י"ד בכסלו תשפ"ג, 8 בדצמבר 2022
לצפייה בוידאו של הפרשה לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
אנחנו בפרשת וישלח. רצף של פרשות עם ו' החיבור. פרשת ויצא פתחה את הסיפור של הגלויות. פרשת וישלח, וכל הפרשות אחריה, מתייחסות לחזרה לארץ ישראל.
גלות וגאולה, קטנות וגדלות, לא רק בעם אלא בנפש האדם. מתי אני בגלות ומתי אני בגאולה? אבל אם מסתכלים על עם ישראל ועל הזמן, הזמן הכרונולוגי-היסטורי, עם ישראל נכנס לקטנות, כשהוא בגלות וכשהוא עולה לישראל, הוא נמצא בגדלות.
השורש ש.ל.ח. הוא משותף לעוד 2 פרשות בתורה, שלח לך, ופרשת שלח. אנחנו רואים שבפרשה הזאת אנחנו מדברים על האופן שבו מה שישלוט בעולם במשך זמן התיקון, שיתא אלפי שני, זה החיצוניות. זה יעקב שנתן את השליטה לעשו, "ילך נא אדוני לפני". אנחנו רואים שיש לזה גם חולשה. רואים שהשורש של וישלח, שלח, יש גם חלש. יש חולשה בזה שהוא נתן לו את השליטה לרצון לקבל. נתן לרצון לקבל את השליטה בעולם הזה. הרצון לקבל חולש, כמובן שולט, חולש על קו אמצעי. עשו הולך לפניו, ויעקב מתנהל לו לאיטו עם אנשים , עם כל מצבי הקטנות, עם כל החסרונות, עד שהוא יעלה לארץ ישראל. זאת אומרת, עד שהגלות תגמר. הגלות של האנושות כולה, ואז יעקב יהפוך להיות ישראל והוא יהפוך לבעל השליטה.
ובפרשת המרגלים אנחנו רואים, שהמרגלים כשלו בקריאת המציאות. לא כשלו בקריאת המציאות הפיזית אבל לא הלכו באמונה מעל לדעת.
א וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ ב וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֨בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶ֨ךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּֽרִיָּ֑ה וְהַֽעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ ג וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָֽאֱלֹהִֽים׃ ד בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵֽרָחֹֽק׃ ה וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַֽאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵֽלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃ ו וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָֽעֹלָ֗ה וַיָּ֨שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ ז וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃ ח וַיֹּ֨אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּֽלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ ט וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָֽאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָֽעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָֽעֵצִֽים׃ י וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃ יא וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ יב וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִֽידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃ יג וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶֽאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּֽעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ׃
כל פעם כשאנחנו קוראים בתורה שיש חציית המדרגה, חציה לשני מחנות, אפילו חצות לילה. תמיד מדובר כאן על צמצום ב', על המעבר מאורות גדולים לאורות קטנים. מגדלות לקטנות. גם כאן מדברים על חצייה לשניים. וישלח יעקב מלאכים לפניו. אותם מלאכים שנאמר עליהם בפס' ב', ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים.
בחלום שלו, מה נאמר עליו? "ויפגע במקום". הפועל ויפגעו במלאכי אלוהים ויפגע במקום. אז עכשו המלאכים באים לפגוש אותו. וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר שדה אדום.
אז אנחנו צריכים להבין שליעקב אין קיום בלי עשו. מפני שלקו אמצעי שעושה הכרעה בין קו ימין לקו שמאל, אין קיום בלי קו שמאל. קו שמאל זה הרצונות הכי גדולים לקבל. הם למעשה מהות הנברא. הנברא/ת. מלכות, היא שמאל, היא הבריאה. לכן חייבים לתת לשמאל את המקום שלו. אי אפשר להתעלם ממנו. ואי אפשר להשמיד אותו.
צריך לתקן אותו. חייבים לתת לחושך תיקון. לא לגרש את החושך. כי אם אנחנו מגרשים את החושך גרשנו את חומר הגלם שלנו. לכן הקו אמצעי, שזה הקו של הנשמה, שזה הקו של ישראל, אם היא רוצה להיות בתפקיד שלה כישראל, היא חייבת לקיומה את הרצונות הגדולים שנקראים אומות העולם.
