ד׳ בתשרי ה׳תשפ״ג, 29.09.2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.

 

תמלול השיעור:

אנחנו בחודש תשרי, קודם כל צריך להגיד את זה, חודש תשרי כתוב עליו בספר יצירה, "המליך אות ל' וקשר לו כתר" וצר בו מאזניים בעולם ותשרי בשנה", אז האות של חודש תשרי היא האות ל', ובאות ל' כבר למדנו, שהצורה של האות ל' היא צורה מיוחדת, היא מראה בעצם על מה שקורה ביום הכיפורים ועל מה שנקרא למעשה על מועדי הסתיו שלנו, שהאות ל' יש לה שני אלכסונים וקו מחבר, ויש מפגש, הקו הזה הוא קו מחבר, הקו הזה הוא מסך הוא מפגש בין בורא לנברא, בין עליונים לתחתונים וזה מישור המשותף בין בורא לנברא, שיוליד מצבים חדשים, מצב שלישי.

אני אומר תפילה: "אדוני שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך, "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך", "ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה", "יהיו לרצון אמרי פי, והגיון ליבי לפניך ה' צורי וגאלי".

באומות אחרות, בדתות אחרות, אנחנו לא מוצאים את חגי הסתיו, כן אנחנו מוצאים את חג החורף, חג המולד, שמבחינת הזמן זה מקביל לחנוכה. אבל חגי הסתיו מאד מיוחדים לישראל, מועדי הסתיו. במועדי הסתיו זה ההכנה, ההתכוננות לקבלת האור שבחנוכה, וגם לאומות העולם אין בשפה שלהם את המילה תשובה וגם אין דבר כזה תשובה. יש גאולה, יש ישועה, אבל אין תשובה, כלומר כל מיני זרמים – בנצרות , באסלאם ובהינדואיזם מאמינים שהעולם הזה ייוושע, יום אחד העולם הזה ייוושע. אבל תשובה זאת מילה מאד מיוחדת שמשמעותה זה לשוב, לשוב למקור שלנו ולאות ל'. היא מסמלת את התהליך שמאפשר לנברא להיות חלק מהתיקון, חלק מהגאולה. הגאולה או אפילו הבריאה כולה – "אשר ברא אלוהים לעשות" – היא ניתנה גם לנברא לשיתוף. אז הגאולה, או הישועה, שאנחנו מאמינים בה, גם אכן בוא תבוא. אבל היא תבוא בעזרת המאמצים של הנברא, שלנו. זה מאוד, מאד מיוחד לישראל וזה נקרא מועדי הסתיו, הם נותנים מקום מאד מיוחד לנו בתהליך של הבריאה.

רציתי השנה לדבר על החודשים, אבל אין זמן כי המערכת שלנו כל כך עמוסה, אז אולי מדי פעם אני אגיד כמה מילים על החודש שנהיה בו.

והתשובה היא בעצם הציפייה של הבורא, הבורא מחכה שאנחנו נחזור, זה לא שאנחנו נחזור בתשובה במובן שרק נכה על חטא ונכפר על חטאינו, הוא רוצה שאנחנו נחזור עם התשובה הנכונה למשמעות המסע הזה בכל הבריאה, לכל אחד מאתנו צריך לחזור עם תשובה נכונה למשמעות הביוגרפיה שלו, למסע הביוגרפי שלו והבורא מחכה לזה, הוא מתגלה דרכנו ואנחנו בעצם מספרים לו איך הגילוי הזה בא לידי ביטוי בכל אחד ואחד מאתנו. זה לפחות אחד מהמובנים העמוקים ביותר של החזרה בתשובה.

אז אם נחזור לפרשה שלנו, פרשת וילך, הבורא מזמין את משה להסתלק מהעולם, ואני אשמח אם מישהו יקרא לנו כמה פסוקים. פרק לא, בספר דברים.

משתתף:

{א} וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: {ב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: {ג} יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה:

נסתפק היום בזה, והפרשה מתחילה ב"וילך", ולא נאמר לאן הוא הלך. כל פעם שמופיעה המילה וילך בתורה או בזהר, הכוונה היא להליכה במדרגות הרוחניות. אנחנו לא יכולים לקרוא את התורה כפשוטה, התורה היא סוד. אנחנו צריכים לקלף את מלבושי הסוד מהתורה.

אז הליכה מרמזת או מכוונת להליכה במדרגות רוחניים, עלייה במדרגות רוחניות. לכן אנו רואים גם את חבורת הזהר שהיא כל הזמן הולכת. אתם תראו שהם כל הזמן הולכים ממקום למקום. וזה גם השתתפות בצער השכינה, כי גם השכינה לא מצאה מנוח. היא עוד לא הגיעה למקום של מנוחה. כמו הנשמה שלנו. גם אנחנו לא מוצאים מנוח. כמו היונה של נוח שלא מצאה מנוח. אז הליכה היא גם כן הזדהות עם השכינה שהיא הולכת ממקום למקום.

אז לאן הוא הלך? הוא לא הלך לאיזה מקום, הוא הלך הליכה רוחנית ואיפה אנחנו שומעים בפעם הראשונה את ה"ללכת" הזה? מאיפה אנחנו מכירים את זה?

משתתפת: אברהם ב-"לך לך".

