כ"ג באדר תשפ"ג , 16 במרץ 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט טו)
תפילת הרמח"ל
אֵל אֶחָד יָחִיד וּמְיֻחָד. עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁכִינָתְךָ שֶׁהִיא אוֹר כָּל הַמְּאוֹרוֹת, וְחַיִּים לְכָל בְּרִיּוֹת שֶׁלְּךָ, שֶׁבָּהּ הֵם מִתְדַּבְּקִים בְּךָ, וְנֶאֶמַר בָּהֶם "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּיהוָֹה" וְכוּ', וּמִיָּד שֶׁהֵם מִתְדַּבְּקִים בְּךָ, מְאִירִים הָאוֹתִיּוֹת בְּתוֹכָם אֱמֶת וַדַּאי, וְזֶה "אַתֶּם הַדְּבֵקִים" אַתֶּם אוֹתִיּוֹת אֱמֶת, לְהַרְאוֹת שֶׁמִּי שֶׁמִּתְדַּבֵּק בְּךָ לֹא יִתְדַּבֵּק אֶלָּא בֶּאֱמֶת, וְכָל שֶׁקֶר רִחַקְתָּ מִמְּךָ שֶׁאֵין אַתָּה מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל הָאֱמֶת, וְנֶאֶמַר בְּךָ "וַיהוָֹה אֱלֹהִים אֱמֶת" וְכוּ', "יְהִי כְבוֹד יְהוָֹה לְעוֹלָם" וְכוּ', בַּשֵּׁם שֶׁלְּךָ שֶׁאַתָּה מַרְאֶה שֶׁאַתָּה כֹּל יָכוֹל וְנֶאֱבָד כָּל שֶׁקֶר מִן הָעוֹלָם. הֲרֵי תִּקְוַת עַמְּךָ עוֹלָה לְגַלּוֹת יְכָלְתְּךָ, שֶׁכֵּן רַק בִּיכָלְתְּךָ הֵם בּוֹטְחִים כָּל עַמְּךָ הַמְקַוִּים לְךָ, "וְהַבּוֹטֵחַ בַּיהוָֹה חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ. וּמִיָּד תְּגַלֶּה חַסְדְּךָ חֶסֶד שֶׁל אֱמֶת, שֶׁנֶאֱמַר בּוֹ "עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ". לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָֹה.
בפרשת ויקהל אנחנו רואים שהיא חוזרת למעשה על דברים שכבר נאמרו בפרשות תרומה ותצווה בהקשר לבניית המשכן. אבל מה השתנה בינתיים? משהו מאוד משמעותי קרה.
משתתפת: חטא העגל
אורנה: נכון. אז הכל השתנה. אחרי חטא העגל, השבירה של תבניות המחשבה, שבירת הלוחות, אובדן הראיה הרוחנית של העם. וַיִּֽתְנַצְּל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־עֶדְיָ֖ם זאת אומרת, הם הורידו את העדי שלהם, והעדי זה אורות ג"ר. האורות הגדולים שהיו, שניתנו להם במעמד הר סיני, נלקחו מהם.
עכשו ניתנה להם הזדמנות נוספת. וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה. הוא מקהיל אותם להזדמנות נוספת. אבל הפעם יש גם משכן נוסף. אם המשכן הוא משכן במרחב, המשכן הפיזי, יש לנו עכשיו משכן נוסף, משכן בזמן, וזאת היא השבת.
אז אותו ויקהל, נועד להחזיר לעם ישראל את הזהות שלו. עם ישראל איבד את הזהות שלו במעמד הר סיני וע"י הכלי שמשה נותן להם, שהיא השבת.
למעשה השבת זה הברית של הבורא ועמו בתוך הזמן. בתוך שיתא אלפי שני. וערב שבת, הוא ערב גמר תיקון. עכשו התהליך של התיקון להתקדשות יקח זמן – שיתא אלפי שני, זאת אומרת 6 בירורים גדולים . 6 תיקונים גדולים כמו 6 הספירות. של רכישה מחדש את האורות לתוך כלים מתוקנים. עכשו באופן הדרגתי כדי שתמנע שבירה נוספת.
קדושת השבת תסמל את גמר תיקון. התקדשות, קדושה, זה הבדלה. להבדיל משהו ממשהו ולצרף את התחתון לעליון. להוציא ממנו את הסיגים ולהעלות אותו לעליון. וקדושת השבת תהיה עוגן בתוך הזמן הזה של שיתא אלפי שני.
שיתא אלפי שני שלנו נמצאים בתוך השבת של הבורא. זאת אומרת, הבורא גמר את מלאכתו אשר ברא לעשות ב- 6 ימים, 6 הארות. אנחנו פועלים בתוך השבת שלו כדי לתקן.
אז אם כך אנחנו אחרי פרשת העגל. אנחנו צריכים לדעת שכל עשיית עגל, גורמת קודם כל להסתלקות אורות, לסילוק ג"ר, למה? כי עגל איזה עולם זה?