אומות העולם שזה אח"פ (ראשי תבות של: אוזן, חוטם, פה), אם אנחנו חוצים את המדרגה לאורות ג"ר, -האורות הגבוהים – ואורות ז"ת, שזה אורות גולגלתא ועיניים ואורות, אוזן חוטם פה, אז אומות העולם הם מתחת למדרגה, הם הכלים הגדולים ביותר כי הכלים הגדולים ביותר הם הכלים העבים ביותר הם הנמוכים ביותר. וישראל צריך אותם בשביל להגדיר את עצמו. הוא צריך להגדיר את עצמו כקו אמצעי, הוא חייב את עשו.
אז יעקב, צריך את עשו בשביל להיות מי שהוא יעקב. יעקב הוא המתקן, הוא המחנך, והוא צריך לבקש רשות לפעול כלפי עשו. ולכן הוא גם מפציר בו. אם ניקח תמונה גדולה יותר אז נראה שעם ישראל תמיד צריך רשות של אומות העולם ואישור שלהם, בקיום שלו. אפילו ב- 1948.
משתתפת: עשו הוא צד שמאל וזה הרצון לקבל הגדול אבל גם יצחק הוא צד שמאל.
אורנה: נכון אבל עשו הוא הצד של הקליפה ויצחק הוא הצד של הקדושה. כי עשו הוא רצונות לקבל לא מתוקנים. במדרש נאמר שבמערת המכפלה, נקברו 4 זוגות. אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה. וגם הראש של עשו התגלגל לשם. כי הראש של עשו, הג"ר של עשו, הוא היה מתוקן ב- 3 קוים, ימין שמאל ואמצע אבל הגוף שלו לא. הגוף שלו היה בצורה של ספירה מעל ספירה, מלכות מעל מלכות. מלכות של כל ספירה. מלכות של כל מלך אומר אני לא.
יעקב, כשהוא בורח, הוא לא בורח רק מעשו, הוא גם בורח מיצחק. יעקב בורח מהשמאל. הוא מפחד מהשמאל. עד שהוא נעשה קו האמצע, הוא צריך להלחם עם המלאך של השמאל. אז הוא בורח לגלות. וכשהוא חוזר לישראל הוא צריך עוד פעם להתמודד עם עשו ועם שרו של עשו והוא פוחד.
משתתפת: אז אברהם וישמעאל זה גם אותו דבר? אברהם זה הקדושה וישמעאל הקליפות?
אורנה: ממש. כשמשהו חד צדדי, הוא יכול בהחלט להיות קליפתי. אברהם הוא מתוקן ביצחק וביעקב. לכן אנחנו אומרים אבותינו אברהם יצחק ויעקב. לא אומרים אבינו אברהם. המוסלמים אומרים אבינו אברהם. רק אברהם. אבל לא רק זה, לא רק בגלל זה זה קליפה. אין להם קו אמצע. לישראל יש קו אמצע, זה מה שמייחד את ישראל.
קו האמצע נקרא גם זעיר אנפין נקרא גם הקב"ה וברזולוציות יותר קטנות נקרא גם יעקב וישראל. יעקב זה קו האמצע בקטנות, ישראל זה כבר קו האמצע בגדלות. אומר הזוהר הקדוש, שיעקב פחד. ויחלש. וישלח – ויחלש. למרות ההבטחה של הבורא לשמור אותו ולמרות שיעקב הוא עץ החיים. הוא זעיר אנפין. שעשו לא יכול לשלוט עליו. על עץ החיים עשו לא יכול לשלוט. עשו יכול לשלוט רק על עץ הדעת טוב ורע.
הוא אומר שהוא פחד כי עשו קיים מצוות כיבוד אב ואם במשך השנים שיעקב היה אצל לבן. עשו נשאר לטפל בהורים שלו. צריך להבין את זה במובן הגבוה. כיבוד אב ואם זה לא רק אב ואם הגשמיים אלא זה חכמה ובינה.
הזוהר אומר שלא היה לו בכלל מה לפחוד כי הכל היה תקין וגם זה שהוא נשא שתי אחיות. הרי אסור לנו. זה נקרא עריות. אסור לשאת שתי אחיות. הזוהר אומר שלא היתה שום סיבה לדאוג הכל היה נכון אבל אשרי אדם, מפחד תמיד ומבקש תפילה מה'.
