ה' בטבת תשפ"ג, 29 בדצמבר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
אנחנו בפרשת ויגש. פרשה אחת לפני האחרונה בספר בראשית. אבל מאוד משמעותית. למעשה זו הפרשה שקובעת אם תהיה פרשת ויחי.
אז עזבנו את יוסף ואחיו בפרשה הקודמת. כשהגביע נמצא באמתחתו של בנימין ויוסף רוצה לקחת את בנימין לעבד. יש לנו כאן מאבק מאוד עוצמתי שהוא גם מחלוקת, גם מאבק. בסופו של דבר הוא חיבור. בין יהודה שהוא מסמל את המלכות, ובין יוסף שמסמל את ספירת היסוד שהיא המשפך של כל הספירות אור שמעליה.
המילה הראשונה בפרשת ויגש היא שעושה את כל המהפך. כי יהודה ניגש. אותה מלכות, אותו כלי, אותו נברא, שקוראים לו יהודה, ניגש ליסוד, ליוסף, למשביר, שמייצג את השפע שצריך להגיע לנבראים. צדיק יסוד עולם.
{יח} וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: {יט} אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: {כ} וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ: {כא} וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו: {כב} וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת: {כג} וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי: {כד} וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי: {כה} וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: {כו} וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: {כז} וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: {כח} וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה:
{כט} וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה: {ל} וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: {לא} שני וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה: {לב} כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: {לג} וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: {לד} כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי:
{א} וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: {ב} וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה:
אז, כשאנחנו מסתכלים על השם יהודה, איזה אותיות יש בשם הזה?
משתתפת: הויה
אורנה: נכון. זאת אומרת יהודה, מלכות, הוא מייצג את אפשרות החיבור של כל אותיות הויה. אם יהודה שמייצג את כל האחים, ויוסף, לא יתפייסו ביניהם, לא תווצר מערכת הנשמות של 12 אחים שמייצגים 12 פרצופים פרצופי אצילות שבתוכה הבורא יכול לשכון. המפגש הזה הוא מפגש מאוד מאוד קריטי.
אז ביהודה יש את אותיות הויה, וחוץ מזה יש עוד אות , ד'. מה ד' מסמלת?
משתתפת: מלכות
משתתפת: ד' היא גם י'? נחשבת גם י'?
אורנה: ד' לא נחשבת י'. ה' נחשבת י' ו ד'. אבל ד' לא נחשבת י'.
משתתפת: בגלל שי' כותבים י ו ד, אז יש משהו כזה.
אורנה: לא לפי ידיעתי. אני יודעת לגבי ד', זה שהיא דלה, עניה שזה מלכות שאין לה מעצמה כלום אחרי שהיא סילקה את כל האור אין לה מעצמה כלום. וכשהיא תצטרך לקבל את האור היא תצטרך לקבל את זה דרך הזעיר אנפין.
מלכות אין לה מעצמה כלום והיא תצטרך לקבל את כל השפע מלמעלה דרך יוסף, דרך הזעיר אנפין, דרך היסוד. צריך להיות זיווג של יסוד ומלכות על מנת שהכלי יקבל את האור. על מנת שהנברא יקבל את האור. על מנת שאנחנו נקבל את האור האלוהי.
מצד אחד היא דלה ועניה מצד שני היא גם דלת. למה? כשאנחנו מגיעים למסקנה שאין לנו מעצמנו כלום, אז אנחנו פותחים את הדלת והופכים להיות נושאי הכתר. כי מלכות, היא הבת זוג של הכתר. היא הבת זוג של המאציל. היא הכלי האולטימטיבי. היא הכלי השלם. כשהיא מתוקנת הכלי השלם, הכלי היחיד שבו הבורא רוצה לשכון.
והרצון של הבורא להיטיב לנבראיו יכול לבוא לידי ביטוי אך ורק במלכות ולא בשום ספירה שלפניה. זאת אומרת, שמלכות זה ההזדמנות. והיא התקוה והיא גמר התיקון. רק בתנאי שהיא מבינה שכל ההגדרה העצמית שלה קשורה לבורא. אז זה אנחנו. כשאנחנו מתרוקנים מעצמנו, זה לוקח לנו הרבה, הרבה, הרבה שנים, ואינקרנציות. וכל האינקרנציות שלנו עומדות מאחורינו, והם הביאו אותנו עד לשלב הזה. בשלב הזה אנחנו אגרנו את כל האינקרנציות הקודמות, והנשמה שלנו, ככל שהיא תבין שהיא כלשעצמה, אין לה הגדרה עצמית במנותק מהבורא, ושאין לה מעצמה כלום, אז כל השפע האלוהי יזרום אליה.
אז י' של שם הויה זה בחינת חכמה. ה' זה בינה, ו' זה המתאם, זה תפארת, זעיר אנפין. וה' זה המלכות עצמה. אז המלכות הופכת להיות היא התחום, היא גם החותם. היא הממלכה שבו הכתר, שזה קוצו של י', שוכן בה.
אם אנחנו מסתכלים על הפרשה הזו מתוך ההבנה הזו, אז אנחנו מבינים מי שצריך לגשת וזה באמת קרה, לכבוד ליוסף. זאת אומרת, אנחנו אלה שצריכים לגשת. זה לא מספיק שנחכה. אנחנו צריכים לעשות צעד. צעד לבורא.
