא רוצים לותר עליו, מצרים לא רוצה לותר על השלטון שלה. גם אצלנו, בתוכנו, הרצון לקבל, שזה לא כפשוטו רק רצון לקבל לעצמו, רצון לקבל זה כל השקפת העולם הארצית שלנו, היא לא רוצה לותר להשקפה הרוחנית.
נראה בהמשך איך פרעה נלחם, הוא אומר, מי זה העם הקטן הזה? הוא גם אומר מי הוויה אשר אשמע בקולו, גם הטענה שלו, לא יכול שעם כזה, עם של עבדים, – שכבר נעשו עבדים בתוכם לא רק עבדים בפיזי, אלא עבדות של הנפש – הוא זה שאלוהים מתכוון אליהם לתת דרכם את הגאולה. זה לא יכול להיות. לפרעה היו כוחות מאוד גדולים. כל הכוחות שאפשר למצוא אותם במסגרת הטבע. כל הכוחות שהיום אנחנו נקרא להם תקשור, והילות וכישוף ומאגיה. כל הכוחות האלה שהם בתוך הטבע, היו ברשותו של פרעה וגם של החרטומים שלו. הם היו מכשפים גדולים. ומה פתאום שהוא יוותר על כוח עבודה כזה, וגם במהלך המכות הוא מתחיל להבין את הברכה שיש בעם ישראל, ומה פתאום שהרצון לקבל שבנו, יוותר על הכוחות האלה לטובת, למשל, עכשיו לשבת ולשמוע פרשת השבוע. למה לא ללכת עכשו, בבוקר לארומה?
סוף כל סוף יש לנו זמן – יום שישי, שבוע שלם עבדנו – למה לא ללכת ולתת לרצון לקבל את מה שהוא רוצה. יש מאבק מאוד מאוד גדול. הרצון לקבל גם לא מבין, במיוחד הרצון לקבל שהוא מצרים, שיש לו ה-כל. וגם כוחות מאוד גדולים. מה פתאום אני צריך לוותר לצורת עבודה שהיא בעצם אומרת, שכל הרצון לקבל הוא רתום להשפעה.
זאת אומרת המאבק שם גם בתוך ההיסטוריה, גם בתוך הספירות הרוחניות, מבנה הבריאה, גם בתוך האדם עצמו, המאבק בין הרצון לקבל לרצון להשפיע, כלומר הרתימה של הרצון לקבל לכוח גבוה, לכוח בלתי נראה, לכוח שעד עכשיו גם לא היה מורגש לפרעה, המאבק הוא מאוד מאוד גדול.
וכל מכה מרככת את העמדה של הרצון לקבל. מראה לרצון לקבל בעצם שלא הוא השליט של האומה.
משתתף: כשקראתי את הפרשה, עלה לי פתאום שכל עניין המכות, יש לו בעצם שני צדדים. צד אחד זה באמת להראות לבני ישראל את הנפלאות ושהם יכירו בעצם את שם ה' אבל לא פחות ואפילו יותר, זה פעם ראשונה שאני קורא, זו היתה בעצם הזדמנות לחזרה בתשובה של פרעה ושל יצחק. דיברת על תהליך החניכה, וזה מדהים. מה שלא הבנתי בקונפליקט במחשבה הזו עם עצמי, אם יש פה תהליך חניכה לפרעה ולמצרים, על מנת שיהיה לו אפשרות לחזור בתשובה, מדוע בעצם לא נתן לפרעה הזדמנות להתהפך בתוך עצמו ולעבור את כל התהליך הזה ומדוע הוא הקשה את ליבו?
אורנה: אתה צודק, העניין של הקשה את ליבו זה מאוד מטריד. יש לזה כל מיני פרשנויות. נענה עליה בהמשך. כל מה שאני יכולה להגיד בינתיים, זה לא תשובה ישירה לשאלתך, שאנחנו רואים שהחרטומים שלו כן הבינו את זה. הם הבינו אחרי המכות, הם הבינו. הם אמרו לו, מצרים אבדה. והוא לא רצה לשחרר. הוא לא רצה לוותר על כוח.
ל"היקשה את ליבו", יש לפחות שתי פרשנויות, אחת, זה נתן לו אפשרות של חרות.
מה זאת אומרת? כי אחרי המכה הראשונה, כל בן אדם רגיל היה אומר, סליחה לכו. לכו מכאן. כל מצרים, כל מקור החיות של המצרים, כל היאור. בעצם כל היאור זה פרעה. פרעה שולט על היאור. אז כל היאור עכשיו הפך לדם. במקום מים, שזה חסדים, זה הפך לדם. אז כל אחד אחר היה כבר משחרר את ישראל, אם לא אחרי המכה הראשונה, אחרי המכה השניה.
