כ"ג באדר א' תשפ"ב, 24 בפברואר 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ. (תהילים צ יז)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט טו)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח)
כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. (משלי ב' ו')
{א} וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם: {ב} שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: {ג} לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (פ) {ד} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: {ה} קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת: {ו} וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים: {ז} וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׂטִּים: {ח} וְשֶׁמֶן לַמָּאוֹר וּבְשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים: {ט} וְאַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפוֹד וְלַחֹשֶׁן: {י} וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה:
אנחנו צריכים לזכור שכל המילות כאן הן מילות קוד, ולא שום דבר כמו שאנחנו מבינים בשפה הגשמית. ואנחנו רואים שהפרשה הזו כאילו לכאורה חוזרת על פרשות קודמות. בנוסח כמעט חוזר ההנחיות חוזרות ואז נשאלת השאלה למה צריך לחזור עוד פעם על מה שנאמר לפני שתי פרשות?
אז נעקוב אחרי מה שכתוב, נראה שזה לא בדיוק אותו דבר וגם נראה למה יש צורך לחזור שוב על הדברים ובצורה קצת שונה.
אז הפרשה הזו היא בעצם פרשת תיקון הכלי. הכלי נשבר. הכלי נשבר עם חטא העגל. האור הסתלק. הסתלק גם האור של משה, שמשה הוציא את אוהל מועד, גם האור של הוויה וגם האור של משה הסתלק ובני ישראל כבר לא קיבלו את האורות הגדולים. הם איבדו את האורות הגדולים. כתוב בפרשה הקודמת, התנצלו מעדיים. עדיים, זה העדי שלהם, עדי הכוונה לאורות הגבוהים, אורות ג"ר – כתר חכמה בינה והם נאלצו עכשיו לרדת במדרגת התודעה שלהם. היתה להם מדרגת תודעה של גמר תיקון ועכשיו הם ירדו. ועכשיו כמו שהיו בעולמות, היתה שבירת הכלים, ובנשמות היה נשירת האיברים, עכשיו הגילוי השלישי של זה, זה באותה קבוצת נשמות שהיא בעצם משמשת מודל לכל אומות העולם. גם בה צריכה להיות שבירת כלים. ושבירת הכלים היא חטא העגל ומשבירת הכלים העולם מתארגן אחרת.
ענין השבירה, הוא ענין שהתחיל בעליונים והוא נגמר, או נגיד, משתלשל עד כל אחד ואחד מאיתנו באופן פרטי.
למדנו בתע"ס, תלמוד עשר ספירות, שבחירה בעליונים זה חוק בתחתונים. אמנם לא היתה בחירה של שבירת הכלים, הכלים לא בחרו להשבר, אבל כמובן שאם האינסוף לא היה מאפשר את זה, הוא לא היה שם את הכשל האינהרנטי הזה בתוך הבריאה, אז גם לא היתה שבירה. שבירה היא כשל אינהרנטי מכוון, מובנה, בתוך כל ישות בעלת תודעה. זאת אומרת שכל השברים שבחיים שלנו הם למעשה מאפשרים לנו להיות אח"כ שותפים ביצירה של החיים שלנו או ביצירת הקשר עם הבורא ויציאה ממצב תודעה שהוא מצב תודעה, שהוא מצב תודעה, אפשר להגיד של ילד, שנכללת בתודעה של הבוגר.
אז הפרשה הזו מדברת איך מתקנים. אחרי השבר המאוד מאוד גדול של חטא העגל, אחרי שהוויה הבטיח למשה שהוא לא יעזוב את עם ישראל, הוא התגלה אליו בדמות של אריך אנפין, של 13 מידות הרחמים, של האפשרות לתיקונים. עכשיו בפרשה הזו משה בעצם מקהיל את העם שוב, ועכשיו נראה שוב את מי הוא מקהיל, כדי לתת להם את החוקים החדשים שהם יותר חוקי הוויה, כפי שמשה מבין אותם, כפי שמשה כתב אותם ולמעשה זה לא האורות הגדולים שאי אפשר לעמוד בהם.
משה בעצם מתווך בין עם ישראל לבין הוויה משום שהאופן שהם קיבלו את התורה, כפה אותם הר כגיגית, זה אופן שבן אדם לא יכול לעמוד בו. לכן אחרי השבר, נתונים אורות יותר קטנים. והאורות היותר קטנים זה אורות שאפשר להתמודד איתם ואפשר לאט, לאט לאסוף יותר ויותר אורות לכלים מתוקנים.
אז אמרנו שהפרשה הזו קשורה בתיקון הנוקבא, זאת אומרת בתיקון הכלי, ואם שמתם לב יש כאן בהנחיות משהו שלא היה קודם, יש פה פנייה גם למי?
בהקשר שאני מדבר על תיקון הנקובה, בעצם הנוקבא מיוצגת ע"י נשים ושימו לב שיש כאן כמה וכמה פניות והנחיות לנשים שלא היה בפרשות הקודמות. המלכות מיוצגת על ידי נשים.
למשל:
{כה} וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ: {כו} וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים:
אז אתם רואים חכמה. חכמה זה בעצם האור שרק הכלי האולטימטיבי מקבל, שזה מלכות. אנחנו מדברים על החכמה ועל תיקון המלכות והנה עוד דוגמא {כט} כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה:
אז הפעולות האחרונות בפרשה הקודמת, אם אתם זוכרים, משה התרחק מהעם, הם כבר לא יכלו, קרן אור פניו, הם לא יכלו לשאת את האור שקרן ממנו, והם גם לא ראו את הבורא, הם לא היו נוכחים למפגש עם הבורא אלא רק את העשן, כל פעם שמשה התוועד עם הקדוש ברוך הוא, העם ראה את העשן. ואנחנו תמיד אומרים שהכלי נעשה כלי רק אחרי שהאור התפשט אליו פעם והסתלק.