משתתפת: עולם העיגולים
אורנה: מהעיגולים. נכון. כאשר מנסים לקחת אור מהעיגולים נחשפת מלכות דמלכות שקוראים לה המנעולא שהיא בדר"כ נועלת את האורות האלה, ולכן הלווים מצווים להרוג 3000 איש. שזה סימן ל- 3 הספירות כתר חכמה בינה שהם הג"ר והם מסומנים באלפים. המספר 3000 ולהרוג זה לסלק אורות, מרמז לזה שאורות הג"ר נלקחו מהעם. זאת אומרת השליטה של האורות הגדולים נלקחה ועכשו מגיעים בפרשה הקודמת לא דיברנו על זה, על 13 מידות הרחמים שמאפשרים תיקונים.
אז העם נמצא בשבר גדול. משה נמצא בשבר גדול. כולנו נמצאים בשבר גדול ועכשו צריך לאחות. ואיך מאחים? דרך ויקהל.
מה זה ויקהל? וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם: אז אנחנו רואים שויקהל פה מהדהד עם איזה ויקהל?
משתתפת: עם חטא העגל
אורנה: נכון מאוד. פרק ל"ב וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן בחטא העגל. ומתקן אותו. וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ אז ויקהל הזה הוא תיקון של ויקהל העם על אהרון לבקש את העגל.
הפרשה הזאת היא כפרה על חטא העגל וכינון מחדש של העם לבורא שלו וזה אומר שזה הכנעה לסדר הנכון. ועכשו אחרי ויקהל הזה, אנחנו נראה בפרק ל"ו איך שכולם עובדים עם הרבה, הרבה תשוקה עד כדי כך שמשה אומר להם להפסיק להביא חומרים. חומרים זה רצונות. כי עכשו עם ישראל מכיר במה שהוא איבד. מכיר כמה הדבר יקר. איך הוא איבד דבר מאוד מאוד יקר. וכמה שהוא צריך ליצור כלי חדש גם כן היחד.
להיקהל וליצור כלי חדש משיתוף הפעולה. אז בפרק ל"ו {ד} וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אִישׁ אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר הֵמָּה עֹשִׂים: {ה} וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ: {ו} וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא.
אז אנחנו רואים שכל הנשמה שלהם מתעוררת. יש התלהבות שלא נראתה מאז צאתם ממצרים, וגם התלהבות ויש בזה גם צד של כפרה. עכשו אולי בפעם הראשונה, הם מבינים עם מי יש להם הסכם. עכשו שנלקח מהם האור. מי הוא זה שאיתו יש להם הסכם. ואיפה הם שרויים עכשו. הם מבינים גם מי הם. מה התפקיד שלהם. מה הזהות שלהם.
וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה קודם כל יש מחנה. יש קהל. יש מי שרוצה לשמוע ואם אנחנו נפרק את המילה ויקהל, אז זה יהיה קול יה. אז הם מעבירים את הקול במחנה. זאת אומרת, שהזהות שלהם זה מ- יה. זה מחכמה ובינה. מאבא ואמא.
הם מתחילים להבין מי הם. דווקא עכשו שהתנצלו מעדיים. הורדו מהם אורות מאוד גבוהים. אז תארו לעצמכם העם הזה, שאנחנו הגלגול שלהם, במדבר, היה להם תודעה הרבה יותר גבוהה משלנו, תודעה רוחנית מאוד מאוד גבוהה. היה להם אורות של ג"ר. אורות של גמר תיקון.
אז אולי נעבור אלינו, ונגיד ככה. העגל זה תמיד פעולה של תסכול. שבאה מתוך תחושה של אובדן. כשאנחנו מרגישים אובדן ותסכול אנחנו ישר רצים ועושים עגל, עלולים. יש לכם דוגמאות של תחושה של תסכול ואובדן שרצתם לעשות איזשהו עגל, איזשהו אלוהים אחרים, לעבוד אלוהים אחרים?
משתתף: אני רואה סדרה
אורנה: אפשר לראות סדרה במינונים אבל אם מגזימים עם זה, זה לעשות עגל.
משתתף: אוכל ושתיה
אורנה: נכון מאוד. אם כבר אני מתוסכל ואובדן, יאללה, אני אוכל. מה איכפת לי. אבל זה מהמילה עיגול. יש בזה גם את המילה גע. משהו שאפשר לגעת בו לכאורה.
משתתף: גם יאוש. גם אמונה באין תקווה. זה גם סוג של לעשות עגל.
אורנה: נכון מאוד. אז מה ניתן לעשות במקום עגל? בדיוק מה שאמרת. להגיד, שכל דבר בא ממנו. גם אם אני מרגישה ריחוק. גם כשמשה עלה ואני מרגישה ריחוק ופחד, הכל זה חלק מתהליך ההשגחה. וזה לא פרוד. זה פרוד כדי להתחבר. משה עלה להר, לא כדי להפרד מהם, אלא כדי להביא להם לוחות ברמת תודעה הרבה יותר גבוהה.