אבל פרעה היה צריך להקשות את ליבו דוקא כדי לתת לו אפשרות של חרות כי אם לא היה מקשה את ליבו, זה מובן מאליו שהוא היה מוותר. זה צורה פרשנית אחת.
צורת פרשנית שניה, זה לקחת את המילה הקשה את ליבו, מהמילה קושיה. זאת אומרת כל מכה ענתה על קושיה אפשרית לרצון לקבל.
משתתף: זה גם חיזק את ליבו. בהתחלה כתוב הקשה, ואח"כ חיזק.
אורנה: אז הנה אתה נותן פרשנות נוספת. חיזק את ליבו. נכון מאוד.
אורנה: אני דווקא נוטה לקבל את הפרשנות הראשונה, שדווקא להקשות את ליבו, זה אומר, אני נותן לו יותר חרות. כי ברגיל, בן אדם רגיל, היה נכנע מהר, זה כפייה. המכות זה כפייה. אני כופה עליך מכה, אתה לא יכול להגיד לא. אבל אם אני נותן לך כוח מחזק את ליבך, יש לך עוד אפשרות של בחירה. קשה אבל יש לך אפשרות של בחירה. ואם אני מנחית עליך מכת מוות, מלכתחילה, אז זה לא נותן לך אפשרות של בחירה, אתה פשוט נכנע לא מתוך הבנה.
משתתפת: אמרת משהו על מצרים שהיא רחם. הרגיש לי כאילו שזה חלק מההכנה זה המכות. שעם ישראל יוכל להיות מוכן לצאת לדרך הוא יקבל אמונה, אז כאילו פה הוא היה חייב להקשות את ליבו כדי להיות הרחם.
אורנה: כדי שהם יהיו עדים לכל המכות האלה.
משתתפת: כדי שהם יחזקו את האמונה שלהם בכלל. ההקבלה לרחם היה יפה בעיני.
אורנה: תחשבי על מצרים, זה מיצרים, זה תעלת לידה צרה ולא עוברים בקלות דרך תעלת הלידה. לא היה אז קיסרי.
משתתפת: גם האמא סובלת במהלך הלידה.
אורנה: נכון מאוד, מצרים סבלה.
אורנה: זה נקרא "יציאת מצרים" בכלל לא "יציאת ישראל". זאת אומרת, היציאה לחופשי של הרצון לקבל בסופו של דבר זה צריך להיות היציאה. לא הרצון להשפיע. הרצון להשפיע אין בעיה איתו. הבעיה היא עם הרצון לקבל.
משתתף: קראתי פרשנות שבעיני היתה מדהימה. שהשם משה זה לא כי משו אותו מהיאור, זה דרך אלוהים משה משה MASHA)) את עם ישראל ממצרים, משו את עם ישראל ממצרים.
אורנה: מקסים וגם אם כבר מדברים על משה, אם תהפוך את האותיות מה יוצא לנו? השם.
אז מה הבורא אומר למשה? הוא אומר {ג} וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם:
מי זה אל שדי? אל שדי "זה שאמר לעולמו די". זה הגבולות. זאת למעשה מלכות. בכלי הזה שמגביל את העולם, לא בכלי השפע שמתפשט, אלא בכלי שמגביל את העולם בשם הזה, אני התגליתי לאבות. אבל בשם הוויה, בשם המפורש, לא נגליתי להם ועכשיו אני כן הולך דרך המכות שהם מעל לטבע, כלומר, אני נגליתי להם בכוח של הטבע, בכוח אלוהים. אבל אני לא נגליתי להם בכוח שמעל לטבע, וזה הכוח שאני הולך להתגלות דרכו לישראל.
מתי היתה ההתגלות לישראל? המכות זה היה התגלות מצרים. זאת אומרת בפעם הראשונה שיש התגלות של הוויה בעולם, זה למצרים. נכון שישראל עמדו שם כעדים, אבל מצרים חוו את זה. שם הוויה התגלה בהתחלה דרך המכות. דרך החושך. ככה התגלה. גם שם הוויה מתגלה במהלך ההיסטוריה דרך המכות. קודם כל דרך המכות אבל כל עם ישראל, מתי שם הוויה התגלה לכל עם ישראל ביחד? התגלות לעם שלם?
במעמד הר סיני.
אורנה: נכון. בהר סיני היתה התקדשות קולקטיבית. כולם עברו חניכה. כל מה שיחידים עוברים במהלך ההיסטוריה, עד היום, עם שלם עבר. שזה לא היה אף פעם בהיסטוריה מאז ועד אז.
וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:
אז מה אמרנו מגוריהם. מאיזה מילה? גֵּר.
אורנה: גם גר. אשר גרו בה זה גר. יעקב עדיין הרגיש גֵּר. מגוריהם זה גם הפחד. מגור. ואז הוא אומר: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. זאת אומרת כשהוויה מתגלה אל האדם הוא מתגלה אליו כשהוא שומע את הנאקה. עד שאין זעקה מעומק הלב לבני ישראל ולכל אחד ואחד מאיתנו, בעצם אין התגלות.
