י״ח בתשרי ה׳תשפ״ג, 13.10.2022

לצפייה בהקלטת השיעור לחצו כאן.

 

תמלול השיעור:

"ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".

התפילה הזאת היא בעצם מבקשת מהעליון לכונן אותנו כדי שאנחנו נוכל לכונן אותו. ז"א להכין אותנו ככלי שנוכל להיות כן לזה שהוא יוכל לדור בתוכנו. אז הוא צריך להכין אותנו ואז אנחנו נוכל להכיל אותו בתוכנו. זאת התפילה.

בואו נתחיל לקרוא כמה פסוקים כמו תמיד. מי רוצה לקרוא לנו? דברים ל"ג.

משתתפת:

{א} וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ: {ב} וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ (אשדת) אֵשׁ דָּת לָמוֹ: {ג} אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ: {ד} תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב: {ה} וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:

אנחנו נדבר היום על תחילת הפרשה ועל סופה. אז אתם רואים שאנחנו לא מבינים את השפה הזאת, אנחנו צריכים ללמוד. זאת שפת הקודש, אנחנו צריכים ללמוד אותה.

"וזאת הברכה" זאת הפרשה שחותמת את התורה כולה. אומרים ש"הכל הולך אחר החתום". זאת אומרת, שהחתימה נותנת את הטון של כל מה שהיה עד עכשיו. והחתימה היא בברכה.

אם אתם זוכרים-זוכרות בפרשות הקודמות היו גם קללות קשות, שפרשנו את זה שזה לא בהכרח קללות אל תיאורי מצב שיכולים לקרות אם עם ישראל ישכח בעצם את מטרת קיומו. וישכח את שליחותו.

הפרשה הזאת היא חותמת בברכה. וברכה זה "הברכה". מה זה הברכה?

במקרה או לא במקרה החלטתי לשתול גפן בגינה של ביה"ס ויש לי מושג קלוש בשתילים, רק עכשיו מתחיל להיות לי. ומסתבר שכדי לשתול גפן צריך לקחת ענף גפן מגפן כבר בוגרת ולהבריך אותו בתוך האדמה אבל כאשר הוא עדיין קשור לגפן. ההברחה הזאת, זאת אומרת, שמטמינים אותו באדמה עד שהוא בעצמו משריש. והוא מתחדש לצורה חדשה עצמאית לגמרי ואז מנתקים אותו מהגפן האם.

כשאנחנו מדברים על ברכה כהברחה, אנחנו מדברים על ההסכמה שלנו להיטמן באדמה, ז"א להטמין את כל ישותנו ואת כל מה שאנחנו, את כל דעותינו, את כל חשיבותינו, את כל החשיבות העצמית שלנו, כל מה שאנחנו חושבים שנכון. להטמין את הישות הרגילה שלנו, המוכרת שלנו באדמה. את הרצון הרגיל שלנו, ע"מ להיוולד לרצון אחר, לרצון אלוהי. וזה לא קל.

רק לפני שעה וחצי דיברתי עם אחת מכן, ודיברנו על להבחין בין הרצון העצמי לרצון האלוהי. זה לא פשוט. וזה גם לא תמיד סותר. וזה גם לא תמיד אומר שאם יש לי רצון אלוהי אז הרצון העצמי שלי לא מתלכד עם זה. אבל זה לא פשוט. ובשביל זה אני צריכה קודם כל להטמין את עצמי באדמה. זאת אומרת לוותר, לוותר על הרצון שלי. ואחרי זה לבדוק אם זה מתאים או לא.

"וזאת הברכה" קוראת לנו, למעשה, לעשות את הפעולה הזאת שבתלמוד עשר ספירות אנחנו קוראים לה אור חוזר. וכל התורה בעצם עוסקת באופן שאנחנו יכולים להבריח את עצמנו. לכן רק מי שיכול להבריח את עצמו, להסכים במובן מסוים למות לעצמו ולהיוולד מחדש, רק הוא יכול לקבל תורה. רק מי שיכול לטמון את הרצון העצמי שלו באדמה ויכול לקבל צורה חדשה של רצון אלוהי.

אדמה היא גם השם של ספירת בינה – אדמה לעליון. על ספירת בינה אנחנו יודעים שהיא האלוהים שלנו, היא ההויה האלוהית שלנו.

ומי שגם לומד תלמוד עשר ספירות הוא יודע שבשלב מסוים הנברא האולטימטיבי, זה עוד לא היה אפילו נשמות, זה נקרא מלכות. אז הוא עמד לאבד את הקשר שלו עם האור. ואנחנו יכולים לדמיין לעצמינו איזה ייאוש גדול  יכול כל אחד מאיתנו להיתקף בו אם אנחנו מאבדים את הקשר שלנו עם האני העליון שלנו, עם הרוח.

ואז אותה בינה, אותה אמא, אותה אדמה, העלתה את אותה מלכות אליה ומלכות הסתתרה מאחוריה. זאת אומרת היא יכלה לקבל את האורות של אותה אמא, בחסות אותה אמא. וזה בעצם מה שמתבקש מאיתנו.

זה נכון שמלכות, כשהיא עולה לבינה, היא מוותרת על אורות גדולים יותר, אבל ממילא היא לא יכולה לקבל אותם. האורות הפוטנציאלים הגדולים שלה, הם צריכים להינתן לה בהדרגה.

משתתפת: הברחה זה קשור לברך? כמו כשגמל צריך להתכופף אז זה נקרא להבריך. וגם לרדת על הברכיים זה סוג של הנמכה, אז חשבתי שאולי יש קשר ביניהם.

