י"ב בטבת תשפ"ג, 5 בינואר 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
אנחנו בפרשה האחרונה של ספר בראשית. זו פרשה חותמת את ספר בראשית ונאמר, הכל הולך לחותם. פרשת ויחי, מצביעה על ההצלחה של התכנית של מציאת מערכת נשמות שתהיה כלי שלם. שתתקן את חטא אדם הראשון, וגם את שבירת העולמות.
{כח} וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: {כט} וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: {ל} וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: {לא} וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה:
הפרשה מתחילה ב} וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אומרים הפרשנים, ש- 17 שנה זה, בגיל 17 של יוסף, שיעקב איבד את יוסף בגיל 17 והוא זכה ל- 17 שנה שחזרה אליו רוח הקודש. כי ברגע שהגיע אליו הבשורה, טרף טורף, כלומר הוא אמר טרף טורף, נסתלקה ממנו רוח חיים. והפרשנות של נסתלקה ממנו רוח הקודש, הוא לא הרגיש את השכינה יותר.
צריכים להבין שבזמנים ההם השכינה היתה מאוד מאוד קרובה. זאת אומרת, האנשים – לא רק הנביאים והרואים הרוחניים – רוב האנשים הרגישו את הבורא בצורה הרבה אינטימית מאשר אנחנו. קשה לנו לדמיין את זה, כי אנחנו חושבים שהם היו אנשים פרימיטיביים. זה נכון, מבחינת ההתפתחות הטכנולוגית ואפילו מבחינת התפתחות התודעה.
אבל זה לא נכון מבחינת הקשר שלהם עם הבורא. והקשר של הבורא נעשה דרך השכינה. דרך מערכת הנשמות. דרך ספירת מלכות ולא רק לעם ישראל. ברגע ששכינה היתה בגלות עם עם ישראל, כל העולם היה חושך. ואז התחילו למצוא כל מיני זרמים בגלל שהנבואה פסקה והקשר עם עולמות הרוח נחלש. אז קמו כל מיני זרמים שלא קראו לעצמם, וגם לא הצהירו על עצמם כזרמים שמכירים בבורא.
השכינה היא הכלי שהבורא בחר לשכון בו, מערכת הנשמות שהבורא בחר לשכון בה, מתגלות לבני האדם דרכה. דרך שמו, הוא ושמו אחד. והמטרה המוצהרת של ספר בראשית היא למצוא מערכת נשמות כזאת. הפרשה האחרונה, פרשת ויחי, מצביעה על כך שזה הצליח.
כי מה שהפריד את הנשמות מהשלמות היה חטא עץ הדעת, וסוף הספר נותן לנו כוח. את השורש והכוח שיכול להחיות. זאת אומרת, להחזיר לנו מסך. להחזיר לנו מקום מפגש עם הבורא. קשר עם הבורא. כדי להחזיר לנשמות שלנו את הקשר לבורא.
זה נעשה ע"י יעקב שנקרא בכיר האבות שהוא קו שלישי, קו האמצע. שהוא מכריע בין גבורה לחסד. בין קו שמאל לקו ימין. וגם דרך התולדה שלו, שזה יוסף, שהיא התולדה של ספירת זעיר אנפין. זה ספירת יסוד.
יעקב הוא תפארת, זעיר אנפין והספירה האחרונה בזעיר אנפין היא ספירת יסוד שדרכה מושפע על השפע לתחתונים.
אז פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית ונותנת לו תוקף. נותנת תוקף לכל ספר בראשית. אם זה לא היה נגמר ככה, אז לא היה תוקף לכל המסע הזה. באמצעות יעקב, יש לנו אפשרות להחיות את עצמנו מתוך השבירה. מכיון שמי שחותם את כל הספירות, את כל המדרגות, זאת מלכות, ומה שיעקב רצה, זה שהוא כינס את בניו, זה להגיד להם מה יקרה להם באחרית הימים. ומכיון שמלכות היא אחרית הימים, אז כל עוד אין מלכות מתוקנת, אי אפשר לגלות מה יקרה בקץ הימים משום שמלכות המתוקנת היא שנותנת את השם לכל ספירה וספירה.
וכל עוד היא בתהליך, של ההתקנות, לא ניתן לגלות את אחרית הימים. המטרה של מערכת הנשמות הזאת שנוצרה ע"י שלושת האבות, היתה להוציא את כל הניצוצות הגדולים שנפלו לקליפות. בכל הגלויות כולן, ובכל הארצות כולן – מגלות מצרים ועד גלות אדום, שזו הגלות האחרונה, 2000 שנה. זה מה שיעקב רצה לגלות להם. את כל הגלויות, ואיך הם יעברו אותם יותר בקלות.
המטרה של גלות, זה לרדת לקליפות. מצרים היתה החכמה של קליפות, חכמה ללא חסדים. ללא מסך ואור חוזר. התפקיד של ישראל היה להעלות את הניצוצות מתוך הקליפות ולהחזיר אותם בשורשם.