אנחנו צריכים כל כך לזעוק מעומק הלב, לרצות את העזרה של הבורא, ואז יש לנו התגלות. אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: פתאום הוא 'נזכר' בברית. לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה הצרוף של "אני הוויה", זה הצרוף של כלי ואור. זה הצרוף של ייחוד , יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, הקדוש ברוך הוא והשכינה שלו. ייחוד של הנברא שזה אנחנו, עם האור האלוהי שזה הבורא.
אז עכשיו הוא הולך להתגלות בשם הזה ואז יש ארבע צורות של הוצאה ממצרים, לא אתעכב עליהם: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי ולקחתי". לא אתעכב כרגע כי יש הרבה דברים אחרים שאני רוצה להתעכב עליהם .
וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ זאת אומרת מה ההבטחה? ההבטחה אני הוויה. ואז משה מדבר אל בני ישראל ומה נאמר לנו? בפסוק ט'
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
אורנה: אז מה זה קוצר רוח ועבודה קשה? קודם כל מה זה עבודה קשה? נתחיל עם זה. איזה עבודה קשה?
משתתף: זה לא שכאילו לא היתה להם סבלנות לשמוע אותו, לא היה להם את הכלי הזה בכלל ברמה הרוחית להקשיב לדברים. והעבודה הקשה היא בעצם איזשהו סוג של ארציות.
אורנה: יוצא מן הכלל. קלעת לדעת גדולים. העבודה, לא מדברים על עבודה בפרך שזה הענף הגשמי כמובן אלא העבודה שהם בעצם היו צריכים להיגאל ממנה. אחרי זה נראה שנאמר שהבורא מחלץ אותם מהעבודה של מצרים. זאת אומרת מהרצון לקבל הכי גדול. זה העבודה הקשה.
העבודה הקשה זה השכחה המוחלטת של המקור שלהם, של השורש שלהם, של השליחות שלהם, והם בעצם עושים את עבודת מצרים והיא קשה. אח"כ נראה שפתאום הוא מזכיר את כל השמות. כל השמות שלא הזכיר בפרשת שמות פתאום יש תזכורת שלהם, למה? כי זה התזכורת של מי הם. עכשיו מזכירים להם, אחרי שכבר כמעט נאמר עליהם שהם היו ב- 49 שערי טומאה, זאת אומרת שהיה חייב להוציא אותם אחרי 210 שנה ולא אחרי 400, אוטוטו היו נופלים לשער ה- 50. שער ה-50 זה שער השכחה. שער השכחה זה השער שמנתק אותנו מהמקור שלנו, שזה קורה במאה ה- 21. שכחה מוחלטת וניסיון לחבר את הזהות שלנו לארציות, לטכנולוגיה, למוות, למה שהוא חולף. זו הסכנה שהיתה אז וזו הסכנה שישנה היום, של שכחה מוחלטת של הישות הרוחנית שלנו. אמירה ברורה שאנחנו תוצאה של אבולוציה ארצית וניסיון להאריך את חיינו על פני האדמה, למצוא חיי אלמוות בעזרת הטכנולוגיה ואז מנתקים את הנשמה שלנו מחי החיים, ומנתקים אותנו מהאפשרות של האבולוציה. זה לא יקרה כי יש הבטחה שזה לא יקרה, אבל יהיה ניסיון כזה ויש ניסיון כזה ותהיה מלחמה איומה. מלחמת גוג ומגוג ובני ישראל יצאו ממש בדקה האחרונה.
נאמר להם, להיחפז, להזדרז. ממש בדקה האחרונה לפני החשכה המוחלטת של התודעה שעמדה ליפול עליהם.
ואז הוא אומר לו, בוא אל פרעה. מה יכל היה להגיד לו? פס' יא' במקום, בוא אל פרעה.
משתתפת: לך.
אורנה: לך את פרעה. נכון. מה ההבדל בין בוא ולך?
משתתפת: בוא ונלך ביחד.
אורנה: נכון מאוד. בוא זה נלך ביחד. אל הרצון לקבל , אל האגואיזם המוחלט. אל הרצון שהכל יהיה בדרך שלי ואיך שאני מבינה ובשבילי אי אפשר ללכת לבד. אם אני לא רותמת את הכוח האלוהי שהוא הוויה לעזרתי, אין לי סיכוי.