נכון מאד, אצל אברהם, נאמר לו "לך לך". אנחנו נראה שבפרשה הזאת שנאמר לאברהם "לך לך", יש לנו גם את המפגש שלו עם המלאכים. ותכף נראה איזו מילה מופיעה בפסוק שלו, ותכף נראה שיש קשר גם למה שקורה פה בפרשות האחרונות. אז באמת פרשת "לך לך" זאת פרשת ההתגלות. ותמיד הליכה גם מצביעה על גילוי חדש. הולכים למדרגה חדשה. אז אומר הקב"ה, אומר הבורא לך לך לעצמך, לתקן את דרכיך.

הליכה היא יוצרת את הדרך, מה זה אומר? מי שהוא ב"לך לך" אין לו דרך סלולה, הצעד הבא שלך עושה את הדרך וזה מפחיד. את או אתה ע"י הצעדים, עושים את השביל ואין לך שביל מהמוכן, גם אם אחרים סללו דרכים, אתה צריך לסלול דרך חדשה ע"י ההליכה. לא תלך – לא יהיה. זה מבחינתנו הקפיצה מעל הדעת, ההליכה מעל הדעת, זה ללכת בתוך הלא ידוע, זה נקרא ללכת. אני הולכת בתוך הלא ידוע וכשכבר אני הולכת אני יוצרת שביל חדש, השביל הזה יהיה קיים כבר אבל הוא קיים רק בזכות שאני הלכתי, שאני הסכמתי לא ללכת בדרכים הידועות.

אז לאן הוא הולך? לאן אנחנו הולכים? מארצך, מהרצון שלי, מהרצון העצמי שלך. ומכל מה שקשור לרצון העצמי הזה ואנחנו הולכים "אל הארץ אשר אראך", זאת אומרת שהמשימה של כל נשמה לא ניתנת לה מראש, אנחנו מגלים את המשימה שלנו, את השליחות שלנו, את היעוד שלנו תוך כדי תנועה.

ואנחנו לפעמים מופתעים שאנחנו חושבים שהגענו לגמר היעוד שלנו ומעכשיו אנחנו נפסע באותה דרך ופתאום מתגלה לנו, מתגלה לנשמה ע"י זה שהיא הולכת, שהיא מוזמנת להמשיך ללכת והיעוד שלה מתגלה תוך כדי תנועה. אז חלק מהעבודה שלנו זה לגלות את היעוד שלנו והוא יתגלה רק אם נסכים ללכת. זה לא שניתן איזה יעוד מראש ומאה אחוז אנחנו נגשים אותו. זה לא כך. וגם זה לא שניתן איזה יעוד מראש ואני יודעת בדיוק מהו, הוא מתגלה אם אני מסכימה ללכת. אם אני חיה בהכרה שכל צעד הוא גילוי, הוא גילוי של התיקון החדש, של ההתקנה החדשה שאני צריכה לעשות וזה יגלה לי עוד ועוד את המשימה שלי בחיים.

אז נאמר שם לאברהם "וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל בחום היום וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האוהל וישטחו ארצה." אז איזה פרשה מסתתרת לה כאן?

משתתפת: ניצבים

נכון מאד, פרשת ניצבים, זאת אומרת לא הפרשה עצמה אלא המשמעות שלה, של המילה ניצבים. אנחנו תמיד יודעים את המשמעות של מילה מהפעם הראשונה שהיא מופיעה בתורה ובתנ"ך. למעשה אמרנו בניצבים בשבוע שעבר שלהיות ניצב זה לקבל איזשהו תפקיד, להיות ממונה, להיות בעל אחריות. אז כשאנחנו הולכים אנחנו הולכים לממש את האחריות הזאת. זה המשמעות של ללכת. אז איך אני הולכת בתוך העבודה הרוחנית שלי או איך אני הולכת? את זה אני צריכה לשאול את עצמי, האם אני מסכימה לנסות ללכת מעל הדעת? האם אני מזכירה לעצמי כל פעם שאת הצעד הבא אני עושה ע"י ההסכמה שלי ללכת מעל הדעת? או שאני רוצה ללכת בדרכים מוכרות? אני רק רוצה שיבטיחו לי שמאה אחוז הדרך תראה לי בהתאם לתבנית המוכרת ושלא יהיו לי הפתעות מהסוג שיגרמו לי סבל אלא שאני אלך בדרך כמו שאני מבינה את הדרך בתוך הדעת שלי. שלא יהיה בה פרדוכסים, שלא יהיה בה אבסורדים, שאלוהים לא יפגע בי, או מה שאני מייחסת לאלוהים כפגיעה, שאני לא אהיה עצובה כי אם אני עצובה או בדיכאון אז זה סימן שזה בטח לא מה שאלוהים רוצה בשבילי. כל מיני הנחות יסוד לגבי הדרך, שהן בעצם יוצרות מחסום מהצעד הבא להתממש.

משה הולך להסתלק, עומד להסתלק, הוא עולה למות בהר העברים, בהר נבו. כי הוא לא יכול להיכנס לארץ ישראל, הוא צריך להעביר ולאפשר לבני ישראל לעבור וגם אברהם היה אברהם העברי, שהוא מעבר. אנחנו חייבים לשים לב לשפה, בשפה יש את כל הסודות. משה הופך להיות אור מקיף, גם אברהם העברי זה מה שמעבר.

