י"ז בתשרי שתפ"ב, 23 בספטמבר, 2021

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור

אשתף את שני הפסוקים הראשונים של הפרשה. הפרשה של היום נקראת וזאת הברכה. זאת הפרשה שמסיימת את ספר דברים שנקראת משנה תורה ושהיא מיוחסת למשה. משה כתב אותה. את כל הספרים משה כתב, אבל כאן זה לכאורה מתוך התודעה שלו ולא כמו שהיינו קוראים היום תקשור או קבלה של תודעה של דברי העליון לתוך התודעה שלך.

{א} וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ: {ב} וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ (אשדת) אֵשׁ דָּת לָמוֹ:

תמיד בהתחלה זה נראה לנו כמו סינית או כמו עברית עתיקה, שזה נכון, זו שפת הקודש. אני רוצה להגיד שכשאנחנו קוראים פסוקים שלמים אז מותר לומר את שם הוויה. מותר להגיד לא את השם המפורש אבל אפשר להגיד שם אדניי באיות הנכון.

משתתף: אני חושב שהוויה יותר קרוב לגבוה. ה' זה דין.

אבל ה' יש לו שתי משמעויות. כשזה בא ביחד עם השם אלוקים, אז זה שם הוויה.

קוראת גם את הפסוק האחרון של הפרשה:

{יב} וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

בעצם כל ספר בראשית מסתיים בברכה של משה לעם ישראל. ביכולת לברך. המילה ברכה יש לה כמה משמעויות, אחת מהן היא הברחה כמו בריח, כמו עצם הבריח, למרות שזה לא אותן אותיות, שזה חיבור. זאת אומרת שמשה נחשב שבתוכו היו כלולות כל נשמות בני ישראל ובעם הוא מעביר להם, מעביר לעם ישראל את נקודת משה, ונקודת משה זה היכולת לברך את כל אומות העולם.

זאת אומרת שהמבנה – תמיד צריך לזכור, שישראל זה מבנה, מבנה של נשמות – המבנה של נשמות שיכולות ליצור יחס לבורא שנקרא אור חוזר, שמוכנות לא לקבל את כל האור בתוך הרצון שלהם לקבל אלא מנהלות שיח עם הבורא. למבנה הזה קוראים ישראל והוא גם באדם אחד נקרא ישראל. היכולת בתוכנו, בכל אחד ואחד מאיתנו לא לקבל את כל האורות הגדולים לתוך הרצון לקבל, אלא ליצור כלי של השפעה, לאחד שני ניגודים בלתי אפשריים. הרצון שלנו לקבל שזה עצם עצמותנו, מהותנו וככה נבראנו. עם היכולת להשפיע, שזה נקרא הרצון לקבל בעל מנת להשפיע וכל הזמן שיש לנו לתיקון הבריאה. המבנה הזה שנקרא ישראל, הוא יכול לברך את כל המבנים האחרים שנקראים אומות העולם, זאת אומרת כל הרצונות הבלתי מבוררים. צריך לזכור שזו מערכת של נשמות שנקרא ישראל והתגשמה בהיסטוריה בסופו של דבר כעם ישראל, מפני שברגע שזה התגשם, זה הפך להיות היסטוריה, זה לא הולך אחורה. זה עם מסוים עם תורה מסוימת, אבל בימינו כמובן זה לא רק העם שלנו אלא כל מי שיש לו מבנה נפש כזה, או מתחבר לאחדות הניגודים של קבלה ונתינה בהיגד אחד, באדם אחד. אז המבנה הזה בתוכנו יכול לברך את כל הרצונות האחרים הבלתי מבוררים. במבנה הזה משה בברכה שלו העניק לאותו מבנה שנקרא ישראל, את היכולת לברך את כל הרצונות האחרים הבלתי מבוררים.

משתתפת: שאלה, הבהרה, הם (ישראל), לפני הברכה, לא היה בהם הדבר הזה, לפני שמשה ברך אותם?

לפני שהם נכנסו לארץ ישראל הם היו בתהליך של הכנה. וכשהם יצאו ממצרים, הנפש שלהם היתה במקום של טומאה. תארי לעצמך שגדלים לתוך תרבות של "כוחי ועוצם ידי עשה לי זאת". זאת אומרת תרבות של יכולות מאוד מאוד גדולות של חרטומים ומכשפים ופרעה עצמו, לשדד מערכות הטבע. זה הכוח שלא מכיר את הוויה. זאת אומרת הכוח הזה הוא כוח של קבלה לתוך הכלי של הרצון שלך לקבל, קבלת אורות לתוך הכלי של הרצון שלך לקבל. והם בילו 210 שנה בתוך התרבות הזאתי והם היו גם עבדים, זאת אומרת, לאט לאט גם הדימוי העצמי שלהם וההוויה שלהם הפכה להיות הוויה של עבד, אז הם היו צריכים את כל התהליך הזה במדבר, עד שהגיעו ל- 50, או אפילו אם נדבר על תחנות אז 42 תחנות במדבר, שהיו צריכים להיות מוכשרים כישראל. וגם התהליך הזה הוא לא תהליך רציף. יש הרבה נסיבות, יש כמובן את העגל, אבל ברגע שהעם הזה התקדש להיות עם ישראל, דרך אברהם יצחק ויעקב, מאותו רגע זה הפך להיות אירוע היסטורי, זאת אומרת, אי אפשר לקחת את זה חזרה.

למשל, היוונים, כשהם גילו את התורה של ישראל, הם מאוד, מאוד העריכו. הרבה אנשים מעריכים, הרבה עמים, אבל מה הם רצו לעשות? הם רצו לנכס את התורה, לשים אותה בתוך הספרייה שלהם, עם הספרים של אפלטון ואריסטו וכל החוכמות, ולסלק את העם שקיבל את התורה, לסלק את היהודים. לא רק הם, בעקבותיהם הנוצרים, שטוענים שהם ישראל החדש. בעצם כל האנטישמיות בנויה על זה, לסלק את העם הזה, בלי להבין מה משמעות העם הזה לכל העולם.