משתתפת: אז יהודה מסמל את מלכות, התחתונים, שעליו הפעולה, עלינו הפעולה לעלות למעלה?
אורנה: נכון. אנחנו צריכים לעשות איזשהו צעד אקטיבי.
משתתפת: זאת אומרת שהוא אור חוזר.
אורנה: בדיוק כך, הוא האור חוזר. ובזכות זה שהוא הצליח להיות אור חוזר, אז יוסף לא יכול היה להתאפק. מה זאת אומרת שהוא לא יכל להתאפק מבחינה רוחנית גבוהה?
זאת אומרת, שהיסוד התחיל להזרים את השפע שלו. הבכי שלו. הוא לא יכל להתאפק. זאת אומרת שאנחנו ניגשים לבורא בבקשה כנה. יהודה ניגש – כאן אומרים הפרשנים בדיוק כמו יעקב – מוכן למלחמה, לתפילה ולדורון, והוא לא היה אדם חדל אישים.
בזוהר יש מאמר שנקרא, והנה המלכים נועדו. מדובר כאן על 2 מלכים. על מלך ישראל, כלומר מלך יהודה שהוא המלך של השבטים, ויוסף, מלך מצרים. כמעט מלך מצרים. מבחינה רוחנית יש כאן כוחות מאוד מאוד חזקים והשאלה מה יקרה.
אנחנו כבר יודעים מה קרה, אבל זה עדיין מאוד מאוד מפעים. יוסף הוא הסוף של מערכת האור, מערכת הספירות. של חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד. שכל ה- 5 הראשונות מתנקזות ליסוד והוא צריך להזרים שפע אלינו. אנחנו המלכות. אבל אם מלכות לא עושה צעד ראשון לגשת, אז זה לא קורה.
אז אנחנו צריכים לגשת אל היסוד. אנחנו צריכים להגדיר את עצמנו כמלכות שאין לנו באמת מעצמנו כלום וכל מה שאנחנו חושבים שיש לנו מעצמנו, זה קשור לקליפה ולגאווה שלנו. כי זה כמו שהאצבע שלי יום אחד תחליט שיש לה מעצמה קיום בלי קשר לגוף והיא תהיה מאוד גאה. היא תגיד כמה אני יפה וחמודה.
אל היסוד מתנקזים כל הכוחות של המערכת. וכדי לתאם את הישות שאנחנו, ישות הנשמה, שנהיה שייכים לכוונה של מחשבת הבריאה, להיטיב לנבראיו. שנוכל להיות כלי לרצון שלו להיטיב לנו. אז בשביל זה אנחנו צריכים להתרוקן מכל מה שאנחנו חושבים שזה עצמנו ובזכותנו.
משתתפת: בהתחלה יהודה מכיר במלכותו של יוסף, הוא אומר לו, "כי כמוך כפרעה". כלומר, חשבתי על זה שאנחנו צריכים להכיר במלכות של העליון מאיתנו. להתרוקן מעצמו. למרות שאת אומרת שהמאמר אומר הנה המלכים נועדו אבל הוא עושה את הצעד והוא מכיר במלכותו ובעוצמה שלו.
אורנה: נכון. יש הרבה פרשנויות ל- כמוך כפרעה. אחת מהן זה עטרה בדיוק כמו פרעה, והשניה שהוא בכלל לא מדבר ליוסף אלא לקב"ה. אבל זה נכון שצריך להכיר גם במלכות של יוסף, לא רק בגלל שהוא עליון, כי יוסף מייצג עוד איזשהו פן בתוך המערכת. בסופו של דבר, משיח בן יוסף מקדים את משיח בן דוד.
גם הפרשנות שלך, היא נכונה.
משתתפת: כשאמרת הוא מייצג עוד משהו, אז אומרים גם שיוסף הוא סוד הגאולה.
אורנה: נכון. יוסף הוא תיקון של עשו.
משתתפת: יהודה זה עבודה ויוסף זה הגאולה ובגלל זה את החיבור הזה.
אורנה: נכון מצד שני משיח בן יוסף הוא יותר משיח של הגשמיות, של הארציות. ומשיח בן דוד הוא של הרוחניות. בסופו של דבר בית המקדש נבנה בדיוק איפה שהיתה המחלוקת ביניהם. בנחלה של בנימין. ובנימין הולך עם יהודה. בנימין בחר. הוא לא הולך עם יוסף ועם הדרך של יוסף. אמרנו, שיוסף בחר את הדרך שלו זה בעצם הדרך של כל היהודים במשך 2000 שנה שהם חשבו שיכלו להביא אור לגויים בתוך הגויים עצמם. והם היו תמיד הגבירים של הפריץ וכו'.
כמו שיוסף היה המשנה למלך. בסופו של דבר, קם מלך פרעה שלא ידע את יוסף. זאת אומרת זה אף פעם לא הולך להתחיל את הגאולה באומות העולם שזה הרצונות לקבל הכי גדולים.
אנחנו יודעים שלב בהאבן, מלכות דמלכות, אי אפשר להתחיל את הגאולה הבאה. היא תגאל אחרונה. אי אפשר להתחיל את הגאולה בחוץ. מתחילים את העבודה בתוך הבית. ואז כשעושים את העבודה בתוך הבית, אז אפשר להביא את הבשורה החוצה ולגאול גם את הרצונות לקבל הכי גדולים.