אז כשאני מרגישה את התחושות של התסכול, של האובדן, של הייאוש, אז במקום לרוץ לעשות עגל, אני צריכה להגיד לעצמי, הכל תחת השגחה. מה שנראה לך מקרה, מה שנראה לך צרוף מקרים, מה שנראה לך אובדן, הכל זה תחת השגחה למען החיבור. לא למען הפרוד. ואז אני לא הולכת ומחזקת את הפרוד שלי.
משתתפת: עגל זה גם העיגולים אבל זה גם אלוהים אחרים, לא?
אורנה: אבל העיגולים זה אלוהים אחרים.
משתתפת: כן. במובן של אני מתוסכלת וכו', זה לא רק הענין שאני הולכת להציג את תסכולי בהנאות של העיגולים אלא גם זה שאני שמה כדבר נשגב לי, משהו חומרי או ארצי.
אורנה: בגלל שאני מתוסכלת, אז אני הולכת ועובדת עבודה זרה. נכון מאוד.
משתתפת: זה נראה שאין משהו אחר. אז אני הולכת למה שאני מכירה שהוא עבודה זרה.
אורנה: בדיוק, שינחם אותי. לפחות שאני ארגיש איזשהו חיבור. לאוכל, לאלכוהול, לקניות, למין. איזשהו חיבור או חיבור לפנטזיות. כל חיבור שאני ארגיש שהוא מחליף את אלוהים שנעלם. או את משה שנעלם שהוא הסוכן של ה'.
אז צריך לזכור שכל פעם שאנחנו, לפעמים זה על בסיס יום יומי. כל פעם כשאני בייאוש לזכור שלעשות עגל זה בעצם לחזק את הפרוד. להגביר את הפרוד. כי התחושה שלי היא תחושה של פרוד למרות שאני נקראת להאמין שגם במצב הפרוד הזה, אני תחת השגחה. אבל כשקשה לי, אז אני הולכת לכאורה, להתחבר למשהו, ולמעשה זה מגביר את הפרוד שלי.
משתתפת: עלה לי, על העגל בהקשר לפסח עם ההגעלה. כי יש טיהור. הגעלה היא טיהור. ממש להוציא את כל מה שמפריד בין החמץ לכשר ע"י ההגעלה. על הקשר של אותם מילים בהיפוך.
אורנה: החמץ הוא העגל. אני מגעילה את העגל. אני מגעילה את החמץ החמץ הוא העגל, הוא הרצונות הכי גדולים והמצה זה לחם עוני. זה הטיהור. מן הסתם, זה קשור כמו שאת אומרת, גם הגעלה, אני מטהרת את עולם העיגולים. את הרצונות הגדולים ביותר.
כל הטיהור של פסח צריך להיות טיהור פנימי, בעיקר. ובפרשת ויקהל, בהיאספות, בהתכנסות כולם כאיש אחד לעשות משכן, וגם בנתינת השבת כמשכן בזמן, כזכרון של הזהות שלי, כזכרון למעשה בראשית, כל זה, זה תיקון.
בעולמות אנחנו גם רואים את התהליך הזה. זה בא לידי ביטוי בעולם הניקודים. עולם הניקודים זה עולם השבירה. גם העגל זה שבירה. עולם הניקודים בגדלות, נשבר. כתוצאה מירידת אורות גדולים מאוד וכמו שהם קיבלו בהר סיני אורות גדולים מאוד. הם לא יכלו להחזיק את זה. ובעולם האצילות יש תיקונים.
והתיקון הוא – יש כמה תיקונים – אבל אחד התיקונים, שכל הספירות של זעיר אנפין לא פועלות כל אחת בנפרד, אלא הן מתכנסות לתוך ספירת יסוד והן פועלות ביחד. אז התיקון הוא להתקהל למטרה אחת. לא כל אחד אני אמלוך.
זה מה שעושה משה, ויקהל. הוא מקהיל אותם ליצור כלי חדש. כלי חדש באופן הדרגתי עכשו, לא מקבלים ישר את האורות הגדולים כדי שלא ישברו, צריכים ליצור כלי. וכל מה שמגיע מעולם הניקודים שנשבר, הוא החומר, הרצון, שעובר ברור בעולם אצילות. אז עכשו, צריך לעבור ברור. עכשו כבר אי אפשר שכל הרצונות יקבלו אור בבת אחת. אור גדול צריך לעבור ברור.
והברור הזה זה שמשה קורא לעם ישראל. בויקהל, הוא כבר לא קורא לכולם. הוא לא קורא לערב רב. עכשו יש ברור. ערב רב החוצה, ישראל פנימה. עד מתי? לנצח ערב רב בחוץ? ערב רב זה הרצונות הגדולים ביותר. לנצח בחוץ?
משתתפת: עד גמר תיקון.