ברגע שזה נקבע, לא משנה אם העם חוטא, אני הוויה השורה איתם בטומאתם. זה העם הנבחר והוא משתלם דרך זכות אבות, כי אברהם יצחק ויעקב הם בעצם יוצרים את שלושת הקווים, של חסד גבורה וקו האמצע, של איחוד הניגודים, דרך זכות אבות, יש לנו זכות אבות להיות שייכים לגזע הזה. אבל היום אני אומרת, זה לא רק ענין של גזע, זה ענין של נטייה של נשמה.

זה ענין של הכשרה, שמתרחשת קודם כל בעם אחד, או בכל מי שיש לו נשמה ישרה כאל, אפשרות של אחדות הניגודים, שזה בעצם התיקון של הבריאה, ב"שיתא אלפי שני" זה נקרא. דרך אגב זה גם חופף לסוכות. הסוכה כמבנה ארעי, כמבנה שבו אנחנו עושים את התיקונים עד שנגיע לגאולה שזה ביום השמיני של הסוכה שנקרא שמיני עצרת ששם מגיעים לתודעה יותר גבוהה, לא לתודעה של העולם הזה אלא לתודעה של העולם הבא, לכן הסוכה מסמלת את הארעיות שלנו בעולם הזה.

המבנה הזה של תיקון הבריאה, של אור חוזר, זה מבנה של ישראל. ישראל בזכות אבות, הוא העם שנושא את המבנה הזה. להגיד שכל יהודי וכל ישראלי נמצא שם, אי אפשר להגיד. אבל בעיקרון, אנחנו דווקא כן רואים שיהודים, ישראלים, עברים, מביאים כל מיני בשורות לעולם, לצערנו גם במקומות הגרועים ביותר.

זו התשובה הארוכה שלי.

וזאת הברכה – זאת אומרת כל הספרים עד ספר דברים, זה הברכה, כלומר הכל זה כל הבראשית, אם ניקח מתחילת בראשית ברא אלוקים את השמים והארץ ונקשור את המילה בראשית לעיני כל ישראל, {יב} וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. בראשית ברא אלוקים.. משום שהכל הוא תהליך של מחזוריות. שנה נגמרת ומתחילים שנה חדשה, וכל הפרשות שנקראות במהלך שנה, בשבוע הבא נקראת את פרשת בראשית. זה תהליך מחזורי ספירלי, לכן יכולים להסתכל על סוף ספר דברים, לעיני כל ישראל. מה זה עיניים? חכמה.

צריכים ללמוד את השפה הזו. רואים שכתוב עיניים, חושבים שמדובר על העיניים הפיזיות. לא . אנחנו בשפה אחרת. אז מתרגמים את זה לעיני כל ישראל, זאת אומרת החכמה.  לעיני כל ישראל… בראשית ברא. הפרשנים אומרים – בראשית ישראל עלה במחשבה. למה? מה זאת אומרת ישראל? לא עם ישראל הספציפי, אלא המבנה שנקרא בשם ישראל הוא זה שעלה במחשבה כשנבראה הבריאה, שהיא תהיה עם מבנה כזה שיכול יהיה להיות שותף לבורא דרך אור חוזר, מבנה כזה של נשמות שיחזיר לבורא את מה שהבורא נותן לו ולא יאבד קשר עם הבורא. המבנה הזה כבר היה בראשית המחשבה. כל העולם שנברא בראשית, נברא על מנת שביום השביעי יוכל אלוהים להגיד, תוכל התורה להגיד, וביום השביעי שבת אלוהים מכל מלאכתו אשר ברא לעשות – לעשות!

זאת אומרת, שהאדם שקרוי ישראל, שמבנה הנשמה שקרויה ישראל, תעשה. אנחנו חיים כולנו, בשבת של אלוהים. אלוהים שובת בשיתא אלפי שני, ששת אלפים שנה, שזה 6 ספירות, לאו דוקא מספר כרונולוגי של שנים, של זמן. בשיתא אלפי שני אנחנו חיים בתוך השבת של אלוהים. אלוהים שובת ואנחנו מתקנים במבנה הזה שנקרא ישראל וכל מי שמצטרף אליו – מבנה של אחדות הניגודים – של ימין שמאל וההכרעה בינים. ובמבנה הזה אנחנו גרים בתוך הסוכה, שיתא אלפי שני, והסכך זה האור חוזר, והיום השמיני זה עלייה לרמת תודעה, זה האלף השמיני, זאת אומרת שהעולם הזה כולו ייחרב, כי המבנה של העולם הזה הוא לא מותאם לאלף השמיני, ויהיה עולם תודעה חדש.

כל זה בתודעה שלנו. לא שפתאום יהיה איזשהו עולם פיזי חדש. הכל יקרה בתודעה שלנו. יש מקובלים שכבר היו בתודעת האלף השמיני. זאת אומרת, אחדות הניגודים. שום דבר שהיה בעולם הזה, כל הרוע, כל הדברים הנוראים , המזעזעים, כל העצב וכל הסבל, לא גרם להם לכפירה בטובו של הבורא. זה לא קרה דרך המחשבה, אלא כל התודעה השתנתה ומעבר לרע, הם ראו את הכוחות הפועלים. זו התודעה של האלף השמיני.

אז הספר הזה , נקרא משנה תורה, מסתיים בפרשה הזאת, שהמילים האחרונות זה – "לעיני כל ישראל". ושבוע הבא מתחילים בראשית.

כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו: האם אני רוצה להשתייך למבנה הזה של הנשמות? לא מספיק שאני יהודי ישראלי, או אם אני לא יהודי, לא משנה, זה יתרון שאנחנו גרים בארץ ישראל, כי ארץ ישראל היא ענף של עולם האצילות, זה יתרון גדול.