אז אותה מלכות, שאין לה מעצמה כלום, היא מוכנה להכנס לעיבור. יש מושג כזה עיבור, ברוחניות, כמו שיש עיבור בגשמיות. בגשמיות מתעברים רק פעם אחת. וברוחניות כל שלב שאתה עובר, אתה נכנס לעיבור.
גם לנו זה קורה אבל לא בגשמיות. אנחנו לא נכנסים לרחם שוב, אבל אנחנו נכנסים עוד פעם למקום חשוך, למקום של כניעה מוחלטת. עיבור זה כניעה מוחלטת. אני נכנע לגמרי לעליון שיעצב אותי. יתן לי צורה חדשה. נמאס לי מהצורה שלי. אני כבר מיואשת מהצורה שיש לי, אני מגיעה לכניעה ואני מתעברת בעליון ומבקשת ממנו צורה חדשה.
עיבור זה גם עברה וזעם. ואנחנו יכולים להרגיש שם, מעבר לדברים, בתוך הדברים של יהודה, שהוא עומד על דעתו, מאוד מתוח, מול יוסף שרוצה לקחת את בן הימין. בנימין, בן הימין. כשהוא נולד קראה לו אימו בן אוני. זה שייך לשמאל. ואביו קרא לו בנימין. הוא שינה את השם שלו לבנימין.
זאת אומרת זה כל האורות. הימין זה האורות, זה כל החסדים. יוסף רוצה לקחת את כל האורות ולהקים את ישראל במצרים. המדרש אומר שהם באו אליו לקחת תבואה ושהוא אמר להם, אם אתם רוצים תבואה, אתם צריכים למול את עצמכם.
אז הוא רוצה לקחת את בנימין אליו. כלומר את העתיד. את החסדים. הרב מניטו אומר – את הנוער. רוצה לקחת את מיטב הנוער אליו למצרים. להתחיל את מערכת הנשמות שתהיה משכן לבורא במצרים. זה כמובן לא הולך, זה אף פעם לא הלך. כל ההיסטוריה הוכיחה שזה לא הלך.
המדרשים והאגדות – כמו שאנחנו אומרים, אימגינציות – מתארים דברים בצורה אימגינטיבית. המדרש מתאר שהיו שם ממש שני טיטנים עומדים אחד מול השני. כוחות מאוד חזקים, יוסף ויהודה. שהשאגה של יהודה איימה להחריב את כל המצרים. וגם הוא שאג וקרא לדן. שדן הוא פרא אדם, וגם הוא בא. מצד שני דן עשה קפיצת הדרך והצטרף אליו בשאגה וזה היה איום. מצד שני יש גם במדרש הזה את העוצמה גם של מנשה, הבן של יוסף.
המדרש אומר שיהודה בכל המילים שהוא אומר לו, הוא מאיים עליו בסמוי.
מנשה אומרים חז"ל, אם אתם זוכרים יוסף העמיד פנים שהוא לא יודע עברית, כי המליץ ביניהם. זאת אומרת היה מתורגמן שתרגם, לכאורה, ליוסף, את מה שיהודה אמר. למרות שיוסף הבין את כל מה שהאחים שלו אמרו. והמליץ הזה אומרים שזה היה הבן שלו, מנשה.
אבל אני אומר לך שאף אחד מן הדברים האלה אינם נותנים לך רשות להחזיקו כעבד בלי רצונו. דע כי שרה זקנתנו בגלל זה שהחזיקה פרעה לילה אחד בארמונו במצרים זו, נצטרע. אף אתה שהוצאת שם רע על בנימין שהוא גנב הגביע, סופך שתלקה בצרעת, כי זהו ענשו של המוציא שם רע על חברו. ואף אמו לא מתה אלא בגלל הקללה שקללה אבא ואמר: עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה.
אם אתם זוכרים לבן בא לחפש את הטרפים שלו, רחל החביאה אותם מתחת, ישבה על הגמל, החביאה את זה מתחתיה, ויעקב לא ידע והוא חשב שזו עלילה. והוא אמר, אם מישהו גנב לך את זה הוא לא יחיה. ומכיון שמילה של צדיק מתקיימת, אז זה אחת הסיבות שרחל מתה בטרם עת. כמובן זה לא הסיבה העיקרית. ויש לזה גם הסברים רוחניים מאוד גבוהים של המערכת, אבל זה מה שהוא אומר כאן.
אף אתה אם חייך יקרים לך היזהר שלא תמות לפי זמנך, וחבל, שהרי אתה במבחר ימיך. ואם אריק חרבי אתחיל בכך ואגמור בפרעה, לכן חשוב יפה במה שאתה עושה.
ויוסף נתן סימנים למנשה וקפץ קפיצה אחת בכל כוחו ורעד כל הארמון כאילו היה רעש אדמה. אמר יהודה: ודאי שאיש זה הוא מבית אבינו שבשום ארץ אין נמצא איש גיבור כזה. אז כעס יהודה ושאג כשאגת הארי וקולו היה חזק כל כך עד ששמעו חשים בן דן שהיה בארץ כנען וכהרף עין בא ליהודה, ושניהם שאגו בכעס גדול כאריות. עד שנפלו שיניהם של שלש מאוד מגדולי מצרים שהיו שם ונהפכו פניהם לאחוריהם מן הפחד שפחדו. ונשארו כך כל ימי חייהם כשפניהם הפוכים. ונחרבו שתי ערים שהיו סמוך למצרים שנקראו פיתום ורעמסס כפי שנבאר בפרשת שמות. וכשראו השבטים כעסם של יהודה ושמעון, אף הם נתמלאו זעם על יוסף ורקעו ברגליהם על הקרקע עד שנעשו ערמות ערמות. ויוסף נפל מכסאו, וגם פרעה שהיה בארמונו נפל מכסאו. וזהו מה שאומר הכתוב: והקול נשמע בית פרעה.
