י"ב בטבת תשפ"ב, 16 בדצמבר 2021

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן:

תמלול השיעור:

פרשה אחרונה בספר בראשית היא פרשת ויחי.

נקדיש את השיעור הזה לעליית נשמות כל אומות העולם ועם ישראל.

פרשת ויחי חותמת את כל ספר בראשית ואומרים שהכל הולך אחרי החתימה, זאת אומרת, זה כמו מכתב שאם את שוכחת לחתום אותו, מחזירים לך אותו כדי שתחתימי אותו. החותמת מאוד חשובה. החתימה של ספר בראשית היא בסימן הגלות, בסימן הירידה למצרים.

ספר בראשית מתחיל במילה "בראשית" ובספר האחרון, בספר דברים, הסוף של חמישה חומשי תורה, מסתיים במילה "לעיני כל ישראל". זאת אומרת בראשית, מה שנוצר מבראשית קשור לעיני כל ישראל. קשור למערכת הזאת שתקרא ישראל.

בראשית הוא הכתר, אמרנו שמכל הספירות, אז בראשית הוא הכתר, שמות הוא חכמה, ויקרא הוא בינה, במדבר הוא זעיר אנפין ודברים זה מלכות.

אז בראשית הוא הכתר, ובכתר תמיד יש את התכנון, את הכוח, את המחשבה, והכתר הזה  בעצם התכנון בעצם מסתיים בספר בראשית ויש יציאה מן הכוח לפועל ויש הסכמה של המערכת הזאת של הנשמות שנקראת ישראל, להיכנס להעלמה. זאת אומרת, ההסכמה של יעקב לרדת למצרים. להיכנס להסתרה, לתיקון, אנחנו נראה את זה, וגם לסיכון, לסיכון של שכחה.

כי כשאנחנו יורדים למקום שהוא מקום חשוך. מצרים נקראת 49 שערי טומאה, זאת אומרת שכל הדברים הכי חייתיים – מסכנות החיות לא צריך להשוות אותן לזה – המקומות של הנפילה המוסרית הכי גדולה, היתה במצרים, וזה מקום של הסתרה, ולהכנס למקום כזה , יש בזה גם סכנה של שכחה מאיפה באת.

למה צריך להכנס למצרים? כי במצרים כל הניצוצות הגדולים של חכמה, של המערכת שנשברה, הניצוצות הכי גדולים של חכמה, נפלו למצרים וצריך ללכת למצרים להעלות אותם משם. וזה הסיבה לירידה, לאיסוף.

זאת אומרת, מעלימים כדי לגלות. ישראל נכנס כי תהיה העלמה של הקשר שלו עם הבורא, למרות שהשכינה יורדת איתו, אבל יש ניתוק בין השכינה ומערכת הנשמות, לבין זעיר אנפין, שהוא הקדוש ברוך הוא. במובן מסוים, אומרים שהשכינה נמצאת בעפר. השכינה בגלות. למה השכינה בגלות? כי היא יורדת להיות עם עם ישראל כדי שהם לא ירדו באופן שאי אפשר יהיה להעלות ממנו.

ויעקב דווקא, יעקב מממש את הענין של ירידה לצורך עליה, גם בברכות שהוא נותן לילדים שלו, לשנים עשר השבטים. כמובן הוא מברך את אפרים ומנשה שהם הבנים של יוסף, והוא אומר לו שהם יהיו כבניו. ואז אפרים ומנשה מצטרפים לשבטים של בני ישראל ואז יש מערכת שלמה של 12 שעומדת מול 12 העליונים, 12 פרצופים מתוקנים באצילות, בעולם התיקון, ואז יש מה שבעליונים, יש את הייצוג גם בתחתונים.

אז יעקב יורד מצרימה. הוא הדור האחרון למהלך שהתחיל בספר בראשית, מה היה המהלך שלו? למה כל הסיפור מספר בראשית? למצוא מערכת נשמות שהיא ישראל, זה לא היה ברור שזה יהיה דווקא ישראל בסופו שנוצר, כדי שתהיה מערכת שבסופו תוכל להביא את התיקון של קו אמצעי.

ואז הם יורדים למצרים, לעבור שם עיבור. מה זאת אומרת עיבור? הם עוברים שם איזשהו תהליך של תיקון ולידה מחדש, בתור אומה שתוכל לשאת את התפקיד הזה, ויעקב הוא גם הדור הראשון לגלות. בעצם הדור שלנו, אם אנחנו מסתכלים על הדור שלנו, אנחנו נקראים דור אחרון, דור אחרון למה? לגלות. דור ראשון לגאולה. הגאולה היתה יכולה להיות כמה פעמים במשך ההליכה במדבר ולא התקימה, בגלל חטאים שונים ובסופו של דבר הם לא נכנסו לארץ ישראל. וארץ ישראל היא תמונה של אצילות, בעצם ארץ ישראל היא עולם התיקון אבל בתחתונים. ולא הצליחו להיכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים שהם בעצם הוציאו דיבת הארץ רעה. מה זאת אומרת הוציאו דיבת הארץ רעה? הם אמרו הכל אמת, אבל הם אמרו רק מה שהעינים הפיזיות רואות. הם לא היו באמונה מעל לדעת, הם ראו ארץ הולכת יושביה, הם ראו ענקים, נפילים, והם האמינו למראה עיניהם.

