ה' בטבת תשפ"ב, 9 בדצמבר 2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
ה' בטבת תשפ"ב, 9 בדצמבר 2021
פרשת ויגש
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. (תהילים צ יז)
גל עיני ואביטה בנפלאות מתורתיך. (תהילים קיט יח)
אנחנו בפרשת ויגש. הפרשה הקודמת, פרשת מקץ, נגמרה בצורה מאוד מתוחה, וסיטואציה משברית. למעשה, הגביע של המלך, או של המשנה למלך, של יוסף, נמצא באמתחתו של בנימין. ויהודה התחייב שאם ימצאו משהו, איזושהי גזלה באמתחתו של אחד מהאחים, אז אותו אח ימות, וכולם יהיו לעבדים. לכל מילה של דמות בתורה, יש משקל מאוד מאוד גדול. על רחל אומרים שהיא מתה בדרך משום שכשהיא גנבה את הטרפים של אבא שלה בלי להגיד ליעקב, אז יעקב נשבע שלמי שיש את הטרפים הוא ימות. אז בין היתר השבועה הזאת היתה בעלת השפעה כזאת.
ואז הם באמת מחפשים. יוסף מקל על השבועה הזו, יוסף אומר: }י} וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם: זאת אומרת למעשה הוא מכיר אותם מהשבועה הזאת ואז {יא} וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ: {יב} וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן: {יג} וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה:
בסופו של דבר, הם בעצם נתבעו לתת את בנימין. תכף נראה מי זה בנימין ולמה בעצם כל המחלוקת היתה מרוכזת בו. אבל זאת היא סיטואציה מאוד, מאוד קשה, במיוחד שיהודה ארב לבנימין אצל יעקב, כשיעקב לא רצה לשלוח את בנימין, בנימין הוא הבן השני שלו מרחל, אשתו האהובה, ואז אומר להם יוסף: {יג} וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה: {יד} וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה: {טו} וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי: נחש ינחש, זה כמובן קשור לכשפים, לנחש.
אני עדיין קוראת את סוף פרשת מקץ.
{טז} וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ: {יז} וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם: וככה נגמרת הפרשה הזו, באמצע שיחה.
ואז הפרשה הבאה, ויגש. אני רוצה לשאול אתכם, אחרי הדרמה הטרגית הזאת, מה הייתם מצפים מיהודה בויגש הזה? איך אתם הייתם מצפים ממנו לגשת למלך? שזה יוסף. אחרי שהוא העביר אותם מסע עינויים לא קטן, אם אתם זוכרים. הוא זיהה אותם, הם לא זיהו אותו לפחות לא במודע. מה הייתם מצפים מיהודה, ותזכרו שהוא ראש השבטים בסופו של דבר. בסופו של דבר היתה ממלכת יהודה וממלכת ישראל. לאיזה תגובות הייתם יכולים לצפות ממנו אחרי ההתחייבות שלו לתת את בנימין והרצון הברור של יוסף לקחת את בנימין?
משתתפת: נשאלת השאלה הקודמת: מדוע בכלל יעקב הסכים רק שיהודה אמר לו, אני איהרג, מדוע הוא הסכים בכלל שיהודה ייהרג?
אורנה: נכון, משום שהוא האמין לו.
משתתפת: הוא האמין לו משום שיהודה כבר חווה אובדן של שני בניו. הוא ידע שיהודה כבר יודע מה זה אובדן, כי יעקב איבד בן אחד, ויהודה יודע מה זה אובדן, ולכן יעקב איפשר שיהודה ייהרג ולא אחד האחים האחרים. בהתחלה הציעו אחרים להיות הערבים, והוא לא הסכים.
אורנה: נכון, בהתחלה הציע ראובן אבל היתה לו הצעה מאוד בלתי מתקבלת על הדעת, להרוג את שני הילדים שלו.
משתתפת: לכן, בגלל שיהודה כבר יודע מה זה אובדן, והוא יודע שכבר אביו כבר היה ביגון שאולה, והוא לא יכול יותר להרשות שאבא שלו יחווה את זה שוב. הוא יודע שאין אפשרות אחרת, ולכן רק הוא מתוך ההבנה העמוקה מה זה הצער הזה של האובדן, יכול לבוא בענווה ובתחינה ליוסף ויוסף עושה להם תרגיל. התרגיל שיוסף עושה, זה האם הם ישתנו?
אורנה: בוא נלך לפי הסדר ונראה.
משתתפת: נשאלת השאלה למה הוא היה צריך לגשת, מה המילה ויגש, כאילו לכאורה מיותרת. הוא היה יכול לדבר איתו, פשוט לדבר.
אורנה: זו לא השאלה ששאלתי. לא מה שאנחנו יודעים וקראנו, אלא מתוך הנפש שלנו, כאילו זה היה קורה לנו – מטרטרים אותנו, מעלילים עלינו עלילות ובסופו של דבר הייאוש הכי גדול זה שרוצים לקחת את בנימין שכמובן התחייבנו להביא אותו חזרה לאבינו.
משתתף: אני הייתי מצפה שהוא יציע את עצמו במקום שהוא יקח את בנימין, זאת אומרת שהוא יקריב את עצמו.
משתתפת: או שהיה נלחם על זה, נאבק על זה, אומר משהו.
אורנה: הוא לא נלחם, הוא ניגש ב"בי אדוני", בתפילה, בבקשה. למרות שבמדרשים מסופר שהוא היה מוכן גם למלחמה ושהשאגה שלו גור אריה היתה יכולה להחריב את כל מצרים.
אנחנו רוצים להבין את הפרשה הזאת, הפרשה שחותמת את ספר בראשית למעשה, כי אם היא לא היתה, אז לא היה פרשת ויחי. והפרשה הזאת היא בעצם יכולה להדריך את כולנו בעבודה הרוחנית שלנו, איזה חיבור נדרש מאיתנו ככלי, כנברא, לבורא.