איך התייחסו בני ישראל למשה לפני כן?
משתתף: כסוג של אלוהים.
אורנה: לא תמיד. הם גם התלוננו עליו הרבה פעמים.
משתתפת: בכפיות טובה.
אורנה: ובמדרש נאמר שהם סקלו אותו באבנים והעלילו עליו עלילות כי הוא שכב עם אשת איש וכו' .
כשהאור איתך – והיה להם הרבה הרבה אור – והמתווך של האור איתך, והוא עושה הכל בשבילך, אז לפעמים באמת זה כאילו שאתה לא חש בחסרון, לכן אתה לא כלי טוב. כלי טוב זה כלי שחש בחסרון. עכשיו כשמשה התרחק, בעצם יכולים להיווצר קשרים אמיתיים. וגם כשהוויה התרחק. עכשו כלי הוא כלי הרבה יותר נכון ומתאים מפני שיש לו זיכרון של האור. זה נקרא רשימו. יש לו רשימה של האור שהיה והסתלק.
משתתפת: זה העיקרון, המרגש כל פעם, שהתפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי.
נכון! אז האור באמת התפשט אליהם, כבר בעשר המכות של המצרים. הם היו עדים להתפשטות האור אמנם בצורה המאיימת שלו וגם בכל הניסים שקרו להם בקריעת ים סוף ובמתן תורה אבל האור הסתלק. לפחות הוא הסתלק באופן המקסימלי שהוא הגיע ואז מתחילה בעצם מערכת יחסים בין משה לבני ישראל וגם בין הקדוש ברוך הוא לבני ישראל, שיש שם הערכה עמוקה וכמיהה גדולה לחוות את האור. ומאז ועד היום בעצם זה מלווה אותנו. עד גמר תיקון אנחנו נמשיך להיות בכמיהה, לאור הזה שהסתלק מכל נשמה ונשמה. מכל אחד ואחד מאיתנו. ולכל אחד ואחד מאיתנו יש רשימו של האור הזה. רישום, רשימה, זיכרון, של הזמן שהאור הזה היה בתוכו.
אז עכשיו צריך לחשב מסלול מחדש. המסלול הקודם נשבר, צריך לעשות הערכה מחודשת. איך הכלי, שהוא עם ישראל, המערכת הנשמות שנקראת ישראל, תוכל לקבל אור והפעם בלי להישבר. והמרחק הזה ממשה, או המרחק שלנו מהוויה, הוא מאפשר לנו לברר עכשיו את היחסים בינינו.
אנחנו נראה שבמערכת העולמות, שנגיע לשם, אנחנו נלמד שאחרי השבירה נברא עולם התיקון, נאצל עולם התיקון. בשבירה האורות ירדו עד לספירות התחתונות שנקראות מלכים. 7 ספירות שנקראות מלכים ונשברו. בעולם התיקון, לא עושים את אותו דבר. אין יותר ירידה של אורות אלא מי שרוצה לקבל אור, חייב לעלות למעלה, לעולם אצילות.
הוא יקבל אור ואחרי זה הוא ירד. לא מקבלים את האור במקומו. זאת אומרת במקומך. האור לא יורד אלינו יותר למטה. כדי להיות ראויים לאור, אנחנו צריכים להיטהר, אנחנו צריכים להשוות צורה עם העליון, לעלות אליו, לקבל אורות משם, ואחרי זה אנחנו יורדים. זה כמו נדנדה. על זה לפי דעתי כתב ביאליק את השיר "נד נד". אני לא צוחקת. ביאליק היה מקובל גדול. הוא גדל בחדר, אני לא אומרת שהוא היה מקובל אבל הוא ידע הרבה הרבה. זה דורות אחרים. זאת היא נדנדה – שאתה עולה למעלה, מתכלל בעליון – שזה קורה בשבתות, ותכף נבין מה זה שבת – בשבת יש נשמה יתירה, זאת אומרת אתה מקבל נשמה שזה התעוררות מלמעלה אבל אתה חייב להיטהר. באופן גשמי זה להתקלח, להתנקות, להכין הכל בערב שבת, כדי שתבוא לשבת ולא תעשה שום מלאכה, ואז אתה מקבל את האורות מעולם אצילות ואחרי זה אתה מלווה מלכה. אתה נפרד, עושה הבדלה, וזהו אתה יורד למטה ומחכה עד שבת הבאה, לקבל אורות.
מה זה שבת? אתם רואים שהמצווה הראשונה שנותן לנו בפרשה, זה את השבת.
לפני זה אני רוצה לדבר על המילה ויקהל. על האופן שהיא מופיעה כאן. }א} וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל . איפה הופיעה המילה ויקהל, ויקהלו? לא מזמן.
משתתפת: במעמד הר סיני.
משתתפת: העם אל אהרון.
אורנה: יפה מאוד. קהלו העם אל אהרון. ומה הם רצו שהוא יעשה להם?
משתתפים: אלוהים אחרים, את עגל הזהב.
אורנה: ומה הם אמרו על העגל הזה?