יכול להיות, אני לא יודעת בוודאות את יכולה לבדוק את זה.

רק מי שיכול לטמון את הרצון שלו באדמה, בעצם במובן מסוים זה להעלות את הרצון שלו, כי אם הוא עולה לבינה אז הוא דומה לעליון, אז הרצון העצמי שלו מזדכך, מיטהר. ואז אפשר לקבל אורות.

ספר דברים הוא הספר האחרון, הוא נקרא משנה תורה. ספר בראשית הוא הספר הראשון. אנחנו מדברים על חמישה חומשי תורה. וכמו שאמרנו הוא חותם את התורה, ופה זה מאד יפה שביה"ס שלנו נקרא חותם. ו"שמני כחותם על ליבך".

והתורה נגמרת ב"לעיני כל ישראל", בספר דברים, בפרשה הזאת. אז האות האחרונה היא ל'. ומיד כשגומרים לקרוא את פרשת "וזאת הברכה", מתחילים מחדש את בראשית, זאת אומרת ה-ל' מתחבר ל-ב'. זה לב. אז "שמני כחותם על ליבך", זה מאד מתאים לכאן.

ספר דברים נקרא משנה תורה, כי בעצם הוא מסופר מפיו של משה. זאת אומרת מפיו של הנברא, כי עד אז אנחנו בעצם מקבלים תורה מלמעלה. וכל הספרים מבראשית עד דברים, לא כולל דברים, זה כמו אור ישר שיורד. ודברים זה האופן שהנברא מאפשר לאור האלוהי להתבטא דרכו. לזה אנחנו קוראים אור חוזר.

נקרא את הפסוקים האחרונים כדי לראות שבאמת ספר דברים נגמר כמו שדיברנו.

פסוק י':

{י} וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים: {יא} לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ: {יב} וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: (חזק)

ואז אנחנו אומרים ישראל ואחרי זה בראשית. לכן אומרים חז"ל שהתורה נכתבה בשביל ישראל. בראשית היה ישראל. מה זאת אומרת? ישראל, זה לא עם ישראל. עם ישראל הפך להיות עם ישראל. ישראל זה צורה של עבודה. איך אני עובד עם הנשמה שלי? רק מי שעובד כמו ישראל, הוא יכול לקבל תורה.

התורה נכתבה בראש ובראשונה בשביל מערכת נשמות שנקראת ישראל, שמסוגלת ללכת בדרך של אמת, בדרך של ישר-אל ולכן ישראל, אם אנחנו נהפוך את האותיות, זה ראש-לי, ישראל היא בראש. ז"א, מהי צורת העבודה של ישראל? זאת אותה צורת עבודה של אור חוזר. אמרנו את זה כמה פעמים, נגיד היום את זה במילים אחרות.

צורת העבודה של ישראל, זה למצוא את האל בעולם שלנו. בעצם לאפשר את היש מאין. לאפשר לאין לבוא לידי ביטוי ביש. לכן צורת העבודה של ישראל היא תמיד קשורה לחיים שאנחנו חיים אותם, לחיים הארציים.

ישראל מקדשת את הזמנים. מקדשת את החיים הארציים. אין רצון לברוח מהחיים הארציים. אין רצון להפסיק את גלגל הסמסרה. ז"א את גלגל הסבל. לסבל יש מטרה. הוא אמצעי, הוא לא העניין. והרצון הוא לא לעזוב את האדמה, אלא להעלות את האדמה. לקדש את האדמה.

לכן נאמר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו". כל מצווה, כל צוותא, בעצם זה היכולת שלנו להתקדש, לחבר את המציאות הארצית למציאות הרוחנית. זאת צורת העבודה של ישראל. שהיא מקבלת את המציאות הרוחנית. ונאמר על משה שהוא הוריד את התורה עד העולם הזה. בלוחות הברית השניים. הוא הוריד את התורה עד העולם הזה.

אני רוצה לשתף משהו: "מדגל מחנה אפרים", שזה הבעש"ט שאפרים זה היה הנכד שלו. הבעש"ט כמו הרבה מהמקובלים הגדולים, לא כתב, רק דיבר. אז מי שלמד אצלו כתב.

אני אקריא את זה, זה לא כ"כ קל להבין את הנקרא אבל כשאני אסביר, זה יהיה בהיר יותר. אז הוא מתייחס לפסוק "וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל: בראשית" הוא מתייחס "לעיני כל ישראל" והוא ישר חוזר כמו שאנחנו חוזרים כל שנה לקרוא את התורה מחדש, מישראל לבראשית.

"ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל בראשית" יש לומר בזה, לנעוץ סופו בתחילתו,(הסוף נעוץ בהתחלה). על דרך שאמר….. שם ישראל מורה על דרך כשברא הקב"ה את העולם היה חוזר לשרשה לאין.

(זאת אומרת, שאם המלכות דאין סוף, הנברא, הנבראת, שהיא סילקה את כל האורות מעליה כי היא רצתה להיות דבקה בבורא, ז"א לקבל את תכונתו. היא סילקה את כל האורות. אם היא הייתה מקבלת את כל האורות שלה בחזרה באותו אופן שסילקה, מה היה קורה? העולם היה חוזר לאין, זאת אומרת היא הייתה נבלעת בתוך הבורא כמו שהיא הייתה בהתחלה, שהאור והכלי היו בהשוואה אחת. באין סוף, השורשים שלנו, היו בתוך הרחם האלוהי, אם נגיד את זה בצורה קצת ציורית, כמו תינוק שאין לו מציאות עצמאית.