כמה פעמים רציתי להפסיק לעשן? לא אני. מישהו. כמה פעמים רציתי להתייחס יפה למישהו? כמה פעמים אמרתי שאני רוצה להשתנות? כמה פעמים אני שומעת מתלמידים ויועצים, עוד פעם הדבר הזה, חשבתי שנפטרתי מזה. אפילו אם הוויה לא בא איתנו למצרים, למקום הצר הזה, למקום של התודעה הארצית, למקום של הפחדים, למקום של מה שאתם לא רוצים, אין סיכוי. לכן אחד הדברים ששואלים בהתחלה מה לעשות, אז אני אומרת, להתפלל. זה כוח עבודה כל כך חזק. אז אם אתה לא רוצה להתפלל תפילות מהתנ"ך או משטיינר אז תבקש תפילה. אבל התפילה תמיד צריכה להיות בוא איתי. אני לבד לא יכול. בוודאי שאני לא יכול. אני הרי מוגדרת דרכך. האני הגבוה שלי זה אתה. אני צריכה אותך. אני לא יכולה להגדיר את עצמי דרך עצמי. זה הרצון לקבל, זה פרעה. "לי יאורי ואני עשיתיהו."
אם אני מגדירה את עצמי דרך הרצון לקבל אז אני לא יכולה להתמודד עם מצרים. רוצים לתת דוגמא?
משתתפת: שוב מתקשר לי לרחם כי חייב להיות שם משהו גבוה בלידה הזאת, בחושך הזה. אתה חייב שיהיה איתך את ההוויה הזו, לקרוא לה לבוא איתך כשאתה במקומות הצרים, בלידה הזאת.
אורנה: נכון מאוד. כל לידה זה נס.
משתתפת: זה הזכיר לי בדיוק העניין של הלידה, כאילו איזושהי תחושה שהיתה לי פעם, בעבודה על העניין של הלידה שלא היה מי שעזר לי. אבל זו אשליה. זה לא יכול להיות, נכון? גם אם לא הרגשתי, היה מי שעזר שם.
אורנה: אם את לא הרגשת, זה סימן שהכלי שלנו הוא עוד אטום לאור, זה לא אומר שהאור לא שם. אני לא מרגישה את האור. זה כמו שאנחנו עכשיו לומדים פרשת השבוע, והחתולה של הבת שלי, שהיא במקרה נכנסה לכאן, היא יכולה להיות באותו מקום, אבל היא לא מרגישה את האור הזה, כי התודעה שלה היא תודעה אחרת.
הוויה נמצא איתנו כל רגע ורגע. ואיך אני יודעת את זה? הוויה זה אינסוף. אינסוף הוא נמצא בכל גרגר וגרגר של הבריאה, בכל זמן וזמן. יש לו אינסוף יכולות והוא לא מוגבל בשום דבר. כל השאלה זה לא לרדוף אחרי האור. כל השאלה של עם ישראל זה להכין את הכלי המתאים. עם ישראל, זאת אומרת כל מי ששייך לזרם הזה. האור נמצא. אני לא צריכה לקרוא לו. אני לא צריכה לרדוף אחריו. כל הניו אייג' זה אשליה. לרדוף אחריו. אפרופו, חוויה מאתמול בערב. באה אלי אחת התלמידות, חמודה מאוד, אומרת לי אורנה, אני למדתי, לא יודעת איפה למדה בהרדוף אולי, וכל הזמן דיברו על אהבה, למה את לא אומרת את המילה אהבה?
אמרתי לה, את יודעת מה זה אהבה? אהבה זה הבורא. הוא היחיד שאפשר לקרוא לו אהבה. אני לא יכולה להגיד את המילה אהבה בזילות כזאת. אבל אמרתי, מה שעשינו כאן היום זה אהבה או לא אהבה? אני לא אגיד את המילה אהבה. אני לא יכולה להעלות את המילה על דל שפתיי. אני יותר ויותר מגלה שאני לא אוהבת. אני מגלה שאפילו מה שחשבתי שאני אוהבת את היקרים ביותר, אז אני אוהבת את העובדה שאני שלהם. הם שלי, אני שלהם והם הפכו אותי… אהבה זה משהו אחר לגמרי.
אהבה נמצאת כל הזמן לא צריך לדבר עליה, ולא צריך לרדוף אחריה. צריך להכין כלי. הכלי זה להיות דומה לאהבה. אהבה זה השפעה אינסופית. אם אני רוצה להרגיש אותה, לדבוק בה, אני צריכה השוואת צורה. אני צריכה לדעת שאני רוצה לקבל את כל האור שבעולם, אבל בשביל לתת לך. לתת לך ואת בשביל לתת למי שאת רוצה. העונג שלי יהיה מהשפעה.
אז אני יכולה אולי לדבר על המילה אהבה. אני לא ממש חושבת שדיברתי על המילה אהבה באופן כזה אף פעם מאז שאני זוכרת את עצמי מלמדת. זו מילה שהיא שחוקה וחבל.