זאת אומרת הם לא הלכו באמונה מעל לדעת ולא יכלו להיכנס לארץ ישראל. ואנחנו בעצם דור המדבר. איך יודעים שאנחנו נשמות של דור המדבר? אנחנו גלגול של דור המדבר, אנחנו תיקון של דור המדבר. דור המדבר לא הצליח להיכנס לארץ ישראל, והדור שלנו נמצא בארץ ישראל אחרי 2000 שנות גלות ושוב חזרה לארץ ישראל, וזה אומר שבעצם מתחיל התהליך של התיקון.

והתיקון הוא להיות שותף בתכנית הבריאה. שותף לבורא בתכנית הבריאה. יש מאמר בזוהר שנקרא, עם מי אתה בשותפה? עם מי אתה בשותפות? אולי יום אחד אביא אותו, וזה דרך האמצע שמאפשרת לאדם להיות בשיתוף לתיקון כל העולמות השבורים והנשמות השבורות. היו שתי שבירות, היתה שבירה של העולמות, ואחרי זה מה שנקרא, נשירת איברים, שבירה של הנשמה הגדולה שנקראה אדם וחוה וניצוצות, ניצוצות שחלקם נפלו למערכות הטומאה הכי גדולות, והדור שלנו, בעצם, הוא הדור הכי שהרצון לקבל למען עצמי, האגואיזם הוא הכי גדול, זאת אומרת שאנחנו מדברים פה להוציא ניצוצות מהמקומות הכי קשים. הרבה הרבה ניצוצות כבר נגאלו אבל להוציא ניצוצות ממש מהרפש הכי גדול, זה בדור שלנו.

מצרים היא ארכיטיפ לגלות. כמה גלויות היו לישראל? 4 ועכשיו אנחנו בגלות החמישית בתוך ישראל ואנחנו גם בגלות. היתה לישראל גלות מצרים, אחרי זה בבל, פרס, וגלות אחרונה 2000 שנות גלות והגענו לארץ ישראל, וגם עכשו אנחנו בגלות. איזו? איך היא מכונה הזו? זה כבר לא גלות ממקום, זה נקרא גלות מדעת. אנחנו בשכחה, עדיין בשכחה. לא אנחנו, אנחנו בהזכרות, אבל רוב העולם בשכחה. וגם הגלות הזו תצטרך להסתיים. אבל יש הבטחה, שיותר לא יגלו את עם ישראל מארצו.

משתתף: מאיפה ההבטחה הזו שלא יגלו את עם ישראל מארצו יותר?

אורנה: לא זוכרת מאיפה אבל יש אותה. אני אברר.

אנחנו מסיימים את פרשת ויגש. בפרק אחרון שזה מ"ז, {כז} וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד: אתם זוכרים שאמרנו שהם בארץ נפרדת, כלומר בנחלה נפרדת מכל המצרים, וזה אפשר להגיד כמו שאמרנו, הגטו הראשון. "ויפרו וירבו מאוד" – את הביטוי הזה אנחנו מכירים, מאיפה? מבריאת העולם. מה נאמר לאדם? "פרו ורבו ומלאו את הארץ."

אז אתם רואים שכל פעם שאנחנו רואים מילים דומות, שורשים דומים, תמיד יש קשר. אז בעצם מה הענין של פרו? זה נישאו פרי, העלו פרי. ורבו זה הריבוי אפשרויות. ורבו זה גם מתיחס לרצון לקבל. למה? כי מפרשים בקול נפשו בקול לבבו ובכל מאודו, המילה "מאוד", בשפה של הקבלה היא מפורשת כרצון גדול מאוד. רצון לקבל. אבל עם תיקון. אז מה הוא מבקש מהם? הוא מבקש מהם לשאת פרי ולרבות במצרים, אבל בצורה מתוקנת.

בוא נראה גם באופן אחר, מי רובה ומי פורה? דרך אגב, בפרו ורבו שימו לב שהרבייה היא לא במקום הראשון. אנשים מפרשים את זה לפעמים בצורה אולי מוטעית, שפרו ורבו זאת אומרת שתרבו. אבל אם אתם לא עושים פרי ואתם רק רובים, אז זה לא המגמה הנכונה. כלומר, הרבייה שלכם צריכה להיות אחרי שעשיתם פרי, לא לפרות סתם לפרות.

