ז' בכסלו תשפ"ג, 1 בדצמבר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
אנחנו בפרשת ויצא שהיא אחת מפרשות בראשית.
{י} וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: {יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: {יב} וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: {יג} וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: {יד} וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: {טו} וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: {טז} וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: {יז} וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: {יח} וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: {יט} וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: {כ} וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: {כא} וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים: {כב} וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
האבן הזאת, זאת אבן מאסו הבונים.
כל פרשות בראשית עוסקות במקומו של האדם בבריאה. גם המערכת של העולמות וגם האנושות מתבררים, כדי להגיע לנקודה שיכולה להעמיד את עצמם כמקום. נאמר יעקב וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם. המקום זאת מלכות. אבל רק שמתפשטים האורות, ומוצאים את מקומם. כלומר, היא הופכת לכלי מתוקן לאור.
אם נגיד את זה בקשר לנשמות, רק כשאנחנו פועלים מתוך דבקות, מתוך רצון להשוות צורה למי שברא אותנו, רק אז אנחנו נקראים מקום. ששם הבורא יכול להתגלות. ושם יש גילויים. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם זה זיווג דהכאה שמשם יוצא כלי שהוא אור חוזר ואור.
ולמה זה חשוב לנו מה קרה בעולמות? במערכת של העולמות? כי מערכת הנשמות שלנו, השורש של הנשמה שלנו, הוא במלכות. וכל המהלך הזה של בראשית, האנושות מתבררת כדי להגיע למבנה שהוא כמו ס'. שזה האות של החודש, שיש לו קוי מתאר של כלי שיכול להיות מלא באור.
אנחנו מנסים למצוא את הנתיב הזה. ע"י המאור שנקרא תורה שמאיר לנו את הדרך, איך למצוא את הנתיב הזה, איך להשתתף בתהליכים שהאנושות עוברת, מתוך מערכת יחסים בין ישראל לאומות העולם. במילים אחרות, בין הרצון לקבל והשיתוף שלו בקו אמצעי שזה הרצון לקבל שמכריע את עצמו לרצון להשפיע, ואז נוצרת דמות אדם.
אתם קרואים אדם. אתם זה כל מי שיש לו יחס אל האמת. אתם, אותיות אמת. והיחס הזה מועבר מנשמה לנשמה. מאז האבות והאמהות. זה כמו ברית, שבועה, נדר, התחייבות. אנחנו רואים שיעקב כשהוא קם מהחלום הוא נודר נדר.
פעם שעברה דיברנו על חודש כסלו, ואמרנו שזה החודש של השינה, של החשיכה. החג שקשור לחודש כסלו הוא חג החנוכה. חג של יציאת האור מתוך החושך. בשינה שלנו מה שמתרחש, גם בשינה שלנו וגם בשינה הקוסמית. באנתרופוסופיה זה נקרא פראליה, בקבלה, יש מושג שזעיר אנפין הולך לישון, זה נקרא דורמיתא.
בשינה מתרחש עיבוד של מה שקרה ביום. והעיבוד הזה הוא לקראת יום חדש. לקראת הארה חדשה, מצב חדש. יעקב הולך לישון, כי הוא צריך לעבור מטמורפוזה. הוא צריך ללכת ולהפוך להיות ישראל. פרשת וירא מראה לנו מה קורה כחלום בתוך השינה ואיזו עצמה יש להתרחשות שיכולה לקרות במהלך שינה.
בפס' א' בפרק זה רואים שיצחק שולח את יעקב לחרן. ולצאת מארץ ישראל, הארץ שהיא ענף של עולם אצילות, עולם התיקון, לחרון אף. למקום ששם יש חושך. למה הוא שולח אותו? להציל שני ניצוצות גדולים שנפלו לקליפות בשבירת הכלים ובנשירת האיברים של האדם הראשון. ומי הם הניצוצות האלה?
משתתפת: רחל ולאה
אורנה: נכון מאוד. אז רחל ולאה, אומר יצחק, פרק כ"ח פס' א'
א וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ; וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ, לֹא-תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן. ב קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם, בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ; וְקַח-לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה, מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ.
יצחק שולח את יעקב לקחת אישה מבנות עבר. מבנות משפחת אברהם. אברהם העברי שהוא היה מעבר הנהר וכל העולם היה מהעבר האחר. זו המטרה של יצחק. למה רבקה שולחת אותו? פרק כז' פס' מב.
וַיֻּגַּד לְרִבְקָה, אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל; וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. מג וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה. מד וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִים–עַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ. מה עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם; לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם-שְׁנֵיכֶם, יוֹם אֶחָד. מו וַתֹּאמֶר רִבְקָה, אֶל-יִצְחָק, קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץ–לָמָּה לִּי, חַיִּים.
אז רואים שיצחק מראה לנו כאן כמה חשוב להמשיך את השושלת של זה שהיה מעבר. כלומר מעבר לרצון לקבל על מנת לקבל, אברהם. וחשוב שהתולדות שיתהוו לבסוף יהיו מערכת נשמות שנקראת ישראל. שזה המקום היחיד שהבורא יכול לשכון בו.