ולמה מלכות היא הספירה שחותמת כל מדרגה? מפני שבה מתגלה הראשית. הראשית זה חכמה. והחכמה היא הספירה, אור חכמה זה אור החיים, ורק מלכות היא הכלי שמקבל את אור החיים במלואו. לכן היא, היא החותמת.
אנחנו יכולים לראות שבסופו של דבר כל 12 השבטים שייכים למלכות. מי ששומר עליהם ומי שיש להם את הקשר הנשמתי זה המלכות להוציא את יוסף, שהוא שייך ליסוד של זעיר אנפין. וליוסף אין שם בשבטים. הוא לא נכלל בשבטים. שני בניו נכללים אבל הם קשורים לספירת מלכות. וכשיעקב עומד למות, הוא קורא לבנו ליוסף, למרות שיכול היה לקרוא לכל אחד מהשבטים.
אז יוסף בגלל שהוא היסוד, ובגלל שהוא שייך לזעיר אנפין והוא משפיע לכל המלכות, את כל 6 ההארות, 6 ספירות. אז הוא כולל אותם. יעקב קורא לו, אבל ימי ישראל קרבו למות. יש לנו את יעקב ואת ישראל. מה ההבדל בין יעקב לישראל?
משתתפת: יעקב בקטנות ישראל בגדלות.
אורנה: נכון מאוד. אבל יעקב לא מת. ישראל מת במצרים אבל יעקב לא מת במצרים. אז בראשית עושה את כל המהלך של ההתפשטות וההשתלשלות. שמות יהיה האור החוזר. בראשית זה אור ישר, עכשו נוצר המסך של 12 השבטים, ועל המסך הזה יהיה אור חוזר דרך משה. לפעמים ספר שמות נקרא גם בראשית ב'.
האופן שבו הנשמות משתלשלות, הן עוברות את כל התהליך שהוא חזרה על מערכת בריאת העולמות.
משתתפת: מה הכוונה שישראל מת ויעקב לא מת?
אורנה: זאת אומרת שיעקב הוא בקטנות.
משתתפת: הקטנות נשארת?
אורנה: כן הקטנות נשארת והיא גדלה לאט לאט.
משתתפת: אז למה ישראל היה צריך למות מבחינת המהלכים שאת מתארת?
אורנה: זה לא ממש למות וגם, מה זה וקרבו ימי ישראל? כל ההארות שלו, כל הימים שלו, הארה בהארה, הזוהר אומר כל ההארות שלו התאספו. כי כל יום של יעקב, או ישראל, היה משמעותי מאוד.
משתתפת: הם הסתלקו כל המאורות?
אורנה: הם התקרבו כדי להסתלק. לא נכנס לזה.
עם ישראל, או מערכת הנשמות שנקראת ישראל, חוזרת ומהדהדת את שבירת העולמות וגם את נשירת האיברים של אדם הראשון. זאת אומרת, מערכת נשמות חייבת להדהד את מה שקרה בעולמות הגבוהים. והיא מהדהדת את זה דרך הגלויות. הגלויות זה כמו שבירת הכלים, ודרך הגלויות עם ישראל הופך להיות הכלי המהותי. דרך הכלי שנשבר, ודרך הכלי שגדל מהשבירות, ודרך התשוקה בחזרה לאור אחרי שאתה יורד לגלות.
עם ישראל הופך לכלי שאפשר בעזרתו לכווץ את כל הניצוצות שנפלו לקליפות, להחזיר אותם בחזרה למערכת. מה זה הנשמות שנפלו לקליפות?
ניצוצות שנפלו לקליפות זה שברי מסך. זאת אומרת מסך ואור חוזר זה כוונה. זה מקומות מפגש בין הבורא לנברא שנפלו לקליפות בשבירת עולם ניקודים בגדלות. שבעצם לא היה תיקון של לקבל בעל מנת להשפיע, כלומר, בג"ר היה, אבל בז"ת לא היה. ואז האורות נפלו לתוך הרצון לקבל הכי גדול של כל ספירה וספירה.
וכל ספירה גבוהה, ספירת ג"ר נפלה הכי נמוך. והביטוי של זה במצרים, בא לידי ביטוי במצרים כחכמה מאוד מאוד גדולה אבל בלי אמונה ובלי חסדים. זאת אומרת, חכמה שנפלה לקליפות.
אז כל הגלויות של עם ישראל, וכדי שהוא יוכל להפוך להיות האמצעי של מה שאחרי זה יעקב יאמר לבניו, האספו.
אני מדלגת על מה שקרה עם יוסף ושני בניו. נדבר היום על השכינה והברכות.
פרק מט פסוק א', וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו קודם הוא קרא ליוסף עכשו הוא קורא לבניו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים
אומר רש"י "ואגידה לכם" – ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו השכינה. התחיל אומר דברים אחרים.
הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם: יעקב מזגזג בין יעקב לישראל, בין שני השמות שלו. לא ככה אברהם שהיה אברם ואחרי שהוא אברהם הוא כבר לא אברם. וגם לא ככה שרה שהיתה שרי ואחרי שהיא שרה היא כבר לא שרי.
בין קטנות לגדלות. זה אנחנו.
בקריאה "האספו" אומר הזוהר, הוא לא קורא לבניו רק, הוא קורא לשליחים שלהם, למלאכים שלהם למעלה, אלה שאחראים על הענפים שפה, השורשים של 12 האחים, שנמצאים החל מעולם אצילות. הוא מתפלל לשליחים שיאספו את האחים. ושהאחים יענו לקריאה הזו. כי הקריאה הזו אומרת שבניגוד למלכים שכל אחד מהם אמר אני אמלוך, הספירות שנפלו. כאן נדרש איסוף וכוונה משותפת. וביטול הרצון העצמי שלך והפרטיות הנבדלת שלך כדי להפוך להיות פרט שקשור לכלל.
משתתפת: כל זה הוא עושה גם כשהוא במצב קטנות? כי אם זה יעקב אז הוא במצב קטנות, לא?
אורנה: הוא יכול לעשות את זה גם במצב קטנות. אבל בודאי שהוא לא יכול לגלות להם את אחרית הימים. בטח לא במצב קטנות אבל גם לא במצב גדלות כי זה עוד לא הזמן. כל פעם יש איזה ניסיון להביא את אחרית הימים. וכל פעם זה נכשל. אבל זה נכשל לא כי זה נכשל בטעות, אלא בגלל שעוד לא הגיע הזמן. הכלי עוד לא מוכן.
לא קרה לנו שאנחנו רוצים שמשהו יקרה מהר אבל הכלי שלנו עוד לא מוכן? זו שאלה טובה לחקירה ביוגרפית. שאני רוצה להחיש את הקץ. אבל מכיון שהכלי עוד לא מוכן יש שבירת כלים. יש נפילה מאוד מאוד גדולה. בודאי קרה לכל אחד מאיתנו.
יחד עם האחים והשפחות שלהם, יורדת גם השכינה לגלות. כי השכינה תמיד יורדת לגלות עם עם ישראל. השכינה זה מערכת הנשמות שהיא כלי של הבורא, והמשימה של האחים זה להוציא את השכינה מהגלות ולהביא קץ לגלות. להביא אותנו לאחריות הימים. כמובן לא 12 האחים עצמם אלא התולדות שלהם.
והרצון של יעקב היה לגלות להם איך הכלי והנשמות שלהם ישרדו את הגלויות, לא רק את גלות מצרים שיחסית היתה קלה. כלומר היא היתה מאוד מאוד קשה, אבל הירידה לגלות מצרים היתה בפאר. ובכבוד רב.
וגם לפני מצרים, עוד לא התגבשה אומה. עוד לא היתה ריבונות. עוד לא היה בית מקדש. זאת אומרת, לא היה מה לאבד כל כך. למרות שזה היתה גלות קשה, התחושה של האובדן לא היתה כבדה כמו למשל גלות בבל שעם ישראל איבד את הריבונות שלו ואת הזהות שלו. ואת בית המקדש שלו. וגם כמובן גלות אדום, זה הגלות האחרונה, שבמובן הארצי, היא הסתיימה עם הקמת מדינת ישראל.
אבל עדיין נשארה לנו גלות מדעת. זאת אומרת איך מתגברים על הגלות הזאת ויוצרים זהות חדשה. זה ממש שאלות בוערות של הימים האלה. איך אנחנו מוציאים את הניצוצות שיש לכל אלה שבאו לישראל מכל תפוצות הגולה ואיך אנחנו מוציאים את הניצוצות מהקליפות. כי עכשו הכל בקליפות. אנחנו שמים לב שכולם בקליפות.
כי יש ניצוצות, כי באו אנשים מכל רחבי תבל והביאו איתם תרבויות והביאו איתם צורות עבודה, ואמונה, והכל הכל בקליפות. זה בא לידי ביטוי כפרוד, כי הקליפה תמיד רוצה להפריד ובאה לידי ביטוי כשנאה. וזה כנראה יבוא לידי ביטוי בשפיכות דמים. השאלה באיזה ממדים.
אבל משהו יקרה, כי אור רוצה לרדת לעולם. והוא ירד, השאלה איך הוא ירד. האם הוא ירד כמו חושך, או האם הוא ירד כמו אור. לכן זה תלוי בנו. בודאי לא יכולים לעשות את זה אותם אנשים שמיצגים אותנו אבל זה תלוי בנו אם האור הזה ירד לאנושות כחושך או כאור. אבל אור ירד.
אנחנו מרגישים. זה בקצות האצבעות. מרגישים שמשהו עומד לקרות.