כל היציאה החוצה הייתה כדי שאנחנו נוכל לעשות דרך למצוא את העצמיות שלנו, את האני שלנו, ולחזור למציאות האינסופית בצורה אחרת, בצורה של שותפים ולא בצורה של תינוקות. אז הוא אומר, העבודה  כישראל מאפשרת לנו לחזור כשותפים. ולא להיעלם בתוך הנירוונה. ז"א בתוך הסמאדהי, אני נותנת היום כמה מונחים מהבודהיזם, ששם הכמיה זה להיעלם שוב באחדות האין סופית, להתמוסס בתוכה.

זה לא התורה של ישראל, התורה של ישראל לא מבקשת מאיתנו לחזור למצב הראשוני, אלא להתקדם למצב שלישי. מצב שאנחנו יודעים אותו כ"הוא אחד ושמו אחד". שגם שמו, גם הכלי שלו, גם השכינה, גם המלכות, גם מערכת הנשמות, שזה אנחנו, גם לנו תהיה עצמיות משלנו ובכ"ז נוכל להיות באחדות איתו.

אז הוא אומר ככה:

שם ישראל מורה על דרך כשברא הקב"ה את העולם היה חוזר לשרשה לאין. וכשהסתכל הקב"ה בבריאת האדם הנקרא ישראל אז נתקיים העולם מאין ליש. וזהו רומז שם ישראל היינו- יש ראל (עכשיו הוא יסביר לנו מה זה ראל, יש ראל, הוא יגיד מה זה יש ראל, יש זה יש. והוא יסביר לנו שראל זה אין. מה זה אין? אין זה ה-ג' ספירות הראשונות, שהם אין בשבילנו כי הן נסתרות, אנחנו לא מרגישים אותם באופן ישיר. אז עכשיו הוא יסביר לנו איך האותיות ר-א-ל מייצגות את כתר חכמה ובינה. שזה נקרא ה-ג"ר, גימל ראשונות.)

אז הוא אומר ככה:

"כי הר' היא חכמה" (הוא לוקח את זה מהפסוק "ראשית חכמה", כמו "בראשית ברא אלוהים", כי ראשית זה חכמה, זה האור הראשון שיוצא, אור חכמה, אז ה-ר' מייצגת את החכמה. ה-א' מייצגת את דעת וה-ל' את הבינה. על ה-ל' דיברנו הרבה. זה המקום מפגש שלנו עם הבורא, שהאלכסון העליון זה הירידה של הבורא והאלכסון התחתון זה העלייה שלנו ואנחנו נפגשים בקו האמצעי. אז זוהי הבינה.

אז בעצם יש – ראל, ה-ראל מייצג את שלושת הספירות האלו. שבינה כשלעצמה נרמזת גם במילה אין. היא כשלעצמה נרמזת במילה אין אבל אני לא אתעכב על זה.

"ונתקיימו ע"י הישות של ישראל כמבואר במקום אחר" (מי נתקיימו?)

משתתפת: אולי חכמה, דעת ובינה?

אולי העולמות, אבל אולי גם חכמה, דעת ובינה במובן שהן יכלו להתקיים כאין שבא לידי ביטוי ביש. אז אני מסכימה גם עם זה. כי אנחנו, אין לנו השגה בספירות הגבוהות. אם הן לא באות לידי ביטוי בספירות הנמוכות, אין לנו השגה בהן.

אתם יודעים שישראל זה קו אמצעי, אתם יודעים שישראל סבא ותבונה זה גם הקב"ה. אז אנחנו יודעים שהספירות העליונות, הוא יגיד את זה אחרי זה, אין לנו השגה בהן בכלל, הן כמו זרע. שאם אני רואה זרע, אני לא יכולה להסיק ממנו שיהיה ממנו תינוק, תא זרע עם ביצית. זה משהו כ"כ ראשוני, כ"כ מרוכז, כ"כ סתום. כך שאין לי גישה אליהם בכלל.

מי שנותן לי את הגישה לזה , זה דוקא הספירות של המתאם, של זעיר אנפין, של הקב"ה, שזה שש ספירות, שש מידות, וזה ישראל. ישראל והקב"ה והתורה, אחד הם.

אז הוא אומר ככה: "ונתקיימו ע"י הישות של ישראל" אז או העולמות, או שלושת הספירות שהן לא באות לידי ביטוי, שאנחנו אין לנו גישה ישירה, שאנחנו לא תופסים אותם, רק אם הם עוברים מסכים.

"וזה ישראל עלה במחשבה", אומרים חז"ל "כשבא לברוא את העולם, קודם כל ישראל עלה במחשבה". מה ז"א עלה במחשבה ישראל? צורת העבודה הזאת. כי אחרת אי אפשר לקבל אורות, אם לא עובדים בצורה הזאת.

"והבן, וזהו ישראל בראשית שע"י ישראל שהוא מורה יש אין". (ז"א שהאין יכול לבוא לידי ביטוי ביש). "שנעשה יש מאין כנ"ל. זהו בראשית היינו העמדת קיום מעשה בראשית שלא יחזור לאין היא על ידי הישות של ישראל והבן: וזהו ישראל אשר בך אתפאר כי החכמה היא בחינת יו"ד ואינו תופס גוון כלל," (ספירת החכמה זה ה-י' של שם הויה, של השם המפורש, זה ה-י', יוד זה דבר כ"כ קטן, הכל גלום שם כמו זרע. החכמה נקראת גולם. אם הייתה רק חכמה בעולם אנחנו לא היינו, לא היה ריבוי, היה איזה רעיון ראשוני, בכוח ולא בפועל, ולא היה ריבוי ולא היה עולם ולא היו עולמות ולא היו עצים ולא היו אבנים ולא היו מדינות ולא היו בני אדם. ז"א היה אין אבל לא היה יש, היה הכל בפוטנציאל).