שולח אותו יצחק לקחת מבנות משפחת אברהם. כי שתי בנותיו של לבן, רחל ולאה. לבן הוא הבן של בתואל, הוא אח של רבקה, ובתואל הוא הבן של נחור שהוא אחיו של אברהם.
למה רבקה שולחת אותו?
משתתפת: כדי שהוא יתחבא שם, עד שתנוח דעתו של אחיו. שקצת ישכח את הכעס שלו.
אורנה: נכון. להציל את חייו. גם להציל את חייו של יעקב, זה כמובן קשור לזה שיעקב הוא האב השלישי ולמעשה מיתתו שלמה. מיתתו שלמה זאת אומרת המלכות שלו שלמה. זאת אומרת שבמלכות שלו אין עוד אחים. אין רצונות לקבל לא מתוקנים כמו שיש במלכות של יצחק או במלכות של אברהם. וגם היא שולחת אותו כדי שהמשימה הזו תוכל להתממש. ועם זאת, מה היא אומרת לבעלה? פס' מו'.
היא לא אומרת ליצחק שהיא שלחה את יעקב כדי להציל את חייו. מה היא אומרת לו?
משתתפת: "קצתי בחיי מפני בנות חת"
אורנה: נכון. נדבר בהמשך על תחבולות מעשי המרמה של המשפחה המורחבת של אברהם, ונגיד, גונב מגנב פטור. כלומר, מי זה הגנב הראשון?
משתתף: הנחש
אורנה: הנחש הוא הרצון לקבל הגדול ביותר. אדם בליעל. האדם הטבעי. והוא רוצה לגנוב אורות. לכן חייבים לגנוב ממנו בחזרה את היכולת לקבל אורות בצורה מתוקנת. לכן אנחנו נראה הרבה תחבולות. בהתחלה של הבניה של המערכת הזאת.
אז אולי זה מתקשר לנו קצת, כשמדברים באנתרופוסופיה על קרמה ומוסר. מדברים שיש מוסר אוטומטי, שהוא לא מוסר גבוה. לכאורה להיות לא מוסרי באופן שהתפיסה הדוגמטית, או המקובלת, או המצטדקת, המוסרנית, מתייחסת למוסר.
משתתפת: היא עושה לו מניפולציה
אורנה: נכון. רבקה עשתה כמה מניפולציות. התחילה מהמניפולציות שהיא עשתה לאבא שלה.
מי שיוצא כאן לכאורה המרומה זה יצחק. מרומה זה תמיד יצחק. הכל סביבו.
אנחנו רואים שהפרשה הזאת מסתיימת בפרק של פרשת תולדות. דווקא בניסיון של עשו, עשו מבין מהר מאוד שהוא רואה שההורים שלו לא מרוצים. לא מרוצים מהנשים של בנות חת, או בנות כנען שהוא נשא. הוא מבין מהר מאוד מה הוא צריך לעשות. ואפשר להגיד שבזה הוא גם מראה, הוא מנסה לחבור בחזרה לזרם של אברהם. דרך…
משתתף; הוא לוקח את מחלת בת ישמעאל
אורנה: בדיוק. ישמעאל הוא בנו של אברהם. וַיַּרְא עֵשָׂו, כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן, בְּעֵינֵי, יִצְחָק אָבִיו. וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲחוֹת נְבָיוֹת עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה. בזה הוא רוצה להתקרב להורים שלו. נאמר על עשיו דבר מאוד חשוב שהיה בו, זה היה כיבוד אב ואם. עובדה שהוא נשאר לידם. יעקב לעומת זאת יצא לגלות – יצא לגלות והתמהמה שם.
עם לבן גרתי ואחר עד עתה. אומרים שה-ואחר הזה, ההתמהמהות של יעקב בגלות מעבר למה שצריך, זה השורש של כל הגלויות שלנו בכל הקטסטרופות שקרו. כאשר עם ישראל לא קולט את הסימנים והוא נשאר בגלות מעבר לזמן שהוא אמור לאסוף משם ניצוצים.
שורש כל הגלויות. כל גלות וגלות שנסתכל עליה, נראה שלעם ישראל כבר היו סימנים שהוא היה צריך לצאת, והוא לא יצא בזמן. אז גם יעקב, 21 שנים, הוא לא היה עם אביו ואימו, ואילו עשו היה בו כיבוד אב ואם. וזה אחד היתרונות שהיה לו על יעקב.
יעקב, דרך אגב, הרמיה שלו את עשו, למרות שזה היה מעשה נכון, אין מעשה שנשאר בלי קרמה, בלי תוצאה. הוא שילם על זה…
משתתפת: עם יוסף
אורנה: נכון. הרמיה שרימו אותו, טרוף טורף יוסף.
אז יעקב יוצא.
משתתף: מה לגבי הרמיה של לבן עם לאה?