ובזוהר לפני המאמר של "עם לבן גרתי", יש מאמר, תפילתם של צדיקים. כמה שהקב"ה מתאווה לתפילה של צדיקים. כי צדיקים בתפילתם מורידים אורות לא רק לעצמם, אלא גם לנשמות אחרות.
וכשיעקב חוזר, הוא פוחד מעוד סיבה. יש לו הכרה של האמת. והאמת היא שהוא לא היה בכיבוד אב ואם. נאמר שכל בן צריך לברר את הפסולת, את מה שהאב לא ברר. זה התולדות. יש תהליך של הברורים עד גמר תיקון. ויעקב הלך לעשות ברורים אבל בינתיים הוא עזב את ההורים שלו, וכשהוא הגיע, הפחד שלו היה בגלל שהוא היה בהכרת אמת, בהכרת רע. עשו לא היה בהכרת רע, עשו היה עשוי. הוא היה שלם עם עצמו. יעקב זה אנחנו. כי זה תהליך של התפתחות. והדבר הראשון בתהליך של ההתפתחות זה הכרת הרע, הכרת המרחק בינינו לבין העבודה הרוחנית, לבין הבורא. שבא לידי ביטוי אצל יעקב בין המרחק בינו ובין אבא ואמא, חכמה ובינה. זה בא להגיד, שיעקב היה בהכרה כמה רחוק הוא היה. היינו אומרים מעולם הרוח.
כמה רחוק הוא היה מהשורשים. וזה למעשה עבודה של קו אמצעי שנקרא גם אמת. קודם כל לראות שאני רחוק. חשבתי שאני קרוב. או לא נתתי את הדעת. או חשבתי שמאוד התקדמתי ואני רואה שפחות התקדמתי. ואצל עשו אין הכרת מרחק אז אין הכרחיות. אם אין לי הכרת מרחק אני לא חש את ההכרחיות לתקן כי הוא מכבד את המקום שהוא נמצא.
לכבד בחכמה. כבוד זה משקל סגולי של המציאות. ועשו לא הלך לברר. הוא לא בתודעה של ברור. הוא לא בתודעה של התפתחות, ואין לו את הפחד של המרחק העצום. ומזה הוא פחד מעשו. אם אנחנו עומדים בפני בני אדם שלא עושים ברור, אז יותר קשה לעמוד בפניהם מפני שהם לא בתודעה של הכרת הרע של עצמם.
ולכן הוא אומר, קטונתי. קטונתי מכל החסדים וכל האמת וגם מצד ימין, אמת זה קו אמצע אבל גם מצד שמאל הוא אומר, הכרת הרע שלי גרמה לי לדעת את האמת. ואני יודע מה עשיתי ומה לא עשיתי. אני יודע שעם לבן גרתי וָֽאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה. אחרתי. אחרתי לחזור.
אמרנו בשיעור הזוהר, שכל פעם שעם ישראל מאחר לחזור מהגלות, אז קורה אסון. וגם אצל יעקב כמעט קרה אסון. מה היה האסון שכמעט קרה?
משתתפת: שהוא נפצע בירך?
אורנה: זה לא היה האסון. מעבר לזה, כשהוא יצא מלבן, מה קרה?
משתתפת: לבן רדף אחריו
אורנה: לבן רדף אחריו ויכל לתפוס אותו ויכל לקחת לו את כל אשר לו. רק שהבורא התערב. איך התערב?
משתתפת: לבן חלם
אורנה: כן. הבורא אמר ללבן בחלום אל תיגע ביעקב. האם אנחנו סומכים על הנס כשאנחנו נשארים בגלות?
משתתף: כן
אורנה: אבל זה לא קורה. האמת שבסופו של דבר כן קרה נס. מה שהגלויות רצו להשמיד, זה את ה – בשפה האנתרופוסופית – האימפולס שנקרא ישראל. את זה לא הצליחו להשמיד. אבל הרבה אנשים הושמדו. גם גלות יון – נלמד בחנוכה – רצתה לפגוע ברוח של ישראל. גלות פרס, רצתה להשמיד את כל היהודים, שלא נדבר על גרמניה.
את ההנהגה של ישראל לא הצליחו להשמיד. זה אסון לכל העולם אם היה קורה. בכל אופן, יעקב יודע שהוא אחר. ואחר עד עתה. אז ליעקב יש את הכרת הרע שלו והוא אומר, הצילני. השאלה, יכול להיות שאפשר לפרש את זה. הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו. אולי מתוך העשו שבתוכי. אולי מתוך המקומות הלא מבוררים שבתוכי. מהחלק הזה בתוכי שמאיים עלי, מהרצון לקבל שלי, שאחר והתמהמה בגלות.