המדרש הזה, הוא מסדרה של "מעם לועז". יש בזה הרבה מדרשים. זה אימגינציות.
אז אנחנו רואים כאן מפגש. כשאנחנו מדברים על הגיבורים בתורה, אנחנו מדברים על ענפים של כוחות רוח עצומים שפעלו בעולמות. אז יש כאן כוחות רוח עצומים שמיוצגים ע"י יוסף ויהודה. מפגש קריטי כדי ליצור מערכת נשמות שתוכל להיות המשכן של הבורא.
נאמר שהקושי הגדול ביותר שלהם כשיוסף מתגלה אליהם, זה לא דוקא שהוא יתפוס אותם על מה שהם עשו לו, אלא הבושה שהם לא הכירו אותו. כי הוא הכיר אותם. והם לא הכירו אותו. זאת אומרת, הם לא הכירו במציאות שהוא אח שלהם. שהוא חלק מהם.
אם ניקח את זה לעצמנו, מישהו יכול לעורר בנו עברה וזעם, ולהכעיס אותנו כעל משהו שאנחנו מפרשים כעוולה, ואז אנחנו מרשיעים אותו, אבל אם אני רוצה לשנות את המציאות, זה לא על ידי זה שאני אחריב אותה. אלא אני יכולה להתקרב ולהרגיש את האחר ואולי לתת לסיטואציה פרשנות אחרת.
ואם לא, אז אני לא מכירה באחר כאח שלי. ואנחנו רואים שפה פעם ראשונה, בסופו של דבר, יש תיקון לאחווה. יוסף שבא לבקש את אחיו, את אחי אנכי מבקש, הוא מצא אותם כאן. הוא מצא בפרשה הזאת.
זאת הפרשה שלפני הסיום. והשאלה כאן היא האם יש תיקון של האחווה. בין קין להבל, בין יעקב לעשו ובין יוסף לאחיו? והאם האדם ימלא את משימתו בבריאה. האם הוא יוכל להשתתף באשר ברא אלוהים לעשות.
ויגש, אומר הזוהר, זאת תפילה. כתוב כך בזוהר ויגש אליו יהודה, כי יהודה הוא סוד הנוקבא, נוקבא זה מלכות דהיינו תפילה. ויוסף הוא סוד גאולה. זה תפילת הגאולה. ומשמיענו הכתוב שנגשו זה לזה לזיווג זיווג זה איחוד. ולא יכול יוסף להתאפק וכו' וגילה להם המוחין הללו.
זאת אומרת שזעיר אנפין נתן למלכות את האורות ג"ר, את אורות המוחין. בתפילה, שיש בסידור, אז מסמיכים תפילה לגאולה. ברוך אתה ה' גאל ישראל ואז ה' שפתי תפתח.
אז מצמידים תפילה לגאולה. אז נאמר שכמו שיעקב שהלך לעבר עשו והתקין את עצמו לדורון לתפילה ולמלחמה, כך מעשה אבות סימן לבנים, והמדרש אומר שגם יהודה התקין את עצמו לשלושת הדברים האלה. את התפילה הוא כיוון בליבו לבורא. "בי אדוני", זה לא ליוסף. ויגש, זה הפיוס, זה הדורון. ומצד שני, אם יוסף היה מתעקש לקחת את בנימין אז יהודה לא היה מאפשר, היה יוצא למלחמה.
אז זה לא קרה. והפרשה הזאת, כמו שאמרתי, למקום שבו התחיל הפרוד, שיוסף מבקש את אחיו, הרגע שהוא עוצר כך, זה עכשו במצרים. עכשו יכולה ההבטחה שנתן הבורא לאברהם, להתחיל להתממש.
וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ׃
וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי יְהוִה, בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם–אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה. יד וְגַם אֶת-הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ, דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי-כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.
רכוש גדול זה כלים גדולים. כלים גדולים, זאת אומרת תשוקה מאוד מאוד גדולה לאור, שלבני ישראל לא היה. זאת אומרת, שיוסף, למרות שהוא חשב בתחילת דרכו, שהאחים משתחווים לו, והוא שולט עליהם, ולמרות שזה התממש, זאת לא היתה המטרה של ההגעה שלו למצרים.
למה יוסף הגיע למצרים? הוא אמר להם, לא אתם שלחתם אותי, אל תצטערו, אלוהים שלחני. למה יוסף הגיע למצרים?
משתתף: קראתי איזה פרוש, שהוא התקין את הקרקע בשביל שיעקב ירד כמו מלך.
אורנה: נכון. אז אפילו הפרשנות שלו הגבוהה, היא לא היתה הגבוהה ביותר. אפילו שהוא אמר, הוא חשב בסופו של דבר, שהוא ירד למצרים להשביר שבר. לשבור שבר לכל האנושות בזמן הזה כדי שהאנושות לא תגוע ברעב. הוא היה בטוח שזו המשימה שבשבילה היה שווה כל המסע הזה. היא התכלית של המסע הכואב שהוא עבר. אבל לא. למעשה יוסף הכין את הקרקע לירידה של בני ישראל להתחיל את הגלות שאחריה תבוא הגאולה.
בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם – שואל אברהם את אלוהים. כלומר הם יורדים לשפל של השפל – למצרים. למיצרים. ליצור שם כזאת תשוקה לאור. אם לא תהיה לנו כזאת תשוקה לאור, אז כל דבר אחר בחיים שלנו, ימשוך אותנו הצידה. אנחנו צריכים כל כך תשוקה לאור. כל כך תשוקה לבורא. כל כך תשוקה לרוחניות, כדי שתתגבר על כל הרצונות שיש לקבל האחרים שלנו.
אז את התשוקה הזו קונים בסבל ובייסורים ובגלות. עד שהנשמה מרגישה שהיא כל כך בגלות שהיא כבר מחפשת לחזור הביתה. אי אפשר ליצור תשוקה כל כך גדולה אם לא יורדים לגלות. ויעקב, חשב דרך אגב, שהכלי כבר יכול להיות מוכן איתו. כי הוא הקו האמצעי, אברהם יצחק ויעקב. הוא חשב שהכלי השלם כבר מוכן. כלי שלם זה לא שלושה אנשים אפילו שהם 3 ארכיטיפים. כלי שלם צריך להיות לפחות 70 אנשים שזה 7 ספירות כפול 10.
זאת אומרת בני ישראל צריכים לרדת 70 אנשים למצרים. הם צריכים לצאת לגלות לא רק בשביל עצמם, הם צריכים להתכלל בכל החסרונות שיש לכל אומות העולם. הם צריכים להביא תיקון לכל אומות העולם. אז הם צריכים, כי אתם המעט. אתם המעט, זאת אומרת, אתם נכללים, 70 האנשים האלה, זה כנגד 70 אומות עולם שיהיה לכם מכל אחד יהיה לכם את הדוגמית של כל אומה כדי שתוכלו לתקן.
זאת אומרת, שאם אתה לא מתכלל באחר, ובסבל שלו, אתה לא יכול לתקן אותו. מצד שני, אתה חייב להיות בקשר אחר עם הבורא כדי שיוכל למשוך אותו למעלה וכדי שהוא לא ימשוך אותך למטה.
הכלי של ישראל, הזכרון שלו, אוניברסלי. עם ישראל הוא גם פרטיקולרי וגם אוניברסלי. מה שרוצים לעשות איתנו זה קוסמופוליטי. אבל אומר הרב מניטו, עם ישראל הוא לא קוסמופיליטי. קוסמופוליטי זה יהודי בגלות. הוא פרטיקולי, מיוחד, אבל הוא בשביל כולם עושה את הדרך לכן הוא גם אוניברסלי.
מה התיקונים? תיקוני החסרונות זה הגישה. ויגש, מלמד אותנו את הגישה הנכונה לפתוח בשפע הזה שיזרום אלינו. זאת אומרת, אחד מהדברים זה ההשלמה בין האחים, בין האחווה. וההבנה של המשימה שלנו כקבוצה. המשימה של האחים כקבוצת נשמות, 12 אחים שמייצגים 12 צורות של העבודה של הבורא. ומתכללים זה בזה.
התיקון הוא תיקון הגישה. איך אני ניגש לעבודה. איך אני ניגשת לעבודה כדי שהשפע יזרום אלי. אז בחיצוניות זה פרקטיקה. בפנימיות זה תפילה. אז כשיהודה פונה ליוסף, אז אומר הפרי צדיק, שהוא מתפלל לה'. הוא אומר ויגש היתה כוונתו בתפילה לה' יתברך. ואז הוא מביא כל מיני סימוכין, מכל מיני מקומות בתורה, שפונים למלך וזה בעצם הפניה שהיא תפילה.
אז כל האסטרטגיה הפנימית של יעקב נמצאת בתוך ויגש, שזה פיוס, דורון ומלחמה. והמלחמה היא על מקום הגילוי, על בית המקדש. איפה יהיה מקום הגילוי. האם באומות העולם או בתוך ישראל שהיא הענף של עולם אצילות.
אז יהודה מצליח לא רק להשיב את בנימין אליו אלא הוא מצליח בסופו של דבר גם להחזיר את יוסף. יוסף נשאר במצרים. הוא התחתן עם מישהי שהיא לא עבריה. הוא תמיד חוטר צדדי בענף הראשי של ישראל, אבל בסופו של דבר הוא הצטרף אליהם.
מה הוא ביקש?
משתתף: להעלות את עצמותיו.
אורנה: נכון. ומה זה עצמותיו?
משתתף: עצמותו
אורנה: הוא הבין שעצמותו היא שם ,איתם, ולא במצרים. אז הרגע הזה שהוא מוצא אותם ושיש גישה ופיוס הרגע הזה פותח את כל מעיינות השפע.
משתתפת: בהקשר של הבהלה שלהם, שאמרת שהם חשו בושה על זה שהם לא זיהו אותו, זה מזכיר את יצחק שהוא כמעט נתן לעשו את הברכה וגם הוא נבהל.
אורנה: הוא נבהל מאוד. נכון מאוד.
משתתפת: כמעט החמיץ. אם הוא לא היה מתוודה אליהם, הם לא היו מזהים אותו. עוד פעם היה החמצה.