מה זה מעבר מבחינת ישראל? ישראל הוא מעבר לטבע, הוא מעל לטבע. אומרים "אין מזל לישראל", זאת אומרת הכוכבים והמזלות ומה שאנחנו נקרא היום אסטרולוגיה לא שולטים על ישראל. ישראל ע"י התשובה והדבקות, השוואת צורה, יכולים להתגבר על מה שאנחנו היינו קוראים לו קרמה. זה לא מכתוב, זה הכל צפוי והרשות נתונה, זאת אומרת שהיכולת ללכת מעבר למה שנראה, מעבר למה שהיינו אומרים היום הסטטיסטיקה – טוב נו אז בסטטיסטיקה יש לי מחלה כזו וכזו לא עלינו אז בסטטיסטיקה נגזר עלי כך וכך – זה סטטיסטיקה.

אז ישראל זה מעבר לטבע, זה אברהם העברי, גם משה כמו שאמרנו הוא יעלה להר העברים ומשם הוא יאפשר לכל בני ישראל לעבור את נהר הירדן. הירדן זה ירידות, זה גם דין ולהיכנס לארץ ישראל. למה משה עצמו לא יכול להיכנס לארץ ישראל? כי נאמר עליו "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" "לצאת ולבוא" זאת אומרת, אחת מהפרשנויות זה אין לו כבר היכולת לסגת, זאת אומרת אין לו כבר היכולת ליפול. "שבע פעמים יפול צדיק ויקום". אם אין לנו יכולת ליפול, אין לנו חיסרון. אם אין לנו חיסרון אנחנו לא יכולים למשוך יותר אורות. זאת אומרת שמשה משך אורות מאד מאוד גדולים והתפקיד שלו נגמר.

אנחנו לומדים בתלמוד עשר ספירות. למדנו שאחרי הפרצוף הראשון שבא למלא אורות את אדם קדמון, משך אורות מאד גדולים. התפקיד שלו נגמר. הוא נשמר, כי אין היעדר ברוחני ומתחיל פרצוף יותר קטן. זאת אומרת משה שהוא זעיר אנפין, הקב"ה הוא בדרגה הזאת, הוא צריך עכשיו לסגת, להסתלק, ולתת את ההנהגה לקומה יותר נמוכה ממנו, ליהושוע שהוא קומת מלכות, כי זאת הקומה שמתאימה עכשיו. משה רבינו – ההנהגה שלו כבר לא מתאימה יותר, הוא היה הנביא של מן משמים, של לחם משמים. עכשיו צריך להצמיח את הלחם מן הארץ, מן הארץ – מן הרצון של הנברא. מן הרצון של הנברא זה שיתוף הפעולה של ה-ל', אנחנו קוראים לזה האור החוזר. עכשיו משה הוא כמו אור ישר ויהושוע הוא כמו אור חוזר. משה הוא כמו שמש. יהושוע הוא כמו ירח, כמו לבנה.

משה, התפקיד שלו כשמש נגמר ועכשיו מתחיל התפקיד מלמטה. יהושוע מיצג את התפקיד של המלכות, שאין לה אורות משל עצמה, גם נאמר כאן כשהוויה מבקש ממשה להביא את יהושוע אז תסתכלו, הוא בכלל לא מדבר על יהושוע, הוא מדבר למשה, מי מצא את הפסוק שיקריא לנו? הוא אומר ככה:

פסוק יד' "ויאמר ה' למשה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושוע והתייצבו באהל מועד ואצונו וילך משה ויהושוע ויתייצבו באהל מועד"

"וילך משה". לא אומרים וילכו משה, וילך משה ויהושוע, יהושוע כאילו גלום בתוך משה. הוא נמצא בתוך משה. מדברים עם משה, מדברים עם השמש. והנה, בפסוק טו': " וירא ה' באהל בעמוד ענן ויעמוד עמוד הענן על פתח האהל, ויאמר ה' אל משה".

זאת אומרת הוא קורא לו וליהושוע אבל הוא מדבר אל משה. זאת אומרת משה ימשיך מהר העברים להאיר את אורו ליהושוע. יהושוע, אין לו זהות משלו. גם לנו אין זהות משלנו, אם אור השם לא קורן עלינו. גם לנו אין שום זהות משלנו אם אנחנו לא מייחסים את עצמנו לתפקיד שנתן לנו הבורא, או ליחס שלנו לבורא. כל מה שאנחנו אומרים "אני", זה אני כוזב. כל מה שאנחנו חושבים שזה אנחנו, אנחנו רואים במהלך החיים שזה לא אנחנו, שזו איזושהי דמות שלבשנו על עצמנו ואם אנחנו לא מקבלים את הזהות שלנו באמצעות היחס שלנו לשליחות שלנו, שניתנה לנו ע"י העליון אז אין שום אני, זה הכל בוא נגיד פסיכולוגיה, בלי להעליב אף אחד.

משתתפת: אז את אומרת למעשה שיהושוע כלול במשה?

כן, יהושוע כלול במשה ויהושוע מקבל ממשה, יהושוע לא עושה שום דבר על דעת עצמו, יהושוע הוא לא גדול בפני עצמו, זה רק מראה לנו שבלי השמש לירח אין אור.