אורנה: כל הרמיות האלה הם כמובן נעלים וקדושים. לחתן אותו עם לאה זאת אומרת לחתן אותו עם בינה. אי אפשר לקבל את מלכות לפני שמקבלים את בינה. מלכות חייבת להתמסר לבינה. לאה היא ג"ר ורחל היא ז"ת. לאה היא אורות גבוהים, רחל היא אורות של גוף. אי אפשר לקבל את הצעירה לפני הבכירה.
זאת אומרת, אי אפשר לקבל ישר את רחל שהיא אורות מגולים לפני שמקבלים את האורות המתוקנים. האורות המכוסים. עדיין זה כאילו רמייה. כל הרמאויות האלה זה לא מה שאנחנו חושבים. הוא גם היה צריך לגאול אותה מעשו. היא היתה אמורה להתחתן עם עשו הבכור. זאת אומרת האורות הגדולים לרצון לקבל הכי גדול, והאורות הקטנים לרצון לקבל מעורב עם הרצון להשפיע.
מכיון שעשו לא תיקן את הכלי שלו, אז יעקב היה צריך לגאול גם אותה. לעשות זיווג גם עליה. קודם כל עליה.
יעקב יוצא. חייב לצאת. הנסיבות לא מאפשרות לו להשאר והוא מגובה בכוח של אימו. כוח הגבורה. כי יעקב הוא לא גבורה. יעקב מסתבר בסוף כקו אמצעי. אבל הוא לא גבורה. הוא יוצא מבאר שבע. באר שבע היא המלכות. היא הבאר, היא הכלי לאורות. והוא בא לחרן. למקום של חרון אף. חרון האף זה עצם הלוז. עצם הלוז – המקום שהוא היה שם נקרא לוז והוא קרא לו, בית אל.
עצם הלוז זה מלכות דאינסוף, זה המנעולא שלא מיתקנת עד גמר תיקון אבל יעקב יכול לתקן חלק ממנה. ולהפוך אותה לבית אל. עצם הלוז היא זאת שתשאר אחרונה בחדר, וממנה תהיה תחיית המתים. כמובן שזה לא עצם פיזית. לא לדמיין איזה עצם קטנה בתחתית הגב שלנו. למרות שזה נורא מפתה. היא העצם שלא אכלה ולא שתתה בזמן התיקון. זאת אומרת לא קיבלה אורות בכל זמן התיקון לכן היא לא מתבלה ולא מתפוררת בקבר.
והיא בעצם העצמיות שלנו. אותה עצמיות שלנו, אותו רצון לקבל בעל מנת לקבל. שבכל שיתא אלפי שני היה גנוז באתיק. בפרצוף הכתר, ב"ריש דלא את ידע", בראש הנעתק שלא נודע. היא היא שממנה תהיה תחיית המתים. זאת אומרת המתים זה רצונות לקבל. רשעים בחייהם נקראים מתים. היא תחייה אותם, את כל הרצונות לקבל. זאת אומרת היא היא הרצון לקבל והיא תתחייה ע"י אורות משיח, אורות יחידה.
משתתפת: רוצה להגיד על מנהג שיש בהבדלה. אחרי שעושים הבדלה נוהגים לשים טיפה של יין על המצח ועל העצם האחורית של העורף. והעצם האחורית של העורף היא נחשבת עצם הלוז. כלומר, זה הדבר שישאר. זה המקום שמסמנים שם.
אורנה: זה המקום של העורף, של פרעה. מה זה עיניים? איזה אורות זה?
משתתפת: חכמה
אורנה: אז איזה אורות זה מצח?
משתתפת: כתר
אורנה: בדיוק. אז שמים על אורות היחידה, האורות הגבוהים ביותר, שמים על העורף, על עורפה, על פרעה. המקום שהוא הכי הרצון לקבל שמים שתי טיפות. מאוד מעניין.
היא גם מה שנקרא המנעולא. היא לא יכולה להתקן עד גמר תיקון. אבל חלק מהמלכות כן יכול להתקן אם אנחנו מבקשים מהעליון לעזור לנו לקבל אורות. אנחנו בעצמנו חושך. הגענו למשבר. הגענו לחוסר אונים. הגענו לחשכה בנפש ובנשמה. לא יודעת מה לעשות.
כולנו מכירים פחות או יותר תקופות כאלה, זמנים כאלה. אז אנחנו אומרים לעליון בבקשה תרים אותנו. בוא תשלשל אלינו סולם יעקב. תעלה אותנו אליך. תן לנו אפשרות להשתתף באורות שלך. אז האפשרות להשתתף באורות שלו זה נקרא בית אל אבל זה לא כל האורות. זה חלק מהאורות. אבל בכל זאת זה התחלה שאפשר לעשות אבולוציה בלי שהעליון משלשל לנו סולם יעקב, אין אבולוציה אנחנו תקועים בחושך של מלכות. ואין איך להתקדם.
אז חלק מעצם הלוז, זאת אומרת, חלק מהתיקונים נעשים בשיתא אלפי שני אבל דווקא התיקון של עצם הלוז עצמה הוא נעשה רק בגמר תיקון.