משתתפת: אפשר לומר שבתוך האדם, אז קו האמצע זה האני, הוא בעצם צריך להכפיף את הרצונות לקבל של האדם בפני הבורא?
אורנה: כן. השאלה איזה "אני" את מדברת?
משתתפת: האני הגבוה.
אורנה: כן, אפשר להגיד. כי המהות של האדם זה הרצון לקבל. זה החומר של האדם. השאלה איך הוא מנהל את האני הזה בעזרת מה שבאנתרופוסופיה אומרים, האני הגבוה.
יעקב מתכונן ב- 3 דרכים. איזה?
משתתפת: תפילה, דורון , מלחמה
אורנה: 3 דרכים לפגוש את עשו.
משתתף: יעקב מפחד לעמוד מול בן אדם עם רצון לא מבורר. מה מפחיד אותו בזה? יש לזה פרשנות?
אורנה: מה מפחיד אותנו לעמוד מול רצון כמו של לבן שאומר, הבנים בני הבנות בנותי וכל אשר לך שלי הוא. אז הרצון הלא מבורר הזה אם הוא לא יתן ליעקב פתח לחנך אותו, להשפיע עליו, אז ליעקב אין שום משימה. הוא יהרוג אותו לפני זה. כל המשימה של ישראל זה להיות קו אמצעי.
משתתף: הוא יבלע אותך.
אורנה: הוא יבלע אותך. הוא יבטל אותך. יבטל את המהות שלך.
משתתפת: שאלה, לגבי "הצילני נא". הוא קורא לו אחי.
אורנה: כמה פעמים הוא קורא לו אחי. ענין האחווה.
משתתפת: אז ענין האחווה כאן וענין העשו בו זמנית. מה זה אומר על הרצונות הלא מתוקנים שלנו? על הרצונות לקבל לעצמנו, מה יהיה האחווה שאנחנו אמורים להכיר בהם?
אורנה: אנחנו אמורים להכיר בהם. בוודאי. הם החומר גלם שלנו. עשו הוא החומר גלם של יעקב.
משתתפת: בהמשך, הפחד של יעקב זה ש"היכני אם על בנים".
אורנה: אם על בנים, בשילוח הקן.
משתתפת: אבל כאן בהקשר אולי, אם זה בינה, זה התובנות. הכרת הרע שלו?
אורנה: אם זה בינה. על התובנות.
אומר לו, וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹֽאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו. אז עכשו הוא אדונו. יש פרשנים שאומרים בהתרפסות ולא אוהבים אבל צריכים להבין אותו. הוא עומד בפני כוח מאוד מאוד חזק והוא פוחד מאוד. כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַֽעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָֽאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה:
הוא אומר, אני עבדך, אני מבין שאני צריך לשרת אותך. זה נכון. ישראל צריך לשרת את אומות העולם. ישראל לא עובד בשביל עצמו. ואחר עד עתה, אמרנו, אני מאחר לשוב מהגלות, אבל, אומר הזוהר, שלמרות שלבן קוסם גדול ומכשף, עשו היה הסבא של בלעם. שנחשב לנביא גדול כמו משה.
אז הוא אמר, למרות שלבן הוא כזה חזק, "אחר עד עתה", ולא עונה לי כל רע. למרות שגרתי עם לבן כל כך הרבה שנים… הוא מראה לעשו את כוחו. שלמרות שאותו לבן לא הצליח להשתלט עליו, אפשר להגיד, לעשות מניפולציה למחשבות שלו. ולבן הוא הראש של הקליפה, הוא הראש של השמאל. וגרתי איתו. הייתי גר. אף פעם לא הרגשתי חלק. לא הפנמתי אותו באופן כזה שנעשיתי תושב. נשארתי גר.
ולמרות כוח הכישוף שלו שיכול לצייר מציאויות אחרות. נכון שכוח הכישוף של הרצון לקבל מצייר לנו מציאויות אלטרנטיביות, נגיד ככה, חזקות מאוד, מפתות מאוד. ואני התגברתי ויצאתי ממנו עם הבנה. איך להתמודד עם כל מה שהוא אומר, שור וחמור, צאן ועבד, ושפחה. זה הכל כוחות של הסיטרא אחרא, וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃
את הפועל למצוא חן ראינו כבר. מי מצא חן?