משתתפת: כשאומרים הדור הולך ופוחת, אז מתכוונים לזה ש…

נכון, הדור הולך ופוחת, מצד שני ככל שהדור הולך ופוחת הוא נעשה גס יותר, הוא נעשה כלי עבה יותר, כלי עבה יותר יכול למשוך יותר אורות, כי הצורך של הדור הולך וגדל, המרחק בין הדורות הקודמים, אפילו אם תקחי את זה לסבא שלך, אפילו אם תסתכלי על זה באופן אינסטינקטיבי כל הסבים שלנו היו מקושרים עדיין למנהגי ישראל, לתפילות, אפילו כשאני הייתי קטנה, ביום כיפור לא היה מי שלא נפגש בבית הכנסת.

הדור הולך ופוחת זה אומר שהרצון לקבל הולך וגדל, לקבל לעצמי, זאת אומרת שהכלי שלי נעשה עבה, זאת אומרת שהצורך שלי באלוהות הוא יותר גדול, כי זה פחות קרוב אלי וכדי לגאול אותי צריך להשקיע בי הרבה יותר, הרבה יותר אורות. זה כמו שיש ילד שהוא לקוי למידה אז צריך להשקיע בו הרבה יותר אורות, הרבה יותר משאבים כדי לקדם אותו. אז אנחנו כבר בדור כזה שאנחנו כל כך התרחקנו, שאנחנו מושכים אורות מאד גדולים כדי להיתקן, וזה משמעות הדור הולך ופוחת. יש בזה שני צדדים, מצד אחד אנחנו הכי פחותים ומצד שני רק אנחנו יכולים למשוך את האורות הכי גדולים. מי שלא צריך כל כך לא מושך אורות כל כך גדולים.

עכשיו זה התור של המלכות, מלמטה למעלה. עם משה זה היה מן משמים, הם קיבלו את האוכל מהשמיים ללא יגיעה כל מה שהם היו צריכים זה ללכת באמונה, "לכתך אחרי במדבר". עכשיו נכנסים לארץ ישראל צריך עשיו להעלות מן מלמטה, עבודה ותפילה, וזה התפקיד שלנו, אנחנו זה המלכות, אנחנו זה דור אחרון, אנחנו דור דעה, אנחנו דור המדבר. זה השיתוף פעולה שנדרש מאתנו.

משתתף: כשמשה מצווה לדבר אל הסלע להוציא ממנו מים הוא למעשה מכה. כתוב שהוא לא קידש את השם מעצם זה שהוא היכה ולא דיבר…

אורנה: לא הייתה  לו אמונה, לא הייתה לו מספיק אמונה בעם, שהם יכולים להיות בדרגה הזו, של לדבר אל הסלע, של לקבל את המים דרך הדיבור שלו.

משתתף: שלמעשה דרך הדיבור זה באמת איזשהו היבט ממש גבוה של אמונה מעל הדעת כי זה מעל הטבע, בעוד שלהכות את הסלע זה דרך הטבע.

אורנה: נכון, הוא גם היכה את השכינה, היכה במקום לדבר.

משתתף: ולא על זה הוא בעצם נאסר להיכנס?

אורנה: לא. הוא לא קיבל עונש שהוא לא נכנס, צריך להבין את זה. הוא לא היה יכול להיכנס, הוא היה אור גדול מדי, אם הוא היה נכנס לא"י הוא לא היה מאפשר את העבודה שלנו. הוא שישים ריבוא, הנשמה שלו כל כך גדולה שהוא מכיל את כולנו. אז תאר לעצמך, ניקח דוגמא פשוטה, נגיד עושים ארוחה ומזמינים שף לעשות את הארוחה, לידו מעמידים מישהי כמוני, אין בכלל סיכוי שאני אתחיל ללמוד לבשל. ואז אומרים השף הזה לא יבוא. תעשי גם את משהו. זאת אומרת אורו היה מאפיל על הכל ושום דבר לא היה יכול לצמוח מלמטה. זאת אומרת שזה לא עונש, התפקיד שלו נגמר. הוא לא רלוונטי, עכשיו הוא לא רלוונטי. והיום נתתי דוגמא בתלמוד עשר ספירות שכדי להגיע מחו"ל לארץ צריך מטוס – זאת לא דוגמא שלי דרך אגב – אבל כדי להגיע אלי הביתה אני לא יכולה לטוס לתוך החדר שלי. אני שמה את הכלי הגדול בצד ולוקחת כלי יותר קטן. זה העניין. משה הוא הכלי הגדול, זאת אומרת הוא אור גדול, אז הוא לא רלוונטי לעבודה מלמטה. הוא גמר את התפקיד שלו אבל הוא נשאר כאור מקיף. הוא עוזר ליהושוע והוא עוזר לנו.

משתתף: יש פה משהו מאד יפה בפרשה הזאת, משה מקבל הוראה מהבורא לתת את התורה לבני ישראל, הוא מתייחס לתורה כשירה, פסוק כ"א, "והיה כי תמצאן אתו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו …."

נכון, כי לשירה יש תפקיד מאד גדול, הלויים היו שרים, שירה  היא תפילה, שירה היא חכמה גם, שירה קשורה לנוקבא, כי אחרת היו אומרים שיר, ובזכות השירה אנחנו יכולים להינצל, בתפילה שלנו.

אז ההליכה של משה, שימו לב עוד פעם לשפה, "וילך"- דיברנו על זה פעם, איזה מן זמן זה "וילך"? עבר, הווה, עתיד? אין את זה בשום שפה אחרת.