ועכשיו אנחנו הולכים ישר לפרשה של ויחי, זה נראה כמו המשך ישיר ובפסוק הראשון נאמר {כח} וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה {כט} וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת: אז מי מקבל דחייה? מי פורה? עכשיו במצרים מקבל עם ישראל את הציווי לפרות ולרבות. עכשיו בוא נראה מי מקבל את הרבייה והפרייה שזה בעצם דחייה, ומי לא מקבל? אז מי חי? יעקב, וימיו של מי קרבים למות? ישראל. יעקב זה ישראל אבל מה ההבדל בין יעקב לישראל? ישראל זה השם של הגדלות של יעקב.

זאת אומרת, מי שיקבל את הפרייה ורבייה זה דווקא הקטנות של יעקב. מי שצריך לעשות תיקון, ומי שיתחיל לדעוך ולגסוס, זה הישראל. כי במצרים אין גדלות של ישראל, יש קטנות של ישראל ויעקב זה תמיד מראה על משהו שהוא כאילו נשאר מאחור, מוסתר, במילה יעקב.

איזה מילה יש בתוך המילה יעקב? עוקב, עיקוב. והזהות של מי עומדת בסכנה במצרים? עם ישראל שיורד למצרים, הזהות של ישראל – זאת אומרת של יעקב בגדלות – של יעקב שכבר יכל לעשות קו אמצעי ותיקון, עומדת בסכנה. אבל כמו שאמרנו מקודם, בגלל שישראל עומדים בסכנה, אז שכינה יורדת איתם לגלות כדי שהם לא יפלו. וזה באמת צריך לעורר בנו את התקוה שכל פעם שאנחנו יורדים למצרים, למיצרים, למקום המוצר, למקום שנקרא בתנ"ך ערוות הארץ, החשכה הגדולה, השכחה הגדולה, אז השכינה יורדת איתו. אנחנו לא לבד.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה. מה המספר 17 שנה, איך הוא מהדהד אצלנו? הזמן שלכאורה, יוסף טרוף טורף. אז הוא קיבל את ה17 שנה האלה בחזרה, שמאז שיוסף נמכר וגם זה צריך לעורר בנו תקוה, יעקב בכלל הוא האב של התקווה שבתוך כל הייסורים, והוא האב שעבר הכי הרבה ייסורים, אם לרגע נתעלם מהטראומה הקשה שיצחק עבר, שזה משהו שבכלל יותר קשור למעבר בין עולמות, אבל הוא האב שעבר ייסורים ארציים מאוד מאוד גדולים, אבל הוא תמיד מסמל את התקווה.

הוא גם נחשב לקו אמצעי, יעקב ישראל. כשאנחנו בתוך החשכה אנחנו נמצא את האור. וגם אם אנחנו חושבים שאנחנו אבודים. המילה תקוה באה מהמילה קיווי, קיווי זה קו, קו זה הקו האמצעי. לכן יעקב הוא גם קשור לתקווה.

למה דווקא הוא קורא ליוסף? בעצם, הוא צריך לקרוא לכל בניו, הוא באמת קורא להם אח"כ. {כח} וַיְהִי יְמֵי יַעֲקֹב שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה: {כט} וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: {ל} וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ: {לא} וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה רואים שמדובר על יעקב, בהתחלה אבל מי שקרב למות זה ישראל. וישתחו ישראל על ראש המטה, המטה זה שם נוסף למלכות. אז הוא משתטח לפני מלכות.

ואומר בעצם ליוסף, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת וכשמדובר על חסד ואמת אז אומרים הפרשנים, חסד של אמת. מה זה חסד של אמת? החסד היחיד שאנחנו יכולים להיות בטוחים בו שהוא חסד אמיתי שלא על מנת לקבל, כי נכון, שיש 4 צורות של הרצון, 4 שילובים, הרצון הכי בוטה, הכי גדול זה הרצון לקבל בעל מנת לקבל, אבל אחריו, בסדר עולה יש את הרצון להשפיע בעל מנת לקבל, זה כבר יותר טהור, הרצון הזה, אני משפיעה בעל מנת לקבל משהו. אם זה טובין חומריים אבל בעיקר מדברים על הרוחניות. נגיד אני משפיעה כדי שאני אעבור לעולם הבא, אז אני אהיה בגן עדן, או שיזכרו לי את המעשים הטובים שלי.

פעם שמעתי ממישהי שאמרה על בעלה, שני אנתרופוסופים – באנתרופוסופיה המעבר של הנשמה הוא דרך הפלנטות, זה אותו דבר מן הסתם רק בשפה אחרת, אז יש את המעבר למרקורי, ובמרקורי אם הרוח שלנו מגיעה לשם והיא לא היתה ידידותית כאן באדמה, האדם לא היו לו חברים, היה מסתגר, או אנטיפט, אז הוא לא יפגוש אף אחד במרקורי. אז מישהי אמרה על בעלה, שכשהוא הבין את זה, אז הוא התחיל להיות ידידותי מאוד.

זה נקרא, להשפיע בעל מנת לקבל. הוא בן אדם די אגואיסט ולא מתחשב, פתאום הוא התחיל מהפחד. אז להשפיע בעל מנת לקבל זה דרגה יותר גבוהה מלקבל בעל מנת לקבל, אבל עדיין זה נקרא שלא לשמה. אבל מתירים את זה לנו, ואומרים, מתוך שלא לשמה בא לשמה. נתחיל בלא לשמה, ואז לאט לאט תעלה לדרגה הבאה.