משתתפת: נוח
אורנה: נכון. נוח מצא חן. אז הפגישה שלנו עם עשו, עם הרצון לקבל שלנו, עם הפגמים העמוקים ביותר שלנו, מפחידה או לא מפחידה? נכון? כולנו עברנו את זה. אבל זה בלתי נמנע. כי הצורך לפגוש את עשו נובע מהצורך לחזור לארץ ישראל. מהרצון. רצון זה ארץ. לחזור לארץ ישראל שזה ענף של עולם אצילות. לחזור להיות אצלו. כשהנשמה רוצה לחזור להיות אצלו, היא לא יכולה את זה בלי הכרת הרע.
היא חייבת לפגוש את עשו שבתוכה. זה תהליך מפחיד והוא לא חד פעמי. אנחנו עוברים אותו, ולפעמים חושבים שאנחנו מתמוטטים. אבל אנחנו לא. אנחנו קמים.
ז וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ׃
המספר 400 – מה הוא אומר?
משתתפת: 40 יש בהם תהליך של לידה מחדש או טהרה.
אורנה: אז בדיוק הפוך. 400 זה כל כוחות הסיטרא אחרא, זה מספר מיוחד שמייצג מוות. 400 כוחות טומאה. כנראה שאת מדברת על זה לעומת זה. גם ב- 40 וגם ב- 400 בוודאי יש גם במערכת הקדושה. 400 זה ממש נחשב לתג מוות. זה כוחות הסיטרא אחרא.
משתתפת: 400 זה האות ת'.
אורנה: ת' זה תג מוות.
עכשו הוא פגש אותו. דורון תפילה ומלחמה לא רואים כאן בינתיים, זה מעין הקדמה.
ח וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ למה הוא מתכונן עכשו?
משתתף: למלחמה
אורנה: נכון. ויירא, כתוב בשני י', ואומר רש"י זו יראה כפולה. וירא שמא יהרג. ויצר לו שמא יהרוג. כל עוד זו העמדה הנפשית של יעקב, הוא לא יכול להכנס לארץ ישראל. עד שהוא לא ינצח את שרו של עשו. עד שהוא יהיה מוכן לצאת למלחמה, בלי להכנס לשיקולים של אם הוא יהרוג את זה שנראה עכשו כאויב, הוא לא יכול להכנס לארץ ישראל.
היה פעם סרט עם גילה אלמגור. היא שיחקה מישהי מהמוסד, והיו צריכים למצוא מישהו נאצי. ואז היא הגיעה לבית אבות שם, והיא בכלל חשבה שזה מישהו אחר. עד שהיא גילתה שזה הוא והוא אמר שם, הבעיה של היהודים זה שהם נותנים להרוג אותם (משהו כזה). הם לא יכולים להרוג.
אומר לנו כאן, כדי שהוא יוכל להכנס לארץ ישראל, הוא לא צריך לעשות את השיקולים של הבורא. אם צריך להלחם, צריך להלחם. אם צריך להרוג צריך להרוג. אומרים שהיו לו שיקולים על כל התולדות הטובות, כי לעשו היו גם תולדות טובות, אבל זה לא השיקולים שלך. כמו שגם אליהו עשה את השיקולים של הקב"ה והבורא לא מצפה ממך שתעשה את השיקולים שלו.
ורק מאותו זמן שהוא לחם עם שרו של עשו ויכל לו, רק אז הוא קיבל את השם ישראל. וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל. "שרית" – מה זה מזכיר לנו?
משתתפת: שרה
אורנה: נכון. ושרה איזה קו היא?
משתתפת: גבורה
אורנה: נכון מאוד. אז אם לשרה הסבתא שלו, מופיעה כאן עם הגבורה שלה. והוא עכשו התכלל בגבורה. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל. זאת אומרת, מעכשו אומר לנו רשי, כל הברכות שבאו לך בעקב וברמיה, עכשו זה בגלוי ובסררה. בגילוי פנים. כי אתה מסוגל להאמין בעליונות המוסרית שלך על עשו. כי יעקב חשש.
עכשו הוא יכול להכנס לארץ ישראל. ובינתיים צריך להפרד מעשו. עד אחרית הימים, צריך להזהר מעשו. לפני שגואלים אותו.