משתתפת: אלה אלוהיך
אורנה: "אלה אלוהיך ישראל". עכשו נסתכל בפס' הראשון בפרשה {א} וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם:
מה אנחנו רואים כאן?
שם יש ויקהלו על אהרון, תעשה לנו עגל, והצביעו עליו ואמרו אלה אלוהיך ישראל. פה ויקהל משה את עדת בני ישראל, שם צריך לבדוק, האם נאמר בני ישראל?
משתתף: לא כתוב. כתוב העם
אורנה: ומי אמרנו שזה העם?
משתתף: ערב רב
אורנה: ערב רב. כל ישראל שהושפע על ידו. אז שם יש לנו – האור הגדול ניתן בלי הבחנה בהתחלה, לכולם. אחרי השבירה, היתה הבנה מלמעלה, שחייבים לבחור קבוצה מסוימת ולתת לה את האור. זה לא הולך כשמחלקים את האור לכולם. אז קודם כל כבר זה לא העם, משה מקהיל רק את מערכת הנשמות שמסוגלת לעשות את העבודה הזאת, זאת שמבינה שהתפקיד שלה, הוא לשמש כזיכרון ושיש בורא ושהוא שוכן כאן איתנו בתחתונים. זה בעצם, אלה שזוכרים את הרשימו, את האור שהיה והסתלק, אז אלה קודם כל בני ישראל. אז הוא מקהיל עכשיו את בני ישראל.
בניגוד ל"ויקהלו" של העם, ויקהלו העם על אהרון לעשות עגל, מקהיל כאן משה את ישראל, וגם הוא משתמש במלה אלה, אבל מה הוא אומר עכשיו?
אלה הדברים אשר ציווה הוויה לעשות. הוויה זה לא אלוהים.
הוויה זה הקדוש ברוך הוא, זה הבורא, זה לא אלוהים אחרים. אלוהים זה כוחות הטבע. זה הכוחות שנבראו בששת הימים הראשונים והפכו להיות הטבע. אנחנו מדברים על הקדוש ברוך הוא ועל זיווג קודשא-בריך-הוא ושכינתיה שקורה בשבת, זה כבר משהו אחר לגמרי. זה האלוהות שמעל לטבע. זה ההשגחה האישית.
אז אנחנו רואים ממש תמונה של תיקון. משה מתקן, מתחיל לתקן את חטא העגל.
משתתפת: תוכלי לחזור על זה שוב? על ההבדל בין אלוהים להוויה.
אורנה: זה שני אופנים שהאינסוף מתגלה לנברא. והאינסוף מתגלה לנברא כאלוהים, זאת אומרת שהוא מתגלה אליו כאלוהות שנמצאת בחוקי הטבע המעוררים השתאות. אבל חוקי הטבע הם לא משתנים. זאת אומרת, זה חוק, חוק שלא יעבור. ההוויה מתערבת בתוך הבריאה שכבר נקבעה בששת הימים ועושה שינויים. זאת אומרת, זה השגחה פרטית. זה לא השגחה כללית כמו אלוהי הטבע, במילים של האנתרופוסופיה, נגיד, אלוהי הקארמה. קארמה זה דבר שמחויב, זה סיבה ותוצאה.
מתי נכנס , בואו נגיד, מימד יותר גבוה של האלוהות? הכל מבחינת הנברא, כי האור אינסוף כמובן, "אני הוויה לא שניתי", אבל איך אני חווה את האלוהות? האם אני חווה אותה כאלוהי הטבע, או שהאם בתוך החיים שלי מתרחשים ניסים. זה ההבדל בין הוויה לאלוהים ויש איסור לעבוד אלוהים אחרים כי יש רק אלוהים אחד, שמותר לעבוד אותו, שהוא ביחוד עם הוויה שזה האלוהים שהיא מלכות. או לפעמים בינה. שיש יחוד של קודשא-בריך-הוא שם הוויה ושמו שזה מלכות, שזה אלוהים היחיד שיש לו יחוד עם ההוויה, זה בסדר, אבל שיש אלוהים אחרים, זאת אומרת אני עובדת לשמש, אני עובדת את זאוס, אני עובדת את הפנתאון או אני עובדת את הבעל, או את האשרה, או כל אלה שהם בעצם ביטויים חלקיים של האינסוף או ביטויים חלקיים של השלם.
אבל אם האלוהים שלי זה הוויה אלוהים יחוד קודשא-בריך-הוא ושכינתיה, הקדוש ברוך הוא ושכינתו, שכינתו זה מלכות, זה מערכת הנשמות שלנו, אם יש יחוד ביניהם, זה האלוהים של ישראל. "שמע ישראל ה' אלוקיך ה' אחד". אחד. שמע ישראל – תקשיב ישראל, האלוהים שלך הוא אחד. אין כאן ריבוי רשויות. יש כאן רשות אחת. זה העניין של ההוויה, רשות אחת. הוויה אחד.
משתתף: כשקוראים את האות ה', מתייחסים לאלוהי הטבע, או להשגחה הפרטית?
אורנה: לפעמים ככה ולפעמים ככה. קוראים השם, השם זה תמיד מלכות.
משתתף: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה המילה צוה פתאום זה הופך לצו וה' הוויה לעשות.
אורנה: ה' זה שם הוויה. לא קוראים את השם המפורש וגם בדר"כ לא אומרים ה', אומרים הוויה או השם. ציוה – אנחנו יודעים שזה מהלשון צוותא, כי האלוהים או הוויה רוצה להיות איתנו בצוותא, הוא מצווה עלינו לעשות דברים לא כי הוא מן כזה איזשהו דיקטטור שמצוה לעשות, זה הכל לטובתנו. הוא רוצה אותנו בצוותא איתו. אז הוא נותן לנו כלים. וכלי אחד זה השבת.
