א' בניסן תשפ"ג , 23 במרץ 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט טו)
הרמח"ל
אֵל אֶחָד יָחִיד וּמְיֻחָד. הִתְעוֹרֵר בַּחֵפֶץ שֶׁלְּךָ מִצַּד רְצוֹן הָעֶלְיוֹן – "כֶּתֶר", שֶׁעַד שֶׁזֶּה לֹא הָיָה מִתְגַּלֶּה, נֶאֱמַר בּוֹ "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֱּחְפָּץ, וְאַף עַל גַב שֶׁכַּמָּה תִּקּוּנִים עוֹלִים מִיִּשְׂרָאֵל, אֵינָם מִתְעוֹרְרִים לְגַבֵּי אַהֲבָה זֹאת, עַד שֶׁזֶּה יִתְעוֹרֵר, "וְחֵפֶץ יְהוָֹה בְּיָדוֹ יִצְלָח", וּמִיָּד כָּל הַתִּקּוּנִים עוֹלִים זֶה אַחַר זֶה, וּמִתְקַבְּלִים לְרָצוֹן, בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן "הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ", הִתְעוֹרֵר עָלֵינוּ בֶּאֱמוּנָתְךָ, שֶׁבָּהּ עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן. וְכַמָּה סִבּוּבִים גְּדוֹלִים שֶׁמִּצִּדָּם אֹרֶךְ הַגָּלוּת, מִצַּד אוֹתָהּ שֶׁנֶאֱמַר בָּהּ "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ", מִיָּד שֶׁאֱמוּנָתְךָ תִּתְגַּלֶּה, יִתְלַבֵּשׁ בּוֹ מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, "וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו" וַדַּאי, בְּאוֹת ו' שֶׁהִיא אוֹת אֱמֶת, תִּקְוַת יִשְׂרָאֵל וַדַּאי. לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהוָֹה.
היום אנחנו פותחים חומש חדש. חומש ויקרא. ופרשה ראשונה של ספר ויקרא נקראת גם היא ויקרא. וגם מתחילה במילה ויקרא. זה החומש השלישי מתוך חמשת חומשי תורה והוא משויך לספירת בינה. אם בראשית הוא ספירת כתר, רצונו להיטיב לנבראיו, ושמות זה חכמה, ויקרא זה בינה.
זאת אומרת זה אור חוזר. כי בינה היא השורש לאור חוזר. ואנחנו נראה בפרשה הזאת שאם עד עכשו האלוהות ירדה, הכינו לאלוהות משכן כדי לרדת, עכשו יש בקשה להעלות קורבנות לעולה. להעלות מן. להעלות חסרונות.
{א} וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן
ויקרא אל משה – פנייה שונה. יש כאן רק את הפועל. ויקרא אל משה. אז זה מעניין. מעניין כשנאמר ויקרא אל משה ורק אחרי זה וידבר ה' אליו. מה היה יותר הגיוני שייכתב, באיזה צורה?
משתתפת: ויקרא ה' אל משה.
אורנה: כן. אז זה מעניין, יכול להיות שזה בגלל שהדגש הוא על משה. ויקרא אל משה. וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור. אוהל מועד זה המקום התוועדות. זה משה שהקים את המשכן ובכל זאת הוא לא מרגיש עליו בעלות, הוא מחכה לקריאה.
דבר אל בני ישראל ואמרת להם. יש כאן גם את הדבר, את הדיברה וגם את האמירה. אדם כי יקריב מכם קרבן. כדי להקריב קרבן אני צריך להיות אדם. לא כולם אדם. יש חמש דרגות, אנוש, איש. אדם זה התפתחות. להיות אדם.
דיברנו על הפרשנות של, יקריב מן הבהמה וכו' מהבקר והצאן, זה בעצם כל התכונות הנפשיות.
בפרשה הזאת אנחנו רואים שיש את תורת הקורבנות שנקראת גם תורת הכהנים. יש את כל הלכות הקרבנות למיניהם שמחייבות בעיקר את הכהנים שהם משרתים במשכן אבל מכיון שעם ישראל הוא נקרא ממלכת כהנים וגוי קדוש, אז מבחינה פנימית זה מחייב את כל עם ישראל. הקרבנות האלה. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.
משתתף: כתוב ויקרא עם א' קטנה.
אורנה: נכון. נתייחס לזה. יודע למה?
משתתף: לא. אני שואל.
אורנה: נתייחס לזה. יש שלושה סוגי גדלים של אותיות בתורה, בתנ"ך. אותיות רגילות, אותיות רברבות, זה גדולות, ואותיות קטנות. האותיות הקטנות מסמלות את מלכות, האותיות הרגילות זה הזעיר אנפין, והגדולות זה בינה. נדבר על המשמעות של האות הזאת הקטנה.
האות א' היא אות מיוחדת. היא ו' עם שני יודים. וה-ו' זה הפרסה שמעליה יש ספירת חכמה ומתחתה יש את מלכות. כי י' לפעמים זה נקרא חכמה ולפעמים מלכות כי חכמה ומלכות קשורים.