יש לי חברה שחיה בחוץ לארץ המון שנים, נישאה, והיא כל פעם שולחת לקבוצה שיש לנו, הודעות נגד החיסונים, וכל מיני הפגנות של מתנגדי חיסונים. ואני בליבי, קורה לי משהו, אולי מאוד אינסטינקטיבי, אולי אפילו לא מתקדם, להגיד לה, תקשיבי, תחזרי לפה. תפסיקי לעשות המלחמות משם. תחזרי לפה.

את המלחמות צריך לעשות מפה, ולאו דוקא מלחמות בפיזי. 2000 שנה עם ישראל התפלל בשנה הבאה בירושלים, וממשיכים להתפלל שנה הבאה בירושלים, אבל ירושלים כבר פה. אנחנו כבר פה. שימו לב, תתעוררו! ירושלים כבר פה.

התודעה של בני האדם מפגרת אחרי המציאות. המציאות היא שקרה כאן איזשהו נס שאי אפשר להעלות אותו על דעתו, שיש מדינת ישראל אחרי 2000 שנה נגד כל הסיכויים, אז האם אנחנו עדיין בתורה של הגולה, של ההלכה? של הלכה מאוד מדוקדקת, והקפדה מאוד מדוקדקת. במקום להבין שאנחנו בארץ ישראל, וארץ ישראל זה ענף של עולם האצילות, זאת אומרת של התודעה הבאה.

משתתף: להיות פה זה זכות.

להיות פה זה זכות גדולה, שתדעו. כל אחד ואחד מאיתנו שהוא פה, זו זכות מאוד מאוד גדולה. אבל לא שאי אפשר לעשות את העבודה גם בחו"ל, זה לא שאי אפשר אבל במיוחד שיש כבר ארץ ישראל. היהודים ניסו לעשות את העבודה בחו"ל, להיות אור לגויים בחו"ל וראינו מה יצא מזה. ראינו מה התודעה של הרצון לקבל לעצמך והמוסר, שלא קשור לאלוהות, לאן הוא הביא בסופו של דבר – לנאציזם ולשואה. היהודים חשבו שהם יתקנו שם, בחוץ, בכל מקום היה את היהודי של הפריץ, היהודי של המלך. זה כבר לא עובד. אנחנו רואים גם שהאנטישמיות גואה בעולם, זו קריאה לבוא לפה.

סגירת המעגל הזאת, המילה "וזאת הברכה". המילה – "זאת", עוד מילון, אתם יכולים לעשות לעצמכם מילון קבלי שהוא אף פעם לא מסתיים. כמה שלומדים אותו רואים שיש כל כך הרבה טרמינולוגיה. המילה זאת זה תמיד מלכות. מלכות זה תמיד הנברא האולטימטיבי. מי שלמד מה זה מלכות דאינסוף, זה תמיד הנברא האולטימטיבי, זה השכינה וזה גם אנחנו. זה מערכת הנשמות וגם אנחנו.

זאת הברכה, מדובר על השכינה, על מלכות שמים וכל השמות שלה. והברכה, זה בה' הידיעה, זאת אומרת, האות ו' זה תמיד רומז לזעיר אנפין, שזה הקדוש ברוך הוא מתוך השם י' K ו' K האות ו' זה זעיר אנפין, הקדוש ברוך הוא, שהוא נותן את השפע לשכינה שנותנת את השפע אלינו. ושיש חיבור ביניהם, זה נקרא "יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתא", איחוד שהקדוש ברוך הוא ושכינתו שיש חיבור כזה, אז יש ברכה. זאת אומרת שמעולמות הרוח שופע אלינו שפע. אבל, זה תלוי במעשים שלנו.

משה מברך אותם בברכה של השכינה והשכינה מקבלת את השפע מלמעלה, תמיד השפע מגיע מהאינסוף, יורד בספירות, בעולמות, בבחינות, עד שהוא מגיע אלינו. יש לנו ערוץ ישיר לאינסוף. אז זאת הברכה, הו' הזה היא זעיר אנפין אבל גם מסך. הברכה תבוא רק עם נשים מסך בינינו לבין הרצון לקבל למען עצמנו, כלומר נברר את מה שמגיע אלינו, ונגיד מה אני עושה עם זה. במילים אחרות, אני אברר את המניעים שלי. לפעמים אני חושבת שאני כל כך נדיבה, ופועלת מתוך הרצון להשפיע, ואם אני בודקת, אני רואה שבתוך זה יש את הרצון לקבל. לכן אני לא אומרת שאנחנו צריכים להלקות את עצמנו, חס וחלילה, אבל אנחנו צריכים לברר. אנחנו תמיד צריכים לבדוק מאיפה אנחנו פועלים. כי כל מקום כזה שאני לא יודעת מאיפה אני פועלת, הוא כתם שחור בשמלת השבת של חנה'לה ושמלת השבת. הכתמים השחורים האלה, כשאנחנו מגלים את הרצון להשפיע, כמו שחנה'לה גילתה את הרצון להשפיע לפחמים, ולא התחרטה שהיא עזרה לו, הכתמים השחורים האלה, כל כתם כזה מקבל כוכב. ולכן אנחנו צריכים לגלות אותם. כי כל כתם שלא מתגלה לא מקבל כוכב.

המסך הזה שאנחנו שמים בינינו לבין הרצון לקבל הוא בעצם הבחינה שלנו. אנחנו בוחנים את עצמנו מאיפה אני רוצה לקבל. האם אני רוצה להשפיע כדי לקבל משהו, אפילו בטחון רגשי, אפילו בטחון קיומי, זה לא שאני אומרת לעצמי, אוקי אני מבטלת את זה, אבל אני מדווחת לעצמי מאיפה אני רוצה לקבל.