בעל הסולם אומר, ארץ ישראל ניתנה לנו אבל עוד לא קיבלנו אותה. זאת אומרת, מבחינת משיח בן יוסף, היא ניתנה לנו – יש לנו ריבונות, יש לנו עם שיושב על אדמתו, אבל מבחינה רוחנית אנחנו עוד לא ישראל.
הניצוצות כבר עלו אבל הם עלו עם הקליפות שלהם. אז אומר הזוהר רצה לגלות להם את אחרית הימים ונסתלקה שכינה ממנו כי לא היה עדיין הזמן. לכן במקום לתת להם את הידע על אחרית הימים, על מה הם קיבלו ידע?
משתתפת: על התיקון.
אורנה: נכון מאוד. על החסרונות שלהם. על הכלים שהם יצטרכו לתקן כדי לצאת מהגלות כדי להגיע לאחריות הימים. הם קיבלו את האמת על עצמם.
בעצם הוא רצה למנוע מהם ייסורים. לחסוך להם ייסורים. אבל לא הצליח. עוד לא היה הזמן לגלות ולא הצליח ואם היה מגלה, אז הגלות היתה מסתיימת. והשכינה היתה נשארת איתו. וגלות מצרים היתה מסתיימת והסיכום של ספר בראשית היה סיכום של כל התורה.
אבל, השכינה הסתלקה. כי הכלי עוד לא מוכן. אבל עצם הניסיון שבגילוי, חשף את החסרונות. האור שהעליון מכוון אלינו, אוסף קודם כל את החסרונות שלנו. וזה מאפשר לנו לדעת איך ובאיזה כיוון אנחנו צריכים לגדול.
זאת אומרת, האור חשף את החושך שבכלי. את ההעלמה. למעשה, זה מה שאנחנו אומרים תמיד כשאנחנו מדברים על צמצום ב' כשבינה ירדה לעלות את מלכות. אז קודם כל מה שנחשף זה חושך.
אז באמת, במקום לגלות את אחרית הימים, אז הברכות של יעקב מכילות את התיקונים שנאמרו.
שימו לב, כתוב יפה: וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. בפסוק ב' כתוב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם: אז הוא עובר מ"האספו ואגידה לכם" ל"הקבצו ושמעו". זאת אומרת, הופך ממשהו שנעשה עליהם, למשהו שהם צריכים להיות אקטיביים.
יש העברת משקל, מאגידה לשמעו. זאת אומרת, המשקל יעבור עכשו מסוף ספר בראשית לכלי, לאור חוזר. כל ספר בראשית זה היה אור ישר, עכשו כל מה שיקרה יהיה תלוי בכלי. זאת אומרת, שהאופן שהכלי יבנה את עצמו, יגלה או יסתיר את האור.
משתתף: האספו והקבצו. האספו זה מזכיר לי אסופה של פרטים. הקבצו זה קבוצה. לקבוצה יש מרקם, יש דעות. זאת אומרת אחד ליעקב הוסף פרטים והשני זה קבוצה.
אורנה: נכון. ושמעו מה זה מזכיר?
משתתפת: שמע ישראל
אורנה: אפשר
משתתפת: נעשה ונשמע
אורנה: נכון מאוד. מערכת הכלים צריכה להתחיל לפעול. זה יקרה עם משה בספר שמות.
המילה הקבצו, שכל האורות של כל התיקונים של שיתא אלפי שני יאספו או יתקבצו, יבוא הוא האחרון שיקרא מקבציאל. וזה האור שיבוא מהעליון. האור האחרון שיאיר לתוך לב האבן. המלכות דמלכות. זה גם מזכיר לנו את אותו אור, שאותה מערכת צריכה להכין את עצמה בתיקונים כדי שמקבציאל יוכל להגיע.
משתתף: את יכולה להסביר? בראשית זה אור חוזר?
אורנה: סוף בראשית זה אור חוזר. כל ספר בראשית זה התגלויות מלמעלה למטה. ובספר שמות, שאנחנו הולכים אחרי משה, אז הכלי , שזה עם ישראל, מתחיל לבנות את עצמו. אז אור ישר בכל ספר בראשית, ואחרי זה יוצרים מערכת של 12 פרצופים, 12 השבטים, שזה 12 פרצופי אצילות, שזה עולם התיקון. עולם התיקון בא לתקן את עולם ניקודים בגדלות שנשבר. ולכן מהרגע הזה עובר השרביט לכלי. האור אמר את דברו, עכשו הכלי צריך לעשות את עצמו ככלי ראוי.
משתתף: מבחינת הסיבה, אני חושב שאני מבין, אבל משהו חסר לי – נגמרה תקופת… נגמרו 7 השנים הרעות. בני ישראל ירדו לשבור שבר, כמו מלכים ויוסף שאומר…
אורנה: לשבור שבר זה גם מרמז על שבירת הכלים
משתתף: ולכאורה נגמר הרעב הכבד, אז חוזרים לארץ כנען.