בכל מקרה, חסד של אמת, נקרא חסד שאני עושה עם המת. החסד שאני עושה עם המת זה חסד הכי אמיתי. למה? כי מתוך הרצון לקבל אני כבר לא מקבל שום דבר. זה מה שאומר ישראל לבנו, ועשית עימדי חסד ואמת, אל תקברני במצרים. למה הוא לא רוצה להיות קבור במצרים? כי שם זה הטומאה. יש כל מיני פרשנויות לזה. אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם: {ל} וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם זאת אומרת ירדתי ל- 49 שערי טומאה אבל אתה תעלה אותי בחזרה. הוא מראה לנו עוד פעם יעקב, את היכולת לרדת עד, עד, עד עומקי העומקים של החשכה, אבל את האפשרות לעלות. ונשאתני, העלית אותי, גם אם אתם שמים לב, או שמתם לב אי פעם שכשאומרים שבאים לישראל עולים חדשים, אז מה אומרים? לא באים לישראל, מה הם? עולים לישראל. בתוך השפה יש כבר את ההבנה שישראל זה עלייה וגם בעצם אלה שעוזבים את ישראל, הם יורדים. זה מאוד מעניין. בשום שפה אחרת זה לא קיים. יש immigrate  . גם לישראל קוראים הארץ, נפגש בארץ, אני עוזב את הארץ, לאף ארץ אחרת לא קוראים הארץ, עם ה' הידיעה.

השפה היא מראה לנו את הסודות שהיא טומנת בחובה את המהות שלה. כל שפה, אבל העברית במיוחד, את המהות הרוחנית שלה.

משתתף: לדעתי יש כאן עניין נוסף שמתקשר לסוף הפרשה, בסוף הספר, שיעקב קצת מסמן את הדרך ליוסף, כי יוסף מבקש שכשישראל עולים בחזרה לארץ ישראל יקחו את העצמות שלו לקבור אותו שם.

אורנה: יוצא מן הכלל וקודם כל אני מאוד מאוד שמחה שקראת את הפרשה, ונכון. מי לוקח את העצמות של יוסף? משה. משה הוא גם מקו האמצע, יוסף הוא יסוד, יעקב הוא תפארת, ומשה הוא דעת. אם תסתכלו פעם על התרשים של הספירות, תראו שזה כולם קו אמצעי. אז קו האמצע מעלה את קו האמצע.

המילים "חסד ואמת" מזכירים לנו גם את מה שאמר יעקב, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך. זאת אומרת, קטונתי זה הכרת הרע. התפקיד של יעקב זה התפקיד של הכרת הרע כדי שנוכל לעשות תיקון. הכרת החסרון. והכרת החסרון ניתנת לנו תמיד ע"י האמת. נכון שאנחנו תמיד אומרים שמה שחשוב בזרם שלנו זה האמת על עצמנו, ואנחנו לא מחפשים אורות, אנחנו לא רודפים אחרי האור, אנחנו יודעים שאין מה לרדוף אחרי האור, כי אם לו את הכלי אז האור ממילא לא ייכנס, אז אנחנו מכשירים את הכלי. איך מכשירים את הכלי? ע"י הכרת הרע. הכרת הרע, לא מתוך רצון להשאר ברע או לדכא את עצמך, אלא שזה הדרך שניתנה לנברא כדי לאפשר לאור להכנס לתוכו. כדי להיות בשותפה עם הבורא כדי למלא את החסרון שלו באור.

זאת אומרת, הכרת הרע ותיקון הרע זה חלק מהבריאה. שהאדם ניתן לו לעשות. כי אם לא היתה לו אפשרות לחטוא, לא היה לו גם חופש בחירה. אם היינו נשארים בגן עדן, בלי האפשרות לחטוא, לא היו שמים לנו איזה פיתוי שם באמצע, אז האדם היה מאוד רוחני, אבל ללא בחירה. זאת אומרת, שבמובן מסוים, זה היה אוטומט. לא ממש אדם, וכדי שהאדם יהיה ישות חופשית וגם יקח חלק בבריאה, אז יש לו את האפשרות לחטוא.

אבל, יש לו גם את האפשרות לחזור בתשובה. אז מתוך הכרה, הוא בוחר בטוב. אחרי שהוא בוחר בטוב, אין שום בחירה יותר. למה אין שום בחירה יותר? כי הטוב הוא הבחירה. יש לנו זמן של בחירה, כדי להגיע למצב שאין בו בחירה. הזמן של הבחירה זה זמן התיקון, אחרי זה כשאנחנו עומדים מול נוכחות הטוב, אין שום בחירה. אין דבר כזה. אבל כן הזמן עד אז הוא זמן של בחירה.