אז הוא אומר כי החכמה היא בחינת י' של שם הויה, ואינו תופס גוון כלל (ז"א לא מגוון, לא מתפרט)

"וכשבא לוא"ו"(ו' עם א', אתם רואים שהוא כותב ו' עם א', זה צורת כתיבה שקשורה לעולם של בינה).

"וכשבא לוא"ו שהיא בחינת ישראל אזי נעשים גוונים מסטרא דאבא ראש ומסטרא דאמא" (ז"א מה-י' של שם הויה ומה-ה' של שם הויה נעשה ו', ז"א חכמה ובינה באים לידי ביטוי במתאם שזה הזעיר אנפין, דרך שש הספירות שלו, ואז הוא יכול לתאם בין עליונים לתחתונים. בין הבורא למלכות. וזה בעצם להפוך אין ליש. כי אם לא, הכל היה נשאר רק הרהור במוחו של האינסוף, של הבורא.

"וכשבא לוא"ו שהיא בחינת ישראל אזי נעשים גוונים מסטרא דאבא" (צד של אבא, זה חכמה) "ראש ומסטרא דאמא דאשר" (אהיה אשר אהיה, ז"א שאשר זה ספירת בינה).

"וזהו בראשית לעיני כל ישראל היינו בראשית שהוא חכמה נעשה לעיני היינו בחי' גוונים ישראל שבא לוא"ו שהיא בחי' ישראל כנ"ל".

בקיצור מה הוא אומר כאן? הוא אומר כאן שאם לא הייתה צורת העבודה של אור חוזר, ז"א אם היינו מקבלים בתוך הרצון לקבל שלנו את האורות הכי גדולים היו יכולים לקרות שני דברים. אחד זה שהאורות האלה היו שורפים אותנו, מעלימים אותנו. כמו בארבעה נכנסו לפרדס שרק רבי עקיבא יצא בשלום. ואחד מהם, אם אני לא טועה זה היה בן זומא, אבל אני לא בטוחה, שהוא נפל ומת. ז"א שהכמיהה שלו לעולמות הרוח הייתה כ"כ גדולה, שהוא מת לעולם הזה.

ז"א הוא הפך את היש לאין, בדיוק הפוך לישראל. אז בצורה כזאת אין בריאה, אין עולם. אין עולם אם אנחנו לא עושים כלי שמסנן לנו את האור הזה. ואנחנו מקבלים את האורות בהדרגה.

ולקבל את האורות בהדרגה, בקטנות, זאת העבודה של ישראל. וישראל, ה-ו' הזה, הוא בעצם עושה את התיאום בין העליונים לתחתונים. אחרי זה אין תיאום, אחרי זה אין קשר. אתם יכולים לדמות את זה לאיזה מוסד היררכי, למלך ולנתין הכי נמוך, שהוא בוודאי לא יכול ללכת ולהיכנס להיכל המלך, ואם לא יהיו מתווכים בדרך, לא יהיה לו קשר אף פעם אל המלך.

אז האפשרות של עולם הנבראים להתקיים, זה בזכות ישראל.

משתתפת: ז"א שאם לא ישראל אין בכלל אפשרות להגיע לעצמיות בתוך היש הזה, לגאולה, לגמר תיקון, לכל הדבר הזה?

בדיוק. בוא נגיד שבשלב ראשון אם לא ישראל אז אין עולם, ז"א אם האור ניתן לא בצורה של ישראל אז אתה חוזר לרחם כאילו. וישראל זה מסומן ע"י עם ישראל אבל כל בן אדם שעובד כך, גם באופן פרטי, אם הוא לוקח את כל התענוגות לתוך הרצון העצמי, ומשתמש בתענוג כדי להמשיך להתענג אז מהר מאד הוא מתרוקן ומהר מאד הוא מאבד קשר.

ואם הוא אומר עכשיו התענגתי ולמדתי משהו, אני לוקח, לוקחת את התענוג והופכת אותו לעוד עבודה. לשכלול העבודה שלי. בשביל זה התענגתי. לא בשביל עוד עונג ועוד עונג. זאת לא המטרה. המטרה של העונג זה לתת לנו אפשרות להשתכלל. אז אפשר לקבל אורות. מפני שכשאתה משתמש בעונג להשפעה אז אתה דומה לבורא. כשאתה דומה לבורא אתה קרוב לבורא. קירבה בעולם הרוח זה דמיון. כשאתה משתמש בתענוג רק לצורך ההתענגות, לא לצורך למידה, אז אתה מתרחק מתכונת הבורא שזה תכונת השפעה ואז הבורא נראה לך רחוק רחוק. אתה מאבד משמעות, החיים שלך מאד ריקניים ואתה מתחיל בכלל לתהות אם יש דבר כזה בורא.

"וזאת הברכה", המילה "זאת" היא תמיד כינוי של מי?

משתתפת: מלכות.