משתתפת: זה עבר ועתיד יחד

נכון, זה נקרא ו' ההיפוך, זה מחבר עבר ועתיד, זה מחבר בעצם את הכל, כולם מבינים את מה שאמרתי על "וילך"?

משה כבר לא יכול להוביל יותר את עם ישראל. הוא כבר במדרגה מאוד, מאוד גבוהה. הוא לא יכול יותר למשוך אורות בשבילם. הוא גמר את המשימה שלו. כי, כמו שאמרתי קודם, לגבי המעבר בין הדורות, הרצון לקבל יהיה חשוך יותר ויותר וככל שיש חשיכה יותר גדולה אז גם הצורך באור גדל, אז יש סכנה בזה אבל יש גם תקוה בזה, אם יש צורך באור גדול אז האור מגיע למקום שיש צורך בו.

לכן, כי "קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשות". אלוהים נמצא פה. הוא קרוב אלינו יותר מאשר אי פעם, אלא שאנחנו עיוורים, למה? בגלל שאנחנו עושים שיקולים שונים ומשונים, חשבונות זה נקרא. אנחנו אומרים אנחנו מאוד מאוד רוצים להתקרב לנשמה שלנו או להתקרב לבורא, אבל אנחנו גם רוצים דברים אחרים בו זמנית ואז אנחנו אומרים מה אני אפסיד?

לדוגמא: מה אני אפסיד אם אני אבוא לכנס פתיחה של ביה"ס? כל אחד שלא הגיע צריך לחשוב על מה הוא לא רצה לוותר. זאת הבעיה, זה לא שאין לנו רצון, יש לנו, רק שהוא מחולק לחלקים. מה זה אדם עם רצון חזק? יש לו אותו רצון של אחרים אבל הוא ממוקד, זאת אומרת שהוא מוכן לוותר על רצונות אחרים, זה מה שזה אומר. אני רק נתתי סתם דוגמא, שכל אחד מאתנו שישאל את עצמו על מה לא רציתי לוותר כשלא הגעתי? ולכן אני בעצמי חוסם או חוסמת לעצמי את התגלות האור, לא במקרה הזה – גם פה היה אור שהגענו אליו, אור מאד גדול, אבל אני מדברת באופן כללי – האם אני מכנס את כל הרצונות שלי לכלל רצון אחד – לדעת את הבורא? לדעת את מה שהוא רוצה לתת לי לדעת, או שיש לי הרבה שיקולים אחרים והרבה רצונות לקבל אחרים ואז מה שקרוב אלי הדבר מאד, לא נראה לי קרוב. אני לא מוכן להקריב שום דבר, נראה לי שאני הולכת להפסיד, אני אפסיד כסף, אני אפסיד זמן, אני אפסיד אנרגיה, זהו, זה המקום שאנחנו נמצאים בו כולנו, מי יותר מי פחות, מי עכשיו מי אתמול. לכן אנחנו לא יכולים לקבל את האור, הרצון לקבל חוסם אותנו.

אז אנחנו הולכים הליכה חדשה עכשיו עם יהושוע, זה המלכות. וחלק מהשינוי של ההליכה זה הירידה, זה ירידה לצורך עליה, אנחנו עוברים מהתלות בלחם משמים, במזון ישיר מהעליון, אל האפשרות להוציא את לחמנו מן הארץ.

ואם אנחנו נחזור ליום הכיפורים שדרך אגב זה לא יום כיפור, זה יום הכיפורים, כי זה בעצם השיח או המפגש בין מלכות לבינה, לא זעיר אנפין. זעיר אנפין לא משתתף ביום הכיפורים. הוא משתתף לפני ואחרי. הוא הולך לישון. אז יש פניה לאלוהות יותר גבוהה, אז יום הכיפורים הוא מחוץ לזמן, מה זאת אומרת?

מה שניתן ליהושוע – להוביל אותנו על דרך המדרגה לגמר תיקון. יום הכיפורים יצא מן הזמן, אנחנו שוב יכולים לחזור להנהגת משה, זאת אומרת לא להיזון מהארץ דרך החושים שלנו הגשמיים, אלא להיזון ישירות ממן משמים. וזה בא לידי ביטוי ביום הכיפורים במה שנקרא חמשת העינויים, אסור לנו לאכול ולשתות, נאסר עלינו להתקלח ולהתרחץ לעינוג (לא אם אנחנו מלוכלכים), לשוח בשמן (לשים עלינו כל מיני משחות), ללכת עם סנדלים או נעלי עור, ומה שנקרא תשמיש המיטה (ליהנות מזיווג גשמי).

כי ביום הכיפורים אנחנו מתחברים לפנימיות, אנחנו מתחברים לשורש, לא לענף הגשמי, אנחנו מתחברים ישירות להנהגת משה, לפנימיות של הדברים. כל עשרת ימי תשובה מראש השנה עד יום הכיפורים אנחנו מגדילים את הרצון לקבל שלנו, זה נקרא תיקון הנוקבא או בניין הנוקבא, הלבנה, המלכות. היא ביום הכיפורים יש לה קומה שלימה, עשר ספירות, אותה מלכות שצמצמה את עצמה, אז ביום הכיפורים היא יכולה בעצם להיות עצמאית וזה הנשמה שלנו. והנשמה שלנו יכולה להיענות לקריאה של הרוח, ולכן היא לוקחת חמישה עינויים גשמיים, אז אפשר לראות שהמילה עינוי זה מרמז שעכשיו הכל יבוא משמים, אנחנו מתחברים למן, ללחם שבא משמים, אז עם ניקח את המילה עינוי והנשמה מוכנה לקחת על עצמה את העינוי הזה, זאת האפשרות שלה להיענות לבורא. השפה העברית היא ענף אמנם של שפת הקודש אבל היא הענף הכי קרוב ואנחנו צריכים דרך העברית להגיע לשפת הקודש, שפת הקודש היא שפת הבריאה של העולמות.