כי החכמה מתגלה רק במלכות. והפרסה היא אלכסונית כמו הסרעפת שלנו. הפרסה אומרת שהאורות הגדולים לא ירדו ויבקעו את הפרסה ויגררו לשבירה, אלא שזה נקרא אח"פ בעליה. אם אנחנו רוצים לקבל אורות, אז אנחנו עולים לעליון, מקבלים אורות, לשעתו, עד גמר תיקון. מקבלים אורות לשעתו, גם לא את האורות הכי גדולים, ואז יורדים. וככה אין שבירה. האורות הגדולים לא בוקעים את המסך. הם לא יורדים מתחת למסך.
זה המשמעות של א' בכלל. א' קטנה הפרשנות אומרת, שזה בגלל ענוותנותו של משה. ומשה, למרות שהוא הקים את המשכן, חיכה לקריאה. הפרשנות אומרת שהוא אפילו לא רצה את הא' הזאת, הוא רצה שיפנה לו ויקר, כמו שפנה לבלעם. אבל משה, בגלל שהוא קו אמצע, שהוא דעת, והא' הזו מסמלת את קו האמצע, שחוצה את המדרגה ויוצרת את צמצום ב', הו' של הא' שמחבר, וה-ו' זה הזעיר אנפין, זה ה- 6 ספירות שהן המתאמות.
מכיון שמשה היה ענו תכונת הענווה היא התכונה הכי מאפיינת את משה וגם זו תכונה הכי נחשבת אצל הבורא. או בין התכונות הכי נחשבות. אומר הבורא שמי שיהיר, אין אני והוא יכולים לשכון במקום אחד. זאת אומרת, איפה שאתה יהיר, הבורא לא שם.
אז משה, בניגוד אולי למה שקורה אפילו לנו, כשאנחנו עושים איזשהו פרויקט, אנחנו רוצים לקבל עליו קרדיט ואנחנו מתקשים לוותר על זה שידעו שזה אנחנו עשינו. וגם אנחנו אולי תופסים עליו בעלות.
משה לא. הוא הקים את המשכן, ובכל זאת הוא חיכה לקריאה, ציפה שהוא יקרא. אז ה- א' הזו בגלל שהיא קטנה, מסמלת את הענווה של משה. עכשו הנברא, מחכה לקריאה מלמעלה כדי לעלות באותה אח"פ דעליה. לעלות אל הבורא. והמילה קורבן, כמובן, אנחנו יודעים שמשמעותה להתקרב.
מעצם טבענו, אנחנו הרצון לקבל, אנחנו רחוקים מהבורא. ואם הבורא לא שם בנו את התכונה שלו, את הרצון להשפיע, אז יצר הרע משתלט עלינו. בלי העזרה שלנו הבורא אנחנו רק רצון לקבל.
אז המילה קורבן, מסמלת את הקריאה של הבורא אלינו להתקרב בחזרה אחרי שיצאנו מתוך אצילותו לבר, לבריאה. כל ספר בראשית זה ספר של היציאה מהבורא החוצה. אז יצאנו ואנחנו רחוקים ממנו, והקורבנות שאנחנו מעלים הם הבקשות שלנו להתקרב אליו שוב. קירבה ברוחני זה שיווי צורה.
המצוות, כל המצוות של עם ישראל תלויות בזמן, הן בד"כ מתחילות בלילה ונגמרות ביום. כי מתוך ההעדר, מתוך האין, יש את ההוויה, את היש. והמצווה של הקורבנות היא הפוכה. לילה הולך אחרי היום. מה זאת אומרת? זאת אומרת, כל המציאות כולה היא הזמן, מהחושך, מההעדר להוויה, אל היש, אל היום. ובקורבנות אנחנו משיבים הכל בחזרה אל האין.
אנחנו מתחילים ביום ודווקא מסיימים בלילה כדי להראות שבקורבן אנחנו שווים בחזרה, שיבה אל האין שממנו נבראנו. שזה גמר תיקון . הוא אחד ושמו אחד.
ספר ויקרא, כמו שאמרתי, מייצג את בינה. ומבחינת המהות שלה, הטבע שלה, בינה היא זו שמחפשת בחזרה את הקשר עם הבורא. היא מחפשת התקשרות בגלל שהיא יודעת שהמציאות, יש לה את הטבע של ההרחקה. כלומר, אם הבורא משפיע את החכמה ולא תהיה תנועה חזרה, אז למעשה, ההשפעה של הבורא תיצור תהליך הפוך.
ככל שהבורא ישפיע ואנחנו נקבל, אנחנו נהיה בשינוי צורה ממנו, ואז אנחנו נתרחק ממנו. ובינה היא הראשונה שמתעוררת לזה. היא אומרת, אני מעדיפה להכיר את הבורא, את נותן המתנה, מאשר לקבל את המתנה.
אז בגלל שהיא מזהה את הטבע של ההתרחקות של המציאות. המציאות כפי שהיא, היא מרחיקה אותה מהבורא, והיא רוצה להשאר קרובה אל הבורא, היא רוצה לשמוע את הקריאה שלו. הקריאה של הבורא אלינו, משאירה אותנו בקירבה אליו.