משתתפת: כשאת מדברת על היראה הכפולה, שיהרג וצריך להרוג, אז זה בעצם מה שצריך. את יכולה לחדד את זה? יש שם ענין מוסרי. אתה עומד אל מול הבטחון בה', אם אני מבינה נכון, שצריך לבטוח בה' ואם צריך להרוג אז הורגים. איפה המוסר הלא אוטומטי? איך המוסר מתוך שיקול הדעת.
אורנה: זה המוסר מתוך שיקול הדעת. המוסר האוטומטי זה אני לא הורג. לא מדובר פה על אנשים אלא על מגמות רוחניות.
משתתפת: אז אני הורג את הרע שבתוכי.
אורנה: או לפחות זמנית. זה תלוי כי אם הוא בא להרוג אותי, אני חייב להגן על עצמי ואלוהים ידאג שהאור הזה יחזור. מה זה להרוג? זה שהאורות מסתלקים.
משתתפת: גם דיברת על אליהו, דיברת על יעקב. דיברת על שאול. זה בעצם אותו ענין. אנחנו לא הורגים את הרע. הכרת הרע, יש לנו היסוס שם.
אורנה: אבל אם אנחנו צריכים לעמוד ולהכנס לארץ ישראל, אנחנו צריכים להתגבר על הרבה מכשולים.
משתתפת: אז זה בעצם כמו המרגלים.
אורנה: והמרגלים לא התגברו. ולכן את רואה שהוא תקן את החטא שלהם. הוא גם תיקן את החטא של אדם הראשון. הוא תקן את החטא שלהם ולכן יש את הפעל שלח בשתי הפרשות.
אז יעקב הולך להילחם על הזכות של ההנהגה בגמר תיקון. על זה הוא הולך להלחם ולא פחות מזה.
משתתף: מאיפה את מסיקה שהוא הולך להלחם מהכתוב? לא ברור לי
אורנה: וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ יב הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃ גם לפני זה, הוא אמר אם הוא יתקוף מחנה אחד אז המחנה השני ישאר לפליטה.
משתתף: מה שהבנתי מהפסוקים זה שהוא לא בא להילחם, הוא פשוט פוחד מהמלחמה. הוא עושה הכל, הוא מהמר, בוא נתחלק לשניים שאם הוא יכה אותי, הוא יפגוש במחנה X, אז מזל שהוא פוגש רק אחד ולא שוחט את כולם. נחלק לשניים כדי שיהיה שארית לפליטה.
אורנה: לא משנה מי יהרוג את מי. הוא מתכונן למלחמה. זה הכוונה.
משתתף: קורא את רש"י, קורא את המפרשים פשוט כל הפחד וההתרפסות בפני עשו, וללכת הוא מתאפס ונותן לו את הכל , ומנסה למצוא חן ולרכך אותו ולרכך אותו ולרכך אותו. הוא עושה הכל רק לא להלחם בעשו. הוא לא מאחד את השורות, הוא פשוט מנסה להמנע מהמלחמה. זה מה שהפסוקים – קטונתי – זה מה שהפסוקים אומרים לי. הוא עושה הכל בשביל ללטף אותו, לרצות אותו, להשכיח את דעתו. והולך לו. הוא אומר, אני עבד שלך.
אורנה: צריך להבין את הפנימיות של זה.
משתתפת: אני חושבת שאני יכולה להסביר משהו: תתייחס לזה כמו הרצון לקבל שהוא מאוד ערמומי. אנחנו כל פעם מרככים ומרככים ואז הוא נכנס בין החרכים, לפעמים בטומאה. זאת אומרת זה בדיוק אנחנו. זה עלינו ברצון לקבל בעל מנת לקבל. אסור להשמיד אותו מצד אחד אנחנו צריכים לבטוח בעליון שיהיה בסדר אם אנחנו נתבטל בפניו. ולא נרכך אותו.
משתתף: אני מרגיש שאני לא יכול לרמות את הרצון לקבל שלי. אני לא יוכל להתל בו אני מקסימום יכול לבקש לשים…
אורנה: אתה יכול לתת לו שעיר לעזאזל. אתה יכול לתת משהו לרצון לקבל כדי שהוא קצת יהיה נוח ויעזוב אותך.