אם נסתכל על המילה שבת, אנחנו נראה שהאות ש' היא בעצם בציור שלה, רואים 3 קוים. ווים כאלה. ש' והמילה בת. שלושה קוים זה אברהם יצחק ויעקב, זה קו ימין קו שמאל וקו האמצע, זה בעצם הקדוש ברוך הוא, ובת זה נוקבא.
זה שוב, בתוך המילה שבת יש את האיחוד של הקדוש ברוך הוא והנברא. לכן בשבת יש אורות מאוד גבוהים כעין גמר תיקון.
אז מה זה השבת?
אנחנו יודעים שהעולם הזה הוא בעצם נתון לזמן ולמרחב. וכשהוויה נכנסת מהאינסוף, מהאין זמן ואין מרחב לעולם הזה, אז היא נכנסת לכאורה למקום מסוים, לכאורה, ובזמן מסוים. ככה היא יכולה להתערב בתוך הבריאה. אז המקום, אמרנו, שזה היה המשכן. משכן או המקדש, והמשכן בכלל עכשיו יצא החוצה, אי אפשר להגיע אליו. הוציאו את מקום ההתכנסות הרוחנית, ששם יכלתה לפגוש את אלוהיך, עכשיו הוציאו אותו לישוב שליד. אז אנחנו יודעים שאם דבר יוצא לישוב ליד, זה כבר לא כל כך נגיש.
השבת זה משכן בזמן. זה אותו זיכרון , אותה נוכחות של ההוויה שהיא בתוך מקום שנקרא משכן, היא גם נמצאת בזמן. זאת אומרת שכל שבעת הימים, יש את הירידה הזאת, אמרתי, זה לא ירידה, יש את העלייה שלנו לקבל אורות גבוהים יותר, אורות של כמעט גמר תיקון, כדי שהזיכרון הזה, שישראל נושא איתו, ולכן רק לישראל יש שבת, השבת אומרת, זכור שבעצם באת מהאינסוף. זכור למי אתה שייך ולאן אתה תגיע. זכור שמה שאתה חושב שאתה, נפש בהמית, חייתית, גוף אסטרלי נגיד, זה לא אתה האמיתי. נכון שזה הסתלק ממך. באופן גורף אתה גורשת מגן עדן. באופן גורף מלכות צמצמה את עצמה מלקבל אורות. באופן גורף חטא העגל גרם להתרחקות השכינה, אבל זכור את השבת, זאת אומרת זכור, והשבת היא הזכירה, ל-מי אתה באמת. מאין באת. שאתה באת מהאין. אתה לא מי שאתה חושב שאתה. זאת השבת.
לכן היא מקדש בזמן. אמרנו שישראל מקדשים את הזמנים. מה זאת אומרת מקדשים את הזמנים? מקדשים את מה? מה זה זמן?
משתתפת: זימון, הזמנה.
אורנה: נכון מאוד, זימון, הזמנה. ישראל מקדש, לקדש זה להבדיל, את ההזמנה של הבורא לזיווג , קו האמצע. את ההזמנה של אחדות הניגודים. וזה המשמעות העמוקה ביותר של השבת, וכמובן אנחנו נדבר על המשמעות של השבת, בפעמים נוספות, היום אנחנו נדבר רק על פן אחד, על שניים. אחד זה – כל העושה בו מלאכה יומת. שימו לב יומת, שימו לב שזה לא שאם מישהו יבוא ויהרוג אותו, או שיירו עליו או שיסקלו אותו באבנים. זה אומר שהאור יסתלק ממנו. זה מוות. כמו שאמר הנחש לחווה, לא מות תמותון, אז באמת היא לא מתה באותה שניה, אבל האור הסתלק ממנה, התודעה שלה ירדה. זה אומר מוות. רשעים בחייהם נקראים מתים. רשעים זה רצון עצמי, רצון לקבל לעצמי.
זאת אומרת, שאם אומרים, מות יומת, לא הכוונה, שהנה עכשיו, לפעמים כששמעתי שיש דתיים שחזרו בשאלה, ואחד מהפעולות הראשונות שהם עשו זה להדליק אור והלב שלהם רעד שמא עכשיו תהיה רעידת אדמה והם ימותו או משהו כזה. אז לא שחלילה אני אומרת למישהו להדליק אור או לא להדליק אור, אתם יודעים שאני לא מתערבת בזה, אבל צריך להבין את המשמעות הפנימית של יומת. יומת זה אומר שהאור הסתלק ממך אז אתה נחשב כמת.
עוד הבדל אחד, פס' ה':
{ה} קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:
את התרומה אנחנו מכירים מפרשת תרומה. מה שונה כאן?
משתתפת: אולי, "קחו מאיתכם"?
אורנה: יפה. "מאיתכם". זאת אומרת, אתם זוכרים שבפרשת תרומה אמרנו, קחו את תרומתי, זאת אומרת, זה ממני. וכאן זה שוב בעצם התערותא דלתתא. זאת אומרת עכשיו הנברא גם צריך לעשות פעולה מתוכו, מעצמו, מליבו. כל איש אשר ידבנו ליבו. אז אנחנו רואים שאנחנו כבר עכשיו לא בחוקים הראשונים, אנחנו עכשיו בשיתוף הפעולה.