למשל, היום היה לי מיועץ שהוא אמר שהוא החליף עבודה, ומתחילים לתת לו פקודות כל הזמן. והוא אומר: "מה זאת אומרת? אני שכיר כבר 17 שנה, מה עכשו מתחילים לתת לי פקודות?" ואחרי שבררנו את מה הוא צריך לקבל כפקודה, ומה הוא לא צריך לקבל, הוא לא חייב לקבל כל פקודה שמציפים אותו, הבנו שהמקום הזה שהוא מקבל פקודות והוא ממלא אותם כמו שכיר, הוא מקום טוב לו. הוא מקום נגד הגאווה שלו. קצת ענווה. ואם אני מסוגל לקבל פקודות במסגרת העבודה, לא את כל הפקודות. אני צריך לשמור על הגבולות וגם להגיד את זה אני לא יכול לעשות, זה יותר מדי בשיבלי, אבל אם אני מסכים לקבל פקודות, זה יופי, תגיד תודה לאל שיש את הבוס הזה, הוא מתרגל אותי בענווה.

אז אנחנו תמיד, תמיד, תמיד צריכים לבדוק את המניעים שלנו, ולשים מסך בינינו לבין הרצון לקבל לעצמנו כמיטב יכולתנו.

איש האלוהים:

 וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוהים את בני ישראל.

איש האלוהים זה כבר אחדות הניגודים. אפשר להסתכל על זה משני כיוונים. אחד שאיש זה איש, אדם, ואלוהים, זה הוויה גבוהה יותר, במשה התאחדו שני הניגודים המוחלטים האלה, האחרים המוחלטים האלה באדם אחד. אז אנחנו מדברים תמיד שהמשימה של מערכת הנשמות שנקראת ישראל, או כל הישראל שבתוכי, המשימה של ישראל בתוכי הוא תמיד לראות מעבר למה שנגלה לעין, להיות באמונה שכל מה שקורה לי קשה ביותר, סבל גדול, באופן פרטי ובאופן משפחתי. הילדים שלנו, הרבה ילדים סובלים היום, וכמובן העם שלנו, והעולם כולו – להגיע לרמת תודעה של הצדקה, שאני אומרת, "הכל נעשה בדברו" והכל זה להיטיב לנבראיו. זאת התודעה של האמונה, והאמונה היא גם כן קשורה לסוכה, אנחנו דיברנו על הסכך, שנקרא, צילה דמהמנותא, זה צל האמונה. זאת אומרת שהסכך מונע מבעדנו לקבל את האור הגדול של השמש ואנחנו מקבלים אור במידה הנכונה לתוך הסוכה, המבנה הארעי של שיתא אלפי שני, ושם אנחנו עושים תיקונים. זה המבנה של ישראל. לעומת אומות העולם שבתוכנו, שרוצים הכלה כל הכל לרצון לקבל.

היום פרסמתי את מחדש בטובו ונתתי דוגמא, שיש שפע ואין כלי מתאים, תהיה שבירת הכלים. יש כל כך הרבה שפע, בין אם חומרי או כל דבר אחר, כשאין דרישה מאיתנו ליגיעה, כשאין דרישה מאיתנו למסך ואור חוזר, אז אנחנו הולכים ונעשים מושחתים יותר, לא שאנחנו מושחתים אלא זה משחית אותנו, אנחנו נעשים ריקניים, האור בא ומסתלק ישר לקליפות וזה יכול להגיע, לא עלינו, עד לאיבוד עצמי לדעת, בגלל שכשאין משמעות ואין תקווה, אז כל השפע שבעולם לא יכול לעזור לנו. אז אני כל פעם מדברת על המבנה הזה, הנשמות, שנקרא ישראל, מכל מיני זוויות, ואנחנו צריכים להחליט, כמו שאמרתי לא מספיק שאנחנו חיים כאן, וגם לא מספיק שאנחנו חוגגים חגים, וגם לא מספיק אם אנחנו שומרי תורה ומצוות. אם אני לא ישראל בתוך התודעה שלי, אז הכל יכול להפוך להיות לחיצוני.

אני עוברת לנושא אחר בתוך הפרשה. כתוב שמשה כתב את הפרשה הזאת, וגם את הספר הזה. האם נשמע לכם משהו מוזר פה? על מה הפרשה הזו מדברת? על מותו של משה.  אז אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה מאוד מתבקשת. מה השאלה?  איך הוא יכל לכתוב את זה אם זה על מותו?

איך משה יכל לכתוב משהו אחרי מותו? איך משה יכול להגיד, וימות משה?

פה יש דבר מאוד מעניין, שהפרשנות אומרת, וזה קשור מאוד גם לחיים של כל אחד ואחד מאיתנו. זה קשור גם לזה שאומרים שהקדוש ברוך הוא הסתכל בתורה וברא את העולם. מה זה הסתכל בתורה? מה זו התורה? התורה זה אותיות שמצטרפות למילים, שמצטרפים למשפטים שמצטרפים לפרשיות שבסופו של דבר קרו בהיסטוריה. אבל לפני שזה קרה, לפני שזה התממש, בעולם הפיזי, זה עדיין בגדר אותיות שיכולות להתחבר באופן אחר. זאת אומרת –  ובמיוחד בשפה העברית – אנחנו רואים שבגלל שזו שפה של שורשים, אנחנו רואים איך אפשר לקחת 3 אותיות, ולהפוך אותן לדבר שהוא הפכי, לדבר אחר, עם אותן 3 אותיות בסדר אחר. תמיד מביאים את הדוגמא של עונג ונגע. אבל יש עוד דוגמאות, למשל: שער ורשע, פחד ודחף, בלבול ולבלוב.