אורנה: למה לא חזרו לארץ כנען?
משתתף :למה לא חזרו – זה בגלל הנבואה. נאמר שזה חלק מתהליך החניכה שדיברת עליו.
אורנה: יש את השאלה מלמעלה, ויש את השאלה מלמטה. איך אתה לא חוזר אחרי שנות הרעב לארץ שלך?
משתתף : בין שני הפרקים האלה, אין דיבור על מה קרה, למה נשארו ולא חזרו.
אורנה: נכון. הפרשה הזו נקראת פרשה סתומה. היא לא מתחילה בפרק. היא מתחילה בפסוק, כאילו שזה המשך של הפרשה הקודמת.
מה השאלה שלך?
משתתף: זה לא בדיוק שאלה. מצד אחד אנחנו מבינים את החובה של הירידה למצרים, ואת התהליך שם…
אורנה: התהליך הזה שעם ישראל או בני ישראל לא חוזרים בזמן זה תהליך שקורה כל הזמן. זה מתחיל כבר מיעקב שהוא אמר, "עם לבן גרתי ואחר עד עתה". זאת אומרת הפיתוי להישאר בגלות בגלל שיש שם את סיר הבשר, זה פיתוי גדול. זה פיתוי גדול מאז ועד היום.
הם ישבו שם בגטו הראשון של היהודים אי פעם. זה עוד לא נקרא יהודים. עד מגילת אסתר אין דבר כזה יהודים. אבל יש ישראל שנקרא ארץ גושן. וזה היה גטו. כי שם הם עשו דברים שהיו תועבת מצרים. לגדל צאן, ולשחוט את הצאן. זה היה כלוב של זהב בהתחלה ואחרי זה, זה הפך להיות גטו אמיתי.
לא רוצה להגיד מחנה ריכוז, אבל גטו אמיתי. וזה תמיד הצרה כאשר אנחנו לא יודעים מתי לחזור. אין תשובה לזה. יש רק תאור מצב.
הוא קורא להם והוא מגלה לכל שבט ושבט, הוא מברך אותו. מברך, זאת אומרת מחבר אותו דרך זה שהוא מגלה לו את החסרון שלו. אתם רואים שגילוי החסרון, שאנחנו תמיד מדברים עליו. הוא כל כך חשוב, כי זה הדבר הראשון שמחבר אותנו למערכת הנשמות. כי זה אומר שאני מתחילה לתקן את הכלי שלי.
אני בתודעה להעלמו של אור הבורא מתוך הכלי שלי ואז אני יכולה לקרוא לבורא למלא את הכלי שלי המתוקן. אם אני לא בתודעה של החסרונות שלי, אז אני בהסתר כפול. כי גם אור לא ממלא אותי וגם אין לי מושג שזה קורה.
אז הברכה, זה חיבור למערכת הכללים כדי להאיר בה ושהיא תאיר אותו. אז מה שאנחנו מקבלים בגלות זה את הגילוי אבל לא של אחרית הימים אלא את הגילוי של ההעדר. זה מה שאנחנו מקבלים בגלות. ולכן גלות קדמה לגאולה. אפילו בחיים הקטנים שלנו, לא הקטנים אבל האישיים שלנו, גלות קדמה לגאולה. כי הגלות מגלה את ההעדר.
מה חסר בי. מה חסר בעולם כולו. כדי שאני אוכל להגיע למצב שאני אמלא את הייעוד שלי, את התיקון שלי שקשור לתיקון עולם. את הפרטיות שלי שקשורה לכלל.
משתתפת: גל עיני ואביטה
אורנה: גל עיני ואביטה נפלאות – לא בטוחה
משתתפת: גל, גלות. בגלות אתה יכול לראות את החסרונות.
אורנה: נכון. יפה.
אז 60 ריבוא נשמות. הם המערכת המתוקנת של 6 ספירות של מלכות. ה- 6 ספירות של זעיר אנפין ומלכות בכלי. שהוא כלי של הרגשה. 60 ריבוא נשמות שזה תיקון הכלל על מנת שלא ידח ממנו נידח. על מנת שכולם בלי יוצא מן הכלל, יזכו להיות חלק מהכלי הזה ולא ידח ממנו נידח. שהמוות יעבור מהעולם.
שבירת הכלים התרחשה כי כל אחד אמר, אני אמלוך. בערך כמו מה שקורה היום. זה אומר אני אמלוך, זה אומר אני אמלוך. אחרי שנה מתחלפים. אף אחד לא חושב שכשהוא מולך הוא יכול לשתף את האחר.