זה נקרא צמצום ב', שבינה ומלכות "ותלכנה שתיהן יחדיו". זה שיתוף הפעולה בין הבורא והנברא. התורה החדשה או הדיברות החדשות הן שיתוף פעולה. וככה בעצם זה יהיה עד גמר תיקון. הבורא זקוק שאנחנו נעשה מעשים. זקוק לכאורה. אז הוא זקוק, הוא רוצה לתת, אבל אם אני לא אהיה שם עם נדיבות ליבי, זה אלוהים ממני, הוא לא יוכל לתת, לכאורה.
אז אתם רואים, מה שנראה כחזרה הוא בעצם חזרה עם שינויים משמעותיים.
אח"כ בעצם כל הכסף והזהב והנחושת והתכלת והארגמן, הם כולם חומרים שהם עכשיו הופכים להיות חומרי נפש, לא נחזור על זה, אבל עכשיו יש כאן שותפות.
משתתפת: היה כבר בפרשות הקודמות בקשה שכל אחד יתרום משהו קטן בשביל המשכן.
אורנה: נכון מאוד. את צודקת. אבל הענין של מאיתכם ואחרי זה ידבנו ליבו, זה ממש מתוך, מקרב ליבך. זה לא רק את עושה את החלק שלך כי כל אחד צריך לעשות את המחצית שלו, אלא פה עכשיו, בוא נגיד שגדלנו, אנחנו כבר לא התינוקות של משה. זהו. אנחנו כבר מסתכלים על משה ביראה. ואנחנו מסתכלים, אנחנו משתאים איך אנחנו פספסנו את המשה הזה. איך אנחנו נתנו למשה הזה ללכת?! עכשיו אנחנו מבינים מי זה משה ומי זה הקדוש ברוך הוא. עכשיו אנחנו צריכים לעשות פעולות כדי שהוא יחזור.
אז השבת היא מציאות שהיא לא בתוך העולם הזה. היא כמו שהביאו איזושהי מציאות מהעולם הבא, העולם הולך ובא. מה שונה השבת מיום חול? מה ביום חול קורה שלא קורה בשבת והפוך?
משתתפת: כל מלאכה
אורנה: נכון. בשבת אסור לעשות כל מלאכה. מה זאת אומרת אסור לעשות כל מלאכה? אני אנסה להסביר את זה.
השבת כתוב עליה, שהבורא וינפש.
משתתפת: "שבת וינפש"
אורנה: וינפש כל אשר ברא לעשותו. זאת אומרת, השבת אין פעולה. הבורא לא עושה שום פעולה. את כל הפעולות הוא עשה בששה ימים. הוא ברא עולמות בששה ימים. בשבת הוא לא בורא שום עולמות, אבל בתוך השבת שלו, אנחנו פועלים. כשהוא נופש, אנחנו פועלים.
מכיוון שאנחנו שבתוך השבת שלו, כשמגיע השבת שלנו אנחנו גם צריכים לחקות את השבת שלו. השבת היא גמר תיקון. בגמר תיקון נגמרה היגיעה, נגמרה העבודה, נגמר הסבל, נגמרים היסורים, נגמר האורות שבאים והולכים, יש אור אינסוף ממלא את המציאות כולה, ויש תענוג אינסופי. נראה קצת משעמם, לא?
יש תענוג אינסופי. גמרנו, נגמר! אנחנו יושבים שם יצחק ושרה ושוחקים על זה שהתייחסנו כל כך ברצינות לכל המכאובים והיסורים שלנו. זה גמר תיקון. צדיקים יושבים ואוכלים בשר ושור ולויתן וכל מה שזה אומר.
זאת אומרת, אם אני עובדת בגמר תיקון, אני עושה משהו שהוא מבחינת הבריאה, הוא שגוי. אז אני לא יכולה לעשות שום מלאכה.
איזה מלאכות אסור לי לעשות? אסור לי לעשות בדיוק את המלאכות שנעשו במשכן. מלאכות שנעשו במשכן. המשכן הוא בעצם כמו המודל של הבריאה. אם אני עושה את המלאכות שנעשו במשכן, אז בעצם אני כאילו מחזירה את הכל אחורה. אני מחזירה את הכל למצב, שצריך עוד לבנות, בה בשעה שהמשכן, או השבת, הם סמל של גמר, של תיקון. אין יותר מלאכה ועבודה לעשות.
וכאן יש הציווי הכי גדול, הכי גדול בשבת, זה "לא תבערו אש". אז אנחנו צריכים להבין מה זה אש. הענין של המלאכות הבנו, פחות או יותר, זה 39 מלאכות. מה זה המספר 39? זה 22 אותיות, זה הכלים שאותם עושים כדי לקבל את האור, או בהם עושים מלאכה, ו- 10 ספירות. אז כמה זה ביחד 32 ועוד 7 אותיות, אלה אותיות בגד כפורת. בגד כפרת. מה שאנחנו קוראים בבית ספר החילוני, בגד כפת. זה האותיות הלא דגושות. אז גם הר' היתה פעם ר' דגושה ור' לא דגושה.
אז יש לנו בעצם 32 אותיות, 32 כלים, שעושים בהם מלאכות, ולא עושים מלאכות בשבת. כי שבת היא דגם של עולם הבא. היא משכן בזמן. העליון שוכן בתוך הזמן שלנו. זה לא המקום שלו הזמן שלנו. כי הוא נטול זמן אבל הוא שוכן בתוך הזמנים, פעם בשבעה ימים, פעם בשבע הארות או במועדים, כל החגים שהם מועדים, שהעליון בא בעצם לבקר אותנו כדי שנזכור . כדי שנזכור מי אנחנו.