יהודה, הוא בעצם, אם אנחנו מסתכלים על העץ הספירות, אז הוא מייצג את ספירת מלכות. מי זו ספירת מלכות? זו הספירה שאין לה משלה כלום יותר, אחרי שהיא בעצם צמצמה את עצמה מלקבל אורות, אז היא אין לה כלום משלה. כל מה שיש לה היא מקבלת, זה נקרא, מבעלה, מזעיר אנפין, מהמתאם, מהקדוש ברוך הוא כשהוא משפיע עליה את כל השפע של 6 ספירות תחתונות. אז יהודה מייצג את מלכות, את הנברא.
בוא נסתכל על השם יהודה ומה אנחנו רואים.
י ה ו ד ה
י- חכמה
ה – בינה
ו – ת"ת או ז"א, המתאים
ה- המלכות
אז מה אנחנו רואים? אנחנו רואים שאם אנחנו מורידים את האות ד', מה יש לנו? איזה שם? שם השם. הוויה. האות ד' מראה על דלות, אנחנו אומרים על מלכות דלה וענייה, זאת אומרת שיהודה מייצג את כל המערכת הזאת של השתלשלות העולמות, שבאמת שאנחנו, כפי שלמדנו, היא משתקפת במלכות. כל זה בעצם נמצא בתוך מלכות.
אם נסתכל עוד פעם על עץ הספירות, אז אנחנו רואים שמלכות למטה, זה הנברא, זה מערכת הנשמות, והיא מקבלת את הכל מהיסוד, שהוא הפן הגברי, הזכרי, ומלכות היא הפן הנקבי. אבל היסוד לא יכול לתת אם מלכות לא עולה אליו לבקש.
במילים אחרות, אם אנחנו לא מתפללים לאלוהים או לקדוש ברוך הוא, אם אנחנו לא ניגשים לקדוש ברוך הוא לבקש, להתפלל, אז הוא לא יכול להוריד אלינו את כל השפע. יש איזשהו שיתוף פעולה בין הנברא לבורא, מאז שהבורא אמר בבריאה: "בוא וראה". בוא וראה, אני מראה לך את הבריאה, בוא תשתתף בבריאה ויש לך חלק פעיל.
היסוד הזה למעשה הוא הניקוז או התיעול, התעלה של 6 הספירות התחתונות, חסד, תפארת, גבורה, נצח והוד. היסוד הוא לא ספירה שיש לו ייחוד, חד צדדיות, אלא הוא העירוב של כולם והוא משפיע את השפע למלכות. זה נקרא "ייחוד קודשה בריך הוא ושכינתיה", הייחוד של הקדוש ברוך הוא ושכינתו, ואם אין ייחוד אז אין שפע, שפע לא יורד. שפע יורד רק כשיש ייחוד בין המלכות, שזה יהודה, לבין היסוד, ומי זה היסוד? יוסף.
ברמה של בני אדם, זה יהודה ויוסף. זאת אומרת, שאם הפרשה הזאת לא תצליח לגרום לאחדות בין השניים, כל הגורל של הבריאה הוא ישתנה לחלוטין. זאת אומרת, שתכנית הבריאה תתבצע אבל בייסורים מאוד, מאוד גדולים. הכל תלוי בייחוד הזה. בפרשה הזאת, הכל תלוי בייחוד הזה.
השם יהודה מבטא את האפשרות של החיבור של הייחוד של כל האותיות של שם הוויה. ואנחנו יודעים שהמלכות היא בעצם משקפת את הכתר. היא הכלי של הכתר. הכתר הוא קוצו של י'. אין לו אות, כי הכתר זה אור אינסוף ולאור אינסוף הוא לא צריך אות, יש לו קוצו של י'. אז הכתר הזה מתבטא דרך ספירת המלכות. זאת אומרת, יש לנו למעשה בורא ונברא וכל מה שיש באמצע זה בעצם השתלשלות מהבורא לנברא אבל למעשה הכתר, אפשר להגיד שהמלכות, היא הבת זוג האולטימטיבית של הכתר.
אז יש לנו את יהודה, שהוא מלכות אבל גם מלכות מסומלת ע"י כתר. זאת אומרת מלכות היא הצורה של הנברא שבגמר תיקון, הכתר יהיה עליה. זאת אומרת שיהיה ייחוד בין האור ובין הכלי והוא נושא הכתר. יהודה הוא נושא הכתר, ומה זה הכתר? הכתר זה מחשבת הבריאה. ומה זה מחשבת הבריאה? להיטיב לנבראיו.
זאת אומרת, שכל התהליך הזה עכשיו, הוא בעצם יקבע את כל ההמשך של האבולוציה של האנושות כולה.
מהרעיון הזה של מחשבת הבריאה, קוצו של י', הרעיון הראשוני הזה, מהזרע הזה, צריך יהודה לגשת בתור מלכות ליוסף שהוא יסוד. מה זה יסוד? זה כל השפע, כל מערכת האורות. כל מערכת הכלים שנושאים את האורות, כל זה מתבטא ביסוד, והיסוד אמור להעביר את זה למלכות – וכמו שאמרנו – רק אם היא עושה צעד אליו. אין יותר שהאורות יורדים עד לנברא או האורות יורדים עד הכלים הנמוכים יותר כי זה כבר היה בשבירת הכלים. האורות לא ירדו.
מה זה אומר מבחינתנו? אני אגיד את זה בשפה של האנתרופוסופיה, שלתוך הגוף האסטרלי שלנו הרוח לא יורדת. אנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בלי שהאור ירד. אם אנחנו רוצים מגע עם הרוח, אז שטיינר כבר אומר לנו, רק הרוחני שבאדם יכול ליצור קשר עם הרוחני שבתבל.
זאת אומרת האורות לא ירדו, כן יש אור קטן כי אחרת לא היינו חיים, נהירו דקיק, אבל אם אנחנו נהיה בתוך האסטרלי שלנו, בתוך הנפש, בתוך הרצון לקבל, לשם לא ירדו אורות. אנחנו צריכים לעשות צעד כלפי מעלה. לעלות בסולם יעקב הזה, ושם אנחנו נקבל את האורות. אח"כ כמובן עוד פעם נרד לחיים האלה, נרגיש שזו נחיתה, ואח"כ עוד פעם נעלה כדי לקבל אורות.