אנחנו רואים שזה קשור גם ל"הכל צפוי והרשות נתונה". הכל צפוי – יכולים לפרש את זה, הכל נצפה, מסתכלים עלינו, איך אנחנו נחבר את האותיות האלה, זה לא שהכל צפוי רק במובן שכבר ידוע הכל, כי לא ידוע עד אשר אנחנו לא מחברים, יש לנו עדיין את אפשרות הבחירה מה לעשות עם האותיות האלה, עם הכלים האלה, איך לחבר אותם. זה שהבורא יודע איך נבחר, זה משהו אחר, זה תודעה שאנחנו לא יכולים להבין איך זה מתקיים, אבל מבחינתנו יש לנו אפשרות בחירה לצרף את האותיות האלה, את הכלים האלה, את ה- DNA הזה, הקוסמי הזה, הנשמתי הזה, בצורות שונות, וכל צורה יוצרת הוויה אחרת.

אנחנו כולנו יודעים, שכאשר אנחנו חווים אירוע מסוים, אנחנו מפרשים את זה בהתאם להתניות שלנו. את אותו אירוע יכולים גם לחוות כההיפך ממה שהאחר התכוון. מישהו התכוון להלל אותנו, אנחנו חווים כהשפלה. זאת אומרת שיש לנו התניה מוקדמת שקשורה בקרמה וקשורה במי שנולדנו, בסביבה שלנו, וזה חוסר חרות מוחלט. אי אפשר בכלל לדבר על חרות, עד שלא מתעוררת לנו נקודה שבלב שמבינה שהאופן שאנחנו מפרשים אירועים הוא לא חופשי. ואז אנחנו מתחילים לחפש את עולם האמת.

לכן זה שאנחנו חושבים שאנחנו חיים באותו עולם, זו אשליה. עולם זה נעלם, כל העולם הזה נמצא בתודעה שלנו, אין עולם מחוץ לתודעה למרות שזה עולם תלת מימדי. כי זה כמו השאלה, אם עץ נפל ביער, ואף אחד לא שמע אותו האם הוא השמיע קול? האם היה קול? התשובה היא לא. אם אין תודעה שתופסת, אז אין עולם. הבורא יצר תודעה שתופסת אותו, כדי להתגלות בתוכה. אם למשל אני בקורונה מאבדת את חוש הריח, אז זה עולם בלי ריח. אין ריח בעולם. זה שהיסמין פורח בריח מסוים והנרקיס בריח אחר, וההדס והאתרוג, מבחינתי, זה לא קיים. זאת אומרת שעל מנת שאני אוכל ליצור עולם של אמת, אני צריכה שתתעורר בי נקודת שמחפשת את האמת ואז אני מצרפת את האותיות שניתנות לי, את אירועי חיי באופן אחר לגמרי, ואז אני יכולה להצדיק את הבריאה ואת הבורא ולא להרשיע.

אז נאמר בהקשר לזה שמשה קיבל את כל האותיות, ואחרי מותו הם הצטרפו לבד למשפט הזה שמעיד על מותו. אל תחשבו על זה בצורה פשוטה, צריך לקחת את זה למחשבה עמוקה.

משתתפת: אני חושבת על זה שב- "אמת" והתאמה או תאום יש את אותן אותיות, בהקשר של לתאם בין האותיות, לחבר אותן.

אורנה: נכון. מקסים וגם אתם. אתם צריכים לעשות את זה.

משה הוא האב טיפוס של הנביא שהוא גם בן אדם. הוא לא מנותק, הוא לא בעננים המרחפים, הוא לא באבק פיות וגם הוא איש האלוהים. זה בעצם מה שאנחנו אמורים להפוך להיות. אדם, אַדָמֶה לעליון. זה מה שאנחנו הולכים אליו בשיתא אלפי שני וכל זמן התיקון. כל זמן שהתיקון, וכשאני אומרת בכל זמן התיקון, זה בכל זמן שיש זמן, כי לפני זה לא היה זמן, וגם אחרי זה לא יהיה זמן. הזמן הוא הזמנה לתיקונים. המושג זמן הוא לא משהו שהיה מאז ומתמיד. לפני הזמן לא היה זמן ואחרי הזמן לא יהיה זמן. הזמן ניתן לנו כהזמנה, כזימון, ואנחנו צריכים לחשוב לעצמנו מה אנחנו עושים עם הזמן שלנו, מה אנחנו עושים עם המתנה הכל כך יקרה הזאת, שניתנת לנו.

{א} וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ: {ב} וַיֹּאמַר יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ (אשדת) אֵשׁ דָּת לָמוֹ:

מספרים לנו כאן שה' הגיע מסיני. בעברית אנחנו יכולים להחליף ש' ב- ס' וכל האותיות שנשמעות אותו דבר, הן ברות החלפה וכשאומרים ה' בא מסיני, אז אומרים, סיני זה ענין של שנאה. זאת אומרת, הוא בא ממקומות של שנאה. ומה זה המקומות האלה?

אם נדבר באדם אחד, בתוכנו, כיקום שלם, הוא בא משעיר והוא בא מפארן. הפרשנות אומרת שהוא הציע את התורה לעם ישראל, אדום לא רצה אותו, כל העמים לא רצו אותו, ובסופו של דבר הוא הביא את התורה לעם ישראל.

שואלים הפרשנים – עם ישראל היה ברירת מחדל? אז מפרש בעל הסולם, אשתף את הקטע הזה, מה הכוונה שהם לא רצו את התורה, מה הכוונה באדם אחד שלא רצו לקבל את התורה ואז כאילו כברירת מחדל היא ניתנה לישראל. נקרא את זה ותוך כדי קריאה ננסה להסביר את זה.

מתפלאים איך אפשר להגיד שהוויה בא משעיר, למה הוא בא ממקומות כאלה ששם מכחישים את קיומו? אז איך זה שהתורה מספרת לנו שהוא מגיע משם? זה הברור שאנחנו רוצים לעשות.