אמרנו, שכדי ללכת למצרים, אני צריכה את ההזמנה של הבורא אלי ואת ההזמנה שלי אל הבורא. זאת אומרת מה זה ההזמנה שלי לבורא? אני מזמינה את הבורא, זאת אומרת שהבורא כבר הזמין אותי. כשאני מתפללת זה אומר שהבורא נתן לי את האפשרות להתפלל. כי יש המון אנשים שלא מתפללים כולל אני אתמול. אז אתמול לא קיבלתי את האפשרות להתפלל .
זאת אומרת שהבורא רצה שאני אעבור את החוויה הזאת. הבנתם מה אמרתי?
משתתף: היית צריכה להיזכר.
אורנה: כשאני קוראת לאלוהים, הוא קרא לי קודם. איך זה נאמר בתורה? הָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה (ישעיהו סה כד) זאת אומרת שאם אתמול, שכחתי להתפלל, זאת אומרת שלא נקראתי להתפלל. זאת אומרת שמה שקרה לי הוא נכון ועכשו אני צריכה לחשוב למה זה קרה. לא למה שכחתי להתפלל אלא בעבור מה זה קרה?
משתתפת: ואם אני מרגישה, שהוא קורא לי להתפלל אבל בזמן התפילה, אני מרגישה שאני לא יודעת להתפלל.
אורנה: אז תקחי תפילות של אנשים שידעו. קחי, תפתחי את הסידור, תפתחי תהילים, ותקחי משם.
משתתפת: אני עושה את זה. ואם אני מרגישה עדיין שאני כאילו שיש שם משהו שלא יודע להתפלל.
אורנה: אז זה סימן שהבורא עוד לא פתח לך.
משתתפת: אבל הוא קרא לי.
אורנה: אני לא אומרת שהוא לא קרא לך, הוא לא פתח לך. אז תמשיכי ותמשיכי עד שיפתחו לך. זה שאינו יודע לשאול, "את פתח לו". אז יפתחו לך ותגידי את המילים, מי שאמר את המילים בספר תהילים זה בן אדם מקודש. שהיה לו קשר ישיר עם הבורא. אז תגידי, למה שאת מתחברת, לא לכל דבר, וייפתח לך. הבורא גם יודע שאת לא מרגישה. את חושבת שהוא לא יודע את זה? הוא יודע הכל. אבל את צריכה לעשות השתדלות.
משתתפת: התפילה היא בעצם, מה שאני למדתי על עצמי, בזכות ההתמכרות שלי לקניות, זה כשאנחנו מתפללים מהריכוז העצמי, בבקשה תעשה לי, תתן לי, תביא לי, תעזור לי, משהו בחיבור לכוח העליון, לכוח ההוויה, הוא לא באמת היה מחובר. וכשהתחלתי להתפלל תעשה בי כרצונך, ואני מתפללת כדי לשרת אותך, או לעשות כרצונך, אז היה לי איזשהו חיבור מאוד טהור. הנחתי לריכוז העצמי, הנחתי לאגו, תעשה לי, תביא לי , התפללתי לבורא עולם. אני הקטנה. בספר תהלים זה מאוד יפה, שדוד אמר, אני המלך, יש לי ממון, יש לי יועצים, יש לי כל כך הרבה, אבל כשאני בא להתפלל אליך, תתייחס אלי כאני הקטן, עני מרוד, כי אין לי שום דבר מלבד זה שאתה תשמע את התפילה שלי.
אורנה: אז הנה גל, יש לך תשובה מהמשתתפת, זה נקרא תפילה לעני. תפילה של דוד המלך, זה תפילה שנענית קודם כל. גם ביום כיפור, השער הזה לא נסגר, כשכל השערים כבר ננעלים.
משתתפת: רציתי לשאול, זה שמצרים, פרעה, עברו את כל התהליך הזה, אז זה גם עשה בהם משהו והעלה אותם, העביר אותם חניכה גם?
אורנה: זה היה צריך להעביר אותם חניכה. לו זה היה מעביר אותם חניכה, הם היו הכלי שמקבל את האור. אבל הם לא. הם יצטרפו לישראל בגמר תיקון. זאת אומרת נגיד ככה, הרצון לקבל הכי גדול בעולמות, שזה מלכות דאינסוף, שיצאה מאינסוף וצמצמה את עצמה, היא נאסרה מקבל של אור. נאסר עליה לקבל אור. זאת אומרת הכלי הזה נפסל עד גמר תיקון. אז הכלי של מצרים, באופן שמצרים נשארה, של רצון לקבל בעל מנת לקבל, נפסל מקבלת תיקון. התיקון הוא דרך הכלי של ישראל. ואחרי שיעברו תיקון דרך הכלי של ישראל, כל אומות העולם שבתוכנו, כל הרצונות לקבל שבתוכנו, יגאלו.
משתתפת: במצרים יש את המילה צירים. כל הקושי.