עולם אצילות, הוא בא לתקן את עולם הניקודים, ע"י 12 פרצופי אצילות, 12 השבטים ולכן ישראל מחזיק את הזכרון הזה. גם של הגלות אבל גם של הגאולה. ישראל מחזיק את זכרון הגאולה. אנחנו, כיועצים ביוגרפיים, מחזיקים את הזכרון של הגאולה. שגם אם עכשו אנחנו בגלות וגם אם המיועצים שלנו בגלות, וגם אם ישראל כולה בגלות וגם אם העולם כולו בגלות, אנחנו מחזיקים את הזכרון של הגאולה. זה העבודה שלנו. להחזיק את הזכרון הזה.
שיש גאולה ואף אל פי שהתמהמה וגם אם אני עובדת ואני לא אראה את זה בחיים שלי, אולי הילדים שלי יראו את זה, אבל הגלגולים שלי בטח יראו את זה. ואני עובדת כמו שאמר אלבר קאמי, בספר "הדבר", למרות ששם מדובר על אקזיסטנציאליזם, שזה ייאוש שזה ההיפך מתקוה, אבל אנחנו עובדים גם עם המלחמה מוכרעת מראש. גם אם אנחנו לא ננצח.
אנחנו עובדים כי צריך לעבוד, כי זה התקווה שלנו ואנחנו יוצרים את הקרמה. את קו היושר. בסוף, התכנית של הבורא תתממש. אנחנו לא יודעים מתי זה ואם זה לא יקרה בימינו, זה לא מעניין אותנו, כי אנחנו חלק מהמערכת של התיקון. מסכימים?
גם אם זה לא יקרה בימי חיינו אבל תוך ידיעה שאנחנו חלק מהמערכת שאנחנו נמסור את זה לבנים שלנו, גם אם זה לא הבנים הביולוגיים. נמסור את הלפיד עד שיגיע זמן תיקון.
משתתפת: מאמינים.
אורנה: זה שאלה. אם אני מוכן לעבוד ולא לראות את האור בימי חיי. שאלה. אני מתארת לעצמי שאנחנו מוכנים.
משתתפת: זה מחזיר ל"נעשה ונשמע". אנחנו צריכים לעשות לפני שאנחנו רואים תוצאות.
אורנה: כאשר השכינה יורדת לגלות, כל העולם יורד לגלות והאור שמגיע לאנושות הוא אור קטן. למה אנחנו לא יודעים, שאנחנו באור קטן?
משתתף: בגלל הסתר?
אורנה: למה אנחנו לא יודעים שאנחנו בהסתר? כי אנחנו לא יודעים מה זה אור גדול. אנחנו לא יודעים איזה אור פעם היה בעולם לכן אנחנו לא יודעים שאנחנו באורות קטנים. אורות, אני לא מתכוונת שירדו כל מיני ניצוצות מהשמים אלא שהעולם הפיזי היה מחובר לעולם הרוחני בצורה הרבה יותר אינטימית.
אף אחד לא שאל אם יש בורא. זו לא היתה שאלה בכלל. ואנחנו באורות קטנים. זה כאילו שנותנים לנו להסתפק בשאריות של ארוחה, והעולם אומר תנו לי עוד שאריות ועוד שאריות ועוד שאריות כי נראה שאם נאסוף הרבה שאריות אז נהיה יותר עשירים. זה כמובן לא הדרך להגיע לאורות הגדולים. להמשיך חיי נצח עלי אדמות. זה הפרויקט, כוחות הנגד, שאני אחיה מהשאריות עד סוף כל הדורות לנצח, ומכיון שיהיה לי כמות רבה יותר של שאריות, אז אני אחשוב שאני התקדמתי.
זה חמור מאוד. חמור לא במובן של נו נו נו. זה נורא. וגם לא במובן של נורא ואיום אלא במובן של "מה נורא המקום הזה".
משתתפת: אפשר להגיד שבגלל השכחה?
אורנה: לחלוטין. לכן עם ישראל צריך להיות לו זכרון.
משתתפת: אולי השכחה זה גם התשובה לשאלה של עמית, למה הם לא חזרו. יש שכחה, צריך להזכר בשביל לחזור.
אורנה: לכן צריך לרדת ל- 49 שערי טומאה. כל עוד היה להם טוב, אז שכחו מי הם ושכחו מה התפקיד שלהם. אנחנו גם יכולים להעיד על עצמנו, שלא רק שאנחנו שוכחים את התפקיד אלא אנחנו גם מואסים בו. לא יודעת אם היום, אבל בטח במהלך החיים שלכם, חלקכם אמרתם לעצמכם: "למה אני, שיקח מישהו אחר".
למה דווקא אני? גם יונה אמר את זה. אנחנו שוכחים, אנחנו מסרבים ואנחנו מואסים כי זה תפקיד קשה. לעם ישראל יש תפקיד מאוד קשה, והגורל של עם ישראל במשך מאוד ואלפי השנים היה גורל איום ונורא.
יש גם שמחה לשכוח.