יש רב אמריקאי שנקרא השל. הוא פילוסוף מפורסם. יש לו ספר שנקרא, "אלוהים מחפש את האדם". אז בעצם, בינה, זה הנשמה שלנו. אמנם היא אמא של הנשמות, היא האמא של מלכות, אבל היא מייצגת גם את הכמיהה של הנשמה שלנו, של כל אחד ואחד מאיתנו, לחזור בחזרה הביתה.
אם היינו שואלים את הנשמה, מה את רוצה? היא היתה אומרת, אני רוצה לחזור לעולמות הרוח.
מי שראה את הסרטים של הסידרה על חוויות סף מוות, רוב האנשים שדיברו שם אמרו, שכשהנשמה התנתקה מהגוף, הנשמה שלהם – ולא היו להם חיים רעים, זה לא אנשים שהיו להם חיים רעים, אנשים עם חיים רגילים – הנשמה לא רצתה לחזור. וממש חקרו אותה שם. למה את לא רוצה לחזור? איזה סיבה יש לך כן לחזור?
היתה מישהי שאמרה, כל מיני סיבות. זה לא שכנע את הדמויות. עד שהיא אמרה, אני רוצה לחזור ולהיות אמא, ללדת תולדות. זה שכנע אותם להחזיר אותה. בעקרון הנשמה לא רוצה לחזור. היא נכפית להיות כאן. היא חייבת להיות כאן אבל היא נכפית להיות כאן. היא רוצה לחזור הביתה. למה שאנחנו אומרים, האין. שבשבילה זה היש.
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה. אז ההקרבה היא מכם. ועם ישראל לא נדרשת הקרבה של האדם. יש כמובן רתיעה מאוד גדולה וזה עוון חמור להקריב את כל כולי. חוץ מהכהנים, שכל כולם מוקרבים לעבודת ה', וגם הם חיים, חיים רגילים.
כהן בעם ישראל, הוא לא נזיר. וגם נזיר הוא לא נזיר במשמעות של מתנזר ממיניות או מהקמת משפחה. כי ישראל מקדש את החיים. לא את המוות.
האמירה, קחו מכם, זה לא, קחו אותכם. אלא קחו תחליף, משהו ממכם, קחו מהבקר שלכם, והביקורת או מכל מה שאתם נדרשים להקריב מכם. זאת אומרת, הבהמה זה כמובן הצד של הנפשיות הנמוכה, והבורא אומר לנו, תתקרבו עם כל מה שיש לכם אבל אתם לא צריכים להקריב את עצם ישותכם משום שנאמר לנו, ובחרת בחיים.
כתחליף, אם אנחנו רוצים להסתכל על הקרבנות ממש, הם תחליף כמובן, וזה ישר מוביל אותנו , לאיזה הקרבה?
משתתפת: לאברהם ויצחק?
אורנה: כן. נכון. לעקדת יצחק. גם בעקדת יצחק למעשה אברהם לא נדרש להקריב את יצחק. גם לא כתוב שהוא יקריב אותו. אבל בכל אופן, גם כשהוא רצה לבצע את ההקרבה, אז הגיע האין. הגיע התחליף. אדם לא אמור להקריב את חייו.
לא מקריבים למולך בני אדם כדי לרצות ולפייס את המולך כדי שהמולך יתן לי משהו במסגרת הרצון לקבל שלי. גם ביוון, ההקרבות אלים היה כדי לפייס את האלים ושיתנו לי שפע, וכו' בתוך החיים הארציים שלי.
ההקרבה בישראל זה הרצון לקירבה עם הבורא. והבורא די לו בעצם המוכנות, בעצם הרצון שלנו, הוא לא רוצה אותנו. יש בתיקוני זוהר, 70 פירושים למילה בראשית. 70 קומבינציות שהמילה בראשית מסתדרת בהם עם מובן. כשיש 5 אותיות, אתם יודעים כמה קומבינציות אפשר לעשות מ- 5 אותיות אפשר לעשות? 125.
70 מהם יש להם מובן. אחת מהחלוקות, ברא תיש. זאת אומרת, שכבר מראש תיש זה האיל. או השה לעולה. והיה השה לעולה שואל יצחק את אביו. אז תיש, עשה לעולה, זה כבר נברא במילה בראשית, השה לעולה. לא האדם מקריב את עצמו. זה כבר נמצא בבראשית. יש הרבה חלוקות מאוד יפות. גם השבת נמצאת שם. וגם בחינה ד', שיר תאב. שירה זה חכמה, ותאב, זה ההשתוקקות.
אז אומר הרמב"ן, שבהקרבה שלנו, כל הבריאה מתעלה ומתקדשת ומתרוממת אל האלוהות. זאת אומרת, שכל תפילה אמיתית שלנו, מעלה את כל הבריאה.
דובר על האות. גם ר' אלעזר מדבר על האותיות. מה זה אותיות? זה כלים. האות זה השיח שלנו עם הבורא. זה השפה המשותפת שלנו , האור חוזר נקרא לזה. אבל, אם נדבר על זה מבחינת האות, זה השפה המשותפת שלנו עם הבורא שאנחנו, איפה מוצאים אותה? אם אנחנו נדבר בשפה של תע"ס, איך אני מוצאת שפה משותפת עם הבורא?