אורנה: עד גמר תיקון. זאת אומרת גם בעולם אצילות, קודם כל לוקחים את הכלים הזכים ביותר, שלא נשברו אפילו בעולם הניקודים. שהיו מעורבים בתהליך השבירה, אבל הם לא נשברו. קודם כל מתקנים. עתיק, ראשית שלא את ידע בעולם אצילות, לוקח לתיקון את הכתרים של עולם הניקודים.
הכתרים לא עברו שבירה. אז הוא לוקח אותם. ישראל זה לכאורה כמו הכתרים. קודם כל הם יעברו תיקון ואח"כ, כל העולם. זאת אומרת, שבעצם נתקבעה כאן הבנה מאוד גדולה, שכשצריך לעבור תיקון אי אפשר שכולם יעברו ביחד. צריך קודם כל איזשהי קבוצה נבחרת, כלים זכים, שהם עוברים תיקון ואח"כ לאט לאט מתקנים את כל הכלים האחרים. את כל הרצונות האחרים.
משתתפת: יכול להיות שבגלל זה מדובר כאן על הנשיאים. הנשיאים הם הקבוצה הנבחרת ובנשאים יש כל איש ואישה.
אורנה: נכון, מדובר כאן, ראשית על כל עם ישראל. נאמר וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בפרשת תרומה מה נאמר?
משתתף: כל בן 20 ומעלה.
אורנה: אבל מתי זה היה שהוא קורא לכולם? גם לערב רב. בשלב הקודם הוא קרא לכולם. אבל כאן הוא קורא רק לעדת בני ישראל. שם הוא קרא לעם, לכל העם. הכוונה היא כולם, כולל ערב רב. ואנחנו יודעים שערב רב היא משורש הנשמה של משה. לכן הוא העלה אותם כי הוא חשב שהוא יכול לתקן אותם. אבל הוא לא יכול. זה שייך לאורות משיח. משה הוא לא אורות משיח. משה קשור לזמן התיקון לא לגמר תיקון.
משתתף: "כל אשר ידבנו ליבו,
אורנה: נכון. כל אשר ידבנו ליבו. אז הפעם הוא פונה לקבוצה נבחרת, אבל הקבוצה הזו צריכה להקריב. מה היא מקריבה? את האורות הגודלים. נלקחו ממנה האורות הגדולים והיא עכשו צריכה לעבוד בהדרגה במשך שיתא אלפי שני באורות יותר קטנים.
מה זאת אומרת אורות יותר קטנים? לא להגיע לחוויות אקסטרים. בשבילנו. אתם מכירים אנשים כאלה? אני מכירה. שהם כל הזמן מחפשים ריגושים, אולי חלק מכם, אני מקווה שלא. שהם מעשנים פעם בשבוע או פעם ביום? ושהולכים מפסטיבל אחד לשני. כל הזמן מחפשים ריגושים. וגם בחיי האישות שלהם, מחפשים ריגושים, כל הזמן על טורים גבוהים. על זה ישראל ויתר והסכים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. זאת אומרת, הוא מוכן להיות הכלי שהבורא יכול לשכון בו בשיתא אלפי שני.
האם אתם רואים את עצמכם חלק מהקבוצה הזאת? האם אתם מוכנים להקריב בשביל זה? את החומריות? את החומר? את הרצון לקבל בשביל עצמי. כמובן זה תהליך. זה לא מהיום למחר. להיות באמונה מעל לדעת.
אני מתארת לעצמי שכן אחרת לא הייתם פה. נתחיל שוב מתחילת הפרשה באופן מסודר. וננסה להסביר פסוק, פסוק.
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם:
אז אנחנו רואים שמשה כבר מזכיר להם את מה שה' כבר ציווה. שהבורא אמר קודם. אבל הוא נותן לזה קול חדש, קול מחודש. את קול יה. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה. מה זה ששת ימים?
משתתפת: 6 הספירות
אורנה: נכון שיתא אלפי שני של 6 הספירות. המלאכה זה בנין העולם ותיקונו. לכן כשהמלאכה נעשית במקדש או במשכן, זה 39 מלאכות שנעשות במשכן. כי המשכן הוא כמו איזה שגרירות של העולם הבא בתוך העולם הזה. 39 מלאכות, שנעשו במשכן, הן אותן המלאכות שאסור לעשות בשבת.
כל מלאכה שאסור לעשות בשבת, עשו אותה במשכן. תכף ננסה להבין את זה. וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ. זאת אומרת כל מלאכה שעשינו במשך השבוע, תתקדש ביום השביעי. זאת אומרת, כל התיקונים שעשינו בשיתא אלפי שני, יתכווצו לאלף השביעי, כאשר השבת זה האות שהבורא נותן לנו לעולמי עד, לברית בינו לבין נשמות בני ישראל.