שוב אני מדברת על חסד ואמת, הכרת האמת היא רק דרך החסד. זאת אומרת, כשאני מתחילה להכיר את הרוע שלי, את הרע שבי, זה בגלל שחסד נעשה איתי. אני יודעת שאנחנו עובדים עם חוץ לארץ שיועצים ביוגרפים שלא עשו בדיוק את העבודה הזו, אנחנו מלמדים אותם את הצו הקרמתי והגשמתו, שעוד מעט שנה א' וכל מי שרוצה להירשם, יכול להירשם, ששם אנחנו מוצאים למה הקרמה שלנו, למה החיים שלנו מלאי ייסורים.

אנחנו לומדים על הקשר בין הייסורים שלנו לרוע שלנו בחיים קודמים. אז זה חסד. שאנחנו מביאים את זה לחו"ל, אנשים שם מתפעמים, הרוח שלהם מתרוממת, אבל אנחנו מדברים על החסרונות של כל אחד ואחד, על כל החשכה שיש בכל אחד, ועל כל הרוע, ובכל זאת משהו בהם חש באמת, מה זאת אומרת האמת? לא האמת שאני רע, אלא האמת שע"י הכרת הרע אני יכולה לבוא לגאולה. זו האמת. ויש ממש התרוממות רוח.

לכן, הענין של חסד ואמת קשור לזה שהאמת על עצמי ניתנת לי בחסד ואם אני בהכרת הרע, ואני מגלה על עצמי עוד דבר רע, ואנחנו כאן בתהליך של הבית ספר, לפעמים יש לנו תחושה שלא רק שלא התקדמנו, אנחנו יותר גרועים ממה שהתחלנו, למעשה מה שקורה, שעוד שכבה אחת מתגלה בפנינו. זה לא שאנחנו חזרנו אחורה. וככל שאנחנו מתחזקים בטוב, אז נותנים לנו אפשרות לגילוי הרע, לגילוי עוד יותר רע. וכמובן שזה הולך ומתעדן במובן שאם פעם לרכל זה היה מנת חלקי, לא אני באופן אישי, זה די משעמם אותי, וחשבתי שאני אשב עם חברה ואפטפט, אז היום גם זה נחשב לרע.

כלומר, העידונים גדלים. וגם כל מיני דברים מאוד מאוד קשים שמתגלים לי עלי, שזה בהדרגה, בכלל הדרך של ישראל זה בהדרגה. הדרך של התיקון זה בהדרגה. הדרך של הבריאה היא בבת אחת.

משתתפת: אפשר להוסיף שהחסד והאמת גם יכול להתחבר לעובדה שבעצם אמת זה סוג של תיקון ובסופו של דבר השפעה. ואורות של חסדים הם גם אורות של השפעה.

אורנה: תודה על התוספת. וגם נאמר "תן אמת ליעקב". אז אמת ויעקב. אז אנחנו בני יעקב או בני ישראל. כי האמת צריכה להיות נר לרגלינו. וכשהאמת לרגלינו, אז יש חסד והחסד הוא הכרת הרע. אדם שאין לו הכרת הרע, אז הוא לא מרגיש שום צורך לתקן, ואם הוא לא מרגיש שום צורך לתקן, הוא לא יוצר שום כלי ואז שום אור לא נכנס.

אח"כ בברכות, הוא יברך את הבנים כולם, נראה שיעקב מתכוון לגלות להם מה יקרה איתם באחרית הימים. בעצם הוא רוצה לספר להם כבר את הגאולה. בעצם את סוף כל ההשתלשלות של העולמות ועלייה בחזרה. ואנחנו נראה שזה לא ניתן לו. אומרים שכינה נסתלקה ממנו, ומצד שני, אנחנו נראה שבתוך הברכות, כן יש אפשרות להבין משהו על הגאולה.

מה אפשר להבין? מה הוא מגלה להם? הוא מגלה לכל בן ובן את ההעדר, את החיסרון שלו. אני זוכרת שפעם דיברנו על זה, שראינו בחלק מהברכות, וראינו שכל ברכה לא נראית כמו ברכה, אלא כמו, אתה חיללת את יצועי אביך, אתה עשית כזה. {ה} שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: {ו} בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: {ז} אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל: וכו'. אנחנו מבינים שמה שיעקב התכוון לעשות לא צלח אבל כן צלח במובן הזה שהוא מגלה להם את החיסרון, את התיקון. שאם הם יצליחו לתקן את כל הדברים האלה שהוא ראה עליהם, הוא כבר יודע את האחרית. יעקב יודע את כל הגלויות. הוא ראה גם את הגאולה.

אם הם יצליחו לתקן, אז תהיה הגאולה. אז הוא לא מצליח לספר להם את אחרית הימים. אחרית הימים זה דרך אגב, אחרית זה עוד שם של מלכות, שזה אחרית הספירות. יום זה ספירה, זה ההארה. אז הוא לא מצליח, מצד שני הוא כן מצליח לתת להם את המקומות של התיקון שכל שבט ושבט חייב לתקן בשביל שהשלמות הזאת תיווצר.