משתתפת: במסך.
אורנה: נכון מאוד. במסך. אז האות זה גם מסך. ו' הוא מסך. אז האותיות, זה היכולת שלנו, לדבר בשפה של הבורא. ועל מנת להתקרב לבורא, שזה הקורבן, ההתקרבות, אני צריכה מקום מפגש. אז יש מקום מפגש פיזי, אוהל מועד. המשכן או המקדש לאחר מכן. אבל יש גם מקום מפגש דרך השפה.
זאת אומרת, אני צריכה ללמוד את השפה שלו, כי אותו אני לא יכולה להכיר. כי את עצמותו אין לי יכולת להכיר. אבל יש לי יכולת להכיר אותו דרך פעולותיו, ושמותיו וכינוייו. וזה האותיות. וזה מקום המפגש שלי איתו. אני מאפשרת לו להתפשט בתוך האותיות שלי. בתוכי. ע"י זה שאני אהיה בשיווי צורה איתו. אם אני לא אהיה בשיווי צורה איתו, הוא לא יוכל להתפשט בתוכי, כי הוא יכול להתפשט, להתקרב, רק בכלי מתוקן.
לכן האותיות שלי, השפה שלי, השיח שלי, הם האמצעים שלי, בתנאי שזה השיח גם שלו. אז זה האמצעי שלי, מקום ההיוועדות שלי. לא מקום פיזי.
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד וידבר, זה דיבור. וזה דבר ה'. דיבור זה תמיד מלכות. אז אני צריכה להבין שהבורא קורא לי. כי הבורא קורא לנו ואנחנו יכולים גם לא להבחין. אבל משה חיכה. הוא חיכה. הוא ציפה לקריאה הזאת. וכשהוא נקרא, אז הוא שמע את הקריאה.
האם יש לי אוזן או שפה, שמאפשרת לי להבחין, שמי שקרא לי הבורא. לגלות, לדעת, שזה השפה שלו. בדיוק היום בפתיחה לחכמה הקבלה, נשאלה השאלה, איך אני יודעת להבחין מתי זה ככה ומתי זה ככה ומי קורא לי.
אז כמו שאמרנו מקודם, בתורה יש 3 סוגים של אותיות. גדולות זה בינה, רגילות זה זעיר אנפין, קטנות זה מלכות. והזוהר הקדוש אומר שהחבורה של הזוהר ידעה את הפרוש של האותיות. מה זה אומר ידעה את הפרוש של האותיות? זאת אומרת שהיה לה את רוח הקודש. את הפרוש של המילים וגם את האותיות עם המילוי.
אתם יודעים שבעברית זה שונה משפה אחרת. בשפה אחרת כשאומרים A או B, יש רק אות אחת שנכתבת. כשאומרים א' בעברית, כמה אותיות זה? 3 אותיות – א. וגם -ל. ו-פ שהן אותיות המילוי. אותיות המילוי זה העביות של האות.
כמה שמתייחסים יותר למילויים, זה אומר שאנחנו בעולם יותר נמוך. כי כמה שזה יותר עבה, זה עולם יותר נמוך. אז חבורת הזוהר ידעה את השפה האלוהית וככה הם ידעו מה הרצון של כל אות ואות. כי לכל אות יש רצון. כי רצון זה כלי.
אז גם עם ישראל, לפני חטא העגל, ידע מה הרצון של האותיות. והאותיות זה חסרון לאות. זה חסרון אמיתי לאור. לכן כשאני יודעת לקרוא את האותיות, אז אני יכולה להיות נשאית של אור.
אז חבורת הזוהר ידעה את זה. היתה להם שפה משותפת עם מה שירד מהעליון ולכן הם יכלו לכתוב לנו את הזוהר. כמובן שהזוהר נכתב בקוד מכל מיני סיבות. צריך לפתוח את מה שכתוב, כי הרבה פעמים זה סיפורים.
אז האות הזאת , אומר ר' אלעזר, הוא הבן של רשב"י והוא תמיד מסמל את גמר תיקון. הוא העתיד. אלעזר, זה אלי עזר. אל עזר.
זוהר פרשת ויקרא ר' אלעזר פתח שאל לך אות מעם ה' אלהיך העמק שאלה או הגבה למעלה. אתם מכירים את הסגנון של העמק והגבה, עומק, גובה? סגנון של איזה ספר זה? ספר יצירה. אז גם הוא יגיד לנו אח"כ, שגם רחב אומרת למרגלים, מה היא אומרת להם? היא אמרה להם. היא הצילה אותם, אז היא ביקשה מהם אות אמת. היא אמרה, "ונתתם לי אות אמת." תנו לי איזה אות, סימן, שאתם תצילו אותי ואת משפחתי. אז הם נתנו לה חוט שני אדום. אדום זה תמיד בינה.