היום היה לנו שיעור עם המורות, וראינו שהאור, אור התודעה מתגלה רק כשאנחנו בתור מלכות, בתור הנברא, מוכנים לעשות צעד אל האמת. האמת זה קו אמצעי, קו אמצעי זה יעקב. גם יוסף זה קו אמצעי – יסוד.
זאת אומרת, אם אנחנו מוכנים להסתכל על עצמנו ולראות ממש בזכוכית מגדלת, לבחון את כל המקומות בייעוץ שאנחנו לא פעלנו מתוך הרוח אלא פעלנו מתוך הנפש, אז אנחנו עולים לרוח. שם אנחנו פוגשים את אלוהים, אבל אם אנחנו לא מוכנים, אז אנחנו נמצאים בתוך הגוף האסטרלי והנפש, שם אנחנו לא נפגוש.
זאת אומרת, החוק הזה שהנברא צריך לעלות, כדי לקבל אורות, הוא בעצם נקבע אחרי שבירת הכלים. יש הרבה מחסומים כדי שלא תהיה שבירה נוספת, אחד מהם זה שהנברא צריך לעלות כדי לקבל אורות. וזה ככה בעצם בחיים שלנו. אנחנו באיזושהי התרוממות, מקבלים אורות, מקווה שזה לא לוציפר אלא באמת האורות של קו אמצעי, ואחרי זה פתאום אחרי שבוע, יש איזו ירידה ואנחנו לא מבינים מה קרה. אנחנו לא כל כך יכולים להבין את הנדנדה הזאת. אבל למעשה עד גמר תיקון תהיה איזושהי נדנדה, וגמר תיקון יכול לקרות אצל כל אחד, היום או מחר. המקום שכבר לא יהיה הפסקה באורות הגדולים. הם לא יבואו וייעלמו, אבל עד אז הם באים ונעלמים, וזה בעצם בעבודה הרוחנית שלנו, אנחנו מרגישים את זה. באנתרופוסופיה קראנו לזה הגבהה והנמכה או אור ועשן.
זאת אומרת, אנחנו כמלכות, או שנגיד שמלכות צריכה לגשת לזעיר אנפין, והזעיר אנפין באותיות הוויה י' K ו' K, זאת אומרת י' ו- ה' ו- ו' ו- ה', איזה אות הוא מארבע האותיות? זה האות ו'. והאות ו' זה ו' החיבור. הוא מחבר בין העולמות של מלכות לבין האורות הגבוהים. אז זה ו' החיבור . וכדי שאני אקבל שפע. מעניין דיברנו על זה גם היום בשיעור שהזכרתי, אני צריכה בתור מלכות להבין שאין לי מעצמי כלום. בתהליך הייעוצי, כל עוד אני לא שמה לב שאני מביאה את עצמי, את הציפיות שלי, את השאיפות שלי, את חוסר היכולת שלי לשחרר משהו שמקבע אותי גם בחיים שלי, כל עוד יש לי משלי משהו, הנס של הייעוץ לא יקרה.
זאת אומרת, שאפשר ממש להשוות את זה למלכות דאינסוף, שאחרי שהיא צמצמה את עצמה מלקבל אורות, היא גילתה את האמת על עצמה שאין לה מעצמה כלום והיא צריכה לקבל הכל מהבורא. אז רק אם אני מגדירה את עצמי ככזאת שאין לי מעצמי כלום, וזה לא קל לאתגר את עצמי, כי כל החיים אנחנו רק מתמלאים מעצמנו, ועכשו מבקשים מאיתנו להתפשט, להתקלף. רק אם אני אומרת, זה לא אני עושה כאן את הייעוץ, רק אם אני תופסת כל ערמומיות, או נחשיות של הרצון לקבל או הגוף האסטרלי, אני תופסת את זה, ובדר"כ אני לא יכולה לתפוס את זה, אם אין לי קבוצה. אפילו היום, שעבדנו בקבוצה שלנו, אפילו קבוצת המורות המתקדמות, ראו שיש דברים שהן לא ראו עד שהקבוצה לא האירה את זה.
לכן אני לא יכולה בעצמי בעצם, זה כמו החתול שלנו, שמסתובב לתפוס את הזנב שלו, הוא לא מצליח, במיוחד החתול שלנו, שהזנב שלו חתוך, הוא ממש לא מצליח, אז גם אנחנו, אם אנחנו לא בקהילה עובדת, בקבוצה עובדת, ועובדת באופן כזה שהיא נאמנה לאמת, אז אנחנו יכולים לטעות, אנחנו לגמרי שבויים בעצמיות שלנו.
רק אם מלכות צריכה לגשת ליסוד, כמו שיגש יהודה, ואל תשכחו שיהודה הוא מלך לעתיד. וגם יוסף הוא מלך. זה שני מלכים. ויהודה ניגש ליוסף בהכנעה, במובן מסוים, זאת אומרת, יהודה שהוא מלכות. הוא ניגש ליצור קשר עם הזעיר אנפין שזה יוסף, כי יש חשיבות מאוד מאוד גדולה לקשר הזה, כי בלי הקשר הזה, בלי הזיווג הזה של מלכות וזעיר אנפין לא יורד שפע לעולמות.
ובעצם, כשמדברים על מלכות, מדברים על נפש, ונפש בקבלה זה יותר הכוונה לגוף פיזי-אתרי, כשמדברים על זעיר אנפין זה הרוח, שזה יותר גוף אסטרלי, אני, משהו כזה, וכשמדברים על בינה, זה נשמה, זאת אומרת, משהו הרבה יותר גבוה. ורק החיבור של זעיר אנפין ומלכות יכול להביא אותם לנשמה, שזה בינה.
זאת אומרת, שאם לא יצליח החיבור הזה בפרשה הזאת, אתם מכירים סרטי מדע בדיוני? עכשו בדיוק ראיתי את הפרק האחרון של איזה סדרה קוריאנית, שיש כל מיני מציאויות אלטרנטיביות. המציאות היה אלטרנטיבית, אם זה לא היה קורה בפרשה הזאת.