משתתפת: זה כמו לב האבן?
אורנה: זה אותו דבר, לא כמו. זאת האבן שיעקב שם למראשותיו. זאת גם האבן שסתמה את פי הבאר. שלא איפשרה למשוך אורות. אבן זה גם מהמילה הבנה, הבנות.
משתתפת: האבן הזו, אבן מאסו הבונים, קשור משהו לספיר?
אורנה: ספיר, ספירות זה אורות. יש לזה הרבה מובנים לספיר. הספיר הוא לא האבן. הספיר הוא הכלי והאור ביחד. הספירות הם כלים ואורות.
משתתפת: פעם קראתי משהו שקשור לבית וליעקב, וזכרתי גם את האבן ספיר, לא זוכרת בדיוק.
אורנה: נאמר גם מרגליות. 12 אבני מרגליות. וישכב יעקב. האבנים זה כלים. אבנים זה גם אותיות. אבני השפה. נאמר וישכב יעקב , אומר הזוהר, יש כב'. כב, זה כב האותיות, זה כלים למשיכת אור.
משתתף: יש משהו בפס כ שאני לא כל כך מבין. המשפט אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי…… {כא} וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים. אני זוכר שאמרת הרבה פעמים לא לקרוא בצורה פשוטה. זה נשמע תחבירית – אם, אז. כאילו הוא עושה איזה דיל.
אורנה: האם הזה, זה לא לאלוהים. זה הפחד שלו. הוא רוצה לקבע את החלום. בסה"כ חלום זה התגלות בלילה, בעמימות. אתה חולם חלום, קם בבוקר, אתה לא חושב שזה מציאות. זה לא נבואה. זה 1/60 מנבואה. הוא אומר מה שחלמתי, אני רוצה שהוא יתממש. זה האם הזה. אני רוצה לממש אותו. אני רוצה להפוך את החלום למציאות.
משתתף: מבחינת יעקב, מה הקשר שלו, כי עד עכשו לא חושב שהיה כתוב בפסוקים איזשהי אינטראקציה, איזשהו יחס בינו לבין ה'.
אורנה: נכון. אבל כאן הוא כן אומר. יעקב זה דמות מתפתחת. הוא התחיל כאיש חלק. איש חלק אין לו חסרונות. אין לי חסרונות אז אני לא אבקש אור. אחרי זה הוא לבש על עצמו את החסרונות של עשו. שזה כלי למשיכת אור. תוך כדי זה, הוא בא ליצחק אביו, והוא מת מפחד. והוא התגבר על הפחד. הוא יעבור הרבה נסיונות והרבה תהליכים כדי שהוא יוכל להיות האב האמיתי של מערכת הנשמות שנקראת ישראל. אב ל- 12 שבטים בלי תוספות שצריך להפריד אותם . בלי ישמעאל, בלי עשו. אב ל- 12 שבטים שהם 12 פרצופים של עולם אצילות שהוא עולם התיקון שהוא השורש של התיקון שישראל צריך לעשות.
אז הוא דמות מתפתחת. וזה יפה לראות דמות מתפתחת כי זה השראה בשבילנו. אנחנו מתחילים קטנים. יעקב זה זעיר אנפין דקטנות. הקב"ה בקטנות. ישראל זה זעיר אנפין בגדלות. אפילו יותר מזה. זה ז' תחתונות של בינה שנקרא ישראל סבא ותבונה.
יש פה דמות מתפתחת כדי לממש את התפקיד שלה. והתפקיד שלה זה ליצור מערכת, ליצור אומה ש- 12 פרצופים שונים, פרצופי אצילות שהם אחרי זה יהיו התשתית לכל הפרצופים האחרים ולכל הריבוי שיקרא בסופו של דבר ישראל. ישר אל שהוא יהיה המקום שהקב"ה רוצה לפגוע בו. לפגוע זה להפגש. להפגש עם הכאה כזאת.
שהוא יהיה המקום שאפשר יהיה שהבורא יוכל לעשות את רצונו היחיד התמידי והבלתי משתנה והוא להיטיב לנבראיו.
אי אפשר להיטיב לנבראיו בכל כלי. צריך כלי מיוחד ואת הכלי הזה כל בראשית מנסה לחפש את הכלי הזה. אברהם מתחיל, הוא צד אחד של הכלי הזה. למעשה העבודה ב- 3 קוים מתחילה בבינה.
זוהר
ר' שמעון אמר הוא יצא מכלל ארץ ישראל שכתוב ויצא יעקב מבאר שבע. שהיא הנוקבא בשלמותה הנקראת באר שבע. נוקבא זה מלכות. ונקראת ארץ ישראל. והלך לראשות אחר. שכתוב וילך חרנה. שהוא חוץ לארץ. חוץ לארץ ישראל. ששם רשות הסיטרא אחרא. הוא מפרש דבריו. יצא ממזרח שהוא סוד קו אמצעי הכולל בית הקוים ימין ושמאל [זה זעיר אנפין] שכתוב ויצא יעקב מבאר שבע שהוא שמיטה דהיינו הנוקבא שלקח מעומק העליון שהיא בינה, את האור המאיר ההולך למערב. כלומר שלקח אותו אור שהולך ושוקע במערב.