משתתפת: עינוי גם יכול להיות עני, ותפילה לעני כי יעטוף…

אורנה: באמת נכון. את צודקת. התפילה לעני – וזה לאו דוקא לעני בשכל, אלא לזה שנשבר ליבו, היא התפילה שמתקבלת לפני תפילת דוד ולפני תפילת משה, דוד זה המלכות. אז מי שמתוך המצוקה הגדולה שלו ומקרב ליבו מתפלל אז התפילה שלו הזאת נענית ראשונה. נכון מאד.

משתתף: מה זה בעצם שבעשרת ימי תשובה יש את בנין הנוקבא?

אורנה: היא מקבלת כל פעם ספירה חדשה, הרי המלכות יש לה בעצמה עשר ספירות, אבל היא נתקטנה ונעשתה לנקודה קטנה, המלכות דמלכות, כל פעם אנחנו בונים אותה עד יום כיפור.

ונעבור לפסוק שכתוב "והסתרתי פני מהם", פסוק י"ז, "וחרה אפי ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם…"

משתתפת: רציתי לשאול איך זה קשור לפורים, כי כשלמדנו בזמנו אז אמרת שיום הכיפורים נקרא גם כ-פורים?

נכון, אז הסתרת פני ההויה מסתירה את הפנים שלה. זאת אומרת, זה בא לידי ביטוי בהליכה של משה ובמעבר ליהושוע, זאת התחלה של הסתרת פנים. אנחנו בהסתרת פנים, אנחנו בחשיכה ויום הכיפורים, התפילה האחרונה שלו, בתפילת נעילה נאמר כי פנה היום, פתח לנו שער כי שער ננעל. ננעל השער של ההארה של יום הכיפורים, שזה הארת משה, ננעל, ועכשיו אנחנו מבקשים את שער הרחמים של בינה. אנחנו מבקשים שער, שההארה שלו תעזור לנו שוב ללכת בתוך הזמן. כי ביום הכיפורים אנחנו מחוץ לזמן, כל פעם מחדש אנחנו מחוץ לזמן אבל השער הזה ננעל האו יפתח בגמר תיקון. הוא נפתח בפורים, בגמר תיקון חג פורים יישאר, כי זה ההארה הכי גדולה שהייתה והיא בעצם הארה של גמר תיקון שתהיה פרמננטית, מתמשכת וקבועה, אבל ביום כיפור יש לנו הצצה למקום הזה. בגלל זה אנחנו לא אוכלים. זה ידוע שאנשים שעושים מדיטציות ורוצים להגיע להתעלות אז גם הם ממעיטים באכילה, אבל זה יום אחד ואח"כ פנה היום, "כי פנה היום", ננעל שער, שער משה ננעל ואנחנו מבקשים שיפתח שער, כי הפנים של אותה הארה של יום הכיפורים אנחנו לא נראה.

אנחנו נראה את הדברים מאחור. ביום הכיפורים הוציאו אותנו מהזמן ושער הנצחיות ננעל בגמר יום הכיפורים ואנחנו לפחות מבקשים את שער הרחמים, כדי שנדע אחרי מה אנחנו הולכים – "משכני אחריך וארוצה". אנחנו הולכים אחרי הפנים, אנחנו רוצים לגלות את הפנים אבל אנחנו הולכים כל הזמן מאחורי הפנים ובשביל זה אנחנו צריכים את שער הרחמים. ובלי שער הרחמים אנחנו בחושך מוחלט.

משתתפת: אז הקשר הוא בעצם שפורים מדבר על גמר תיקון וכיפורים הוא כ-פורים והוא יום אחד רק?

אורנה: נכון מאד.

עכשיו נדבר על "וילך", דברים מאת פרי צדיק שמדבר על מה שדיברנו, על ההליכה, על ההליכה של האדם, בניגוד למלאכים שהם לא הולכים. אז אולי זה יפה לדבר על זה, לקרוא את זה:

"וילך משה וידבר הנה לא מצינו לשון כזה בכל התורה, (לא מצינו- זה לא מצאנו) וגם בזהר הקדוש הקשה לאן הלך אך העניין אע"פ כי הולך האדם אל בית עולמו (כשאומרים על מישהו שהוא הלך לעולמו), מלמד שכל צדיק וצדיק נותנים לו מדור דהיינו שכל צדיק יש לו עולם בפני עצמו". משה הלך לעולמו, לעולם שלו, "וכמו כן וזהו תכליתו בעולם זה וכל ימי האדם בעולם הזה נקרא הולך וזה ההבדל בין מלאך לאדם כמו שנאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". מי זה העומדים האלה?