אורנה: עוד פעם היתה החמצה. ואז יוסף לא היה יכול לרדת לגלות. לא היתה יכולה להתחיל הגלות. בגלל זה, זה הפרשה שכמעט גומרת את ספר בראשית, שמאפשרת את ויחי. אם הפרשה הזו לא היתה מתנהלת ככה, אז לא היה ויחי.
משתתפת: יש פה פעמיים בפרשה שמופיע הפועל לגשת. הראשון זה יהודה – "ויגש", אבל אח"כ יוסף אומר לאחיו, "גשו אלי". והם ניגשים. כלומר, זה כבר בא ממנו. קודם זה יהודה ניגש עכשו זה, הוא מבקש מהם. חסר לי הקישור של מערכת היחסים בין מלכות… היא מבקשת אליהם את התפילה.
אורנה: מלכות מעלה מן. מלכות זה אנחנו. אנחנו מעלים תפילה ובקשה.
משתתפת: אז הוא זקוק שיעלו את הבקשה ושיגשו לכן הוא אומר גשו ויגשו. הוא פונה אליהם שיגשו
אורנה: שהם יעלו מן כדי שהוא יוכל להשפיע עליהם. קודם צריך התחתון לבקש. מה זה לבקש? זה לא בקשה על כל דבר. זה לבקש את הקשר הזה. לרצות בקשר הזה.
אז בעצם יהודה מתחיל לספר ליוסף את כל תולדות המשפחה הזאת. עכשו הוא יוצר עם הסיפור שלו אחדות. הוא אומר, היינו ככה וככה אחים, והיה אח אחד שאיבדנו אותו. עכשו הוא מציע בסיפור שלו לאחד את כל הפירודים. וגם הוא , בניגוד למה שהוא עשה עם יוסף, הוא כאן מגלה ערבות. הוא ערב, מה שהוא לא היה – ערב ליוסף – עכשו הוא ערב לבנימין, שבנימין הוא אחיו של יוסף בדם. בדם של אבא ואמא.
דרך אגב, אומרים שיוסף היה בטוח שהם הולכים להרוג גם את בנימין. הוא פחד שהם יהרגו גם את בנימין. אבל יש כאן נצחון הרוח על הדם. כי בנימין הוא לא היה לגמרי מדמו של יהודה רק מאב. ויוסף כן. בכל זאת בנימין ויהודה הקשר ביניהם, אפשר להגיד שהוא יותר קשר רוח מאשר הקשר הטבעי. והערבות הזאת היא שמאפשרת את ולא יכול היה יוסף להתאפק. את העברת השפע מכל הספירות כמו שאמרנו, למטה.
אז כמו שעשו מסמל את גמר תיקון. אנחנו יודעים שעשו הוא מהקליפה. הוא מהרצונות לקבל הבלתי מתוקנים, גם יוסף מסמל את הגאולה. את התשואה לעתיד. הדרך של יוסף לגאול את כל הרצונות לקבל, היא תתממש. אבל היא מתממשת קודם כל. קודם כל גואלים את רפח הניצוצים. את מה שאפשר. את ט' ספירות ראשונות לא את מלכות דמלכות.
כי מה שהוא רצה יוסף זה לגאול את הרצון לקבל במצרים. זאת אומרת, הוא רצה במובן מסוים, לעשות מה שאדם הראשון רצה. להתעסק עם הרצונות לקבל הכי גדולים. וזה עדיין בלתי אפשר כי עוד לא הגיע הזמן.
אז בעצם פרשת ויגש היא הסיכום האמיתי של ספר בראשית, ואחר כך ויחי – כל הברכות שנותן יעקב לבניו. ואם המפגש הזה היה נכשל, אז לא היה את ויחי. וספר בראשית לא היה יכול להסתיים. מפני שזה היה אומר שלא היה דמות אדם לעשות. פה רואים שנבנתה דמות אדם. אדם, כפרט, אדם וככלל, שיוכל לממש את התכנית של "ברא לעשות". בפעם הראשונה מאז תחילת בראשית יש לנו מערכת בדמות עולם אצילות, שיכולה להיות משכן לבורא. כי מבחינת התפיסה שלנו, בראשית מתחילה בארץ ישראל, בענף של אצילות. והזוהר אומר שהחיבור בין יהודה ליוסף הוא חיבור של האפשרות של התיקון הגדול. של התכנית הגדולה.
וסוף כל סוף יש מערכת כזאת, שנושאת את הענין של אלוהים בעולם דרך החיבור ודרך הסליחה, שהם עשו בינם לבין עצמם. נגמרת הבניה של המבנה השלם. והשפע שמגיע, מגיע מפרצוף ארך אנפין, פרצוף החכמה, שהוא פרצוף רחמים גמורים. ונאמר עליו, ב- 13 מידות הרחמים יש מידה שנקראת עובר על פשע. ואם נחליף את האותיות במילה פשע נקבל שפע.
פרצוף ארך אנפין, פרצוף הרחמים שהוא גבוה מהפרצוף של זעיר אנפין. למעשה אנחנו בשליטת זעיר אנפין, בשליטת שכר ועונש ואריך אנפין הוא פרצוף הרחמים הגמורים. הוא מתערב בהיסטוריה בזמן שצריך רחמים מאוד מאוד גדולים וגם במועדים מסוימים כמו יום כיפורים למשל.