אז כשאנחנו מסתכלים על האות ו', כמו שאמרתי, זה ו' החיבור, שהיא המסך. זה נקרא גם רקיע. רקיע ומסך זה מקום החיבור, מקום השיח, ביני ובין הבורא. ונאמר על יצחק, ויצא יצחק לשוח בשדה. לשוח. השדה זה מלכות. יצא לשוחח. בערב. הוא שייך לתפילת מנחה, יצחק, שייך לדין.
אז היא אומרת להם, רחב, "ונתתם לי אות אמת". אמת זה ה-ו' הזאת. ו' החיבור. המתאם. ו' המתאם שיתן אמת ליעקב, זה קו אמצעי שמחבר בין מעלה ומטה. בין בורא ונברא. אז זה לא ששאר האותיות הן לא אמת, אבל האות ו' נקראת אמת, כי היא המסך המחבר בין עליונים ותחתונים, האפשרות שלנו להתחבר עם הבורא.
האות היא המקום שאני יכולה לשמוע בו את דבר ה' בתוך הנשמה שלי. ההתקרבות שלי יכולה להיות רק דרך האות. כי זאת אומרת שאני מעלה חסרון – מעלה מן. ולמדנו מה בחינה ממוצעת בין שקר לאמת. הרי זה שני הפכים. איך אני יכולה לעבור משקר לאמת? צריך משהו שימצע שני הפכים. מה אמר לנו בעל הסולם?
משתתפת: לדעת את השקר.
אורנה : לדעת את האמת שאני משקר. לדעת את החסרון שלי. לדעת את החסרון, זה הבחינה הממוצעת או המתווכת, בין חסרון לגילוי. בין חסרון לאור. אז המסך הזה יוצר כוונה והוא המקום הזה ששם הממוצע ביני ובין הבורא, הוא הפה, מסך הוא הפה, הוא הפה-סח. שזה כמובן מקרב אותנו לחג פסח. פה-סח הוא הקריאה והבקשה שלנו לעליון, שיעלה אותנו.
והבקשה של העליון, שאנחנו נתקרב אליו. החודש שלנו זה חודש ניסן. ובחודש ניסן התחיל התהליך של התפשטות מהעליון לקרוא לתחתון כדי לקיים איתו מסך משותף. ההוצאה של עם ישראל ממצרים, ע"י העליון, כדי לעשות אותו לעם. ע"י הבורא, לעשות את עם ישראל לעמו.
חודש ניסן – אנחנו יודעים שהשם אדוני זה י' ה' ו' ה'. כמה צירופים אפשר לעשות מ- 4 אותיות? זה 16. זה 4 בריבוע. במקרה הזה זה לא 4, זה 4 שהם 3, כי הה' חוזרת על עצמה. אז יש לנו 12 צירופים של שם ה'. של י' ה' ו' ה'. זה יכול להיות השם כמו שהוא, או צירופים נוספים.
י' ו' הם האותיות הזכריות. הם האותיות של ההשפעה. ה' הם האותיות של הקבלה, של החסרון, הנקביות, והן תמיד בחודשים קשים, תמיד הה'ים הן ראשונות. ובחודש ניסן, זה שם ה' כפי שהוא. זה החודש הראשון ושם ה' שמתחיל מי' ויורד עד ה-ה'. זה הסדר התקין, שמתחיל מהשפעה ויורד עד לה'. לעומת זאת, חודש אדר, לפניו, שזה חודש עם כל הסכנות שהיו, זה חודש שמתחיל בה'.
אז הצרוף של החודש, או הצרוף של השם. כי מה זה אותיות הויה, זה כלים כדי לקבל אור. מה זה כשאני מדברת בשפה? זה כלי כדי לבטא את המחשבה שלי. זה כלי שמבטא אור. החיים והמוות ביד הלשון. אני יכולה חס וחלילה להגיד דברים שיגרמו לנזק מאוד גדול. ועכשו אנחנו לא מדברים על השפה שלנו, אנחנו מדברים על השפה האלוהית. השפה האלוהית היא שפה שיש לה כוח בריאה. כוח השפעה ממשי במציאות.
אז הצרוף זה איך האורות יורדים לכאן בחודש הזה. אז הצרוף המסוים מבטא גילוי אורות נפשיים ורוחניים. גם שנמצאים בתוכנו. איזה הזדמנות יש בחודש ניסן?
משתתפת: זה ראש השנה למלכים ולרגלים. כלומר למלכויות ולכל 3 הרגלים. משם עונים.
אורנה: האורות יורדים, בחודש הזה, בצרוף הנכון. זה סדר ההשתלשלויות הנכון. האותיות הזכריות י' משפיע על ה' ו-ו' משפיע על ה'. אז האור נכנס לכלי בצורה מתוקנת. בחודשים אחרים, יש כניסה אחרת של האורות לכלי. ותמיד, כל חודש, ראשי תיבות של פסוק מסוים, משם נגזר סדר האותיות. ובחודש ניסן? מתוך כלים "ישמחו השמים ותגל הארץ".
ישמחו השמים ותגל הארץ. זה י' של ישמחו, השמים, זה ה', ותגל ו', הארץ ה'. זה הסדר הנכון. קודם השמים. ישמחו השמים ותגל הארץ. זו הארה שלמה. זה נקרא התערותא דלעילא. יש אור שיורד מלמעלה.