השלמות הזו היא בשביל כל העולם זה לא רק בשביל עם ישראל. גם מה שאנחנו עושים באופן אישי, מה שאנחנו מתקנים בעצמנו, זה נקרא תיקון עולם. כי כשאנחנו ממלאים את הייעוד שלנו, את המשבצת שלנו, זה מקרין על כל המערכת. כל המערכת קשורה.

קראתי באיזשהו מקום שגילו, שבמקום שיש חלל ריק אינסופי, דרך טלסקופים עצומים, שבמקום שהיה נחשב חלל ריק שאין בינו כלום, התגלתה איזו סדרה של כמה כוכבים שבעצם כן מקשרים. כלומר, בשני מקומות שנראו בטלסקופים הקודמים שיש ביניהם איזשהו קשר, אבל לא ראו שום קשר כי היה חלל ריק. כן ראו עצמים קוסמיים שמקשרים ביניהם.

זאת אומרת, שכל דבר ודבר מהמיקרוקוסמוס הכי קטן עד למקרוקוסמוס הכי גדול, מקושר. זאת אומרת שאם אני עושה תיקון לחיסרון שלי, יש לזה השפעה שהיא מתפשטת לכל המערכת כולה.

לכן התפקיד של עם ישראל, עם ישראל הוא לא מטרת הבריאה, מה מטרת הבריאה? להיטיב לנבראיו. ובמקום אחר אומר הארי הקדוש, לגלות את שמותיו וכינוייו, ולהדמות לבורא, לדבוק בו, להיות כמוהו.

עם ישראל הוא לא מטרת הבריאה, עם ישראל הוא תיקון הבריאה. לכן עם ישראל הוא עם בשרות. זה לא לחשוב שעם ישראל בגלל השרות שלו אז הוא נעלה על כולם. הוא נבחר בגלל היכולת שלו לעבוד בשלושה קוים.

משתתפת: חשבתי על זה שלא סתם מונעים ממנו להגיד להם את האחרית, מה יהיה בסוף, כי קודם צריך להכיר את קרמת העבר, לתקן ולעבור את הקרמה.

אורנה: נכון. זה לא היה הזמן.

אח"כ אנחנו רואים בפס' א', בפרק מ"ח  {א} וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם: {ב} וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה עוד פעם הוא יושב על המיטה. המיטה זה השכינה. יש לשולי רנד את השיר על 'אדוני המשורר' על חנוך לוין, שגסס והיה להם ויכוחים, חנוך לוין בא מבית דתי ולגמרי יצא מזה, ואז בסוף, הוא אומר שהוא ראה את השכינה מעל למיטה שלו. "שנינו ראינו אותה התמונה
מעל לראשך מוטלת שכינה ופחד נורא ואיום כשאתה נרעדת פתאום והתחננתי לא, אתה ידעת כן, סע לשלום, אתה ענית אמן". השכינה באה לפני המוות. השכינה נקראת המיטה.

אז מה שאנחנו רואים, אם נתייחס לפס' הראשון, {א} וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה פעם ראשונה בתנ"ך כולו שיש מישהו חולה. לפני זה אף אחד לא חולה. רק מת.

מה מאפשרת לנו מחלה? תיקון. מחלה היא תהליך שמתחיל להחליש בנו את הרצונות לקבל. היא מעכבת את המוות ונותנת אפשרות של התכוננות למוות. קודם כל חלק מהמחלות הן נגמרות בהחלמה, אבל עדיין, הן מאפשרות תיקון אבל מחלה שהיא מסתיימת במוות, היא מאפשרת תהליך הדרגתי של הצורך בתיקון. זאת אומרת, ההליכה לקראת המוות היא מביאה אנשים, הרבה אנשים, גם אנשים שאין להם אמונה, לבדוק את החיים שלהם.

יעקב, שהוא האב טיפוס, הארכיטיפ, הוא האב של התיקון, הוא חולה.

אח"כ מביא אליו יוסף את התולדות שלו, את הבנים שלו, את מנשה ואפרים. אם אתם זוכרים, בפרשה הקודמת, חושבת שזה היה בפרשה הקודמת, על מה היו השמות מנשה ואפרים? מנשה היה על נשייה. מנשה מכיון שהוא היה הבכור אז הוא קרא לו על שם זה שהוא שכח את ארץ אבותיו ואפרים זה שהבורא איפשר לו לפרות ולרבות במצרים. זאת אומרת יוסף העיד על הזהות החדשה שלו כזהות האמיתית אז. כזהות הממשית. השכיח ממני את אבותי והפרה והרבה אותי במצרים.