משתתף: מלאכים

אורנה: נכון, אומרים על המלאכים שיש להם רגליים צמודות כמו רגל אחת, לכן בתפילת שמונה עשרה אנחנו עומדים עם רגלים צמודות ולא זזים, אנחנו כמו מלאכים. אבל המלאכים הם עומדים והם לא הולכים, מה זה אומר שהם לא הולכים?

משתתף: שיש להם ייעוד אחד, שאין התקדמות.

אורנה: אין התקדמות, אין התפתחות, המלאכים לא מתפתחים, הם כוח, הם כוח אחד מוגדר שלא משתנה. זה מלאך. אז לא אנחנו כמלאכים, ההבדל בין מלאך לאדם, כמו שנאמר "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה".

"דמלאך (שמלאך) נקרא עומד שעומד תמיד במדרגה אחת". בדיוק הפוך ממה שאמרנו על משה, שהלך למדרגה הבאה. "מה שאין כן האדם צריך להיות הולך במעלה תמיד ממדרגה למדרגה עד שמשלים עצמו ומגיע אל בית עולמו וזה שאמר וילך משה. שמשה רבינו ע"ה היה הולך תמיד במעלה ממדרגה למדרגה וההליכה האחרונה (זאת ההליכה של "וילך") שנאמר בפרשה זו היא עד שבא למדרגה זו שאמר לא אוכל עוד לצאת ולבוא היינו דכל שלא יוכל עוד לצאת ליפול ממדרגתו לא יוכל לבוא עוד למדרגה למעלה ממנו גם כן". זאת אומרת אם אני לא יכולה ליפול אני גם לא יכולה לקום, הגעתי למקום שאני כבר עומדת. "וכמו שנאמר כי שבע יפול צדיק וקם דהיינו על דרך של ירידה שהיא לצורך עלייה דהיינו שע"י הירידה חס וחלילה ע"י זה נתגבר עוד בכילא יתיר", כוח גדול, כל ירידה שלנו מאפשרת לנו להתגבר יותר, בכוח יותר. משה הגיע לדרגה כזו שהוא כבר לא יכול ליפול. "וזהו, כי שבע יפול צדיק ע"י זה וקם ואף אז הוא גם כן נקרא הולך כיוון שהוא צורך עלייה" זאת אומרת מה נקרא הולך?

משתתפת: האדם

הירידה, הירידה  של האדם זה גם כן הליכה. אנחנו תמיד חושבים שאם נפלנו, עכשיו אנחנו באיזה תקופה קשה, אז זה לא חלק מההליכה. אז הוא אומר לא, כל עוד הוא הולך – נופל וקם – כל עוד הוא נופל וקם, הוא עדיין בתוך ההליכה. אז גם כשאנחנו בתקופות שנראות לנו נסיגה ואנחנו חושבים שהפסקנו ללכת, שנעצרנו ונעמדנו, אז הוא אומר לא, זה עדיין בתוך מסגרת ההליכה.

משתתפת: שבע, זה שבע ספירות תחתונות?

נכון, שבע זה שבע ספירות, נכון מאד. צדיק זה יסוד עולם, צדיק יסוד עולם, צדיק זה אברהם, זה זה שמצדיק.

משתתפת: כי בעצם בג"ר כבר אי אפשר ללכת?

אורנה: בג"ר כבר אי אפשר ללכת ואי אפשר ליפול, שהוא מגיע לספירת דעת זה כבר משהו אחר, משה.

"אבל כל לא יוכל לצאת עוד לא יוכל לבוא גם כן וזה מדרגה האחרונה וזה שאמר כאן וילך משה שכאן נכתב ההליכה האחרונה, וכל הפרשיות מכאן עד סוף התורה שנאמרו היו ביום הזה ע"י ההליכה האחרונה" מעכשיו עד סוף התורה, סוף התורה זה סוף ספר דברים, זה בכוח של ההליכה הזאת. "וכן צריך כל אדם להיות הולך תמיד כנ"ל".

יפה לא?

משתתף: יפה מאד. זה הסיום תפקיד של משה. הוא סיים ללכת.

אורנה: הוא סיים ללכת, הוא הפך כאילו לדרגת מלאך כבר.

משתתף: שהוא הגיע לדעת?

הוא הגיע לדעת נכון מאד, עכשיו הוא סיים ללכת 49 ספירות, הספירה הבאה זה שער החמישים, זה כבר לא במסגרת של החיים הארציים. אבל הוא מלווה אותנו. זה לא מטפורה. נשמת משה מלווה כל אחד ואחד מאיתנו מפני שאנחנו כלולים בו. שישים ריבוא זה מספר ייצוגי. שישים ריבוא זה גם כן שש ספירות. שישים ריבוא זה הספירה של ארך אנפין וכל אחד ואחד מאיתנו כלול בנשמת משה. אנחנו לא יכולים לדמיין שיש נשמה כזו ענקית בעולם שאנחנו חלק ממנה אבל זה ככה, זאת אומרת – אנחנו כאילו בתוך משה ומשה הוא בתוכנו, מה זה אומר?

זה אומר מה שאמר הפרי צדיק בסוף, שגם אנחנו כמו משה צריכים ללכת, זה מה שזה אומר, שיש לנו את הפוטנציאל הזה. אנחנו כ"כ שבויים בצורות הגשמיות שאנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו שיש נשמה מפני שנשמה לא תופסת מקום אבל היא כוללת בתוכה את כל האפשרויות שבאו לידי ביטוי בכל אדם ואדם מישראל.