"אות היא לעולמי עד בינו וביני". יש מזמור כזה בערב שישי. שבת שבתון ל-ה' שהוא הסיבה לכל הדברים, כל העושה בו מלאכה יומת. יומת, יסתלק ממנו אותו אור שמקהיל אותנו כרגע. אז למעשה ישראל זה קהילת זכרון. למה? למעשה בראשית.
והאות של זה, זה השבת. זאת אומרת, זה קהילת תפילה. ובזוהר, יש שני מאמרים על תפילה.
הוא אומר להם כאן בפסוק ה', קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה ובפרשת תרומה הוא לא אמר קחו מאיתכם, הוא אמר, קחו לי תרומה. עכשו התחתון צריך לעשות עבודה. כי אם עד עכשו הכל ירד מלמעלה, עכשו אחרי השבירה, התחתון צריך לקחת מהיגיעה שלו. מהעבודה שלו ולתת תרומה. להרים, תרום ה'. להרים את השכינה למעלה.
ואז מתחיל הפרוט, כל חומרי הרצון. ממה עושים את המשכן, מהזהב, מהכסף, מהכיסוף, מהנחושת שזה קו אמצעי. כל צורות העבודה.
על בסיס מה שאמרנו מקודם, שאנחנו מוכנים להיות המשכן שבו הבורא שוכן, ליצור ביחד את המשכן, אז מה אני מוכן/ה להביא מעצמי תרומה לבניית המשכן?
אנחנו יכולים להגיד שהמשכן שלנו, המשכן הקטן שלנו, זה הקהילה שלנו. זה בית הספר שלנו. מה אני מוכנה להביא מעצמי תרומה?
משתתף: לנסות עם אנשים שהם מכרים, או שהם מרגישים לבוא ולספר על הבית ספר , אולי לתת הזדמנות להציע להצטרף, להכיר.
אורנה: זאת אומרת אתה משקיע מזמנך ומרצך באופן הזה.
משתתף: לא יותר מדי.
אורנה: כל נדיב ליבו.
משתתפת: אולי בהקשר שנאמר, גם להביא… אני מנסה להביא את זה לצעירים. במינון המתאים ביותר אבל את השפה. וזה הולך.
אורנה: יוצא מן הכלל.
משתתפת: אני מרגישה את זה לקראת מחר. (מרתון ייעוצים) אבל החוויה היא שאני מקבלת יותר מאשר אני נותנת.
אורנה: אם את יוצרת כלי מתוקן, את מקבלת אור.
זה שאנחנו לומדים כאן, זה חלק מהתרומה שלנו. אני מוכנה להפוך את עצמי למוכשרת ע"י הלמידה להיות כלי.
משתתפת: את יכולה להגיד כמה מילים, למה את מתכוונת כלי מתוקן?
אורנה: כלי מתוקן הוא כלי שהוא בהשוואת צורה עם הבורא. זאת אומרת, בעולם הרוח השוואת צורה, מרחק וקרבה זה השוואת צורה או שינוי צורה. אם אני רוצה להיות קרובה לבורא, אני צריכה להיות דומה לו. איך אני דומה לו? הוא רצון להשפיע. אני רצון לקבל, ככה הוא ברא אותי. אני אף פעם לא יכולה להיות רצון להשפיע, במהות שלי, כי אז אני אהיה הבורא בעצמי.
אבל אני יכולה לקבל בעל מנת להשפיע. אז אם אני יוצרת כלי שהוא לא כלי אגואיסטי, הוא לא כלי שרוצה לקחת רק לעצמו, והוא לא כלי שלא רואה את האחרים ממטר, זה כלי שעובד בשיתוף פעולה עם האחרים אבל לא מתוך חוסר עמוד שדרה, אלא דווקא מתוך ההתלהבות הזאת שהם עבדו עכשו, אז אני כלי מתוקן.
זה דומה בדומה. הבורא נדבק אלי. בגלל שאני דומה לו אז יש השוואת צורה, אז הוא קרוב אלי. כמו שבתפילה של הרמח"ל, אם אני אמת, או שוחרת אמת, אז הוא קרוב אלי. קרוב ה' לכל קוראיו וכל אשר יקראו באמת. אז הוא קרוב אלי אם אני אמת, אם אני לא משקרת, אם אני לא עושה מניפולציות, אם אני לא מנצלת, אם אני לא לוקחת משאבים של אחרים לטובתי, אז אני קרובה.
בפס' כ"ב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה
אז קודם כל אתם רואים שכתוב, ויבואו האנשים על הנשים. כשמזכירים את הנשים באופן בלעדי. זאת אומרת, בלעדי במובן שלא אומרים באופן כללי, אלא נשים מוזכרות, אנחנו קרובים לגמר תיקון. כי גמר תיקון זה תיקון הנוקבא. תיקון השכינה.