אז התכונה המרכזית של החודש הזה, זה חיבור בין שמים וארץ. אז שנדע כולנו שבחודש הזה, אם אנחנו עושים השתדלות, אז אנחנו יכולים, כמו שאמר ר' אלעזר, לשאול אותיות. כלומר, לבחור לנו אותיות שיחברו בינינו לבין השמים. השמים זה שם של זעיר אנפין, של הקב"ה. אם תרצו בינינו לבין הקול הרוחני שבנו, הנשמה שבנו.
אז החודש הזה, הכוח שפועל זה החיבור. והחיבור הוא ע"י המסך שהוא השיח. ע"י הדיבור. כוח השיחה וכוח הדיבור.
שאל לך אות, אומר ר' אלעזר, בקש אותיות מהקב"ה לדבר אליו. יש לכם ימים כאלה שאתם, שאין לכם שפה? שאת לא יודעת כבר מה להגיד לבורא, את לא יכולה להתפלל. מה אתפלל מהסידור באופן אוטומטי. נראה לך שאמרת הכל. יש ימים שאין לך אותיות. מכירים את זה? שאין לך… את כבר לא יודעת מה להגיד… כבר נכנעת, כבר אמרת… לא יודעת מה להגיד. אז בימים האלה צריך לבקש את האותיות מהבורא. תן לי את סגנון התפילה. תגיד לי מה להגיד לך.
כל ימי הפסח וההגדה, זה הענין של הדיבור והסיפור. ההגדה של פסח, זה לא משהו שקרה פעם. זה מדובר עלינו. אם זה קרה פעם, זה לא מעניין מה קרה לפני כמה אלפי שנים. מה שמעניין זה למה אנחנו מצריכים לספר את זה. לספר, מה זה סיפור? מאיזה מילה באה המילה ספר? איזה עוד משמעות יש למילה ספר?
משתתפת: ספירה, אולי.
אורנה: מה זה ספירה? ספירה זה גילוי של אור. זה בא מהמילה ספיר. זאת אומרת, אנחנו מספרים את ההגדה כי אנחנו מגלים את האור שיש באותיות שיש בו. סיפור ההגדה, שרוב השנים היה לנו משעמם, הוא פשוט גילוי אחד גדול. גילוי, כל האותיות שם, מגלות לנו אורות עצומים.
משתתפת: רציתי לשאול על העלאת קורבנות. פעם היו צריכים להעלות את החיה עצמה והיום נדרש להעלות את החלקים החייתיים שלנו, את החלקים הנמוכים שלנו, להטמיר אותם. זה העלאת קורבנות?
אורנה: כן בהחלט. אבל גם פעם, כשהעלו את החיה עצמה, הכהן נשא תפילה. זה אף פעם לא החיה עצמה היתה חשובה. זה תמיד היה סמל. אבל נכון שאנחנו מעלים מן. זה נקרא. מעלים תפילה, במקום העלאת הקורבנות.
בואו נראה את סדר הקורבנות בפרשה הזאת. יש לנו קורבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם.
עולה ומנחה – אתם יודעים שהקורבנות היו מובאים למקדש, חלק מהם היה נשרף על המזבח ומה שנותר, מה היו עושים איתו?
משתתף: לכהנים
אורנה: נכון. זה היה האוכל של הכהנים והלווים. הרי הם עבדו בקודש. לא היה להם נחלה. ה' נחלתם. אז הם היו צריכים להתכלכל. אבל קורבן עולה, זה קורבן שכל כולו נשרף על המזבח, זאת אומרת, שאני מראה בזה התקרבות מוחלטת לה', לא נשאר ממנו כלום לאכילה, או למשהו ארצי. וזה קורבן האהבה בעצם. קורבן עולה, זה כמו קורבן אהבה. זה אדם כי יקריב מכם קרבן לה'.
אז מי שרוצה להעלות את עצמו. אני לא יודעת מה הקריבה חנה. אבל זה קורבנות שאתה לא מקריב אותם כי חטאת במשהו, או כי אשמת במשהו, אלא זה קורבן שאתה מקריב את עצמך. זה כמו בעקדת יצחק. אתה מקריב את עצמך , את כל כולך. ומכיון שאל תשלח ידך אל הנער, אז ברור שצריך להמיר את זה.
יש קורבן שלמים. שלמים מהמילה שלום. שלום זה גם כן שמו של הקב"ה. המלך שהשלום שלו. וזה כבר קורבן של שיתוף. זה קו אמצעי. זאת אומרת, חלק המזבח אוכל, אבל גם הבעלים אוכל. מי שמקריב את הקרבן. וזה מראה שאני מוכנה לאכול, לאכול זה לברר. לעשות ברורים במדרגה של קדושה. שראויה למזבח, כדי שאני אוכל למצוא מסך משותף עם הבורא ע"י זה שאני מעלה את האכילה שלי. אני מקדשת את האכילה שלי. אני מעלה את כל העולם הגשמי שלי. כל העולם הגשמי שלי הופך להיות רוחני.