אורנה: נכון, צירי לידה. זה Mind blowing. כל פעם מתגלה לנו עוד ועוד רובד של עומק בשפת הקודש. ושפת הקודש, עברית, זה לא השפה שנברא העולם, זה ענף של שורש. זאת אומרת איך שאנחנו מכירים את שפת הקודש, זה ההתממשות של השפה האלוהית, שאין לנו מושג מהי, היא בטח לא במילים רגילות של בריאת העולם. אבל זה הכי קרוב לשפת הקודש.
אז אנחנו רואים שפרעה נאבק בהתגלות. הוא אומר, מי הוויה אשר אשמע בקולו? מי זה השם של בינה? ופרעה לא מכיר את הכוח הזה. הוא מתחיל להכיר אותו עם המכות. הוא לא מכיר את הכוח הזה. כי הכוח הזה עוד לא נודע בעולם. נודע זה אומר, לא שהוא לא פעל אבל לא נעשה זיווג. נודע זה דעת. דעת זה זיווג. הכלי עוד לא חווה במודעות את הכוח הזה. ולכן באמת הוא צריך לעבור חניכה וגם בני ישראל. פרעה יש לו איזשהם רגעים שהוא מודה. הוא אומר, אתם הצודקים, או הוויה צודק, ואנחנו הרשעים. רשע זה רצון לקבל לעצמו. פתאום יש לו הכרה אבל הוא לא מצליח.
משתתף: גם כמעט והוא אומר – הפעם. זה תפס אותי מה שאת אומרת. בפס' כז', הלכתי לפרשת שמות ה', פרעה לא מכיר את שם ה', זה מה שאמרת, לא ידעתי. ופה פעם ראשונה בט' בפרשת וארא, פס' כז' הוא אומר – הפעם, הוא מודה בחטא. הוא אומר ה' צדיק, אני ועמי הרשעים אבל הוא אומר הפעם. {כז} וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים:
משתתף: לא הבנתי מה היתה פה התובנה?
משתתף: היית מצפה שאחרי כל המכות האלה בשלב החניכה, זה ישב לו ברמת ההבנה, התודעה. אבל גם אחרי כל הדברים האלה, הוא עדיין… זה נמצא על פני השטח, אני מודה חטאתי הפעם, זאת אומרת, אין לו איזשוהי חזרה בתשובה אמיתית וכנה. אז הוא לא מבין בעצם מה הוא עשה – הפעם…
אורנה: נכון מאוד. רק שהמכות האלה יפסיקו.
משתתפת: זה רק מראה על החרות שלו אמרת מקודם. שהוא בוחר עוד פעם לא.
אורנה: בדיוק, וזה מתקשר ל-והקשה את ליבו. כי לולא זה הוא היה כבר מזמן מזמן מוותר ולא היה שם שום חרות. כשמכים אותנו בצורה כזאת נוראית, שום חרות אנחנו לא חווים. יש התקדמות בכניעה שלו.
משתתפת: אבל זה לא ה' הקשה את ליבו?
אורנה: זה שה' הקשה את ליבו זה אומר שהוא נתן לו חרות. חרות להתנגד. אבל פרעה, הוא שליט העולם. תחשבו על העולם של פעם. מצרים היתה מרכז העולם. כולם היו עבדים שלה.
משתתף: הוא גם חונך לזה, שהוא אלוהים.
אורנה: הוא חונך שהוא אלוהים. תראו במוזיאונים את כל הפרעונים, הם היו אלוהים. הם היו באמת רוחות מאוד מתקדמות שהתגשמו בגוף שונה מהמוני העם. גם שטיינר מדבר על זה, והם באמת היו כמו הנפילים שהיו בארץ. כמו בני האלוהים שהתגשמו בתוך גופים של בני אדם. ברור לו שהעם הנבחר זה העם שלו מפני שהעם לו קיבל את כל החכמה. פרעה קיבל את כל החכמה. יש מבנים במצרים שאף אחד לא יודע עד היום איך בנו אותם. והיה להם כוחות כישוף גם. זאת אומרת, כוחות שהם בחלק הנסתר של הטבע, לא כוחות מעל לטבע.
מי בכלל החשיב את עם העבדים הקטן הזה, שהלך ונעלם ונטמע ושכח את הזהות שלו, כמו שקרה לאורך ההיסטוריה של עם ישראל כל הזמן ואז כל פעם כדי שהם יזכרו מעמידים להם פרעה כזה, או המן כזה. זה לא היה הגיוני.
יותר מזה, גם משה לא האמין בזה. אנחנו רואים, משה הוא דמות מתפתחת. משה זה ארכיטיפ של כולנו. הוא לא מאמין. לא שהוא לא מאמין בהוויה, הוא לא מאמין בעם הזה. הוא לא מאמין שהעם העלוב הזה יוכל לשאת את הבשורה הכל כך גדולה לכל אומות העולם.