שהוא קו שמאל בלי הימין. שכתוב וילך חרנה דהיינו מקום אשר דין וחרון אף שמה. שהוא ראשות הסיטרא אחרא כנ"ל. כי הארת שמאל בלי ימין היא בחינת הסיטרא אחרא. והולך ושוקע עד שנסתם כולו. שהוא מטעם חסרון אור חסדים של קו הימין שאין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים.
הוא הולך ושוקע עד שנסתם כולו – זה הסתימה של הבאר. יש את הספור שכל הזמן הפלישתים באים וסותמים את הבארות של האבות. יש רק 2 בארות שפתוחות. אחת מהן זה רחובות. רחובות זה רחב. רחב זה תמיד בינה. אז אומרים שאור של דין לא מאיר. אור של דין זה אור חכמה בלי כלי. לא מאיר. לכן זה נקרא חרון אף. אם זה כבר מאיר, אם זה נמשך, הזה נמשך לעולם כאסון. אם זה נמשך באופן ישיר.
אז אומר הזוהר, ויצא יעקב וילך חרנה, חרנה זה החלל הפנוי. החלל הפנוי זה כל מה שמתחת לטבור. זה כל מה שמלכות דמלכות לא יכולה לקבל אורות. ושם בחלל הפנוי כל העולמות שלנו. אצילות, בריאה, יצירה ועשיה הם מתחת לטבור. זאת אומרת את כל מה שקיבלו מעל לטבור. אני מדברת על טבור, על דמות אדם קדמון. עולם שנקרא אדם קדמון שאנחנו בדמותו.
יש לו טבור, יש לו מסך שאומר עד כאן טוב האור מכאן אני לא יכול להתמודד יותר. זה כמו שמישהו זכה בלוטו, קבל כמה מיליוני דולר ואז , אם הוא יוכל להתמודד עם האור הזה מה טוב, אם לא הוא ילך לקליפות. זה יהרוס אותו.
זאת אומרת אני צריכה לקבל אורות בשפע רק במידה שאני יכולה לנהל אותם. אז הטבור זה המקום שמלכות קיבלה אורות ואמרה יותר מזה זה הורס אותי. זה נקרא החלל הפנוי, כאילו פנוי מאורות. אין שם אורות חכמה, אין שם אורות חיים, יש אורות קטנים כדי קיום. הוא הולך לשם כי את זה צריך לתקן. כי כל יתר האורות מלמעלה מטבור כבר המערכת תיקנה. לא הנשמות. עוד לפני הנשמות, המערכת תיקנה. אבל אז במערכת כולה, היתה שבירת כלים. ואח"כ אדם הראשון היה צריך לתקן את הכלים השבורים האלה. זאת אומרת לתקן את הקשר בינינו לבין הבורא. זה תפקיד של אדם. אנחנו כבר צריכים לתקן גם את נשירת האיברים של אדם ראשון.
אז כל החלל הפנוי הזה זה שמאל, זה כאילו משיכת חכמה בלי חסדים, זה חושך.
משתתפת: החלל הפנוי זה גם מה שאמרת פעם שזה יש מאין. שהבורא רצה לברוא את הנברא, אז הוא רצה יש מאין.
אורנה: זה קשור ככה, הבורא נתן למלכות חופש לסלק את האור. מלכות גילתה שכשהיא מסלקת את האור היא לא יכולה למשוך אותו בחזרה. רק בעזרה של הבורא.
יש מאין, זה כל הבריאה כולה. החלל הפנוי זה חלק מהבריאה שעוד לא התמלאה באורות. באופן כזה אפשר לקשר את זה.
וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו. הוא קם מהחלום, לקח את האבן, את המנעולא הזאת, הוא שם אותה מתחת לראש. והוא שם אותה בחשיבות עליונה. כי דווקא הוא שם וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: שמן זה אור חכמה, וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.
אז רואים שהחלום של יעקב זה החלום הראשון בתורה. החלום זה גלות, בלילה, בחשכה. לכן אומרים שיעקב נקשר כאן לגלות והגלות תמיד צריכה לבוא לפני הגאולה. החושך צריך תמיד לבוא לפני האור. כי החושך זה הסתלקות האורות והכמיהה להחזיר אותם לכלי. ובלילה אין חיזיון ישיר בגלל זה הוא נודר את הנדר. הוא לא מקבל דיבור ישיר כמו שאברהם קיבל, לך לך. כי בלילה יש תרחישים אחרים. כל תהליכי העיבוד של היום הקודם נעשים בלילה. ולקראת בריאת היום הבא. החדש.