נכון. מלכות זאת השכינה כמקום לבורא היא הוא שוכן והיא היא שכינה, זה מקום המפגש. השכינה היא מקום המפגש שלנו עם הבורא. מה זאת אומרת? זאת אומרת שאם אני רוצה להתפלל אני צריכה להבין שאני לא יכולה להתפלל רק על עצמי. בגלל זה בעם ישראל מתפללים בבית כנסת במניין. כי הבורא שוכן במתווך הזה שזה השכינה. הוא שוכן בתוך מערכת הנשמות. ואם אני בתור ניצוץ בודד מתפללת רק על עצמי, לא בטוח שאני אענה. לכן כל פעם שאנחנו מתפללים כדאי שאנחנו נשים למול עינינו גם את המצוקות של אנשים אחרים, שנתפלל לא רק לטובתנו, אלא לטובת כל מי שסובל את הסבל שלנו לפחות. ואז אנחנו יוצרים בעצם איזושהי רשת מסוימת, של מערכת נשמות מסוימת, ושם השכינה שורה ואז הבורא יכול לשכון בתוך השכינה.

אז השם "זאת", זה השם של השכינה, של מקום המפגש, של החיבור, של זאת ושל ו' החיבור. "וזאת הברכה". יש לנו בעברית ו' החיבור ו-ו' ההיפוך. ה-ו' הזאת, "וזאת", זה השש ספירות של זעיר אנפין. אז יש לנו חיבור של הקב"ה והשכינה שלו. ובעצם כל פעם שאנחנו מתפללים באמת אנחנו יוצרים את החיבור הזה. זה לא שאנחנו רואים את החיבור הזה, אלא אנחנו יוצרים את החיבור הזה. בין הקב"ה לשכינה, ז"א במילים אחרות, בין אלוהים לביננו. זה ו' החיבור שמחובר למילה "זאת", ז"א שיש כאן איחוד של הבורא עם שכינתו.

נלך עכשיו לחותם, לחתימה, שאותי מאד ריגש לקרוא " וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוָה פָּנִים אֶל פָּנִים: לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו "

אתם רואים האותות והמופתים זה לא לישראל. פעם ראשונה שיש התגלות אלוהית, זה למצרים בכלל, אמנם בצורה מאד מאד מפחידה ונוראה.

"וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:"

נחזור להתחלה, שזה גם כן מאד מרגש: " וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים". פעם ראשונה בתורה מישהו נקרא איש האלוהים, וזה משה. לפני זה הוא נקרא בהרבה שמות. ופעם ראשונה, לפני מותו, הוא הפך להיות איש האלוהים. ז"א הוא הצליח להגיע לאחדות הניגודים. הוא הצליח להתעלות ולחבר את הבלתי אפשרי, את הבורא עם הנברא. וזה קרה לו לפני מותו.

וכאן כתוב שהוא ראה את הויה פנים אל פנים. והרי נאמר "ולא יראני אדם וחי". אז באמת הוא לא חי אחרי זה. אחרי זה הוא הסתלק. אבל הוא הגיע למדרגה הגבוהה ביותר האפשרית. ואז הוא הסתלק, והשאיר אצלנו, אצל כל אחד מאתנו, את נקודת משה.

"איש האלוהים", זה אומר שהוא הביא את האלוהות עד העולם הזה. וזה בדיוק מה שאמרנו מקודם, להוציא יש מאין. לכן אנחנו צריכים לזכור שמה שאנחנו קוראים הרוחניות שלנו, היא צריכה לבוא לידי ביטוי במעשים שלנו. לא בכל מיני רעיונות יפים ולוציפריים, בללכת מפסטיבל סגול אחד לפסטיבל אחר, מהתרגשות אחת לשניה.

משתתפת: כמו הארה כוזבת כזאת.

כן נכון. מריגוש לריגוש. זאת לא המטרה. זה לא ישראל.

ישראל מוריד את האלוהות עד לעולם הזה. וזה בא לידי ביטוי אפילו בסדר היום המאוד מחובר, ברגע שאתה קם אתה אומר "מודה אני לפניך אל חי וקיים שהחזרת את נשמתי בחמלה, רבה אמונתך". רבה אמונתך, אתה מאמין בי. רבה האמונה שאתה נותן בי, אתה נותן לי עוד יום אחד לעשות את העבודה שאני צריכה. וזה נגמר בלילה עם קריאת שמע שעל המיטה. ולכל אורך היום אנחנו יוצרים קשר עם הבורא ומביאים אותו לחיים שלנו. וזו היתה הגדולה של משה.

ומשה למעשה הוא לא היה איש פרטי. מהר מאד זה היה ברור שהוא לא איש פרטי, בגלל זה הוא גם פרש מציפורה אשתו, אומרים שהוא היה נשוי לשכינה. ז"א הוא היה נשוי לששים ריבוא נשמות ישראל. הוא היה מחויב להם.

מצאתי אצל הרב שרקי, רב צרפתי, שהוא אומר ככה, "עוד מצאנו בחז"ל על הביטוי איש האלוהים, מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה אלוהים". אז אומר הרב שרקי במחשבה ראשונית התיאור של מחציו ולמטה איש עשוי להתקבל על דעתנו, שכן כל אחד מאיתנו הוא איש. מה שיותר צורם באוזן הוא הביטוי מחציו ולמעלה אלוהים.

ואז אומר הרב שרקי, הוא מביא את הרב קוק והוא אומר שהרב קוק דווקא בחר להעלות קושי הפוך. הוא אומר: הוא מקבל בהבנה שמשה הוא מחציו ולמעלה אלוהים. כי דבריו של משה הם לא דבריו, הוא משמש צינור לאלוהים. ומה שלא ברור לרב קוק הוא איך זה שהוא מחציו ומטה איש. והוא אומר, וכי יש למשה אישיות משלו? והמעלה של משה שהוא התעלה מעל האישיות שלו. למשה כבר לא הייתה אישיות. הוא היה צינור מושלם לדברי אלוהים. וההזדככות שלו הייתה כזאת שגם האישיות הפרטית שלו הצטרפה לדבר אלוהים. וזאת הייתה גדולתו.