אז אנחנו רואים, אם עוד פעם נאפיין את יהודה מול יוסף, נראה שיש לנו שני סוג צדיקים. זאת אומרת, שתי אפשרויות או שתי נקודות מבט לתפוס את המציאות. יוסף נתפס כצדיק של יראה. זאת אומרת, הוא צדיק של מידת הדין. יוסף, במה משבחים אותו כל הזמן? על מה משבחים אותו?
שהוא היסוד
משתתפת: שהוא מעניק
אורנה: נכון, ניתן לו להעניק כי הוא עמד במבחן מסוים והוא לא נכשל בו.
משתתף: עם אשת פוטיפר
אורנה: נכון מאוד. זאת אומרת הוא צדיק של מידת הדין. אין ימינה ושמאלה.
משתתפת: איפוק.
אורנה: הוא עמד בפיתוי המאוד גדול של אשת פוטיפר שהיא מייצגת את מצרים. מצרים העקרה שרצתה שהוא יפרה אותה. מצרים שהפכה להיות עקרה באותה תקופה. אבל יהודה הוא יותר צדיק של תשובה. יהודה הוא נופל וחוזר בו ומבקש סליחה ומבקש תשובה. ולא פעם ולא פעמיים הוא נפל.
הוא נפל עם תמר ואמר צדקה ממני, והוא נפל בזה שהוא רצה למכור את יוסף. והוא מכה על חטא. הוא צדיק של תשובה. היכולת לחזור בתשובה, זאת אומרת לחזור לבינה. והתשובה פתוחה וזה גם סוג של דיאלוג. הוא יכול לנהל דיאלוג, כי בינה מנהלת דיאלוג עם הבורא. היא רוצה דיאלוג עם הבורא היא לא רוצה רק לקבל את השפע.
אז בסופו של דבר הדרך של יהודה היא הדרך שהפכה לזרם המרכזי ומשיח בן דוד הוא כמובן משבט יהודה שלא לדבר על זה שרובנו, שעשרת השבטים התבוללו, ורוב ישראל זה יהודה.
מול צדיק של מידת הדין יש לנו כאן צדיק של מידת הרחמים שרצה לברוא את העולם בדין וראה שהוא לא עומד בו. בדין של יוסף מאוד קשה לעמוד אבל בתשובה של יהודה, אנחנו יכולים להזדהות עם זה יותר.
משתתפת: אז יהודה זה הכלי ויוסף זה האור.
אורנה: זה לא ממש, יוסף מעביר את האור. כשיוסף חושב שהוא האור, יש בעיה. כשהוא חושב שהאחים צריכים להשתחוות אליו, יש בעיה. הוא צינור להעברת השפע. צינור לא צריך שיהיה לו שום חשיבות עצמית. אנחנו יכולים להיות גם יוסף וגם יהודה. ללמוד גם מזה וגם מזה. אם הצינור אומר אני התכולה, אז זה בעיה.
משתתפת: עדיין הוא מביא את הדין איתו.
אורנה: לא שהוא מביא את הדין איתו, הוא מייצג צדיק שלם. צדיק ללא רבב. והייצוג שלו של צדיק ללא רבב, מבחינת הספירה הוא ספירת יסוד. ספירת יסוד אין לה שום דבר מעצמה. היא מיקס מכל הספירות לכן יש לו כתונת פסים. פסים מכל הצבעים של כל הספירות. ברגע שהוא חושב שהוא הענין, אז פה מתחילה להיות בעיה.
משתתף: מענין מה שאמרת שהוא חשב שהוא הענין ומצא את עצמו בתוך בור. מצא את עצמו בתוך כלי והכלי היה ריק חוץ ממנו והעליבות. מכרו אותו כמו כלום מכלום מכלום.
אורנה: כלומניק. ואז כשהוא פרש את החלומות לפרעה, אז הוא לא אמר אני, זה אלוהים. ראו שהוא כבר עבר תיקון. מה לעשות שאנחנו צריכים לרדת לבור כדי לעבור תיקון. מה לעשות.
משתתפת: מילא אם הבור היה ריק, אבל היו עקרבים ונחשים…
אורנה: העקרבים והנחשים זה הסיטרא אחרא. מי זה הנחש, ועקרב עוד יותר גרוע. הבור אין בו מים, אין תורה אין בו חיים. אנחנו יורדים לשם כי גם אנחנו חושבים שזה קשור אלינו.
משתתפת: כשאנחנו מבינים שהבגדים הצואים שלנו, נולדים עם זוהמת הנחש אבל לוקח זמן…
אורנה: לוקח זמן אבל יש הבטחה, אני ארד איתך ואני אעלה גם עלה. אז יורדים איתנו לגלות, השכינה יורדת איתנו לגלות אבל היא לא במצב טוב. זה לא שצריך להגיד, עכשו היא תשמור עלינו. השכינה זה הסה"כ של הנשמות שלנו. זאת אומרת, אנחנו צריכים להעלות אותה. לא להגיד היא ירדה איתנו לשמור עלינו. היא ירדה איתנו כי אנחנו הורדנו אותה. הורדנו אותה בגלל האגואיזם שלנו. בגלל החמדנות שלנו. בגלל חוסר אהבת האחים שלנו. אנחנו הורדנו אותה.
עוד דבר שיש כאן, שאומרים שיוסף נפל על צוואריו. על צוואריו של בנימין. פרק מה, פס' יד ויפול על צווארי בנימין אחיו אז שואלים כמה צווארים יש לבנימין? אומרים גם בשיר השירים, הצוואר הוא סמל לבית המקדש. אז יוסף ראה ברוח הקודש את החורבן של שני הצווארים. שני בתי המקדש. זה מה שהזוהר אומר. שהוא בכה, ויפול על צווארי בנימין ויבך.