כשהוא מביא את בניו ליעקב, הסיפור משתנה. מתהפך. אמרנו פעם שעברה, שהוא מצליב את ידיו, הוא מביא את בניו כדי שיעקב יברך אותם ויקשר אותם בחזרה לשלמות של ה- ,12 ושימו לב ליוסף עצמו אין שבט. אמנם לבניו יש, אבל ליוסף עצמו אין שבט. כדי לחבר אותם למערכת הנשמות, מה הוא היה צריך לשים? את יד ימין איפה היה צריך לשים? על הבכור. מנשה. ככה מגיש לו אותם יוסף. ואז הוא מצליב את הידיים. יוסף אומר, "לא, זה לא ככה", אבל יעקב אומר, "ידעתי בני, ידעתי". אני יודע מה יהיה באחרית. אני יודע מה הכוונה. זה לא טעות.

בעצם הוא הופך את מנשה, לקטן, לזה שמקבל גם אותו הוא יפרה וירבה, אבל אפרים הוא עכשו הבן המועדף. במה הוא מועדף? לא בגלל הפרו ורבו, אלא בגלל שאפרים הוא אפר. זאת אומרת, הוא המקום של הירידה.

אז הוא מברך קודם את המקום של הירידה, הגלות, של האפר. וככה הוא שוב מראה לנו שהדרך לגאולה היא באמצעות הירידה. ואפשר להכניס ברכה לתוך החשכה. ואח"כ הוא מברך את מנשה, מנשה אותיות, נשמה בהיפוך, לא מלשון שכחה הפעם.

וכמובן החילוף בין האחים מה זה מזכיר לנו? עשו ויעקב. שיעקב מקבל את הברכות.

{ח} וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה: {ט} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם: {י}  וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם: {יא} וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ: {יב} וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה: {יג} וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת שְׁנֵיהֶם אֶת אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו: {יד} וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר: {טו} וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: {טז} הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: {יז}  וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה: {יח} וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו לֹא כֵן אָבִי כִּי זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל רֹאשׁוֹ: {יט} וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם: {כ} וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה

יש לנו את הברכה, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה – ברכה שיש לנו בסידור בימי שבת שאנשים דתיים שמים את היד שלהם על הראש של הבנים, ואומרים, ישמך אלהים כאפרים וכמנשה, ועל הראש של הבנות ישימך אלוהים לארבע הבנות (כנראה, לא בטוחה).

נחזור לפס' כ"א פרק מ"ח {כא} וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם:

"הנה אנכי מת". השם אנכי, מאיפה אנחנו מכירים אותו? אנכי ה' אלוהיך אשר הוציאתך מארץ מצרים. אז מה הוא אומר לו? הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם. אנחנו צריכים לדעת שהמילה אלוהים בתנ"ך זה מידת הדין. זה מידה של שכר ועונש. זה לא מידת הרחמים, ואילו אנכי, שהוא בעצם השם של ההוויה, הוא יחשב כמת בעיניכם. הוא לא יהיה מורגש בעיניכם.

"הנה אנכי מת", זאת אומרת, השם של ההוויה הוא הסתלק מהמציאות שלכם. לא תרגישו את המציאות בורא. כמה פעמים אנחנו, ואולי רוב הזמן, לא מרגישים מציאות בורא. אנחנו מרגישים שהעולם הזה הוא כאוס, שיש סבל, שיש הרס, שגם אנחנו בתוך הסיפור הזה ולא מרגישים את המציאות של הבורא. שלא מרגישים את המציאות של הבורא אנחנו תחת השפעה של אלוהים שזה מידת הדין.

זאת אומרת אנחנו לא מרגישים שיש השגחה פרטית על כל האנושות אלא שיש טבע והטבע זה האלוקים, אותה גימטריה, שיש טבע והעולם כמנהגו נוהג. שיש חוקים דטרמיניסטיים כמו חוקי הקרמה, שמה שעשית אתה משלם עליו. אבל המימד הזה, המהות של מה שמעל לטבע, בתוך הגלות, היא נחשבת כמתה, כמסתלקת. ואנחנו, עם ישראל ואנחנו גם, לא מרגישים את נוכחות בורא. הכמיהה שלנו זה בזמן הזה, שלנו, שנקרא אחרית הימים, של דור אחרון, שאותו אנכי יחזור להכרה שלנו. אותו אנכי שהסתלק מההכרה של בני אדם למשך כל כך הרבה שנים, עשרות שנים, מאות שנים, אלפי שנים, הוא יחזור. אבל איך הוא יחזור? רק אחרי שנעשה את העבודה עם אלוהים. עם מידת הדין. עם המידה שהיא מצד אחד מתקנת אותנו, מצד שני, היא מורידה את החיות שלנו. אנחנו לא קובעים את האורות של מטרת הבריאה, אנחנו חיים בנהירו דקיק. אני אמשיך להגיד את זה, כדי שאנחנו לא נסתפק באורות האלה.