המהלך של יעקב הוא מהלך בגלות. יציאה מארץ ישראל לגלות וחזרה לארץ ישראל. אמרנו ארץ ישראל, זה עולם התיקון. עולם אצילות. היה עולם הניקודים, זה עולם שקיבלו אורות לתוך הרצונות לקבל הכי גדולים ונשברו. זאת אומרת, אבא ואמא, חכמה ובינה, לא עמדו באופן נכון את היכולת של הבנים – זעיר אנפין ומלכות, זה הקב"ה והשכינה. או, ז' המלכים. כל המלכויות של 6 הספירות, או 7 הספירות. בהתכללות זה לכל ספירה בעצמה יש מלכות, וכל הספירות האלה קיבלו אורות ונשברו.
עולם אצילות בא כדי לתקן. קודם כל הוא עושה מסך, הנקרא פרסה, הוא מחזק את הפרסה. אי אפשר לקבל אורות גדולים לתוך הנשמה שלנו. עדיין לא הנשמות מדובר. אבל אנחנו עובדים באורות קטנים ואם אני רוצה לקבל אור גדול, אני עולה לעליון מקבל אורות ויורדת איתם כדי להמשיך את העבודה.
עולם האצילות הוא השורש של עבודה ב- 3 קוים. זאת אומרת, רק עבודה ב- 3 קוים מונעת שבירה כי בעבודה ב- 3 קוים השמאל, הרצון הגדול, לקבל, הוא לא מקבל ישירות לעצמו חכמה ונשבר אלא הוא עושה איזשהו זיווג עם הרצון להשפיע, עם החסד והוא מקבל חכמה, והוא משתמש בה בדרך אחרת. ולעומת זאת, גם החסד משתמש בדרך אחרת והם חיים בשלום בקו אמצעי.
יצחק ואברהם באים לידי איחוד ויעקב. וכמובן יש היבט רביעי. זה שייך לקו, לעבודה ביושר. יש לנו את אברהם, יצחק ויעקב שזה הקו האמצעי ויש גם את האמהות. האמהות זה האלמנט הרביעי. האמהות זה האור המקיף. זה כל אור העיגולים שלא נכנס לקו. לכן האמהות יודעות תמיד מה יהיה בעתיד. כי האור המקיף זה אותו אור שהיה בתוך הנברא, והסתלק. אנחנו יכולים להגיד שהאור המקיף זה העתיד שלנו. גם העתיד שלנו רוצה להכנס לתוך השלם. לכן אנחנו יכולים למשוך אורות מהעתיד, שיעזרו לנו בהווה. זה האמהות. לכן האמהות תמיד יודעות להניע את המהלכים מאחורי הקלעים.
הן יודעות מתי לשלוח את הגר ואת ישמעאל, מתי לשלוח את יעקב, הם יודעות בדיוק מה לעשות כדי שהאור המקיף הזה יוכל להכנס לקו דרך האבות ולהנתן למלכות. אפשר להגיד בשלב הזה, לנשמה.
עולם אצילות, עולם התיקון נמצא בקביעות, אי אפשר יותר לקבל אורות גדולים. זאת אומרת שכל עולם אצילות נמצא בקטנות. קטנות זה שאנחנו באורות קיום. אין לנו שאיפות, אין לנו רצון להתפתחות. אנחנו חיים כמו בערך כמעט כל העולם, באורות קיום. כל השאיפות הן שאיפות אופקיות. זאת אומרת לגדול מבחינת ארצית, ועולם אצילות יכול להגיע לגדלות. זאת אומרת לתת אורות גדולים רק ע"י זיווג בין הקב"ה של זעיר אנפין, זה השכינה שזה מלכות.
במצב הרגיל, במצב הקביעות, עולם אצילות, זעיר אנפין ומלכות עומדים באחור זה נקרא. אין זיווג. זה כמו אדם הראשון לפני שחוה נמסרה ממנו. עומדים אחור באחור, אין פנים מול פנים. כשאין פנים מול פנים אין הכרה במי שאני. אף אחד לא מסתכל לי על הפנים. אין הכרה במי שאני.
אז בעולם אצילות, הקב"ה והשכינה, זאת אומרת הכלי והאור, הם לא בזיווג. הם עומדים אחור באחור. כשהכלי והאור הם לא בזיווג, שהקב"ה והשכינה הם לא בזיווג, שהקב"ה ומערכת הנשמות שלנו הם לא בזיווג, אנחנו לא מקבלים אורות. אנחנו חיים חיים גשמיים. גם אם אנחנו פרופסורים באוני' לפילוסופיה.
על מנת להניע את כל עולם הזיווג להתעלות, כדי שזעיר אנפין ונוקבא יקבלו אור גדלות, הם צריכים לעלות לאבא ואמא. בינה וחכמה לקבל אור גדלות. הם צריכים לעלות לארך אנפין. פרצוף ארוך, לקבל אור גדלות וכך עד אינסוף.
מי שמניע את התהליך הזה, מי שנוצר כדי להניע את התהליך הזה, זה האדם. כי רק האדם יכול לגרום לקב"ה והשכינה להזדווג. זאת אומרת לחזור פנים לפנים. וזה אנחנו. ואנחנו יכולים לגרום לכל העולמות לתת אור ולעולם אצילות לצאת ממצב הקטנות למצב גדלות, זאת אומרת אורות גר, אורות גדולים. לא אורות כדי חיות, לא גוף אסטרלי. אלא אם אתם רוצים רוח.