זה מאמר של הרב ברוך אשלג, שהוא הבן של בעל הסולם. הוא לא כתב שום דבר מדעתו. כל המאמרים שלו זה דברים של אבא שלו, שהיה מקובל, איש האלוקים שאמר, והוא ועוד תלמידים של בעל הסולם, כתבו אחרי מותו, ויש ספרים שלמים על דברים שבעל הסולם אמר.

משתתפת: הברור הוא למה אלוהים התחיל מהצד הקשה הזה?

אורנה: הברור הוא – למה הוא בא משם, עד שהוא בא לעם ישראל. למה לא התחיל מישראל?

משתתפת: אז זה שתי שאלות: למה הוא בא משם ולמה הם דחו, מה היה שם שהם דחו?

נקבל הסבר בתוך אדם אחד. מה זה פארן והשעיר בתוך אדם אחד ומה זה ישראל בתוך אדם אחד. לא כתוב בתנ"ך שהוא הציע את התורה לעם אחר, אבל כן כתוב שהיתה השתלשלות מבריאת העולם ועד לאברהם ורק אברהם נמצא האדם הראוי. והיו ניסיונות לפני זה עם נוח, ועם חנוך, ודור הפלגה, כל מיני דמויות שלא הצליחו להחזיק בתוכם את המבנה הזה ובסופו של דבר זה הצליח אצל אברהם. זה רק התחלה, היה צריך את אברהם יצחק ויעקב כדי ליצור את המערכת הזאת ואז זה הפך להיות עם ישראל. עובדה שאברהם לא נקרא ישראל, רק יעקב נקרא ישראל. זאת אומרת שהיה צריך להגיע ליעקב כדי שהעם הזה יוולד בתוך הפיזי.

הבורא ניסה, חיפש, עד שהגיע למבנה הנשמה הזו שנקראת אברהם, היו, לא יכולה להגיד נסיונות, אבל תקוות וראינו שזה לא צלח.

משתתפת: 23 דורות לפי מה שמסופר, מהאדם עד נוח, מנוח עד אברהם, אח"כ עד יעקב.

ולא בגלל שלא היו צדיקים, אבל לא היה להם את כל התכונות. למשל נוח היה צדיק אבל הוא לא לימד זכות לכל אלה שלא היו בתוך התיבה. אלוהים אמר לו תכנס לתיבה אתה וכל הקרובים אליך, זוגות, זוגות של חיות, ולא שומעים שהוא אומר, בבקשה תציל את העולם. לא רק אותי. אבל אברהם כן. אברהם אומר, "הגם תספה צדיק עם רשע?" כשאלוהים רוצה להרוס את סדום אז אברהם מתחיל לדון איתו, וזה מה שאלוהים רוצה, שיחה איתנו, שיח, דיון, שאנחנו נלמד זכות גם על מי שהוא רוצה להכות. למשל – שאם אנחנו רואים מישהו חולה – אז לא נגיד, אוקי, זו הקרמה שלו, שיסתדר אלא שאנחנו נלמד זכות על כל אחד, על כל מי שבא מולנו, הוא מתכלל בנו, שלא נגיד הבוס הזה שופך עלי כל כך הרבה משימות, שנגיד, הנה יש לי הזדמנות לתרגל ענווה.

את המבנה הזה התחיל אברהם, שזו גם אחריות. ישראל זה גם אחריות. להיות ישראל זה להיות אחראי יותר מאשר עליך ועל הקרובים עליך אבל גם ישראל, אני חושבת, זה נבנה בנו במהלך השנים שאנחנו עושים עבודה רוחנית, הישראל הזה ניטע בנו לאט, לאט, עם הרבה משברים. אנחנו לא אברהם.

(מהציטוט) "מזה שבני שעיר ובני פארן לא רצו בתורה נתווספה אהבה לישראל."

עכשיו הוא מצטט מספר הזוהר מפרשת בלק לפי הפרשנות של בעל הסולם. אתם יודעים שבעל הסולם פרש את כל הזוהר שעד אז היה נגיש למתי מעט ועכשיו הוא נגיש לכולנו. זה מספר הזוהר, פרשת בלק בהסולם, בפרשנות של הסולם הוא מתחיל לפרש את הפסוק בתנ"ך  "וזרח משעיר למו".

(המשך ציטוט) זהר בלק אות ק"י ב"הסולם"  וזרח משיער למו". פירוש: ממה שאמרו בני שעיר שאינם רוצים לקבל, מזה האיר לישראל, והוסיף עליהם אור, ואהבה רבה. "הופיע מהר פארן". ממה שאמרו בני פארן שאינם רוצים לקבל, מזה הוסיפו לישראל אהבה והארה יתירה כראוי". עב"ל (עד כאן לשונו)

ויל"ה (ויש לומר): מדוע נתלתה אהבת ישראל בזה שאומות העולם לא רצו לקבל את התורה? משמע מזה שאם אומות העולם היו מקבלות את התורה לא היה שום מקום לאהבת ישראל, הייתכן? וזה דומה למי שאוהב את השני ורוצה להראות לו את אהבתו, ומביע זאת שאוהבו מסיבת שחברו אינו רוצה לשמוע בקולו. ודאי נחשב זה לגנאי כיון שתולה את האהבה בחברו, וללא זאת, מצדו עצמו לא אוהבו."

אורנה: שימו לב איזה שפה ברורה, בת ימינו כמעט. בעל הסולם נולד לפני כ- 100 שנה, נולד או פעל, זה מאוד קרוב לנו, וזה מאוד מאוד חשוב שאנחנו נבין את הקבלה בשפה שנוכל להבין אותה ולא בשפה, שתהיה שפה שהבינו אותה לפני 400, 500 שנה ולכן אנחנו מתרחקים מכל האוצרות של עם ישראל כי זה כתוב בשפה שנראה לנו שאנחנו לא יכולים להבין. בעל הסולם בא ועשה מפעל אדיר, הוא מנגיש את הקבלה ואת החכמה, גם לשפה שלנו וגם לתודעה שלנו, מה ששטיינר גם תמיד אמר, שהוא מביא את הידע האיזוטרי לתודעה המודרנית. וזה בדיוק מה שבעל הסולם עושה ואנחנו הבנו כאן מה שהוא אמר.