אז כשאומרים גם האנשים וגם הנשים, זה אומר, שיש הרגשה לקהילה הזאת שעובדת, הקהילה הזו של משה, שהם עובדים ביחד. אנחנו יכולים לדמיין את ההתלהבות הזאת החדשה. מקודם הכל ניתן להם מלמעלה. עכשו שזה נלקח מהם, אז הם מבינים מה מנלקח מהם ופתאום יש התלהבות חדשה. הם מבינים את הערך של מה שנלקח מהם, שותפות מאוד עמוקה לקהילה הזאת.
אז בואו נדבר על השבת, קודם כל נדבר על משכן והשבת הם בעצם סמלים או ביטויים של מערכת הבריאה והסדר שלה. מי זו השבת? השבת זה ש' ו- בת. הבת זה תמיד מלכות. והש' של שלושת האבות. אברהם, יצחק ויעקב. שלושת הקוים של הש'. שהם חג"ת. חסד גבורה תפארת של זעיר אנפין שהם נותנים למלכות את כל מה שבא מלמעלה. זה מערכת תאום.
אז היא הנוקבא והם מתפשטים בתוכה שלושת הקוים האלה. והקול שמחבר זה הקול של הנוקבא, ששלושת הקוים האלה מתפשטים בה ומתחברים אצלה. ויקהל, אז יש לנו קול, קל בכתיב חסר ועוד י' ה' ו'. שמתחברים לקול שזה הנוקבא. הספירות העליונות מתחברים לנוקבא.
המלאכות שנדרשות לבנית המשכן הן בדיוק המלאכות שבהן נבנה העולם. זאת אומרת, המקדש הוא מייצג את העולם כולו. איך אלוהים ברא את העולם? בעשרה מאמרות. למאמר יש שני חלקים. אחד זה התוכן, והשני זה הקול.
התוכן, זה 10 מאמרות, והקול זה 22 האותיות. יחד 10 מאמרות, או 10 ספירות, ו- 22 האותיות, זה 32. אבל אני אמרתי מקודם 39. אז מאיפה הגיעו עוד 7 נוספות?
בגלל שיש לנו אותיות דגושות ואותיות רפויות. אז יש 7 אותיות דגושות ורפויות. אותיות כפולות. זה נקרא בגד כפורת.
משתתף: אני מנסה לעשות רגע סדר בספירה שעשית. למה 22 אותיות?
אורנה: אנחנו מדברים על 39 מלאכות. אנחנו אומרים שהעולם נברא ב- 39. מה זאת אומרת ב- 39? ב- 10 מאמרות, ב- 22 אותיות, ובעוד 7 כפולות. כשהיינו קטנים, למדנו בגד כפת בראש מילה. אבל למעשה זה בגד כפורת. אצל התימנים יש שתי צורות של ר'. זו המשמעות של ר' דגושה.
אז בגד כפורת זה 7 אותיות דגושות, כלומר כפולות פלוס 22 אותיות, פלוס 10 מאמרות. 39 מלאכות. כמובן שיש פרוטים של כל המלאכות שנעשו במקדש. לא נכנס לזה. במשכן נעשות 39 מלאכות.
ויש מדרש חז"ל על בצלאל שהוא נבחר לעשות את המשכן נאמר עליו, "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ".
אז שמים וארץ והמשכן נבראו ב- 39 אותיות ומאמרות.
אנחנו בשבת של הבורא. זאת אומרת, בשבת הוא מעלים את הפעולות שלו. נגמר. אין לו פעולות יותר. הוא יוצר לנו מרחב לעשות. ולמה דווקא נאמר לנו לא לעשות מלאכה? כאשר בדיוק כל המלאכות שאסור לנו לעשות, בוודאי להדליק אש, דווקא האש של המזבח, היתה מודלקת במשכן וכל יתר המלאכות. למה?
למה אסור לנו לעשות את המלאכות, בדיוק המלאכות שנעשו שם?
כי עולם השבת, או המשכן, הוא כבר עולם מתוקן. ואם אני עושה מלאכה, זה אומר שאני עדיין בתהליך תיקון. והשבת זה צוהר לעולם הבא. אז בזה שאנחנו לא עושים מלאכה. (מלאכה, דרך אגב, זה לא עבודה, יש הבדל).
וזה שאנחנו לא עושים מלאכה, אנחנו מזדהים עם זה שאנחנו נמצאים עכשו בגמר תיקון.
לכאורה, היינו אומרים, למה לא לעבוד בשבת כי נצבר כל כך הרבה כוח עם שיתא אלפי שני, זה היום הכי טוב לתקן. אבל, לא. זה היום הכי טוב להתמסר. הוא מסר לנו, פינה חלל בתוכו שאנחנו נשכון בו. אז עכשו אנחנו נכנעים ואומרים אנחנו מפנים חלל לך. אנחנו בהכנעה ואנחנו אומרים לו, מה שאנחנו לא הצלחנו לעשות, אתה תשלים בעדנו. כי אנחנו לא נצליח לתקן הכל.