מה זאת אומרת לא הייתה לו אישיות? במילים אחרות אנחנו נגיד שכל מה שאנחנו קוראים הפרסונה שלנו והגוף האסטרלי שלנו וכל ההזדהויות שלנו עם הדעות שלנו ועם עצמינו ועם המחשבות שלנו ועם התשוקות שלנו ועם הרגשות שלנו – כל זה הזדכך אצלו. לכן הרב קוק מביא תהייה ופרשנות מקסימה לזה שהוא דווקא מתפלא איך הוא היה איש ולא איך הוא היה מחציו ומעלה אלוהים.

ואני חושבת שמשה הוא דוגמא כמובן נשגבה ויש פער גדול ביננו לבינו אבל הכיוון שאפשר ללכת, הוא שהוא השאיר בנו, בכל אחד מאתנו את נקודת משה. להתחיל להיפרד מהאישיות שלנו. להתחיל להיפרד ממה חושבים עלינו, להתחיל להיפרד מהחשיבות העצמית שלי, מהעלבונות שאני נעלבת אם מישהו מתנהג אלי לא יפה. כי ככל שאנחנו נתחיל להיפרד מזה ככל שאנחנו נצליח להיפרד מזה, נתקרב להיות איש האלוהים, אשת האלוהים. ואז אנחנו נוכל להתקרב הרבה יותר לדרגת משה, בעז"ה.

משתתפת: רציתי להגיד שמה שלימדת היום, שאמרת קודם וגם עכשיו במאמר שקראנו, אז זה הסביר לי את זה שכתוב:" אשר ידעו הויה פנים אל פנים". כי לא כתוב שמשה ידע את הויה, אלא כתוב שהויה ידע את משה. וחשבתי שבעצם משה בהתעלות שלו מעל האישיות, אפשר להויה לדעת אותו, אפשר את החיבור הזה. ואפשר את מה שקודם אמרת שהעולם יהיה. ושקראתי את הפרשה בהתחלה התפלאתי על זה שזה כתוב בסדר הזה.

אורנה: כן. אז עכשיו את מבינה? נכון מאד, כי הבורא חפץ לשכון בתוכנו. יותר מאשר העגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להיניק. מאד מאד רוצה למצוא לו דירה בתחתונים. ככה זה נאמר. אבל אנחנו צריכים לאפשר לו. אבל אם אנחנו מלאים בעצמנו אז זה כמו המשל הזה על הקנקן תה, משל טאואיסטי אני חושבת, על קנקן תה של המורה, שממלא כוס מלאה. הדבר הכי חזק והכי עמוק שהבורא רוצה זה לשכון בתוך הבריאה שלו. הוא בורא כי אנחנו בריאה. ז"א אם אנחנו איננו אז הוא לא בורא. הוא ברא אותנו כדי לתת לנו.

משתתפת: עלתה לי איזה מחשבה על חציו ומטה איש וחציו ומעלה אלוהים, שאולי זה קשור להתפתחות שלו, שהוא התחיל ממש כאיש והוא לא רצה את כל התפקיד הזה, וגם זה בעצם קשור לביוגרפיה, שכשאנחנו צעירים, ז"א בחצי הראשון התפקיד שלנו זה להיות אנשים ובחצי השני אנחנו בעצם צריכים להתקרב לאלוהות.

אורנה: יפה מאד.

ובפרשה הקודמת יש פסוק" הנך שוכב עם אבותיך…", גם הקב"ה מגלה לו מתי הוא ימות. מדבר איתו ואומר לו " הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה" אמנם יש המשך לפסוק אבל אנחנו יכולים בהחלט לחצות אותו כאן, כי ככה אפשר להבין את התורה בכל מיני הרכבים של המילים. "הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה". ז"א שהסתלקותו של משה היא זו שמאפשרת את הקימה של העם. משה אפשר להגיד גדול על העם. ז"א הוא מכסה על העם. כל עוד הוא נמצא העם לא יכול לבוא לידי ביטוי. גם כפרטים ואפילו כאני קולקטיבי משום שמשה הוא האני של העם. האור שלו מאפיל על האור של העם.

והמעשה שלו של ההסתלקות שלו, אפשר לראות את זה כמעשה הקרבה. ההסתלקות שלו מאפשרת לעם, כמובן דרך ההנהגה של יהושוע, שזה הנהגה יותר נמוכה, מאשר משה. משה זה הנהגה של זעיר אנפין, יהושוע זה הנהגה של מלכות, העם מתחיל לגלות את עצמו. כל עוד משה לקח אותם במדבר, כל מבוקשם ניתן להם וכל צרכיהם נתקיימו להם, למרות שהם התלוננו. אבל למעשה כל צרכיהם ניתנו להם, אפילו הלחם היה משמים, ז"א שאם משה לא הסתלק העם לא יכול לגדול, זה מה שזה אומר.

וזה, מה זה מזכיר לנו? בתמונה הגדולה ביותר?

משתתפת: את הסתלקות האור.