ע"י זה שאנחנו מתקנים את עצמנו ומעלים מן, מעלים תפילה, מתקנים את עצמנו בתורה, במאור ובמצוות בצוותא בינינו, ואנחנו משפיעים לאחר החבר כנציג של האחר האולטימטיבי שזה אלוהים, ככה אנחנו יכולים לגרום לעולם אצילות לעלות למצב של גדלות זאת אומרת לזעיר אנפין ולנוקבא לעלות לאבא ואמא ולהגיד להם, שם יש בני אדם למטה, אנחנו רוצים לתת להם אורות אבל אנחנו לא יכולים לתת להם אורות אם אנחנו לא בזיווג.
אז אבא ואמא אומרים, ניתן לכם אפשרות לזיווג אצלנו, ניתן לכם אורות, רדו למטה תנו לבני האדם. אבל בשביל זה אנחנו צריכים לבקש. והבקשה שלנו צריכה להיות בקשת אמת. לא לבקש שהשכנה שלי תשבור את הרגל או משהו כזה. וכל הזמן להיות מודעת למניעים שלי.
אני יכולה להגיד לכם, ויעידו בנות קבוצת המורות, שזה לא נגמר, חקר המניעים. ולכן אנחנו צריכים את האחר, אפילו המורה, צריך את האחר, אם הוא לא מורה שכבר עלה לו לראש התפקיד שלו. אז הוא מוכן לשמוע גם שיקוף מהתלמידים שלו. מתלמידי יותר מכולם, כדי לראות איפה הוא, בלא מודע, לא פעל באופן שמביא זיווג לאור.
זה התפקיד שלנו כבני אדם וזה התפקיד שלנו כישראל. אם אנחנו לא ממלאים את התפקיד שלנו, אז אנחנו נעלמים כישראל, נעלמים לגלות, אין לנו משמעות. המשמעות היחידה שלנו כישראל זה לאפשר לעולם אצילות לעשות תיקון. לאפשר ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה. לאפשר לאורות לרדת לפה, אלינו ודרכנו לעולם. ואם לא אז אנחנו נשארים בקטנות ואין לנו שום תפקיד בקטנות. יש לנו תפקיד בקטנות, אבל אם אנחנו מועלים בתפקיד שלנו כמזווגים ע"י מן את הקב"ה והשכינה, אז ישראל נפוץ בגלות וכמובן שם יש ייסורים מאוד גדולים.
אותו דבר בבן אדם אחד. אם אני לא עושה את התפקיד שלי אז אני בגלות. ובגלות אני בייסורים, בריקנות. אני לא מרגישה את הבורא. ואם אני כבר מרגישה בורא אז זה דרך שבר לא דרך תענוג.
אז הקשר בין נשמות לעולמות זה הקשר כמו הסביבה שאנחנו חיים בה, ואנחנו. העולם, הבורא הכין עולמות, הכין סביבה, הכין רחם, כדי שנוכל להוולד בתוכו וזה הקשר של נשמת האדם הראשון, שהיא הנשמה של כולנו, עם העולמות. אפשר להגיד שהעולמות זה חיצוניות והנשמות זה פנימיות. והיתה צריכה להוולד תודעה שתוכל להחזיר את העולמות למצב מתוקן.
אחרי שבירת הכלים רק התודעה של האדם יכולה לעשות את זה. שום תודעה אחרת לא יכולה לעשות את זה. והכלי הזה הוא כלי משותף. זה לא רק כל אחד ואחד מאיתנו. בודאי שזה כל אחד ואחד מאיתנו, אבל תמיד שואלים מה הייעוד שלי?
הייעוד שלי, ברגע שאתה מבין מה זה ישראל, וברגע שעברת את גיל 42 או 49, הוא לא להגשים את עצמך. זה לא השפה – להגשים את עצמנו זה מהמילה גשם. הייעוד שלי זה לעשות כלי לבורא. וכלי הכי גדול שאני יכולה. זאת אומרת לחקות את מה שמערכת הנשמות עושה, שהיא יוצרת כלי לבורא אז אנחנו עושים את זה דרך קבוצה.
אבל, לא שאנחנו נבלעים ונעלמים כאינדיבידואל. זה לא הנושא.
זה מה שיעקב הלך ליצור. ולכן הוא יכל היה, כשהוא ראה את רחל, לגלול את האבן. לגלול את האבן מעל לבאר. לאפשר לבאר לשקוע כי רחל היא מלכות. מה זאת אומרת היא מלכות? כשאנחנו מסתכלים על מה שקורה בעולמות ומקבילים את זה למה שקורה בנשמות, אז רחל מייצגת את מלכות.
וזיווג של מלכות עם יעקב שבגדלותו הוא זעיר אנפין, זה זיווג בריך הוא ושכינתה. הזיווג שלהם, כמובן עם לאה תומכת, היא האורות הגדולים, יוצר את המערכת הזו שיכולה לקבל את האורות באופן מתוקן בלי שבירה בשביל העולם.