זה עדיין לא אומר שבשבת אנחנו ננסה לתקן. כי בשבת נגמרה הפעולה, ואנחנו אומרים, מה שלא הצלחנו, שזה כמובן לב האבן, "וה' יגמור בעדי". אתה נתת לנו מרחב עבודה, מרחב שותפות, ואנחנו מחזירים לך בשבת את העשייה. ומה העשייה של הבורא? כִּ֛י אֲנִ֥י יְהֹוָ֖ה לֹ֣א שָׁנִ֑יתִי. העשייה שלו זה מנוחה.
אז דווקא עיקר המלאכה של הבריאה, זה השורש שאנחנו מבקשים לא לעשות בשבת. עוד דבר שאסור לעשות בשבת, זה להוציא מרשות לרשות.
משתתפת: כל תחום מוגדר ואסור לטלטל או להעביר ואז יש עירוב שמאפשר.
אורנה: קודם כל, לא זזים מעיר לעיר רק 2000 אמה שזה בערך 1000 מ'. וגם אסור לטלטל חפצים. מה זה אומר? מה עשה הבורא בבריאה? הוא הוציא אנשים מרשות? בר זה יציאה מרשות לרשות. אבל מכיון שהבורא הוא רשות יחיד, והכל הוא רשות יחיד, הוא מוציא מרשותו לרשותו. הוא מרחיב את רשותו.
השורש של המלאכות שאסור לעשות בשבת זה להוציא מרשות לרשות. מה זאת אומרת? מה זה מרשות לרשות? מצורה לצורה. אם אני מבעירה אש, אז אני יוצאת מצורה אחת לצורה אחרת. והשבת אומרת לי לא. תתכנסי לרשותו. כי כשאת מוציאה מצורה לצורה זה לא אותו דבר כמו שהוא מוציא מרשותו לרשותו.
תתכנסי לרשותו ולאו דווקא בפעולות. אלא במחשבות. להיות בתודעת שבת. מה זה תודעת שבת? לא לצאת לרשות אחרת או תודעת יום חול. תודעת שבת זה תודעת שלמות. לא חסר לי כלום. אני לא צריכה לצאת לשום מקום. אני לא מטלטלת שום דבר לשום מקום. הכל שלם. אז אני מתכנסת לרשותו .
זה יפה כשמבינים את העומק של הדברים. ולמה 2000 אמה. זה קשור לספירות. וכשהשבת הזו תושלם, כי הרי על השבת לא נאמר ויהי ערב ויהי בוקר יום השביעי. היא עוד לא הושלמה. כשהיא תושלם, אז יתחיל היום השמיני. היום השמיני אנחנו קוראים לו העולם הבא, זה בינה. אנחנו בשותפות שהבורא נותן לנו להיות איתו. אנחנו נלך לעולם הבא. או לגמר תיקון, או לעתיד לבוא.
אז אנחנו יכולים להגיד שהמקדש הוא שגרירות של העולם הבא בעולם הזה ואותו דבר השבת. השבת היא שגרירות של עולם השלמות בתוך עולם התיקון. זאת אומרת, הנק' היחידה בזמן , יש גם מועדים, אבל הכי חשובה בזמן, שיש אפשרות של גישת בורא ונברא. אנחנו מתעלים בעולמות מעצם השבת עצמה. בלי שאנחנו נעשה שום דבר.
שבת זה דבר מאוד מאוד חשוב להבין את הפנימיות של השבת.
משתתפת: רציתי להגיד לגבי הטלטלות שזה גם אולי להתגבר על הטלטלות של הנפש. להתגבר על המטוטלת של האסטרליות.
אורנה: יפה. כן. כשיש לנו שלמות אנחנו לא צריכים להיות ברשות הרבים. אנחנו ברשות אחת. רשותו שלו. לא מטלטלים. ולא מיטלטלים.
משתתפת: יש התייחסות למילה רשות כמו איבר?
אורנה: אני חושבת שפגשתי את זה, אבל יש רשות הרבים. רשות הרבים ורשות היחיד. רשות הרבים זאת אומרת, שאת בפרטים. ואז זה הרבה אלוהים. זה אלוהים אחרים. יש אלוהי הזה ואלוהי הזה. כמו שיש בפרשה הזו, מדברים על שבעת הרקיעים בזוהר. שלכל רקיע יש ממונה אחד, והממונה הזה הוא ממונה על עם מסוים. ולישראל יש הממונה שלהם זה הקב"ה, זה לא כוח מסוים.
אז זה יוצר את הבלבול של העבודה הזרה. זאת אומרת, שמי שעובד, רשות זרה, זאת אומרת, רשות הרבים. שהוא מחלק את ההשגחה להרבה. ולא יודע שמעל זה יש רק כוח אחד.
אני אעלה קטע ממי השילוח.
{א} וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם: {ב} שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.
שימו לב על מה הוא שם דגש. ששת ימים תעשה מלאכה. כתיב לשון התפעל, ולא נאמר תעשה להורות ששגם בששת ימי החול בלי רצון השם יתברך לא יעשה דבר.