משתתף: אוקי
משתתף: אז בעצם מה שאומרים פה שהמוסר מתוך שיקול הדעת שהוא אוטומטי הוא בעצם לא מוסר.
אורנה: הוא לא מוסר גבוה.
משתתפת: אז הוא צריך לעשות את מה שהוא צריך לעשות ולא לפי אוטומט, הוא צריך לעשות את המלחמה שהיא חשובה.
אורנה: נכון. את זה לומדים בקרמה ומוסר.
אבל אם נסתכל על עצמנו, באדם אחד, אז הדורון זה המחויבות והרצון שלי לנתינה ולהשפעה. זה הצד ימין. והמלחמה זה המלחמה שתדרש ממני. יגיעה. מעבר להתנהלות הרגילה שלי. אנחנו כולנו יודעים, כולנו נלחמות ונלחמים על הזהות, על הפנים הרוחניות שלנו.
והתפילה זה העלאת המן, העלאת הבקשה, כך שיש עוד פעם 3 קוים והכל בבן אדם אחד.
משתתף: בהקשר של המלחמה – בסופו של דבר הוא נלחם במלאך שלו. הוא נאבק כל הלילה . הוא נלחם. ברור שמעדיפים דרכים אחרות אבל הוא מתמודד עם המלחמה הכי קשה.
אורנה: נכון מאוד. יפה שהזכרת את זה.
משתתף: אין לנו ברירה. אם אני מבין נכון, לא היתה לו ברירה. הוא הפתיע אותו. לא היתה התכוננות בדבר הזה.
אורנה: למה? הוא העביר את הילדים ואת השפחות ונשאר לבדו. הוא יכל היה לעבור יחד איתם.
משתתפת: יש המון התכוננות מבחינת יעקב. הוא מחלק, הוא אח"כ נותן מנחות, מחלק את המנחה לאט לאט ולא בבת אחת.
משתתף: עם המלאך, עם שרו של עשו.
אורנה: הוא חוזר בחזרה. הוא מעביר את כולם וחוזר בחזרה.
בעל הסולם אומר, על "קטונתי מכל החסדים וכל האמת", שפעמים אדם מדבק עצמו בחסדים ופעמים באמת אבל במצבי עכשו אני קטן מלפנות לשניהם. למה, כי במקלי עברתי את הירדן. בקלוני. בקלוני עברתי את כל הירידות שלי.
אז רואים שהוא עושה ברורים. יעקב מברר. כל הירידות שלי. כל פעם שהטלתי ספק. כל פעם שלא האמנתי. ועכשו אני חוזר, לא בזכות אלא בחסד. לכן קטונתי מכל החסדים. אני מכיר בכוחות, במחנות, במלאכים, ואני מעלה עכשו תפילה. הצילני נא מיד אחי שהוא חלק ממני. שהוא כוח רב. שיש לו שורש עליון מאוד וגבוה.
כל מה שעשו בתוכי, כל מה שעשוי בי, כל הדעות הקדמות שלי, כל מה שכבר סגור. כל מה שלא מאפשר פתח להתקדמות ולהתפתחות, אני לוקחת את זה לפנימיות. כל התבניות מחשבה שלי, כל מה שלא מאפשר לי להכיר ברע כי אני לא מבין או מבינה את המרחק ביני ובין הבורא. מכל זה, הצילני מיד עשו.
אין לי כוח למלחמה. הוא מבקש עזרה.
משתתף: ועתה הייתי לשני מחנות. מה מייצגים המחנות? שני פיצולים? יעקב ועשו?
אורנה: זה ג"ר וז"ת. זה צמצום ב'. צמצום ב' בסופו של דבר זה הדרך שמתנהלת כל הבריאה זה אורות קטנים. ורק בגמר תיקון הכל מתאחד בחזרה. בינתיים יש רצונות גדולים לחוד, רצונות יותר קטנים, רצונות השפעה לחוד, נפרדים.
משתתף: והייתי לשני מחנות. הוא מבקש מבינה שתעלה אותו. בסוף הדברים הוא מבקש את החסד של בינה בעצם.
אורנה: נכון מאוד.
אז אני צריך להכליל את עשו אבל בינתיים אני גונז אותו. אני מתנהל לי כאן, שיתא אלפי שני, אני יודע שאני לא מסוגל להתמודד איתו. אני גם יודע שהוא יוביל את האנושות. אנחנו לא יודעים אם זה היה חובה לתת לעשו את ההנהגה. זה היתה החלטה שלו.