בעצם הוא אומר, מה זאת אומרת, מזה שהאחרים לא רצו לקבל את התורה זה מלמד איזושהי זכות על ישראל? בסך הכל הם נשארו אחרונים. ועכשו הוא יענה על זה.

(המשך ציטוט) "והעניין, כי בחינת בני שעיר ובני פארן היא אצל כל אחד ואחד. דידוע שהרע שבבן האדם יש לו הרבה שמות לפי הפעולות אשר פועל. ויש אהבה לעם ישראל שבתוך האדם, דבזה שהרע של האדם לא רוצה לקבל את התורה ומצוות (מאור ותיקון), והאדם מתגבר על הרע, מזה נמשכות ההארות לעם ישראל שבאדם."

אורנה: את המילים מאור ותיקון אני הוספתי כי לתודעה שלנו החילונית, המילים תורה ומצוות הם משמשים, לפחות בתחילת הדרך, משמשים דווקא מחסום, אז אנחנו צריכים להבין שתורה זה מאור, אור חוזר, אם אנחנו מביאים אותה עפ"י הקבלה, היא מראה לנו איך לחיות את החיים שלנו, ומצוות זה תיקונים. אז אם קוראים את זה כמאור ותיקונים אז אין לנו שום בעיה לקבל את זה, אין רתיעה.

מה אומר בקטע הזה?

משתתפת:  שהכל בתוכנו.

אורנה: מה בכלל הצורך בבני שעיר ובני פארן בתוכנו?

משתתפת: זה החלק בנו, שרוצה לקבל לעצמו.

ההתגברות על החלק הזה, היא שמביאה את ההארה לישראל שבתוכי. זאת אומרת בניגוד לנטייה לוציפרית, או לנטייה ניו אייג'ית שהולכת לאור, בלי ההבנה שההתגברות והחושך, היא זו שמביאה את האהבה, הידיעה בהתגברות על החושך, היא זו שמביאה את מה שהוא אומר כאן, האהבה לישראל. כמו שאמרתם, שעיר ופארן זה תכונות של רוע או של זרמים שיש בתוכי וההתוודעות שלי אליהם, וההתגברות שלי עליהם, היא זו שמאפשרת לאור להיכנס.

"כי לאמיתו של דבר, ה' רוצה לתת לנבראים יותר ממה שהם רוצים לקבל, רק מסיבת נהמא דכסופא (לחם ביזיון. זאת אומרת שאני אוכלת משהו בלי לעבוד תמורתו), "יש תיקון שהאדם מוכרח לגלות את הבחירה, ותכף שהאדם מגלה את הבחירה מתגלה אליו אהבתו יתברך, וענין בחירה שייך לומר דווקא בזמן שהרע שבו מגלה את כוחו, היינו שמתנגד שיעסוק בתורה ומצוות (מאור ותיקון), נמצא שרק בזמן שאומות העולם שבאדם מראות את כח ההתנגדות, אז יש מקום לבחירה." (תראו כמה שזה יפה. אני לא יכולה לבחור בטוב, אם אין לי עץ הדעת טוב ורע. כדי לבחור אני צריכה לפחות שני דברים, אחרת לא היתה בחירה. אז זה בעצם נותן משמעות לעם נבחר. נכון מאוד עם נבחר הוא עם שבוחר וגם זה המשמעות של המילה בחור – שצריך לבחור.) "לכן, דווקא על ידי זה שבני שעיר ופארן לא רוצים לקבל את התורה, אז הוא המקום שה' יכול לגלות את אהבתו לאדם, מסיבת שהאדם כבר גילה את כוחו. מה שאין כן אם אומות העולם (שבאדם) אינן מתנגדות לאדם, אין לו מקום לגלות את הבחירה, ומילא אין הקב"ה יכול לגלות את אהבתו, כי אם יגלה את אהבת ה' לאדם, אז כבר לא תהיה מציאות לבחירה.

משתתפת: הפרדת כוחות הנפש

כן, אפשר להגיד את זה, אבל לא הייתי רוצה שנעשה חיבור, הייתי רוצה שנשאר בתוך ההארה של היום. לא שזה לא נכון, אבל ישר זה לוקח אותנו להארה אחרת, וההארה של עכשו, החומר הזה מאיר לנו, הארה חדשה או מחודשת, וניתן לה לפעול עלינו. אני ממליצה לתת לה לפעול עלינו כפי שהיא.

אשמח לשיתופים או תגובות, מה מתעורר בכם?

משתתפת: כמו שאני מבינה את זה, פארן זה קשור יותר לישמעאל או לעודף חסד, ועודף חסד כמו שאמרת זה משהו לוציפרי. אני רואה את זה כמשהו שהוא קצת התרפרף. לעומת זאת הצד השני שזה, עודף גבורה, אז זה מישהו שיותר מדי אחוז בחומר. זה שקצוות שאני יכולה לראות את אומות העולם. ישראל, הכתר הוא לבחור באמצע. הפרוש שלי לתורה, זה טור-יה – לגלות את האלוהים. טור – מלגלות. ולעשות את העבודה, המצוות, זה נשמע באמת נורא אבל זו עבודה בשביל לשמר בתוכנו תודעה אלוהית כמה שיותר זמן, כמה שיותר מקום.

זה מקסים ובאמת נתת את שתי הבחינות שאנחנו קוראים להם באנתרופוסופיה, לוציפר ואהרימן, האדום הזה, השעיר – זה אדום,  זה עשו השעיר, שהוא בעצם הכל מוכן, הכל כבר עשוי, עשו מהמילה עשוי, זה הנטייה לחומר והנטייה לרוחניות תלושה.