אנחנו חושבים שאנחנו עושים אבל לא כתוב בתורה תעשה אלא תיעשה מלאכה.
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו' ששת ימים תעשה מלאכה וגו', ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל. ענין סדר הפרשיות הללו כי במלאכת המשכן כתיב אשר נתון ה' חכמה ותבונה בהמה, חכמה ותבונה זה י' ו-ה' היינו שהמלאכה נעשית למעלה משכלם, ומצד העושים במלאכה נעשה רק כמעשה קוף שנגמרת המלאכה רק מצד השי"ת למעלה מדעתם כלל כונו ידיהם, כמו שכתיב(תהילים עח, עב( ובתבונת כפיו ינחם, שהתבונה הנמצאית בידיהם היה רק מצד השי"ת שעשו כפי רצון השי"ת בלי דעת וחשבון כלל, בגלל שהיתה להם אמונה מאוד מאוד גדולה, אז למעשה הבורא פעל דרכם. אכן הם בתפיסתם נדמה להם לכל אחד מעושי המלאכה כי הפליא לעשות מהשתדלותו וחכמת לבבו אכן כאשר הרבו ישראל להביא נדבות וכל אחד מהעושים כיון לעשות כרצון השי"ת, אז השיגו כל אחד שאין לו שום התנשאות בעשיתו ובחכמתו, לכל הגאוותנים שבינינו, לכל היהירים שבינינו, אומר לנו מי השילוח שנבין שהבורא פועל דרכנו. וכדאיתא בזה"ק (פקודי רכ"ב:) בשעתא דכולהו אומנין שארו למעבד אומנותא בשעה שכל האמנים התחילו לעשות את אומנותם, ההוא עובדא ממש דשראן איהי אותו מעשה ממש שהתחילו אשתלימת מגרמה אינון שראן ואיהי אשלימת עבידתא, מי שהשלים את העבודה, זה לא הם. ולכן כתיב ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ונרמז בכאן קהל ועדה וישראל, היינו שעשה קהלה ברעש גדול שנקהלו קהילה אחת קטן וגדול שם הוא, להראות שיכירו שאין שום דגל התנשאות בין העושין במלאכת המשכן, כי הכל נעשה למעלה מדעתם וחשבונם, ולכן כתיב ששת ימים תעשה מלאכה לשון התפעל כי הבינו כולם שהכל מהשי"ת ואין להם להחזיק טובה לעצמם, כמו שאנחנו תמיד אומרים בתוך הקהילה שלנו לכל אחד יש את הגוון שלו ולכל אחד יש את החלק שלו בפאזל והעבודה נעשית עלינו ודרכינו. מקטן ועד גדול. זה מה שהוא אומר.
ולכן נאמר אחר כן ראו קרא ה' בשם בצלאל בצלאל זה צל אל. אתם זוכרים צילה דאימנותא בצל האמונה. זה מסך שמסתיר את השמש. שהשי"ת יראה לבב ומתנשא לכל לראש, ואף שאדם יראה לעיניים שאין שום התנשאות, אכן סוד ליראיו אחר שהכיר שמצד עצמו אין לו התפארות בשורש, זאת אומרת שאנחנו מבינים שבשורש של הענין, זה לא אנחנו ואין לנו מה להתפאר, הראה השי"ת שיש לו התנשאות שיש לו גדולה. שכן יש לו מעלה מזה שהוא יגע במלאכה, ושהשי"ת מצדו בירר זאת שכתיב וימלא אותו רוח א-לוקים, בזכות היגיעה שלנו, בזכות האמונה שלנו מעל לדעת, אז וימלא אותו רוח אלוקים. ולכן כתיב אחר כן ויעש בצלאל את הארון שנקראת המלאכה על שמו.
דווקא כשאנחנו הולכים באמונה מעל לדעת, דווקא כשאנחנו לא גאוותנים ויהירים, וחושבים שאנחנו עושים את הכל, דווקא אחרי זה אנחנו זוכרים שנקראת המלאכה על שמנו.
אם אנחנו הולכים בצל אל. בצל האמונה. בצילה דאמונא.
משתתפת: פעם ראשונה שאני שומעת על תיעשה ולא תעשה. כל כך הרבה קידושים. כל הזמן, תעשה כל מלאכה, וזה פשוט מהמם, שזה תיעשה. המאמר של מי השילוח.
רוצה להגיד עוד משהו על המשכן. לא ידעתי על החיבור בין ה- 22 ו- 10 מאמרות. ידעתי על ל"ט אבות מלאכה. הכל אנחנו חיים בתולדות של זה. יש המון תולדות של אבות מלאכה האלה. כל ההסתכלות על זה היא חדשה.
אורנה: אני חושבת שמעבר למנהגים של השבת או המצוות, אני חושבת שמה שחשוב זה שבשבת נהיה בתודעת שבת. בתודעת שלמות. בתודעת אמונה מעל לדעת שהכל טוב, שהכל נכון. זה לא קל.
שבת שלום!