נכון מאד, את האפשרות שאפשר הבורא למלכות לצמצם את האור לכאורה, הוא בעצם אפשר לה לא לקבל את האור כאשר התנועה הטבעית שלו, אם אפשר להגיד ככה, היא התפשטות של אור. ז"א הוא פינה את עצמו ממקום מסוים שנקרא החלל הפנוי כדי שכאן, בתוך החלל הפנוי כל העולמות שאנחנו מכירים ולא מכירים יוכלו להיברא ולגדול. אז גם אמרנו תמיד ואנחנו אומרים שהבריאה התחילה באקט של הקרבה.

וגם משום שכמו שאמרנו מקודם, אם האור לא היה מתפשט לצדדים, אז לא היו יכולים להיות שום חיים אחרים חוץ מהאור. אז התנועה הזאת של ההתפשטות של האור מסביב לחלל הפנוי, היא תנועה של הקרבה ואותו הדבר משה, ההסתלקות שלו מאפשרת למשהו אחר לגדול.

אז אנחנו יכולים גם לחשוב על החיים שלנו, מתי אני צריכה לפנות מקום? ואם אני לא אפנה מקום אני לא מאפשרת למישהו אחר לגדול.

משתתפת: בעצם אחרי הסתלקותו, זה אור ברמה כזאת, שהוא פינה אבל אף אחד כבר לא יכול להגיע לאור הזה.

בגמר תיקון כולנו נגיע לשם.

משתתפת: בגמר תיקון כן, אבל פה כתוב "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה", כלומר אחרי הסתלקותו כבר אין מישהו שיכול להגיע לדרגה הזאת. בגמר תיקון כן, אבל מעכשיו זה רק מיהושע ומטה?

אורנה: כן, אבל המשיח, המשיח זה אור יחידה.

משתתפת: המשיח אבל זה גמר תיקון?

אורנה: המשיח זה גמר תיקון. לא קם נביא בישראל כמשה, אבל לא בישראל, כן קם. את יודעת מי היה שווה ערך מבחינת הקומה שלו?

משתתפת: בלעם אמרת בזמנו.

נכון. בלעם היה בעצם מאותו שורש של משה, רק ממערכת הטומאה.

אבל באמת לא קם נביא כמשה. משה התנבא ממקומות גבוהים. כל הנביאים האחרים התנבאו מספירות הוד ונצח. משה התנבא מספירת דעת. ממקומות הרבה יותר גבוהים. הוא גם התנבא מתי שהוא רצה. זה לא שזה תקף אותו פתאום, שמע איזה קול והתמוטט. הרבה נביאים אחרי שהם שומעים מסר, אחרי זה הם מתמוטטים. הם לא יכולים, יש נוכחות מאד גדולה, והם קורסים. משה גם יכול היה להיכנס לקודש הקודשים בלי שום לבוש. וכל ימות השנה. באמת לא קם נביא כמשה.

אבל משה הוא חי וקיים, הוא חי וקיים בכל אחד מאתנו כי הוא היה ישות כזאת שהכילה בתוכה את כל הנשמות שלנו, את כל הניצוצות של הנשמות שלנו. וכשהוא עזב אז הוא מלווה כאור מקיף. וכל הניצוצות שלנו כשהן יתאחדו הן יגיעו לדרגת משה. ולכן החשיבות של העבודה בקהילה. זאת החשיבות. לבד אם אני עובדת לי, זה לא ישראל וזאת גם לא המטרה. את אף אחד לא מעניין אם הגעת להארה בשביל עצמך. זה לא מקום לבורא לשכון בו. לכן הערבות ההדדית.

כמו שאמרנו אתמול שמפרקים את הסוכה, מפרקים את המינים ורק הערבות נשארת, הערבות. הערבות ההדדית. זה כ"כ חשוב, זה נשמע כמו קלישאה, אבל בלי זה אי אפשר ליצור כלי. לכן אומרים "ועמך כולם צדיקים". כולם צדיקים ביחד, כל אחד ואחד מאתנו עוד לא צדיק, אבל אם אנחנו ביחד אז אנחנו משלימים, איפה שאני לא צדיק או לא צדיקה אז את צדיקה. כשאומרים "ועמך כולם צדיקים" לא מתכוונים שבעם ישראל כל אחד ואחד הוא צדיק, אלא שביחד, כמו ארבעת המינים, ביחד זה כלי שהבורא יכול לשכון בו. ומשה הוא היה זה, הוא היה כולנו. לכן הבורא שכן בו.

אנחנו חושבים בצורה נורא גשמית. אז צריך לחשוב על גודל נשמה. נשמה כ"כ עצומה, שמכילה בתוכה כ"כ הרבה ניצוצי נשמות, שזה אנחנו.

אבל, בכל מקרה, "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב", הוא ציווה את התורה לנו, מורשה, קהילת יעקב. קהילת יעקב זה צד הנוקבא דווקא. בחברה הדתית חרדית יש בית יעקב, בית יעקב זה אולפנה לבנות. ז"א הצד הנקבי שבתוכנו, הצד שמסוגל לוותר, הצד שמסוגל להקריב את עצמו. אנחנו, הנשים, זה ברור לנו שזה קשור אלנו. גם אנחנו מפנות מקום בתוכנו לישות אחרת לגדול. וגם אחרי זה קשורה אלנו מאד.

משתתפת" בית יעקב הם אלו שהולכים, "לכו ונלכה".

"בית יעקב לכו ונלכה", אבל זה הבנות. זה מידת זעיר אנפין בקטנות. כמו שאומר הקב"ה לישראל, לא בגלל שאתם גדולים בחרתי בכם, אתם המעט שבעמים. ז"א אתם מסוגלים להקטין את עצמכם, אתם מסוגלים להגיע להכנעה. אתם לא חושבים ש"לי יאורי ואני עשיתיו". אתם עברתם כבר כ"כ הרבה סבל שאתם מוכנים להיות כלי שמוביל את כל האנושות.