משתתפת: ממה שאני מבינה בעצם את הזמן קיבלנו מתנה בשביל לעשות את התיקון. לכן גם המצוות, יש מצוות שהזמן גרמן, זאת אומרת שיש קשר בין הזמן לתיקון ולכן הזמן יהיה קיים כל עוד אנחנו צריכים לתקן.

אורנה: נכון מאוד. את יודעת שנשים פטורות מהמצוות שהזמן גרמן. הם יותר רוחניות, יותר טהורות, פחות ירדו לחומר.

משתתף: בדיוק היום קראתי בקשר לזה, שאישה קיבלה צלע כביכול מהזכר, אז יש לה צלע נוסף, זה הבינה. היא קיבלה בינה נוספת.

אתה מסכים עם זה?

משתתף: כן, בהחלט. מה אני בלעדי הצד השני.

אורנה: מה אנחנו אחד בלעדי השני, לא משנה זכר ונקבה.

משתתפת: אורנה האם את יכולה משהו לגבי זה שמשה דיבר אל אלוהים פנים אל פנים? כי אלוהים אמר לו, לא "אראה את פניי". ופה כתוב שמשה דיבר איתו פנים אל פנים.

אורנה: בסוף הוא מת. הוא לא נכנס לארץ ישראל משה.

אני אגיד מה זה, לא פנים אל פנים. לא פנים אל פנים, זה דרך חלומות, דרך משלים, דרך חזיונות, אימגינציות, שהאדם צריך לפרש אותם. פנים מול פנים זה ידיעה ישירה, איך זה בדיוק, אין לי מושג, פני הוויה, אבל אין שם את כל ההסתרות ואת כל המחיצות שנביאים אחרים קיבלו דרכם את הנבואה. לא רק זה, אלא שמשה גם – הרבה פעמים כשהנביאים קיבלו נבואה, הם נפלו ארצה. הגוף שלהם לא החזיק מעמד – והוא לא. הוא עמד זקוף. יש עוד הרבה מה להגיד על זה.

משתתפת: לי היה מאוד מרגש גם נושא הבחירה, לפגוש אותו מחדש עכשיו דרך הטקסטים האלה והעם הנבחר, כלומר כל הנושא של הבחירה והחרות שמופיע עוד פעם, בשורה חדשה. וגם המקום הזה של משה שמספר את מותו. זה "אמות ואוסיף ללכת". בעצם המקום שאנחנו כולנו שואפים אליו, להישאר בתודעה, גם במוות.

אורנה: העם הנבחר זה העם הבוחר, כל אחד יכול לבחור ולהיות שייך לעם הנבחר, וגם המילה עם סגולה. עם סגולה בא מהסגול, הניקוד של 3 נקודות וההליכה בשלושה קוים, ימין, שמאל והאמצע.

משתתפת: אני גם רוצה להגיד שמאוד התרגשתי מזה שבעצם אנחנו עושים את התיקון בשבת של אלוהים.

"שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות".

אורנה: דיברתי על זה באיזה שיעור שנותנים לקהילה הבינלאומית, חיפשתי את התרגום לאנגלית, והפלא ופלא, זה לא מתורגם נכון. התרגום הוא – כל אשר אלוהים ברא ועשה. בגלל זה אני אומרת שאת התנ"ך צריך לקרוא בשפת הקודש והוא ניתן לעם מסוים. ויש את ההשתדלות להשמיד את העם הזה. לקחת את התנ"ך ולהשמיד את העם.

מישהו עוד רוצה להגיד משהו, מה אהבתם, מה נגע בכם?

משתתפת: המקום הזה שההתגברות, דחיה של העמים האחרים בתוכנו, היא זו שמכניסה את האור, בגלל זה גם אמרתי, זה החוליה החסרה במה שאמרתי שהוא תהליך הפרדת הנפש. כאילו מאיפה עולות האימגינציות שאנחנו עושים נותנים את התהליך שלנו,  זה זה, החוליה החסרה. זה ממש התחבר לי בעצם שמשם, מתוך ההתגברות, על העשייה, הרצון לקבל, הדחף האינסטינקטיבי והאוטומטי שלנו, בעצם משם מגיע האור, והאור הזה הוא בתוך התהליך האישי, הביוגרפי שלנו, תכלס בחיי היום יום, בעצם עולה האור. זה מדהים בעיני לראות את החוליה החסרה הזאת, כי אנחנו מקבלים אותה כמשהו שאנחנו לומדים את זה אז חושבים שזה מובן מאליו, אבל לא, זה ההסבר.

אורנה: ההתגברות הופכת לכלי החדש. ההתגברות על הרצונות לקבל לעצמך את כל האור הגדול, הדחייה של המסך, הופכת להיות אור חוזר, אנחנו מחזירים את האור והאור חוזר עצמו הופך לכלי שבתוכו יכול האור האלוהי לזרום.

משתתפת: בראש השנה מישהי בבית כנסת סיפרה לי, כשמישהו מעליב אותך ואתה מתאפק ולא מחזיר לו, לא מוציא החוצה, זה הזמן שאתה יכול לבקש מה שאתה רוצה. מן זמן שכל השמים פתוחים ושהדתיים ככה, זה מן מנהג כזה שמכירים, וכשאתה מתגבר על משהו שמישהו העליב אותך, תעמוד ותבקש בקשות.

זה כלי שאומר, בוא, עכשיו אני מבקש אור.

עכשיו אני באור, אני יכול.

אורנה: לא עכשיו אני באור, עכשיו אני הכלי הנכון לקבל אור. עכשיו יצרתי כלי. ההתאפקות שלי יצרה כלי ואני יכול לקבל אורות גדולים.

משתתפת: היא אומרת, אנחנו מבקשים מה שאנחנו רוצים.

                                                                                    מועדים לשמחה

print