על מה הם רבים? על מי או על מה המחלוקת? על בנימין. יוסף רוצה את בנימין אליו. למה הוא רוצה את בנימין אליו? כי הוא חושד, הוא לא מאמין. הוא מזהה את האחים, והוא פוחד שהאחים יזיקו לבנימין. איך אנחנו יכולים לדעת את זה? בפרשה הקודמת, כשהם מדברים בעברית והם לא יודעים, ולא ידעו שיוסף שומע, "כי המליץ ביניהם", זאת אומרת, היה מתורגמן, ואז הם אמרו על אחיהם, הם אמרו משהו שיכול להתפרש בעיני יוסף כזה שהם הולכים גם להרוג את בנימין.
}כא} וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: {כב} וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ: (פרשת מקץ, פרק מ"ב פס' כ"א)
דמו הנה נדרש, זאת אומרת שהרגו אותו. יוסף רוצה להיות בטוח שהם לא הרגו את בנימין. יוסף יכול לחשוד שזה לא עליו כי הוא לא נהרג, הוא לא נרצח, והוא רוצה להיות בטוח שבנימין לא מת והוא רוצה שבנימין יגיע אליו במידה שהוא לא מת, והם יתחילו את מערכת הנשמות שנקראת ישראל במצרים. אמרנו – ישראל בגולה – דיברנו על זה פעם שעברה.
יהודה, אחרי שהוא ערב ליעקב, כמובן לא יכול להסכים לדבר הזה. עכשו נקרא את ההתחלה של ויגש, שימו לב זה פרשה שמתחילה באמצע שיחה. זה דבר חריג ומאוד מאוד מאוד מרגש ה- ויגש הזה, והשיחה הזו בעצם מכריעה את ההיסטוריה.
אז הריב הוא קודם כל על בנימין. בנימין זה בין ימין. אתם יודעים שבנימין נקרא אחרת, רחל קראה לו אחרת, היא קראה לו בין אוני. ובד"כ האמהות הן שנתנו את השמות, ויעקב קרא לו בנימין. ככה נאמר. בין אוני זה גבורה. זה שמאל. בנימין, זה בין ימין. זאת אומרת הוא שינה בעצם את הגורל שלו ואת מה שהוא מייצג.
המחלוקת היתה על ימין. ימין זה אורות. לאן יגיעו האורות. אז זו היתה המחלוקת. כל אחד רצה את בנימין אליו. הנקודה ששינתה את ההיסטוריה היתה הפניה, הגישה, של יהודה, לא רק מתוך הרצון שבנימין יהיה אצלו, אלא מתוך האכפתיות שלו לאב המשותף שלהם. כלומר אפשר לפנות ליוסף, לדבר המשותף שזה האב המשותף שלהם, שזה יעקב.
משתתפת: חשבתי על זה, נדמה לי שבפרשה הראשונה שדיברנו על יוסף, אמרת שיוסף צריך ללמוד את הנושא של האחווה, שיש לו משימה בנושא של האחווה, וכאילו יהודה מתקן את זה. הוא בגד באחווה ועכשיו הוא בעצם מתקן.
אורנה: נכון מאוד, יהודה היה זה שרצה להשליך אותו לבור. ויהודה מתקן את זה. יהודה הוא בכלל, אפשר להתייחס אליו כארכיטיפ של בעל תשובה. ארכיטיפ של זה שחוטא וכושל וטועה, ובכל זאת הוא יודע להכות על חטא, להגיד, אם אתם זוכרים עם תמר – "צדקה ממני" – ולהודות בטעות ולכן הוא בעל תשובה. מתייחסים אליו כבעל תשובה גם במדרשים כאל אחד שהוא בעצם צדיק מסוג אחר לגמרי מאשר יוסף, שהוא צדיק מוחלט, בהכל הוא ממש לפי ההלכה, ויהודה – לא, אולי אפשר להגיד, יש בו משהו יותר אנושי במובן, של גם אם אני טועה, אני לא מאבד אף פעם תקווה. גם אם אני הבטחתי את בנימין בשבועה שלי, עכשיו שאני רואה שהולכים לקחת את בנימין, אני מודה בפני עצמי שאני טעיתי. אם זה היה יוסף, יכול להיות שיוסף לא היה נסוג, הוא היה איש אמת ומוסר אבל יהודה לא. יהודה יודע לקחת צעד אחד אחורה, ולהגיד לא. אנחנו טועים, אבל אנחנו גם מתקנים.
העניין של התיקון של האחווה, את צודקת, בסופו של דבר, תיקון האחווה, האחווה שהתגלגלה עוד מקין והבל, אפילו מאדם וחווה, מהאופן שאדם התנכר לחווה, והתיקון היה, בתיקון של 12 האחים, כי אפילו אח אחד פחות זה כבר לא 12 אופנים של תיקון, שזה נקרא גם י"ג מידות הרחמים, 12 ועוד 1, שזה 13 תיקונים שאנחנו צריכים לעשות, הנשמות צריכות לעשות כדי להגיע לגמר תיקון, אז בהחלט זאת הפרשה הזאת, מראה שנעשה תיקון לאחווה, צודקת.