שני בתי המקדש זה שני מקומות המשכן שהבורא יכול לגור בהם. ובאמת בתקופה הזו השכינה היתה. השכינה היתה בעולם. כשהשכינה הפסיקה להיות בתוך העולם, אז זה השפיע על כל העולם כולו. ואז התחילו כל הזרמים האחרים ההינדואיזם והבודהיזם התחילו לחפש תחליף לשכינה. כי השכינה היתה נוכחת בכל העולם.
אנשים הרגישו את הרוח. הרגישו את הקרבה לרוח באופן הרבה יותר אינטימי מאשר אנחנו, אם בכלל, מרגישים. וכשהם ירדו אז גם השכינה ירדה איתם ואז רוח הקודש והנבואה היתה נוכחת, ויוסף בכה על העתיד. אבל המקדש הבא לא אמור להיות מקדש פיזי. המקדש השלישי, או בעצם זה המקדש הראשון. הוא אמור להיות בתוך הלבבות שלנו, בקשר ביני לבין אחיי ואחיותיי.
משתתפת: אני מוצאת את הפרשה מאוד מרגשת. קודם כל לעשות תיקון, זה גם החובה שלנו. למה כל הזמן אנחנו טועים, למה כל פעם יש את הטעות שאפשר להגיע לגמר תיקון טרם הזמן?
אורנה: זה לא טרם הזמן. כל פעם זה לכאורה יכול להיות הזמן. כל פעם יש איזה החמצה. האם בחיים שלך את לא מרגישה את זה ? כל כך הרבה החמצות שאולי יכלת להגיע לגמר תיקון לפני זה?
משתתפת: יכלתי להתקדם רוחנית יותר, אף פעם לא חשבתי על גמר תיקון. זה גדול עלי.
אורנה: נכון. הרעיון כדי להגיע לגמר תיקון, בגמר תיקון צריך להכיל את כל הרצונות. עד שלא נרד לקליפות, הרי בשבירת הכלים, ז' תחתונות, שירדו לקליפות, ירדו לעומקי הקליפות, ודוקא הניצוצות הגבוהים ביותר. ועד שלא יהיה לנו כלי מספיק גדול לגאול את כל הניצוצות מהקליפות אז לא יכול לבוא גמר תיקון.
משתתפת: את העיקרון אני מבינה, רק שואלת איך זה יכול להיות שגם יעקב, שגם בדרך שלהם, כל פעם הם שוגים באותו דבר?
אורנה: זה לא שוגים. זה כמיהה.
משתתפת: זה מתוך הכמיהה?
אורנה: מתוך הכמיהה להגיע לתיקון
משתתפת: אז מה התיקון? אפילו יעקב לא הבין את זה.
אורנה: מה זאת אומרת לא הבין? ברגע שהיה 3 קוים, כשאנחנו אומרים לא הבין, אנחנו מתיחסים אל זה כאילו הוא היה בן אדם כמונו. אנחנו מדברים על כל מיני תהליכים וכיוונים שקשורים. אפשר להגיד באותה מידה, איך זה שאבא ואמא בעולם ניקודים לא הבינו שאסור להעביר אורות כאלה גדולים ו-7 התחתונות נשברו? איך הם לא הבינו? זה חלק מכשל מובנה. יש כשל מובנה בתוך המערכת והגיבורים מממשים את זה. מממשים את הכשלים האלה כדי שבסופו של דבר הניצוצות, שירדו לקליפות העבות ביותר, יוכלו גם כן לחזור לתיקון.
כל העולם צריך לחזור לתיקון כדי שיהיה להיטיב לנבראיו. אז צריך בוודאי צריך שיהיה כאילו טעות, ואמרנו, יהודה הוא היכולת של מלכות לעלות לבינה. זה לא מידת הדין. עם מידת הדין אי אפשר להתקיים. מלכות לא יכולה להתקיים. אין לה שום סיכוי. אין לנו שום סיכוי אם ינהגו בנו במידת הדין. אין לנו שום סיכוי, כי המרחק בינינו לבין הבורא הוא מאוד גדול ואם לא תהיה לנו עזרה, נשאר בלי בורא והאנושות הולכת לשם.
משתתפת: זה גורם לי להתייאש.
אורנה: חס וחלילה. האנושות הולכת לשם, אבל זה לא יקרה.
משתתפת: פרשה מאוד מרגשת ודוקא נותנת תקוה בעיני, כי יש בה גם תיקון. ויש פה המון – גם בפרשות הקודמות ובזאת במיוחד – את הנושא של העיתוי. הרגע של העיתוי הנכון. ודווקא פה יש רגע של עיתוי נכון כשהוא ניגש אליו בדיוק ברגע הנכון. וגם יש פה את ההתגברות הכפולה שאנחנו מדברים עליה של בינה ושל מלכות. יהודה מתגבר על עצמו וגם ההתגברות של הכמיהה.
אורנה: נכון מאוד. מאוד קשה באותו רגע להתגבר. כשבא לו לחנוק את יוסף. ומבחינת ארכיטיפ של הכוחות הרוחניים הוא יכול היה לשאוג ולהעיף אותו לבבל.
שבת שלום!