משתתפת: ל"ט אבות מלאכה. זוכרת שלמדנו את זה. אלה הם המלאכות, הארכיטיפ של המלאכות שנעשו במשכן, מתוכם נגזר כל המלאכות שדומות להם, שאסור לעשות בשבת.
אורנה: במשכן עצמו, לא היתה אסורה המלאכה. היתה המון מלאכה ובטח שהיה את אש התמיד, הבערת אש, אבל לנו זה נאסר. זה בדיוק המלאכות שאנחנו, השורש של המלאכות, הל"ט של המלאכות שהם השורש של כל המלאכות שאסורות עלינו.
אחת המצוות בשבת, היא לא להוציא חפצים מרשות לרשות. מכירים את המצוה הזאת?
משתתפת: אסור לטלטל בשבת. זה אומר שאסור להוציא דברים מרשות לרשות אלא אם כן יש תיחום, יש עירוב, עושים מעין תיחום של חוט תיל על עמודי חשמל, ואז אפשר לטלטל מרשות לרשות.
אורנה: את יודעת מה הסוד של המצווה הזאת? זה ממש הסוד של המצוות, לומדים את זה רק בפנימיות התורה.
מה עושה הבורא כשהוא בורא בריאה? הוא בעצם מוציא מרשות לרשות. מאצלו, מעולם האצילות, לבר, לעולם בריאה. הוא מוציא מרשותו לכאורה החוצה. לעולמות דפרודה. לעולמות הנפרדים. שאנחנו התחתית של התחתית של העולמות הנפרדים. ציפורני הרגלים של העולם הנפרד. כי הוא בורא כלים. הוא מוציא מתוכו משהו שאין בתוכו. הוא מוציא מתוכו כלים לרשות אחרת, כדי שהוא יוכל בעצם להוציא מחשבתו להיטיב לנבראיו ולשכון שם. אז בזה הוא מוציא מרשות לרשות, אלא מה?
מכיון שהכל זה רשות היחיד, ורק אמרנו שהוויה אלוקיך הוויה אחד. אז בעצם הוא מוציא מרשותו לרשותו. רבים, יחיד, צהוב, אדום, טוב, רע, גבוה, נמוך, זה הכל הוא. הוא בעצם מוציא מרשותו לרשותו.
מה אנחנו עושים כשאנחנו מדליקים אש? אנחנו מוציאים דבר מרשות לרשות. זאת אומרת, מהכוח אל הפועל. ואסור לנו לעשות מלאכה שמראה כאילו על דואליות, מרשות לרשות מפני שהשבת היא מצביעה על זה שהכל הוא אחד. לכן אסור להבעיר אש. יש לזה המון מצוות הלכתיות, אבל השורש של זה שאנחנו בעצם אסור לנו לכפור בזה שהוויה אלוקינו הוויה אחד. אנחנו לא מוציאים מרשות לרשות בשבת כי בשבת הכל אחד.
אצלו, גם אם הוא מוציא מרשות לרשות זה הכל אחד, אבל אצלנו אם אנחנו מוציאים מרשות לרשות אנחנו לוקחים גפרור, שיש בו או אבן צור, שיש בו אנרגיה עצורה, ואנחנו מדליקים אש והוצאנו את האש מרשות הגפרור. זה בעצם הסוד של המצווה הזאת.
משתתפת: זה מדהים. גילוי אישי – הייתי במקום הדתי, יצאתי וכו' והיום אני לא נחשבת שומרת שבת, אבל יש פעולה אחת שאני לא מסוגלת לעשות וזה להדליק אש.
אורנה: אז כנראה נטבע בך גירסא דינקותא.
משתתפת: יש עוד הרבה דברים שלא עושים בשבת ואני כן עושה, אבל את הפעולה הזאת אני לא מסוגלת לעשות וההסבר שלך אולי מסביר לי. ההסבר שהבאת עכשיו אולי מסביר את הרתיעה.
אורנה: כי זה בעצם אתה מוציא מצורה אחת צורה אחרת. אנחנו לומדים בתע"ס איך מהאינסוף יוצאת צורה. ואחרי זה יוצאת עוד צורה. זאת אומרת שאתה עושה פעולה של בריאה. ובשבת אין פעולה של בריאה. בשבת זה אצילות זה הכל אצלו. אין בריאה של עולמות. העולמות כבר נבראו. ואם את מוציאה מרשות לרשות נגיד מדליקה אש, את עושה פעולה של בריאה בזמן שכבר הכל מתוקן.
משתתפת: כל הזמן חשבתי את נוסעת, את עושה – מה הסיפור?
משתתפת: פעולות אחרות הן לא יציאה מרשות לרשות?
אורנה: כן אבל את יודעת, האש בזמנים ההם, תחשבי על הזמנים ההם. את מוציאה משהו שטמון בו פוטנציאל, את מוציאה אותו והופכת אותו לבפועל. מאז ההלכה הוסיפה מיליון פעולות אבל אני מדברת על השורש של זה. גם אם את סורגת את מוציאה מרשות לרשות. מאיזה רשות לאיזה רשות?
משתתפת: מרשות חומר הגלם לעשייה.
אורנה: רשות החומר, הצבע, לרשות הכובע. את בוראת משהו. את יוצרת משהו. אין את זה בשבת.