אבל עצם העובדה שפרעה השתמש בחכמה לטובת עצמו, פסלה אותו מלהיות כלי לטובת הבניה הארצית, לטובת הניתוק שלו מההוויה. וזה גם אנחנו. בטח שבמאה ה-21 עם כל השפע, הרי כל מה שיורד כשפע חומרי זה שפע אלוהי. זה שיש לכולנו מה לאכול, ואנחנו מזמינים מאמזון ומגיע אלינו המגפיים שרצינו (שלא הגיעו אלי דרך אגב..) , בשניה כל כוחות האלה הם כוחות רוחניים שאנחנו לוקחים לעצמנו. זה אומר שאנחנו – לא באופן גורף – אבל אומר שהאנושות כמו שהיא, שהרצון לקבל בשביל עצמך, היא לא כלי ראוי לכן היא צריכה לקבל מכות. אז קיבלה עכשיו קורונה, מה זה קורונה לעומת מכות מצרים, בקטנה.
אבל זה אזהרה. אז לכן החניכה של עם ישראל היא חניכה להיות המובילים של התיקון אבל אין להם כלים גדולים כאלה של רצון לקבל, אז מה נאמר בפרשה הבאה? מאיפה הם יקחו את הכלים? נראה שאת הכלים הם לוקחים, הגדולים ביותר, הם ייקחו ממצרים כי הם יוצאים ברכוש גדול ובכלים.
זוכרים את זה מסיפורי התנך? לוקחים את כלי הכסף, את כלי הזהב. ולא רק זה, מצרים מוסרת להם את זה בשמחה רבה. שמות יב' פס' לה': {לה} וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת. {לו} וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם–וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם. וינצלו זה לא בדיוק המילה של וינצלו אבל את הכלים הגדולים, את הרצון לקבל הגדול ביותר, לוקחים מהמקום שהוא נמצא שם. לבני ישראל אין את זה. יש להם כלים קטנים.
זאת אומרת, שבסופו של דבר, מה אומרים לנו כאן? אומרים לנו: רצון לקבל על מנת לקבל, התשוקות הכי גדולות שלנו, לא אמורות להתבטל. הם אמורות לעבור הטמרה. באותה תשוקה שרציתי להיות המנהלת של אסיה והפסיפיק, מנהלת המחשוב שם, באותה תשוקה אני עובדת את אלוהים.
זאת אומרת הכלים הגדולים עוברים הטמרה. אנחנו לא מבטלים אותם. וזה מאוד מאוד חשוב להבין. שהרצון הגדול הוא הכלי הנחשק. זה מלכות דמלכות. הוא הכלי האולטימטיבי והוא הכלי היחיד בעצם. אנחנו לא מבטלים. מלכות דה מלכות היא לא מקבלת אור עד גמר תיקון. אבל אז היא תקבל את כל האורות בעולם. לכן את הכלים הכי גדולים אנחנו צריכים לקחת מהתשוקות הכי גדולות שלנו. כל אחד מהתשוקות הכי גדולות שלנו, "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". אם יש לנו תשוקות גדולות, זה לא אומר שאנחנו פסולים לעבודה, ההיפך הוא הנכון. באותה תשוקה אנחנו נעשה את העבודה הרוחנית. לכן את הכלים הגדולים צריך לקחת ממצרים.
משתתפת: אם אני מקבילה את זה לאנתרופוסופיה, זה כאילו הם לקחו את כוחות החיים של מצרים בשביל….
אורנה: חכמה, אורות חכמה, זה אורות חיים. את כל החיות הם לקחו ממצרים. מצרים התייבשה. אני רוצה להגיד עוד דבר, כל מקום שהיהודים עוזבים אותו, מתייבש, לאורך כל ההיסטוריה.
משתתפת: זה גם מה שילד לוקח מאמא שלו, את כוחות החיים.
אורנה: אז הם לקחו את כל הכלים האלה כדי לעשות להם תיקון. ואלה הניצוצות הכלי גדולים שנפלו לקליפות הכי גדולות והיום בזמן שלנו, זה הקליפות הכי גדולות שהיו כי זה גמר תיקון. אנחנו רואים את הקליפות, אנחנו רואים את הקלות הבלתי נסבלת של ההשחטה, כמה בקלות אפשר להשחיט. ובגלל זה אנחנו דור אחרון, גם יש לנו כוחות גדולים. והכוחות הגדולים שלנו זה גם בהתאגדות שלנו. כי בעבר היה צריך לגאול ניצוצות יותר קטנים ועם אחיזה של קליפות פחות גדולה, אז היה מספיק יחידי סגולה. לאורך כל הדורות, אחד בעשרה דורות, שבעצם בזכותו כל האנושות המשיכה, אבל היום זה כבר לא מספיק. בעל הסולם אומר, זה כמו להעביר בנין, צריך לפרק אותו לאבנים ולתת לכל בן אדם אבן. אנחנו כל אחד מאיתנו מעביר אבן, משום שאת הבנין הגדול אנחנו לא יכולים להעביר לבד.