תחילת פרשת ויגש:
{יח} וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה: {יט} אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח: {כ} וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ: {כא} וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ הוֹרִדֻהוּ אֵלָי וְאָשִׂימָה עֵינִי עָלָיו: {כב} וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי לֹא יוּכַל הַנַּעַר לַעֲזֹב אֶת אָבִיו וְעָזַב אֶת אָבִיו וָמֵת: {כג} וַתֹּאמֶר אֶל עֲבָדֶיךָ אִם לֹא יֵרֵד אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אִתְּכֶם לֹא תֹסִפוּן לִרְאוֹת פָּנָי: {כד} וַיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וַנַּגֶּד לוֹ אֵת דִּבְרֵי אֲדֹנִי: {כה} וַיֹּאמֶר אָבִינוּ שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל: {כו} וַנֹּאמֶר לֹא נוּכַל לָרֶדֶת אִם יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ וְיָרַדְנוּ כִּי לֹא נוּכַל לִרְאוֹת פְּנֵי הָאִישׁ וְאָחִינוּ הַקָּטֹן אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ: {כז} וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי: {כח} וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: {כט} וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה: {ל} וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: {לא} שני וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה: {לב} כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים: {לג} וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו: {לד} כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי:
אז אתה רואה, שמה שאמרת כבר קרה, יהודה הציע את עצמו. 36 דק' הוא הציע את עצמו תחת הנער – וְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו. צריכים להבין שני דברים, אחד זה הערבות, האכפתיות דווקא לאח שהוא לא האח לגמרי שלך, הוא אח מאמא אחרת, לעומת קשר דם שלם. אז יהודה עושה כאן תיקון משום שכלפי יוסף הוא לא גילה את הערבות הזאת וכלפי בנימין שהיה… לפחות יוסף חשד שיהודה שונא את כל בני רחל, אז הוא מראה, בעצם אנחנו יכולים להגיד במובן מסוים, שקשר של רוח, שקשר של ערבות הוא יותר חזק מקשר דם, למרות שזה גם קשר דם אבל זה לא מאב ואם.
בסופו של דבר אנחנו נראה שמי שהשיג את בנימין זה יהודה. כי לא נבחרה הדרך של יוסף. אז אתם רואים כאן איזשהי התעלות על קשר דם מאוד בלתי אמצעי, או אינטימי, ויש ליהודה כבר ערבות אחרת על הבן שהוא בן לאביו, הבן השני של רחל , ועליו הוא לא יוותר. בניגוד לזה שהוא לא רק ויתר על יוסף, אלא שהוא רצה להרוג אותו. אנחנו רואים שיהודה עשה תיקון. וגם האיכפתיות שלו מאביו, הוא לא יכול לגרום כזה צער לאבא שלו.
אנחנו מסתכלים על המילה ויגש. זה שורש, המילים בעברית זה שורש. כשאנחנו אומרים שורש אז אנחנו מבינים שהשורש נמצא בעולם הרוח והענפים נמצאים כאן. זה כמו העץ ההפוך. אז אנחנו מכירים שורש של שלוש אותיות בד"כ, אז השורש של ויגש זה נ.ג.ש.
איזה מילים יש לנו עוד בתוך המילה ויגש?
נוגש.
אפשר להגיד גם את המילה התגוששות. יש פה גם התגוששות, אני לא רק ניגש אליך אני גם יכול להתגושש איתך. זה לא ברור למה יהודה ילך. עד שלא קוראים איך שהוא ניגש, אז אנחנו לא יודעים באיזה צורה הוא יגש במיוחד שהמדרשים אומרים שהיו לו כוחות על, והבעל שם טוב בכלל מפרש את זה באופן, שאולי בשנה הבאה נלמד את זה, על זה כל המילים שלו היו הפוכות, שהוא בעצם הזהיר את יוסף. שהוא אמר לו, כמוך כפרעה, הוא התכוון לזה שאתה, כמו פרעה יכול להגיד דברים אבל אלוהים יעשה מה שהוא רוצה.
זאת אומרת, יש כאן אפשר להתייחס באופן דואלי לכתוב, אבל אנחנו לא נכנס לזה היום, רק רציתי להסב את תשומת לבכם, שבתוך המילה ויגש יש את המילה התגוששות. שוב, זה מעורר את המחשבה. זה מהמם שבמילה הזאת שהוא ניגש אליו לפייס אותו, גם בתוכה טמונה המילה התגוששות. גם זה יכול להיות שם. גם זה צבע שטמון בתוך השורש הזה.
גם מהמילה גישה, ויגש זה יבוא אל, אבל גם המילה גישה, הגישה שיהודה מגיע איתה ליוסף. זאת אומרת, יהודה הוא הולך בעצם ומנסה לעשות פיוס. כמו שאמרנו, לתקן את האחווה.
משתתפת: גם בחילוף אותיות גם המילה י.ש.ג. השגה. אם דיברנו על המלכות שהיא צריכה לעשות צעד לכיוון למעלה – השגה
אורנה: מה אומר הזוהר? הזוהר מדבר על פסוק בתהילים. הזוהר מדבר על מפגש של שני מלכים. מפגש שמעורר חיל ורעדה. זה בעצם למרות שיוסף לא הפך להיות אב, למרות שהוא יכל היה לרצות להפוך להיות עוד אב משלושה אבות, אבל לא. מהרגע שיש שלושה אבות, כל היתר זה בנים, אבל זה שני מלכים, מלך יהודה ומלך ישראל ואנחנו נראה את זה אחרי זה, גם בתולדות וגם בהיסטוריה.
למעשה כל שבטי ישראל נעלמו. כל מה שנקרא היום ישראל זה יהודה. אנחנו עם ישראל זה בעצם, אנחנו יהודים, אנחנו רק משבט יהודה. האתיופים הם כנראה משבטי ישראל. אבל רוב שבטי ישראל הם התבוללו ובעצם הם נפוצו בכל האומות ויכול להיות שזה קשור להעלאת ניצוצים. כלומר, יכול להיות שזה קשור גם כן לזה שלכל מקום צריך להיות ישראל.
משתתפת: אם אני מבינה נכון, גם זעיר אנפין זה ישראל. מה שהיה צריך להשאר זה יהודה כי ישראל כבר זעיר אנפין, הם צריכים להתאחד.
אורנה: יהודה זה מלכות.
משתתפת: אם זעיר אנפין זה ישראל, אז המלכות היתה צריכה להיות יהודה ולא ישראל.