משתתפת: מנסה לחשוב על פעולות שעושים בשבת, האם זה לא יציאה מרשות לרשות.
משתתפת: אין הרבה.
משתתפת: למשל לכתוב, זה לצאת מרשות לרשות, זה אסור.
אורנה: או אפילו לעשות תה, צריכים אחרי זה להעביר את זה לכוס אחרת, או שלא לבשל את זה.
משתתפת: להעביר את זה לכוס שלישית ואז זה לא לבשל את זה, המים מתקררים.
אורנה: אז לבשל זה להוציא מרשות לרשות. להוציא מחומר גלם לתבשיל.
משתתפת: אפילו הדלקת אור, שזה פעולה מאוד פשוטה, אבל בעצם זה שאתה הופך מחושך לאור זה יצירה. אפילו הלחיצה על המתג אסורה. כנראה מאותה סיבה.
אורנה: לא שעם ישראל יודע את זה, אבל כדאי לדעת.
משתתפת: יש שאלה כזאת. היום רק לוחצים על כפתור ויש אור, לא כמו בעבר שצריך להדליק אש מאבן. זה כל כך פשוט. למה אי אפשר לעשות את זה? אבל לפי ההסבר שלך זה מאוד ברור למה.
אורנה: לא ההסבר שלי, ההסבר שאני מביאה כאן.
יש עוד מובן שהזוהר הקדוש מביא מה זה להדליק אש. הזוהר מדבר על זה שבשבת האש של הגהנום מפסיקה. גם לרשעים יש בשבת מנוחה. מה זה אומר מבחינת הקמלוקה, אין לי מושג, עוד לא חקרתי את זה לעומק, הרי אש גהנום זה לא אש באמת, זה ייסורי נפש. אז גם בשבת ייסורי הנפש האלה מפסיקים. אין ייסורי מחלוקת. אז הענין של לבער אז, אומר הזוהר הקדוש, לוקח את זה מהפעולה הפיזית לפעולה הנפשית, והוא אומר, זה לא רק הזוהר, מה זה פעולה נפשית שקשורה באש? זה כל הרגשות העזים והלא טובים.
איזה רגש הוא עז למשל?
משתתפת: כעס למשל
אורנה: כעס נחשב לרגש הכי חמור ביהדות. אז כעס או תאווה או קנאה. אבל יש עוד אחת ממש שנואה על השם. והוא או מי שכזה לא יכולים לדור במדור אחד? גאווה.
אז אלה הפעולות שמבעירות אש גהנום. זאת אומרת שאחריהם אנחנו חוטפים בקמלוקה. אז בשבת מכיוון שאש הגהנום לא בוערת. אז אנחנו לא יכולים להבעיר אש בשבת.
אז הוא מוציא את זה מהתחום של האש הפיזית ואנחנו יכולים להגיד לעצמנו, אם נרצה להבין את זה, שכעס ותאווה וגאווה הם לא תכונות רצויות, זה אש גהנום, ולכן הם אסורות.
אני לא מדברת עכשיו על שבירת המצוות, אני מדברת על מה שעומד מאחורי המצוות. אז אנחנו יכולים בשבת, או בכל יום אחר, אבל בואו נתחיל בשבת, לבדוק אם אנחנו מדליקים אש גהנום בתוך הנפש.
אז ככה אנחנו יכולים להתייחס לשבת. זה להתייחס לעצמנו באופן שלא פועל על הקנאה או על הגאווה או בעיקר הכעס. הכעס זה נקרא עבודה זרה. אם אני כועסת, כולנו יודעים שאם אנחנו כועסים אנחנו לא קרובים לאור. אנחנו מאבדים שליטה. אנחנו לגמרי מנותקים, זה נקרא עבודה זרה.
משתתפת: יש במסכת אבות, הסבר, שהקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם.
אורנה: זה בדיוק זה. מוציאים את האדם מהעולם. הוא מת.
משתתפת: הוא מנותק מהבורא.
אורנה: מת זה מנותק מהבורא. במובן הזה מתהלכים בעולם הזה המון אנשים מתים.
נסכם את הענין של השבת. נראה שהשבת זה נטע זר בתוך העולם שלנו. היא לא שייכת לפה. היא הזיכרון של הזמן שהבורא היה כאן בתוכנו. היא גם נטע זר בתוך הטבע. הטבע זה כל כולו זה ענין של עשייה ושל פעולה. ולה יש את הטבע של המנוחה. והאינסוף מתואר לנו שאין בו שינוי כלל. הוא תמיד במנוחה. אני הוויה לא שניתי. הוא שורש המחשבה. אז מכיוון שהמחשבה נעלמה מהעולם והשאירה את עצמה בצורה של טבע, הסתלקה, היא תחזור, אז אנחנו בעצם עושים פעולות. אבל, כשנגיע יחד עם הבורא ליום השמיני, בבינה, האלף השמיני, אז אנחנו לא נצטרך שום פעולה.
אז ככה – כמה ההתחלות על ענין השבת שזה מאוד מאוד מענין. ובתוך הפרשה הזו, נוספים גם כל כלי המשכן. נוסף הכיור ככלי טוהרה. כיור שלא היה קודם, וזה בעצם אמירה, שמעכשיו אתם רוצים לקבל אורות, אתם צריכים להיטהר. אז הביטוי הפיזי של זה, זה שמתקלחים בשבת ומתלבשים יפה, אבל הביטוי הנפשי, נפשי-רוחני, זה אתם צריכים להיטהר, אתם לא יכולים כבר לבוא ככה כשאתם מוכתמים בחטא העגל. זה לא הולך כבר. אתם לא תקבלו אורות. ואת כל כליו את וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת וזה לא היה. זה לא היה בפרשות הקודמות.