ככה בעצם התיקון האישי שלנו קשור בתיקון הכללי. כי לבד אנחנו לא יכולים לעשות. לאף אחד מאיתנו אין כוח וגם אם היינו בדרגה של בעל הסולם, לא היה לנו כוח כי גם לו לא היה כוח. או שטיינר. מסביב שטיינר התאגדו הרבה אנשים, מסביב בעל הסולם התאגדו כמה תלמידים, אבל הפרי של בעל הסולם בא עכשיו, ורק ככה אפשר לעשות. זה נקרא גמר תיקון, שהתיקון של הרצון לקבל הכי גדול בעולמות, אפשר להגיד האגואיזם המושלם.
אנחנו לקראת סיום. את כל המכות כבר ניגע בשנה הבאה מן הסתם.
משתתפת: חשבתי על זה שגם יוסף כשהוא שלח אותם לישראל הוא שלח אותם עם הרבה שמלות והרבה כלים וגם על משה שהוא היה חייב להתחנך במצרים ובארמון פרעה, אם הוא היה מתחנך כעבד הוא לא יכול היה למלא את התפקיד שלו.
אורנה: לגמרי. באופן מוחלט הוא היה חייב להתחנך על ערש התרבות המצרית, זה האמא שלו. בתיה היא האמא שלו. אחרי 3 שנים ראשונות הוא עבר לבתיה, בת פרעה.
משתתפת: אני מאוד מתחברת למה שאמרת עכשיו שבעל הסולם אמר שכמו בנין שאנחנו, שצריך הרבה כדי להתקדם ולהתפתח ולהעביר את הבשורה, אבל מעניין הוא אומר על הנושא של המשיח?
אורנה: משיח זה לא אדם. כלומר זה גם אדם כי הכל מתגשם בסופו של דבר עד התחנה האחרונה. משיח זה רמת תודעה. את יכולה היום להיות בדרגת משיח. בעל הסולם היה בדרגת משיח. הוא ראה את גמר תיקון. הוא ראה את הכל מהמקום של יצחק, של שרה שאמרה, מה שאנחנו אומרים באשת חייל: "ותשחק ליום אחרון". הוא ראה את כל המשחק הזה, הוא ראה את הכל בעיניים של הנצח לא במה שחולף. אז משיח זה דרגת תודעה. וגם יהיה משיח כנראה בן אדם.
אז גאולה אישית יכולה להיות. זאת אומרת, בעל הסולם באופן אישי הגיע לדרגה הכי גבוהה אבל זה לא מספיק וגם הרב קוק מן הסתם.
משתתפת: אולי לי יש בקשה. איך בהקבלה לפרשה, או כאילו להתכוונן לסופ"ש הזה? מה אנחנו יכולים לחזק אותנו בפרשה?
אורנה: שאלה טובה. כדאי לשמוע את ההקלטה של הפרשה יום אחרי, כי האנרגיה, התדר של הכוח של הפרשה הוא שייך לזמן שהפרשה חלה בה. את יכולה המון דברים לקחת מהפרשה. בואי תגידי את לעצמך, איזה בקשה מתנסחת לך בעקבות מה שלמדנו עכשיו?
משתתפת: זה לא משהו שונה ממה שבכללי אני חווה או מרגישה, רק רציתי אולי שאת תאירי את ההתכווננות הספציפית לפרשה הזאת אבל: ההסכמה להיות במכות האלה שאמורות לאפשר את ההתפתחות.
אורנה: זאת אומרת ההסכמה לראות את הוויה גם במכות.
משתתפת: בידיעה שזו הדרך להתפתח בתור עובר אם הקבלנו את כל הדבר הזה לרחם.
אורנה: קודם כל מכיון שביקשת את זה בהתכללות שלנו, אז יש לזה כוח יותר גדול. ותלכי עם הבקשה הזו כל השבוע. תנסחי לך איזה משפט שלא תצטרכי כל פעם מחדש להמציא אותו, ותתחילי איתו את הבוקר, יש מי ששומע אותך.
משתתף: רציתי להגיד שכל הענין הזה של ההתכוונות המשותפת, של להעביר את האבנים ביחד, מתוך זה נולדה היוזמה להפגש גם בימי ראשון בבוקר , לא שאני יודע בדיוק איך זה יתהווה אבל הרעיון הוא באמת ליצור איזשהי התכוונות גם אישית וגם משותפת.
אורנה: מתחיל בראשון הקרוב. בהצלחה.
שבת שלום!