אורנה: צריך להבין שאנחנו מדברים כמו עוגת שכבות. אנחנו לא יכולים לערבב את הרבדים. יהודה ויוסף זה ברובד של נשמות. זעיר אנפין ומלכות זה ברובד של ספירות. אז הישראל הזה זה לא הישראל הזה, זה חותם ונחתם. אני לא יכולה להגיד שעם ישראל זה מלכות. מפני שזה במקום יותר נמוך. זאת אומרת אנחנו רואים את התמונה אבל בכל מיני רבדים. לא לבלבל. אז זה באמת ישראל, זה הזעיר אנפין אבל יהודה עומד מול יוסף, והוא מול הזעיר אנפין.
אז הזוהר מביא פסוק בתהילים: כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו. עברו יחדיו זה יהודה אל יוסף, הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ. כל מי שהיה מסביבם רְעָדָה אֲחָזָתַם שָׁם חִיל כַּיּוֹלֵדָה. כל מי שהיה עד למפגש הזה, הוא בעצם רעדה אחזה אותו, חיל ורעדה, זה היה, אפשר לומר, מפגש קוסמי.
כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו. המילה עברו מה יכולה להזכיר לנו? איזה מילים עולות לנו בעקבות המילה עברו? עיבור ועברי.
עיבור זה מאוד יפה. העניין של העיבור נלמד עליו בהזדמנות אחרת. זה משהו שנולד מחדש, מתחדש, נולד משהו חדש כתוצאה מהעיבור, וזה באמת המערכת הנשמות שנקראת ישראל היא בכללותה, כולל יוסף, זאת אומרת בלי יוסף ובלי בנימין זה לא המערכת כולה. היא בעצם תיוולד כאן. מה עוד?
מעבר. מעבר זה קשור לאברהם העברי שהוא תמיד מעבר, אומרים הוא היה מעבר אחד של הנהר וכל יתר העולם היה מעבר האחר וזה גם המעבר של הקשר של העם העברי למשהו מעבר לטבע. של ההוויה אלוהים שהוא בעצם מעל לטבע. זה שיכול לשדד מערכות טבע, לעשות ניסים בתוך הטבע. זה המעבר. זה פן אחד של המעבר. מה עוד יש?
משתתפת: עבר. עבר זה קשור למעבר.
משתתפת: גם יוסף וגם אברהם כונה עברי. יוסף תמיד נשאר העברי במצרים.
אבל תחשבו על כיוון אחר.
משתתפת: המילה ברע.
אורנה: אל תהפכי ותמצאי אותה משמעות. נותנת רמז:
דיברנו מקודם על ויגש, זה גם התגוששות. עכשו תחשבו על המילה עברו – עברה. עברה וזעם. יש כאן גם את הענין של עברה וזעם. זאת אומרת, אומר המדרש, זה מתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. זאת אומרת זה מפגש טעון. אם זה לא היה מצליח, שוב אני אומרת, לא היו מתאחדים השבטים. והשבטים הם בעצם הענף של הסיפרה 12 בעולמות עליונים.
אנחנו צריכים לזכור שהשלב הזה של המפגש הזה, הוא שלב ההכנה של משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. כאשר משיח בן דוד בא מיהודה ומתמר, ומשיח בן יוסף הוא מגיע מאפרים, שהוא בנו של יוסף, והמשיחים האלה הם לא באים אחד במקום השני, הם בשיתוף פעולה.
אומרים משיח, אומרים גם רמת תודעה.
אני מזכירה שהזוהר עוזר לנו להבין את המשמעות הנסתרת של המילים.
ציטוט מהזוהר: כג) רבי יהודה פתח ואמר, כי הנה המלכים נועדו, דא יהודה ויוסף. (זה יהודה ויוסף) בגין דתרווייהו מלכים, (מפני ששניהם מלכים) ואתקריבו דא בדא (התקרבו זה לזה), לאתווכחא תרווייהו כחדא בגין דיהודה אתערב ביה בבנימן (והתווכח שניהם כאחד משום שיהודה ערב לו לבנימין), והוה ערב לגביה דאבוי ביה, (ערב לו לגבי אבא שלו) בהאי עלמא, ובעלמא דאתי. (בעולם הזה ולעולם הבא) ועל דא אתקריב קמיה דיוסף, לאתווכחא עמיה (ועל זה הוא התקרב לפני להתווכח עימו), על עסקא דבנימן, דלא למהוי בנדוי, (על העסק של בנימין שהוא לא יהיה בנידוי) בהאי עלמא, ובעלמא דאתי (בעולם הזה ובעולם הבא), כד"א (כמו שאמרו) אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לאבי כל הימים, (זה מה שיהודה אמר) בהאי עלמא, ובעלמא דאתי.
אתם מבינים שאנחנו לא מדברים רק על התרחשות של אינקרנציה אחת, אנחנו מדברים על כוחות שעוברים גם לעולמות הרוח.