רוצה לצרף מאמר קטן מהספר "שמעתי". "שמעתי" זה ספר מאמרים שכתבו תלמידי בעל הסולם שאלו דברים שהם שמעו ממנו. המאמר הזה מאוד יפה, על ענין השכינה בגלות. הוא לא כל כך קשה, לפחות לא לקריאה ראשונה. כי המאמרים של בעל הסולם עצמו, זה סתום לגמרי. צריך להיות מישהו בעל שיעור קומה, וגם שיודע המון המון ומכיר את בעל הסולם לאורך ולרוחב כדי לפענח.
ב. ענין שכינתא בגלותא
הזה"ק אומר "איהו שוכן ואיהי שכינה". הוא שוכן, הבורא, והיא שכינה. ענין של להוסיף את ה- ה' זה הופך להיות הנוקבא.
ויש לפרש דבריו. ידוע, דלגבי אור העליון אומרים, שאין שום שינוי, כמ"ש "אני הוי"ה לא שניתי". וכל השמות והכנוים הוא רק בערך הכלים, שהוא בחינת הרצון לקבל, הכלול במלכות, שהיא שורש הבריאה. ומשם משתלשל ויורד עד לעולם הזה, להנבראים.
הוא אומר שהאור לא משתנה אף פעם, הוא אור פשוט. אור לא משתנה. אני ה' לא שניתי. ואם אנחנו קוראים לבורא בכל השמות והכינויים שאנחנו קוראים לו זה רק מטעמנו. זאת אומרת מטעם התפיסה שאנחנו תופסים אותו כל פעם בתודעה אחרת, באופן אחר. הוא עצמו הוא אחד יחיד ומיוחד.
וכל הבחינות האלו, החל ממלכות שהיא שורש בריאת העולמות, עד הנבראים, נקראת בשם שכינה.
זאת אומרת שכינה נקראת כל המקומות שהשוכן שוכן בהם. כל העולמות. ממלכות דאינסוף שהיא השורש ועד לעולם הזה, כל זה נקרא שכינה. "כי הוא מקומו של העולם, אבל אין העולם מקומו". זאת אומרת יש לו צורות שאין לנו ידיעה עליהם, אבל איפשהו הוא שוכן, הוא שוכן בשכינה. ומה זאת השכינה הזאת? המלכות שהיא שורש של בריאת העולמות.
שהתיקון הכללי הוא, שהאור העליון יאיר בהם בהם, בעולמות בתכלית השלימות. והאור המאיר בהכלים, נקרא בשם שוכן. והכלים נקראים באופן כללי שכינה. כלומר, שהאור שוכן בתוך שכינה. זאת אומרת, שהאור נקרא שוכן, מטעם שהוא שוכן בתוך הכלים. היינו, שכללות הכלים נקראים בשם שכינה.
כל דבר ודבר ויצור ואדם ותופעה בעולם, זה שכינה לאור הזה.
ומטרם שהאור מאיר בהם בתכלית השלימות, אז מכנים הזמן זה בשם "זמן של תיקונים". שיתא אלפי שני של תיקונים. שש הארות. היינו, שאנו עושים תיקונים, בכדי שהאור יאיר בהם בשלימות. ועד אז נקרא המצב הזה בשם שכינתא בגלותא. כלומר, שבעולמות עליונים אין עדיין השלימות.
ולמטה בעולם הזה היא מצב, שצריך להיות לשרות אור העליון בתוך הרצון לקבל, שהתיקון הזה הוא בחינת מקבל בע"מ להשפיע.
זאת אומרת, אנחנו שהמהות שלנו זה הרצון לקבל, ואין לנו מהות אחרת, וזה החומר היסודי והמהותי שלנו, התיקון שלנו זה לקבל בעל מנת להשפיע.
ובינתיים הרצון לקבל ממולא עם דברים שפלים ושטותיים, שאין נותנים מקום שיהיה שם מגולה עם כבוד שמים. זאת אומרת, במקום שהלב צריך להיות משכן לאור ה', נעשה הלב מקום לפסולת וטינופת. היינו, שהשפלות לקח את כל הלב. וזה נקרא "שכינתא בעפרא".
זאת אומרת, שהיא מושפלת עד לעפר. וכל אחד ואחד מואס בדברים של קדושה, ואין שום רצון וחשק להרים אותה מהעפר, אלא שבוחרים בדברים שפלים, שזה גורם צער השכינה, בזה שלא נותנים לה מקום בהלב, שיהא משכן לאור ה'.
אז כשאני באה עם כוונה בעבודה שלי, להוציא את השכינה מהגלות שלה, אז אני הופכת להיות פרט בעלת משמעות. זאת אומרת, הפרטיות המיוחדת שלי, יש לה השגה על ההשגחה, כפי שההשגחה מתבטאת במקום שהבורא בחר שהוא כלל הנשמות שזו השכינה.