כל המעשים הגשמיים שלי, זה לא שאני לא עושה אותם. זה לא שאני לא מתחתנת, או מתנזרת. אני עושה הכל במציאות הארצית אבל הכל מקודש. אז אני מכוונת את כל ההנאות שלי לשם שמים. ואז אני יוצרת מקום משותף עם הבורא וזה קרבן שלמים.
ואלה באים לא אחרי שחטאתי. כנגדם יש קרבן חטאת ואשם. שהם באים על רקע, המעידה שלי. המעידה של האדם והצורך בתיקון. והם קורבנות שבדיעבד, כמובן. של אחרי שחלילה נפלתי. ולכן גם הם מופיעים בפרשה, בסוף הרשימה.
משתתפת: הקורבן מנחה, הוא בנפרד ממה שציינת במנחה?
אורנה: מנחה ועולה, זה שני הקורבנות האלה. לא יודעת מה ההבדל ביניהם. אבל שני הקורבנות האלה הם הרצון להתערב בכל ליבי.
משתתפת: הם עולים בשלמותם?
אורנה: קורבן עולה בברור בשלמותו ויכול להיות שגם מנחה.
משתתפת: יכול להיות שהמנחה והעולה, כשמקריבים הכל, אז זה כמו המסך הכי הכי עבה שאתה לא נותן בכלל בכלל לאור להכנס שם בגלל שזה משהו כל כך חזק שאתה לא יכול לעמוד בו? שזה על אותו רעיון?
אורנה: הייתי לוקחת את זה קצת אחרת. אם אני עושה מסך על מקסימום העביות שלי, אז אני מקבלת את מקסימום האור אבל בקדושה. זה כבר אחרי הצמצום. זה לשים מסך על מקסימום העביות, זאת אומרת, שכל מה שאני מקבלת אני משתמשת בו להשפעה. זה בעצם המקום שאני והבורא בשותפא.
משתתפת: זה מרגיש כמו תהליך התפתחות, מבחינת הקורבנות. מתחילים מקורבן חטאת ואשם נגיד שנקח את זה לקומפנסציה. זה יותר מהחשיבות העצמית. לאט לאט אתה עולה, קורבן שלמים אתה מתחיל לקדש הכל, עד הקרבן עולה.
אורנה: מאוד יפה מה שאת אומרת. עד שכבר אתה אין לך אינטרס אישי של האישיות שלך. רק הנשמה שלך. הנשמה שלך מחפשת לדבוק בבורא. שום דבר כבר לא אינטרס של להגדיל את הגשמיות שלך. אלא, בעצם להתחבר למקור שלך. ואז אתה מקריב על המזבח את הכל, זאת אומרת שאתה משווה צורה, לא משאיר שום חלק שהוא לא בשיווי צורה.
ליקוטי תנינא יב – ר' נחמן
וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם נוֹפֵל, חַס וְשָׁלוֹם, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת אֵלּוּ דְּהַיְנוּ לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים המקומות המטונפים זה הרצון לקבל, המרחק מהבורא. וְנוֹפֵל לִסְפֵקוֹת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים וַאֲזַי מַתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל עַל עַצְמוֹ, וְרוֹאֶה שֶׁרָחוֹק מְאֹד מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ איה הזה כבר ראינו בספר בראשית כשהבורא שואל את האדם, אייכה. זה לא הכוונה שהוא שואל אותו באיזה מקום אתה ממוקם, אלא איפה אתה מבחינת הדרגה הרוחנית שלך. ירדת מאוד. ואז האדם שואל, איה מקום כבודו? מֵאַחַר שֶׁרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך מֵאַחַר שֶׁנָּפַל לִמְקוֹמוֹת כָּאֵלּוּ, רַחֲמָנָא לִצְלָן הוא מבקש מהבורא, מהאיה הזה שיראה לו לאן להתקרב. וְזֶה זֶה עִקָּר תִּקּוּנוֹ וַעֲלִיָּתוֹ בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה, הַמּוּבָא בִּסְפָרִים כִּי אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ כבודו זה מלכות. זה מערכת הנשמות זֶה בְּחִינַת הַכָּבוֹד עֶלְיוֹן שֶׁל הַמַּאֲמָר הָעֶלְיוֹן המאמר העליון, יש 10 מאמרות נברא העולם. ויאמר אלוהים, ויאמר, 9 פעמים, והמאמר הראשון זה בראשית ברא דְּהַיְנוּ הַמַּאֲמָר סָתוּם המאמר הסתום מחייה את כל המקומות הנדחים מחמת עליונותו וגובהו העצום בְּרֵאשִׁית כַּנַּ"ל שֶׁמִּשָּׁם נִמְשָׁך חִיּוּת לַמְּקוֹמוֹת הָאֵלּוּ למקומות המטונפים אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ בָּזֶה בְּעַצְמוֹ הוּא חוֹזֵר וְעוֹלֶה אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן רק בעצם הבקשה שלנו שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה שֶׁמִּגּדֶל הַסְתָּרָתוֹ וְהֶעְלֵמוֹ הוּא מְחַיֶּה מְקוֹמוֹת הַלָּלוּ וְעַכְשָׁו, עַל יְדֵי שֶׁהוּא נָפַל לְשָׁם האדם וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וּבָזֶה חוֹזֵר וּמְדַבֵּק עַצְמוֹ לְשָׁם, וּמְחַיֶּה אֶת נְפִילָתוֹ וְעוֹלֶה בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה וְזֶה בְּחִינַת קָרְבָּן עוֹלָה שֶׁמְּכַפֵּר עַל הִרְהוּר הַלֵּב (מִדְרָשׁ רַבָּה, וַיִּקְרָא, פָּרָשָׁה ז) גם על המחשבה ובקשה שהבורא יעלה אותי למקום כבודו כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וְהָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם" שֶׁעוֹלָה מְכַפֵּר הַהִרְהוּר (תְּהִלִּים ל"ח). "לִבִּי סְחַרְחַר" לבי סחרחר זה האורות המקיפים, שהם סחור סחור, נצבים לאורות הפנימיים שיש לנו. יש לנו גם את העתיד, את מה שהאורות שאמורים להיכנס אלינו, להשלמת האורות ואנחנו מחפשים אותם. כל פעם שאנחנו מתקנים את עצמנו, נכנס עוד אור למערכת. אורות שלנו שיצאו מהמערכת, עם החטא של אדם הראשון. כִּי יֵשׁ קְלִפָּה שֶׁהִיא מְעַקֶּמֶת וּמְסַבֶּבֶת הַלֵּב בְּעִקּוּמִים וְסִבּוּבִים זה גם כן סחרחר וּבִלְבּוּלִים הַרְבֵּה וְהִיא בְּחִינַת קְלִפַּת נגַהּ וְעַל כֵּן נִקְרָא סְחַרְחַר תַּרְגּוּם שֶׁל סָבִיב: סְחוֹר סְחוֹר, בְּחִינַת (יְחֶזְקֵאל א) "וְנגַהּ לוֹ סָבִיב" (עַיֵּן בְּלִקּוּטֵי א סִימָן יט) וְעַל כֵּן כְּתִיב בִּלְשׁוֹן תַּרְגּוּם לשון תרגום זה ארמית וּכְשֶׁאָדָם נוֹפֵל לְשָׁם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ וְצוֹעֵק אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ תִּקּוּנוֹ כִּי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה כַּנַּ"ל (בְּרֵאשִׁית כ"ב) "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה" אַיֵּה הִיא בְּחִינוֹת שֶׂה לְעוֹלָה לְתַקֵּן וּלְכַפֵּר הִרְהוּר הַלֵּב שֶׁבָּא מִמְּקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים כַּנַּ"ל אַיֵּה נִתְתַּקֵּן וְעוֹלֶה מִשָּׁם.
כדאי שנתרשם מזה יותר מאשר נבין כל מילה ומילה כי אנחנו עוד לא מבינים כל מילה ומילה.
מה קורה, כשהאור העליון מתפשט בי, הוא קודם כל מראה לי את המקומות המטונפים. יש לי הכרה למקומות, לחסרונות שלי. זה התפשטות של אור. שאנחנו צריכים לברך עליה. כשאור חכמה יש לו נטיה תמיד להאיר בי את הכרת הרע. וזה מאפשר לי לעשות ברורים ולהחזיר את עצמי לאיה. לאותו שורש, לאין, שיצאתי ממנו בבריאה. הבריאה הוציאה אותי החוצה ממנו.
וזה כמו שאמרנו, זה איה השה לעולה. זה השה שנברא כבר עם בראשית כדי לכפר על כל מה שיקרה אחרי זה. וקליפת נגה היא עץ הדעת טוב ורע. זה בעצם המקום בחירה שלנו. יש 3 קליפות רעות מאוד. הן נקראות רוח סערה, ענן ואש מתלקחת. ויש קליפת נגה ואחרי זה יש את הקדושה.
קליפת נגה היא הפיתוי. היא כל הפיתויים שלנו. הנחש מפתה אותנו בקליפת נגה ואם אנחנו נופלים, אז קליפת נגה מצטרפת לקליפות הרעות אבל אם לא אז עץ הדעת טוב ורע הופך להיות עץ הדעת טוב. זה מה שיקרה גם בגמר תיקון.
כשיש לי דעת, זה המקום שיש לי חיבור. כי דעת זה הספירה המחברת בין חכמה לבינה. זו הספירה של הזיווג. אז כשיש לי חיבור, כשיש לי מסך, אני יכולה לברך עליו את הטוב ורע. את קליפת נגה, ושם יש לי שיח עם הקב"ה.
משתתפת: חשבתי על איה, מהמאמר. איה קשור ל"אהיה אשר אהיה", אם מוציאים ממנו את הה' שהיא הנבראת.
אורנה: יפה. זה גם קשור לשיר של שולי רנד. אייכה.
אז אם אנחנו במצוקה, אז אנחנו יכולים להגיד את המילים "איה מקום כבודך", וכבר יקח אותנו למעלה.
שבת שלום