וגו', הוא התקרבות עולם בעולם, דהיינו התקרבות של עולם התחתון, שהוא הנוקבא (נוקבא זה מלכות), ובחינת נפש (בנוקבא, במלכות יש את האור הכי קטן שנקרא אור הנפש. זה האור שניתן לנו לנשום בכלל), הנקראת יהודה, לעולם העליון, שהוא יסוד דז"א, ובחינת רוח הנקרא יוסף, כדי שיהיה הכל אחד. משום שיהודה היה מלך ויוסף היה מלך, נתקרבו זה לזה ונתאחדו זה בזה (זה הזיווג של קודשא בריך הוא ושכינתיה). ר' יהודה פתח וכו': ר"י פתח ואמר, כי הנה המלכים נועדו, זהו יהודה ויוסף, כי שניהם היו מלכים, ונגשו זה לזה להתוכח, שניהם יחד, משום שיהודה ערב את בנימין. וערב אל אביו, בעולם הזה ובעולם הבא, וע"כ נגש אל יוסף להתוכח עמו על אודות בנימין (על אודות הימין. מי יקבל את האורות האלה), שלא להיות בנדוי בעולם הזה ובעולם הבא (מלכות חייבת לקבל אורות.) כמ"ש אנכי אערבנו וגו' וחטאתי לאבי כל הימים (מי זה אבי? אבי זה לא רק יעקב. אנחנו קוראים לספירת חכמה, אבא, וספירת בינה אמא. זאת אומרת, לחטוא לאבי זה לחטוא למטרת הבריאה שהמלכות תקבל חכמה). בעולם הזה ובעולם הבא (העולם הבא זה העולם של בינה. זה לא העולם הבא אחרי המוות. אנחנו יכולים לחוות את העולם הזה גם עכשו אם אנחנו בדרגה רוחנית מספיק גבוהה). ועל דא (ועל זה), כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו: עברו יחדיו פירושו, שנתרגזו יחדיו (אתם רואים איך הזוהר נותן אפשרות), שהתרגזו זה לזה בשביל בנימין. מה כתוב, המה ראו כן תמהו נבהלו נחפזו רעדה אחזתם שם, לכל אלו שהיו שם (הם מתייחסים לפסוק מתהילים). חיל כיולדה: משום שהיו יראים להרוג או לההרג (זה מזכיר לכם מישהו שפחד במפגש גם להרוג וגם להיהרג, מפגש עם האח שלו? יעקב ועשו. יעקב בא והוא פחד. מה הוא פחד? גם להרוג וגם להיהרג. אז הנה עוד פעם, יהודה הוא פחד, גם מהעברה וזעם יכלו שם את יוסף וגם שכמובן יוסף יהרוג אותו) והכל היה בשביל בנימין, והנה יוסף נמכר בעצת יהודה ונאבד מאביו, ועתה ערב את בנימין, והיא מתירא שלא יאבד, ומשום זה, ויגש אליו יהודה. ד"א כי הנה המלכים נועדו: ל"ג זה, כי הם דברים מכופלים, וצ"ל, ד"א כי הנה המלכים, אמר ר' יהודה רזא דמהימנותא וכו'. כי הנה המלכים, אמר ר' יהודה סוד האמונה כאן. שהיא הנוקבא. (זוכרים היום בשיעור שלנו שדיברנו שאנחנו חייבים להיות באמונה לגבי המטופלים שלנו, גם אם נראה שהחיים שלהם הם בלתי סבירים, בלתי אפשריים. זה סוד האמונה שהיא הנוקבא שזה יהודה. יהודה היה לו אמונה שאפשר לתקן, אפשר לראות את יוסף שהוא לא האמין עד שלא יהודה בעצם דבר את מה שדיבר, יוסף לא האמין שיש כאן תיקון). כי כשנגלה הרצון, והיחוד התעטר בזו"ן כאחד. אז שני העולמות זו"ן (זכר ונקבה זעיר אנפין ונוקבא), מתקשרים יחד, ונועדים יחד (אם תרצו זה גם גבר ואישה. זה כל הזיווג שמאפשר תולדה של משהו חדש). זה, ז"א, לפתוח האוצר ולהשפיע. וזה, הנוקבא, ללקוט ולאסוף לתוכה, את השפע, (השפע שהיסוד משפיע שמלכות מבקשת) ואז, כי הנה המלכים נועדו, שהם שני עולמות, עולם העליון, שהוא ז"א, ועולם התחתון, שהיא הנוקבא. עברו יחדיו: (עכשו תראו איזה פרשנות אחרת) משום שכל העונות שבעולם אינם נעברים להתכפר, עד שזו"ן מתחברים יחד. (בורא ונברא) כמו שכתוב, ועובר על פשע, (אחד התיקונים מ- 13 התיקונים נקרא עובר על פשע, כארך אנפין שהיא הספירה של רק רחמים אין שמאל שם, יש שמאל אבל שמתפקד כרחמים. הוא עובר על פשע. הוא יעבור על כל פשע שעשינו או שהאנושות עשתה, לא בצורת ההנהגה של שכר ועונש יותר אלא הכל יסולח.) ועל דרך זה עברו יחדיו, עברו העונות, נתכפרו, משום, שבהארת הזווג, מאירים פני כל, (כל האורות יכולים להאיר בכלי) וכל העונות מתכפרים. לאתכפיא, פירושו להתכפר, מלשון מתן בסתר יכפה אף. ר' חייא אמר וכו': רח"א, סוד כתוב הזה, הוא בתקון הקרבנות. כי כשנקרב הקרבן, והכל מקבלים הספקתם (יהודה בא והקריב את עצמו, ואז הכל יכולים לקבל את האספקה מזעיר אנפין, ואנחנו יודעים שיוסף היה המשביר, הוא בעצם שנתן את כל האספקה לכל העולם הקדום.) כל אחד ואחד כראוי לו, אז מתקשר הכל כאחד, ומאירים כל פנים, וקשר אחד נמצא, דהיינו זווג אחד, ואז המלכים נועדו, שנועדו יחד לכפר על העונות להעביר אותם. ואז, המלכים נועדו, שהם זו"ן, שנתקשרו יחד עברו יחדיו, היינו לכפר העונות, כדי להאיר כל פנים, ושיהיה הכל רצון אחד. (כלי אחד, שם אחד, מטרה אחת. המטרה שהרצון שלי יהיה מתואם לרצון של הבורא.) ואת זה אפשר לעשות רק אם מתקנים את האחווה.
רק אם כל מי שאתה רואה, במקום "עברה וזעם", זה "עובר על פשע". זאת אומרת, שאתה רואה אותו כהכרחי ליצירת הכלי השלם ואתה רואה אותו כמי שבלעדיו, אתה לא תגיע לגאולה. וזה מה שיהודה ידע.
ולכן יוסף הצטרף, בסופו של דבר, יוסף הבין שמצרים זה לא העתיד, והוא ביקש להעלות את העצמות שלו לישראל, ומי שהעלה את העצמות שלו לישראל הוא משה, שגם הוא שייך לקו אמצעי. קו אמצעי של הספירות, יסוד, תפארת, דעת. משה היה בדרגה הגבוהה של דעת.