מה הקשר בינינו לבין השכינה? למה שאני ארצה להקים שכינה מעפרה? השכינה היא מחברת אותי לשורש שלי. לעין. היא הופכת את האני שלי לקשור לאין. אין לי דרך אחרת להתקשר לבורא, כי הבורא שוכן בתוך השכינה שלו. מה זה השכינה שלו מבחינה בתוך אדם אחד, איפה היא נמצאת בתוך אדם אחד אמר לנו במאמר?
משתתפת: בלב
אורנה: נכון מאוד. לא בשכל. ולא במוח ולא להיות מבריק ולא להיות גאון. השכינה הזאת נמצאת בתוכנו, בתוך הלב שלנו. השכינה זה אני. אבל שם נוסף של השכינה זה אתה. זאת אומרת, שההגדרה שלי כאני זה ביחס לאתה.
אז הרגע שאני מבינה שאני לא קנין של עצמי, אני לא באתי לכאן לבטא את עצמי ואת רצונותי האישיים, אני באתי לכאן לבטא באופן ייחודי, את הרצונות של אותה שכינה. אני הקנין של מי שברא אותי. אם אני לא הקנין של מי שברא אותי, אז אני הקנין של כוחות הנגד.
"עבדי זמן, עבדי עבדים. עבד ה' הוא לבד חופשי." אין אפשרות אחרת. או להיות עבד של האני הגבוה שלנו או להיות עבד של היצרים האסטרליים שלנו. אם נגיד את זה באנתרופוסופית.
ברגע שאני מבינה שאני לא הקנין של עצמי, יש לי מחויבות, באתי לכאן לעשות עבודה. באתי לכאן להקים שכינתא מעפרא אז אני נכנסת לעבודה.
את זה אנחנו צריכים להבין. התבגרנו להגיע לכאן, עבדנו הרבה הרבה שנים עד שהחסד הזה ניתן לנו כדי להבין, שאנחנו לא כאן להתפתח באופן אישי. לקח לנו זמן להבין. לקח לי זמן להבין. בכלל מה זה להבין. לא מבינה כלום, זה הכל מה שהבורא יאיר לנו והוא מאיר לנו. ברגע שאנחנו מבינים שאנחנו בשרות, אני חושבת שאנחנו מתמלאים יראת כבוד כלפי החיים שלנו. החיים האישיים שלנו הופכים להיות הרבה יותר בעלי ערך וגם יש לנו יותר אחריות.
אפילו על הגוף שלנו. אני צריכה לשמור אותו כמשכן. אנחנו צריכים עוד לעבוד בעולם הזה, אז אנחנו שומרים על הגוף שלנו, או על הזמן שלנו כדי למלא את המשימה שלנו. אני יודעת שזה נותן ערך מאוד מאוד גדול לכל החיים שלנו, ובודאי ככל שאנחנו מתבגרים ומזקינים, אז קורה לנו תהליך הפוך ממה שקורה לאנשים שהם מחפשים את עצמם בתוך עצמם, והולכים ומפחדים, בטח מהמוות, מפני שהם לא שמעו על הנצח של הנשמה, והם לא חווים את הנצח של הנשמה.
והעבודה שאנחנו עושים, היא עבודה מאוד מאוד משמעותית. ולכן זה נקרא תיקון עולם. תיקון עולם זה אומר תיקון ההעלם. וההעלם הוא שהבורא כל הזמן פה. זה מה שנעלם מאיתנו. שהוא לא עזב אותנו אף פעם.
זה חסד שמבקש יעקב מיוסף, שעשה איתו חסד באמת. ואל נא תיקברני במצרים. זה חסד של אמת. מהי האמת? האמת היא שהוא רוצה להיטיב לנבראיו אבל כדי לגלות את זה , צריך חסד.
משתתפת: המאמר מרגש. עושה חשק לבכות על הצער של השכינה. עלה לי השיר של אריק איינשטיין, "אני ואתה נשנה את העולם". חשבתי שהוא לא ידע מה הוא כותב. כי פתאום שאמרת שאתה זה גם השם של השכינה. אני ואתה נשנה את העולם. זה שיר מאוד נוגע ללב בתמימות שלו, אבל פתאום מקבל משמעות.
אורנה: יש שיר של יונה וולך על האיילה. גם על אותו דבר. מה לי ולך?
משתתפת: איילה זה גם השכינה, נכון?
אורנה: כן
אני כל כך שמחה שאנחנו ביחד. שאנחנו מתחילים לפעום ביחד. הלב שלנו מתחיל להתאים את פעימותיו. ואני אומרת את זה באמת כי אני מרגישה שזה לב עובד כאן. ואין כאן שום הכרח, ושום כורח, ושום כפייה. ואף אחד לא אמור לעשות משהו שהוא צריך לעשות משהו. או אוי ואבוי אם הוא לא יעשה משהו. אבל תוך כדי העבודה כולנו מתחילים לפעום ביחד. אתם גם בטח מרגישים את זה, מי יותר ומי פחות.
שבת שלום!