על בצלאל נדבר בפעם הבאה, ב"ה. בזוהר יש מלא מאמרים מאוד מאוד מעניינים לפרשה הזו. נדבר עליהם בהזדמנויות אחרות, בלי נדר.
כל איש אשר ידבנו ליבו מוזמן לתרום כאן, את התרומה שלו הקטנה, כי נשאר מעט זמן.
משתתפת: לי יש שאלה, בהמשך לפרשה, הם מביאים ומביאים ומביאים ואז הוא אומר להם להפסיק, "ויכלא העם מהביא".
אורנה: לא יודעת. בינתיים בין כל הכתבים שקראתי, עוד לא היה לי זמן לברר את זה. אני לא נתקלתי בזה, חשבתי על זה אבל עוד לא היה לי זמן לברר. מתנצלת. אבל יפה ששמת לב לזה. זה כבר התקדמות בשבילנו, שאנחנו שמים לב לדברים שפעם היינו קוראים את זה ולא היינו בכלל מתעכבים על זה.
משתתפת: זה מעורר הרבה מאוד סימני שאלה. כי אומרים להם עצרו.
אורנה: וגם, "ויכלא"
משתתפת: לכלוא
אורנה: זה מהמילה תכלית. זה הגיע לכדי תכלית. אולי הם הגזימו.
משתתפת: אולי זה קשור לשבת?
אורנה: אולי זה קשור לשבת. אין לי מושג. אני רק יכולה להגיד שזה כמו, ויכולו השמים והארץ, זאת אומרת, זה הסתיים. אז יכול להיות שהיה כאן נתינת יתר. אני לא ממש יודעת. אבל שווה לחקור את זה.
משתתפת: רוצה להגיד משהו בהקשר להתחלת השיעור ובמהלכו, שכיום אנחנו צריכים לעלות למעלה כדי לקבל אורות.
אורנה: זה להעלות תפילה
משתתפת: אז יש בזוהר את הנושא של "כוח הזרקא" שהוא ניתן רק לנשים. ואת זה אני רוצה להגיד שהכוח הזה ניתן לנשים, שאנחנו יכולות לעלות מהר ולרדת מהר. למה? כי יש משהו שמחכה לנו כאן. שזה המשפחה, הבית, העשייה שלנו.
אורנה: לא רק זה. אנחנו יודעים שתיקון עולם זה תיקון הנוקבא. זאת אומרת מי שעכשיו חשוב זה הכוח הזה. או נגיד שהוא עבר עכשיו ממאחורי הקלעים לחזית של הבמה.
משתתף: היו לי מחשבות על השבת אבל ממקום אחר. מחשבות שבלי קשר לפרשה של השבוע, שעלו לי, שבעצם כל ימי החול אנחנו כל הזמן מפצלים את האחד. ע"י משיכה של אורות משיכה של אנרגיה, ולוקחים מהאחד לפצל כל אחד לפי מה שהוא עושה. ובשבת יש איזשהו ציווי למנוחה.
אורנה: התכנסות ומנוחה.
משתתף: מנוחה ואז בעצם ההוויה יכולה להגיע באופן שווה לכולם. ולא להתפצל. ואם אנחנו מדליקים אש או נוסעים אז אנחנו עוד פעם מפצלים.
אורנה: מעבירים מרשות לרשות.
משתתף: שבשבת יש בעצם את הדבר המיוחד הזה, שהשכינה יורדת.
אורנה: היא יורדת כי אנחנו כולנו מכונסים כאיש אחד, לא כל אחד הולך לענייניו אלא כולם ביחד מכונסים כאיש אחד.
משתתפת: כל הזמן עולה לי המשפט, "הכל צפוי והרשות נתונה", שזה כאילו קצת הכל צפוי, זה כאילו כל ימות השבוע, והרשות נתונה זה כאילו השבת שבעצם שם מגיע הניסים והחסד.
משתתפת: יש לי שאלה שקשורה לתחילת השיעור: אמרת על ההבחנה בין ויקהל לבין ויקהלו, שבפרשת העגל זה היה העם – ערב רב – ופה כל בני ישראל. זאת אומרת, את כל, איפה ההבחנה איפה ההפרדה? כי אמרת שהוא כבר לא היה כל העם,
אורנה: בני ישראל זה לא כל העם. כל עדת בני ישראל ולא הערב רב.
משתתפת: זו ההבחנה?
אורנה: זאת ההבחנה. כן. לא הערב רב. וכל זה זה גם השם של הנוקבא. עוד שם של הנוקבא.
שימו לב, אם כבר הזכרת את הפסוק הראשון: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָם: אנחנו חוזרים בחזרה לזמן של הבריאה. "לעשותם". בעצם חזרנו אחורה. יש בעצם תמונות בקטן, במיקרוקוסמוס של מה שהיה פעם בגדול.
ששת ימים תעשה מלאכה, זה הששה ימים שהבורא ברא, שש ספירות או שש מידות שהבורא ברא את הבריאה שלו.
משתתפת: מדהים כמה פרטים יש בעשיית המשכן. איך אפשר לזכור מי שצריך לבנות? בצלאל…
אורנה: רוח הקודש נחתה עליו הוא לא בנה אותו בשכל רגיל.
שבת שלום!