אז אנחנו רואים שצריך גם את יוסף בשביל האימפולס הבינלאומי שהוא מביא ובשביל ליצור את השלמות. אבל זה רק ע"י זה שיהודה היה מוכן לפתוח את הלב שלו ולדבר בצורה כל כך מרגשת בפני מי שהוא לכאורה האויב שלו. ואז נאמר, "ולא יכל יוסף יותר להתאפק". ואם מעלים את זה בעולמות, אז בעצם, הוא ויבך. הוא בכה והבכי של יוסף בעולמות זה השפע שיורד מזעיר אנפין שלא יכול עכשו יותר להחזיק את עצמו, את השפע אצלו כי המלכות עם תפילה ותחינה, כל כך מרגשת, שכל השפע עכשו יורד למטה.
אז אנחנו רואים שזה בכל הרמות, מהנשמות, האנשים הנשמות ועד העולמות. זה אותו דבר. זה חותם ונחתם.
משתתפת: היה לי מאוד משהו מרגש כשקראתי, שכתוב שכולם שמעו אותו, שגם פרעה. הבכי שלו נשמע בכל מצרים.
משתתפת: המילה בכי זה גם הגימטריה של המילה לב. ואז כשיוסף בוכה הוא בעצם כאילו פותח את שער הלב.
אורנה: בעקבות זה שיהודה פתח את הלב שלו.
משתתפת: השאלה שלי היא מדוע יוסף, הרי הוא כבר מלכתחילה מזהה אותם, מדוע היה צריך לעשות את כל התרגיל הזה?
אורנה: זה תלוי איך את מתייחסת לזה. אני אמרתי, התרגיל הזה בעיקר נעשה כדי להביא את בנימין אליו. יש פרשנים שאומרים שהוא חשד ביעקב, שיעקב גם נתן יד לכל הקנוניה הזו שהאחים יתנכלו לו ועד הרגע שהוא לא שמע את הסיפור של יהודה על זה שיעקב בעצם חשב שהוא "טרוף טורף". הוא לא ידע. הרי יוסף לא היה עם האחים שהם באים עם הכותונות והדם ואמרו "טרוף טורף". אז הוא רצה את בנימין אליו, לא באופן האישי אלא באופן האבולוציוני – אצל מי יהיה קו הימין.
האם ישראל בתוך הטריטוריה שלו, בתוך האומה הפנימיות או ישראל בחיצוניות. אז זה הוכרע. זה הוכרע ומשיח בן יוסף הוא תמיד מקדים אחרי זה את משיח בן דוד. ומשיח בן יוסף כבר בא. זאת אומרת שיש כבר מדינת ישראל. זה משיח בן יוסף. הוא בעצם יותר על הטריטוריה ועל הפוליטיקה, על הגוף כאילו, אז משיח בן יוסף הגיע, גם אם זה היה בן אדם מסוים, לכי תדעי מי זה היה, גם שטיינר אומר, שכשיש אימפולס, אז זה גם האימפולס אבל גם בן אדם מסוים.
אני לא יודעת מי זה משיח בן יוסף, אבל הוא הגיע כי עובדה שאנחנו חזרנו מהגלות השלישית חזרה לארץ ישראל נגד כל הסיכויים. עכשו משיח בן דוד זה סיפור אחר, זה קשור לרוחניות. להתפתחות הרוחנית של העם. אבל הגוף הפיזי כבר קיים.
משתתפת: כשהוא שולח אותם בחזרה אל יעקב עם כל המתנות וכו' אז הוא אומר להם, אל תרגזו בדרך. כשקראתי את הפרשה, אמרתי, למה הוא אומר להם את זה?
אורנה: נכון, מאוד יפה. למה שהם ירגזו? שוב, זה גם כן באיזה רמה של פרשנות את רוצה את זה. זה בכמה רמות. אחת מהרמות זה אל תתווכחו מי אחראי על מה שקורה לנו. הרי אמרו, כל זה קורה לנו בגלל מה שעשינו לאח שלנו, ליוסף. אז אל תתווכחו על זה. יש עוד רמות.
משתתפת: אולי זה רוגז כמו צרה. כי שאז כשיעקב חשב שיוסף מת אז כאילו אמרו, "רוגזו של יוסף…" אז אולי כאילו, שתשמרו על עצמכם שלא יקרה לכם משהו.
אורנה: נכון. קפץ עליו רוגזו של יוסף. אבל זו שאלה טובה. ואם אני עוד פעם אקרא את זה, אז אני אומר לך. הוא עד הסוף לא ממש מבין למה הוא הגיע למצרים.
משתתפת: כן כתוב , הוא מסביר כשהוא אומר להם, {ד} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה: {ה} וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם:
אורנה: זאת לא הסיבה. עדיין הוא רואה את זה כמשהו שקשור אליו. למעשה הוא נשלח כדי שיעקב ירד. כדי שעם ישראל יצא לגלות. זאת לא הסיבה.
משתתפת: זה חלק מהתכנית של אלוהים.
אורנה: זה שהוא אמר, שלחני אלוהים, זה לא אומר שהוא פענח את העומק הכי עמוק של הסיבה. הסיבה שיוסף נשלח זה כדי שעם ישראל ירד למצרים. כדי שיעקב ירד בעקבות יוסף. זו היתה הסיבה. אז הוא עדיין לא ממש מבין את התכנית האלוהית המאוד מאוד גדולה, שהוא חלק ממנה. הוא חושב שמדובר בו. זה לא! מדובר פה על יעקב איך מורידים את יעקב למצרים כדי שאח"כ ההבטחה של הוויה לאברהם תתממש. תתממש דרך "וגר היה עבדך בארץ לא להם". זו היתה המטרה.
עכשיו אם אתם שמים לב הוא שם אותם בגושן, זה לא בתוך מצרים, זה הגטו הראשון. הגטו הראשון של העם היהודי. הוא רוצה שהם יהיו עובדי אדמה. מי היה עובד אדמה? הבל. וגם עשו. יוסף הוא גם כן קצת בכיוון של עשו. עובדי אדמה אבל הם לא. הם רועי צאן ורועי צאן זה תמיד מנהיגים רוחניים.
משתתפת: שמתי לב אם כן נהפוך את האותיות, ויגש, נגש זה גם גושן.
שבת שלום!