משתתפת: אני רוצה לשאול, אנחנו מדברים הרבה על משה ועל הגדולה ועל הנוכחות שלו, ואני לא יכולה שלא לחשוב – אולי זה הפשט – איך בכל זאת הוא נענש שלא להיכנס לישראל?

זה הפשט. הוא לא נענש. זה לא עונש לא להיכנס לישראל. הוא היה חייב להישאר בחוץ, קברו אותו מול בעל פעור. בעל פעור זה המקום של העבודה הכי נמוכה, העבודה הרוחנית הכי נמוכה. עבדו שם בצורה מאד נמוכה עם כל היצרים המאוד נמוכים. כדי שהוא יאזן את זה. רק הוא יכל לאזן את זה. ואמרנו כרגע שאם הוא היה נכנס לארץ ישראל הכל היה מתבטל. ז"א עם ישראל להא היה יכול לצמוח. הוא היה מאפיל עליו.

ויש באמת גם את העניין של הכה על הסלע ולא דיבר אל הסלע, וזה גם עניין. אבל הוא לא נענש.

אסור להבין את התורה כפשט. אסור. זה לא לדור שלנו בכלל. גם אז היא לא הייתה פשט אבל אז הבינו אותה. היום אם אנחנו קוראים אותה כמו סיפורים זה ממש עבודה זרה. בגלל זה אנחנו מקיימים את השיעורים האלו ובגלל זה הקבלה מאד פורחת בשנים האחרונות, כמו שלא פרחה לפני זה.

משתתפת: אני חושבת בהקשר של הפינוי מקום, שאפשר לראות את המקום הזה, שלהסכים לפנות מקום זה להסכים לוותר על ההבטחה, לפחות לזמן מסוים, ולתת למישהו קטן יותר להיכנס אליה, ולהאיר עליה מבחוץ ולא…, יש שם ויתור.

אורנה: ויתור, בהחלט. נכון מאד. אבל רק זה מאפשר לתולדות להתפתח. אחרי שמשה הסתלק החכמה התגלתה בעזרת נביאים יותר קטנים ואח"כ, אחרי שפסקה הנבואה מישראל, אז היו חכמי ישראל, שפיתחו את כל התורה שבע"פ, בע"פ זה מסך, שהיא גם כן חלק אינטגרלי מהתורה שבכתב, והתורה שניתנה למשה היא לא בשבילו, משה לא היה אדם פרטי. זה כמו שבמזרח בודהא הוא לא אדם פרטי, ובודהיסטווה זה לא אדם פרטי. צריך לקלוט מה זה משה. משה זה לא אדם פרטי. והתורה הזאת גם לא ניתנה רק לעם ישראל. היא ניתנה לעם ישראל בשביל שהוא יתקן עולם, בשביל כל העמים, לא רק בשבילו.

משתתפת: אני חושבת עכשיו שאם בעצם הוא מכיל את כל הנשמות אז הוא נכנס דרכנו לא"י, הוא לא באמת נשאר בחוץ.

נכון מאד. אנחנו חושבים במונחים כ"כ מבודדים, כי בעולם הזה: אז כאן יש את המקלדת ולידה נמצא העכבר, אבל בעולם הרוח זה לא ככה. הגבולות שאנחנו כ"כ רגילים, הגבולות שיש ביני לבין אדם אחר, כי יש לי גוף משלי ולו יש גוף משלו, אין דבר כזה בעולם הרוח. בעולם הרוח יש איזושהי דיפוזיה.

בגלל זה מאד חשוב העולם הזה, כי כאן אין דיפוזיה, כאן אני יכולה להפריד את עצמי ולהגיע לאני נפרד, בעולם הרוח אני כבר מתמוססת עם אחרים. אז אם אני באה לעולם הרוח בלי שיש לי אני יציב אז בעצם אני בהתמוססות, אין לי תודעה ברורה, לכן אנחנו אומרים שישראל מאפשר בסופו של דבר לתודעת נברא ברורה ועצמאית. אבל אנחנו חייבים להפשיט מעצמנו את כל המושגים הארציים של איפה אני ואיפה אתה, של ההפרדה הזאת, אין את זה בעולם הרוח.

וכשמדברים על נשמה בוודאי שזה לא קיים. אז נשמה אחת כזאת גדולה, יכולה להכיל את כל הנשמות שלנו. כ"כ קשה לנו להיפרד מהמושג של מקום, שכל דבר פה יש לו מקום משלו, ואי אפשר ששני דברים יהיו במקום אחד. זה לא ככה, מבחינה רוחנית זה לא ככה. אז כדאי שאנחנו נתחיל גם להיות בתודעה אחרת, לשחרר קצת את התודעה הארצית הזאת, בטח בגילאים שלנו. נתחיל להיפרד מהאישיות שלנו, מהאיש שבנו, מהאישה שבנו, במובן של אישיות, מאד כדאי שנעשה את זה.

משתתפת: משהו בהסבר היום לגבי להיפרד מהאישיות, בחוויה שלי זה עלה מדרגה כשאמרת שבעצם האישיות שלו הצטרפה לאלוהים. זה לא רק ההקרבה והוויתור, הכל בעצם התרכז ונאסף עבור…

זה ממש זה. הנפש הצטרפה לרוח. כמו שלמדנו, האישיות בשירות הרוח זה כבר לא אישיות בשירות העצמי.

                        שבת שלום!!

print