לפעמים, אמרה לי, מטופלת לפני יומיים, שהיא בתקופה של משבר, לא אכפת לי שיהיה לי רק נהירו דקיק, רוצה רק לעשות כביסה וכו'. אפילו בנהירו דקיק לא טוב לי. אנחנו כולנו מכירים תקופות כאלה, שלא רוצים אורות, רק תנו לנו לנשום, לחיות את החיים "ואת הגשם תן רק בעיתו" אבל זה לא מה שהובטח לנו, הובטח לנו האורות הכי גבוהים ביקום, אבל קודם עוברים דרך מידת הדין. במידת הדין אנחנו לא מרגישים את האורות האלה. מדי פעם אנחנו מרגישים, אבל אנחנו צריכים להמשיך ולעמול כדי שיגיע הזמן הזה שאנחנו נהיה ראויים לצאת מהגלות, בגלות אנכי לא נמצא בהכרה, לכן הגלות האחרונה שלנו זה הגלות מדעת, זה השכחה המוחלטת של השורש שלנו. ואנחנו צריכים לצאת מהגלות הזאת.

משתתפת: הרב משה צבי נריה, "סוד הוא האדם והאנשים סודות מהלכים המה. פי כמה גדולה הסכנה שבתוך כל שיח הסודות לא ישמע האדם את שיחו הוא ויאבד אותו לגמרי. יעקב מוסר לכל אחד מבניו את סודו, את שליחותו וייעודו. בעיירות רוסיה היה נהוג שאנשי החברה קדישא היו אומרים לנפטר לפני הקבורה, דע ששמך פלוני בן פלוני , אם למת הזכרת שמו היא חיונית לחי על אחת כמה וכמה, הרמח"ל פותח את ספרו המפורסם 'מסילת ישרים' כך, סוד החסידות הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם, מה חובתו בעולמו. לא בעולם בכלל אלא בעולם שלו".

אורנה: מקסים. תודה.

משתתפת: רציתי לשאול על אנכי ואלוהים.

אורנה: אלוהים זה בינה. ספירה שהיא שורש הדינים. אמנם היא לא דין אבל היא שורש הדינים. ואנכי הוא יותר גבוה מבינה. זה הכתר. הכתר זה מידת הרחמים. רחמים בלי דינים. ואחרית הימים כולנו נזכה לרחמים לא משנה מה עשינו, אלא שאנחנו לא רוצים להגיע לשם בסבל וייסורים אינסופיים אנחנו רוצים להחיש את הגאולה. עם ישראל הוא באחישנה. אחישנה זה לא רק להחיש אלא גם לחוש. הפן הזה הוא נעלם במצרים, בגלות. הגלות של כל אחד ואחד מאיתנו. כל גלות קטנה אפילו ובעיקר בגלות מדעת. מה זה גלות מדעת? שאני לא יודעת שהכל זה הטוב של הבורא. כי העולם כפי שנראה לי, והסבל והייסורים הכללים ושלי אומרים לי, זה לא מקום שיש כאן ישות מיטיבה.

זה אנכי – שהוא מעל אלוהים.

משתתף: אני רוצה טיפה להוסיף על מה שאמרתי בהתחלה על העצמות של יוסף. אני חושב שלא רק שיעקב הטווה לו את הדרך. אם הוא היה נקבר במצרים יעקב, אז גם יוסף לא היה ממהר לחזור להקבר בישראל, ואז בעצם לא היינו מגיעים הנה, אבל מעבר לזה, אני חושב שבאמירה של יוסף במותו, קמו את העצמות שלי עמכם, זה בעצם אמירה של בן אדם שהוא מאוד מאוד חכם במובן הזה שהוא יודע איך העולם עובד. הוא יודע שיום אחד מצרים לא תשאר כפי שהיא, ושיום אחד עם ישראל יחזור. הוא מבין שהתיקון הולך להתקדם, אולי כמו שאמרת, הוא הולך להיחשף לאט לאט ולהתקדם בהדרגה. וחלק מהעמל של הכנת הכלי שיקבל את אור. כי בן אדם ממוצע שהוא לא יושב פה איתנו, יגיד לי, ושגם לא מאמין, יגיד לי, מי צריך לאסוף את העצמות? זה רק עצמות, שישארו באדמה. נכון שהעצמות בעצמן לא חשובות, אבל עצם השליחות לאלה שממשיכים את דרכו זה לטוות להם את הדרך כמו שיעקב טווה לו את הדרך.

אורנה: מאוד יפה מה שאמרת אבל אנחנו צריכים גם לזכור שכל מילה בתנ"ך אין לה רק את רמת הפשט, בקשר לעצמות. מה זה עצמות? שורש של מה? עצמות. את עַצְמוּתִי תעלו. עכשו לגמרי ברור לו איפה עַצְמוּתוֹ. ברור לו שהוא לא יהודי בנכר שהוא בעצם היהודי מחמד. כל אלה שרצו לעשות תיקון בחוץ. כל היהודים שרצו לעשות את ישראל בחוץ. אז היתה באמת תקופה טובה, כמו שהיה בימי יעקב, ובימי יוסף, אבל אחרי זה קם פרעה שלא ידע את יוסף. אז הוא אמר, אני מבין לאן עצמותי שייכת. זה גם עניין העצמות. יפה מאוד מה שאמרת.

שבת שלום!

print