משתתפת: רציתי לשאול לגבי מה שאמרת קודם שעם ישראל הוא מעל הטבע, ואמרת שהכל צפוי והרשות נתונה, אז רציתי לשאול אם עם ישראל הוא הרשות הנתונה?

אורנה: ישראל זה הרשות הנתונה. ולמה הוא מעל הטבע? כי הטבע זה הרצון לקבל ועם ישראל עושה אור חוזר. עם ישראל אומר אני לא אקבל את האורות הגדולים. אני יש לי תפקיד. יש לי תפקיד של תשובה, להחזיר את כל העולם כולו לבורא. אני מתעניין בבורא ולא בבריאה. זה נקרא אני מתעניין בנותן המתנה ולא במתנה. אז אני מוכן לדחות את האורות הגדולים ולעשות תנועה הפוכה. אז זה הפוך לטבע. זה נקרא מעל לטבע. עכשיו מעל לטבע נמצא הויה וביום כיפור אנחנו חותמים את התפילה בשבע פעמים במילים הויה הוא האלוהים זאת אומרת שאנחנו לא נתונים לחוק הטבע, ז"א שמה שנראה לנו כאלוהים, חוק הטבע, מעליו יש את ההויה, שבע פעמים כשבע הספירות. אפשר להגיד שעם ישראל זה לא רק ישראל, כל מי שהוא ישראל, שמוכן לעשות את התפקיד, מוכן לקחת על עצמו את התפקיד קשה מנשוא הזה, של להיות המעבדה שעליה הבורא עושה את כל הניסויים כדי ששאר הבריות יוכלו להיוושע ולהיגאל, זה נקרא ישראל.

ישראל זה מעבדה. אם אתם מרגישים שהחיים שלכם זה מעבדה אז אתם ישראל. ישראל זה עם סגולה- סגולה מהמילה מסוגל, הוא שמסוגל לעמוד בגלויות הגדולות האלו ולעלות מהן ולאפשר לכל העולם בסופו של דבר להינצל מהדרך שאנחנו רואים, היום יותר ויותר, שהעולם הולך לקראתה, לכן העבודה שלנו היא חשובה עד אין קץ. אז פעם הבאה שנעשה פתיחה, חניכה של הבית ספר אז תבואו, זה חשוב.

משתתפת: יש קבלת שבת עוד מעט…

כן… אני לא אומרת – אבל זה חשוב, תבדקו איפה הרצונות שלנו מפוזרים. אנחנו מצהירים על משהו אבל אנחנו לא בעצם מכנסים את כל הרצון שלנו, אנחנו מצהירים על משהו שאנחנו רוצים אבל אנחנו עושים חשבונות רבים, והמה עשו חשבונות רבים.

משתתפת: אני רוצה לשנן את פסוק ח' "וה' הוא ההולך לפניך הוא יהיה עמך לא ירפך ולא יעזבך לא תירא ולא תחת".

משתתף: גם כתוב בכמה פסוקים חזק ואמץ, חזק ואמץ וזה בהחלט מחזק.

אורנה: נכון בהחלט מחזק. אנחנו צריכים להשתדל לעבור מהמצב של הסתר אסתיר, הסתר כפול להסתר אחד, בהסתר כפול אנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים, בהסתר אחד אנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים. כשאנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים , אנחנו לא יודעים למה להתפלל, אנחנו חושבים שאין לנו למה להתפלל, אין לנו מושג. כשאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים, אז מתחילה השיבה הביתה.

משתתפת: גם רציתי להגיד תודה על הבהרה שאמרת על סוף יום כיפור עם הפתיחת שער, כי הפיוט שם זה פתח לנו שער בעת נעילת שער ואז לא הבנתי איזה שער אתה רוצה שנפתח אם השער ננעל, ואת הבהרת היום את שני השערים.

אורנה: יפה, את הנצח סגרת בינתיים. תן לנו רחמים שנוכל ללכת עד שנגיע לגמר תיקון, שיהיה לנו תמיכה.

משתתפת: אני חושבת על משה, על המקום הזה שהוא הגיע אליו שגם יש בו אולי שמחה, שהוא הגיע לאיזו דרגה שהוא כבר הפסיק את ההליכה ,אבל גם יש בו כאב שהוא הפסיק ללכת ועכשיו מישהו אחר צריך ללכת במקומו, הפינוי מקום לא בגלל שהוא רוצה את המקום שלו, אלא…

אורנה: התפקיד נגמר. אבל יש לו תפקיד כאור מקיף והוא נמצא איתנו.

משתתף: מאד ריגש אותי מה שדיברת עליו בעצם ההליכה שכל צעד מגלה דרך.

אורנה: כל צעד יוצר דרך, אם לא נלך, לא תהיה דרך ולכל אדם יש דרך משלו והוא יוצר את השביל שהוא צריך ליצור כדי שכולנו נגיע לאותו המקום.

משתתפת: גם אני חושבת שזה היה מרגש וזה מזכיר קצת את "כי תצא".

אורנה: כל הפרשות האלו הן סמוכות אחת לשנייה…

משתתפת: כל המשמעויות של ההליכה. זה היה ממש מרתק.

אז שיהיה לנו שבת שלום!

print