משתתפת: יש את הביטוי, פחד יצחק. ורציתי לשאול למה אומרים פחד יצחק?
אורנה: יצחק זה פחד. כי מה שעבר יצחק זה פחד. (העקידה) – נשבע בפחד יצחק, למשל -יצחק מת על המזבח וחזר לתחייה. בחר בחיים. לכן הוא נקרא יצחק – קץ כל חי – הוא שייך לגמר תיקון. הוא האב הארצישראלי. לא יצא מארץ ישראל. הוא שייך לאצילות. הוא האב של העתיד. למרות שנוהגים לחשוב שהוא האב הכי אנמי. למעשה הוא האב שהתגבר על הרצון שלו לעלות לעולם הרוח וחזר לכאן לתרום את חלקו בבניית המערכת.
זה כמו שהיו לוקחים אותך לעולמות כל כך יפים וכל כך גבוהים, וברגע האחרון אומרים לך את צריכה לרדת, יש כאן עבודה. הרבה שעוברים מוות קליני מתארים שקשה להם לחזור. אומרים להם, יש לכם עוד עבודה. והם נמשכים לאור.
משתתפת: האמת שהיה לי את זה. כשהיה לי את הניתוח, כשהתעוררתי. זה בדיוק כמו שהיה לי, רציתי כמו יצחק, רציתי ללכת, ואני אמרתי לעצמי, לא, יש לך עוד עבודה את חייבת לחזור. הייתי צריכה למשוך את עצמי למטה.
אורנה: מדהים. אז לא סתם שאלת את השאלה, ולא סתם עניתי לך את התשובה. אנחנו חושבים שלמות זה נורא, אבל מי ששם חושב שלחיות זה נורא. מי שמגיע לחוות את העולמות האלה, אז קשה לו מאוד לחזור. אז יצחק התגבר על זה, לכן יצחק הוא גבורה. הוא התגבר על זה. הוא חזר לפה לעשות עבודה.
משתתפת: דיברת על האור המקיף. אמרת שהנשים יודעות את המהלכים. והתמונה שעלתה לי שזה מזכיר במובן מסוים את ההיררכיות הגבוהות. הן פועלות מאחורי הקלעים והן יודעות כבר לאן אנחנו צריכים ללכת אז הם מנווטות ככה במובן מסוים. וזה מזכיר את האור המקיף שהוא רוצה להיכנס. הן יודעות שיש אותו, וזה פוגש אותנו בדרכים שונות.
אורנה: הן מכוונות את האבות מה לעשות.
משתתפת: זה שיצחק ורבקה אמרו ליעקב לא לקחת אישה מבנות כנען, זה גם מקור לאיסור של לא להתחתן מחוץ ליהדות?
אורנה: זה לא המקור. המקור עוד לפני זה. לא להתחתן מחוץ ליהדות הסיבה הרוחנית שהיתה אז וכנראה קיימת גם היום, שטיינר מדבר על זה, היה אסור. אם יש לך רעיון חדש. נגיד שאת הולכת ללמוד משהו חדש, נגיד שאני עכשו לומדת את בעל הסולם, יש גם את הבעל שם טוב, ויש גם את מי השילוח. יש הרבה. בהתחלה התבלבלתי לגמרי. אחרי זה הבנתי שאם אני רוצה ללמוד את בעל הסולם, אני מתרכזת רק בשושלת הזאת. בעל הסולם, הארי הקדוש והזוהר. אסור לי להתבולל. אסור להפיץ משהו אחר. אחרת לא אוכל לייצג משהו. כדי לייצג את הזרם שנקרא ישראל, ופעם זה היה גם קשור לקשר דם, אסור להכניס משהו אחר. וזה הפך להיות משהו גשמי כי תמיד הגשמיות זה סימן לרוחניות. אבל עוד מאברהם, אברהם היה משהו חדש. לא היה כאברהם לפני זה. צריך להבין על איזה אנושות אנחנו מדברים, שרצה קשר עם הבורא. שהבין שזה לא איזה כוחות טבע. זה משהו אחר לגמרי.
אסור היה לערבב את הדם הזה בשום דם אחר. לכן יש התייחסות לכל אורך התנ"ך, מאוד מאוד חמורה, להתחתן עם בנות אומות העולם. אבל, יחד עם זאת, יש את הידיעה שהאורות הכי גדולים, יכולים להנתן דווקא לרצונות הכי גדולים לכן יש חשיבות להתחתן עם נשים מאומות העולם אבל זה רק אחרי שהמערכת מתייצבת. לא אברהם, לא יצחק ולא יעקב. אחרי זה, יש לנו את רות, שהיא גרה, אבל רק אחרי שלמדת מספיק משהו חדש, ייצבת אותו, עכשו לך תלמד משהו אחר. זה כבר לא מערער את המערכת. זאת הסיבה.
גם רבי עקיבא התחתן עם גרה בנישואים השניים שלו.
שבת שלום