משתתפת: זה כביכול יכל להיות אחרת?
אורנה: כן. כמו שכביכול לא חייב להיות עץ הדעת טוב ורע.
משתתפת: אבל אם זה לא היה וההנהגה מראש היתה של יעקב, אז הוא לא היה עובר את התהליך של להפוך לישראל.
אורנה: הוא לא היה גם מכליל את עצמו ברצונות הגדולים. בגלל זה אנחנו אומרים כביכול ועדיין, אדם הראשון יכל גם לא לאכול מפרי עץ הדעת ויעקב יכל גם לא לתת לעשו לעבור לפניו. ברור שמה שקרה הוא מאפשר את התיקונים הגדולים ביותר. אבל המסוכנים ביותר גם. אז כביכול היה אפשר להמנע מזה.
אז מה אני עושה? אני מפריד לשני מחנות. את לב האבן אני שם במחנה אחד, זו עוד אפשרות להתבונן על זה, ואת רפח ניצוצים אני עכשו מתקן. זה שיתא אלפי שני אני יכול לתקן. רפח ניצוצים. זה ט' ראשונות של מלכות. אז אני בינתיים מפריד. בגמר תיקון, אני מחבר שוב. בינתיים אני מפריד את כל הרצונות מלב האבן, כי אני יכול לתקן אותם. מכל ספירה וספירה אני אומר למלכות דמלכות לכי. שבי לך ברדלא, ברישא דלא אתיידע, בעתיק, אני לא נוגע בך. אבל, כל יתר, בכל ספירה וספירה, בכל יתר הרצונות אני יכול לתקן.
משתתפת: גם במעמד הר סיני הם היו מחנה אחד.
אורנה: במעמד הר סיני הם היו מחנה אחד ויכלו להגיע לגמר תיקון. אבל אז הם עשו את חטא העגל . חטא העגל זה העיגולים. הם לקחו מהעיגולים מהרצונות לקבל בלי מסך.
משתתפת: אז אפשר לומר שהחצייה של המחנות זאת ההכנה שלו למלחמה. זאת אומרת, לא רק במובן, דרך זה הוא יכול להתגבר. דרך זה שהוא עושה צמצום ב'.
אורנה: אפשר להגיד, יש עוד אפשרות להבין את זה, אומר בעל הסולם, ננסה להבין ביחד הקטע של בעל הסולם.
ומפרש, אני זוכר שבמקלי עברתי את הירדן, דהיינו, בסוד האמת, מקל וחומר עבר את הירדן, ואם לא היה לו המקל לתת אותו בירדן, לא היה זוכה לכל הכבוד הזה, כי אין דבר נמשך אלא בזכות, ובמקלו המשיך התגלות אלקית לעולם, ולכן התאונן מאד, "ועתה הייתי לשני מחנות", דהיינו, שהפקיר את המחנה השני להרוג את עשו, וא"כ איך ובמה יתגלה כבוד שכינתו בתחתונים, וזה, "ויצר", "קטנתי", מהאמת. ואם להפנות לחסדים, דהיינו, שלא לחצות לשני מחנות, וירא שמא יהרגנו ויהיה הכאה אם על בנים והכל יאבד חלילה.
לא נתמודד עם זה כרגע. נתמודד עם זה בשנה הבאה.. ב"ה.
משתתפת: זה מזכיר לי את הסיפור של מרדכי ואסתר. כי גם הוא אומר לה, שאם היא לא תקח על עצמה את התפקיד, כמו מה שאמרת, שצריך לעשות, אז היא וכל בית אביה יאבדו. ומרדכי גם ידע שהוא לא יכל לעשות את זה.
אורנה: אסתר איימה על… מרדכי ישב בשער המלך לא נכנס.
משתתפת: בהתחלה היא סירבה לתפקיד שלה.
אורנה: לא בטוחה שהיא סירבה.
משתתפת: או פחדה.
אורנה: פחדה. כן.
משתתפת: אז אפשר להסתכל על הפחד שלנו . להתבטל בפני הדבר הנכון לעשות.
אורנה: וגם הפחד שלנו בפני הרצון לקבל…
משתתפת: ברור ובגלל זה האמונה זה דבר כל כך חשוב.
אורנה: וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר. הוא הלך צולע. הוא יצא מהמאבק עם המלאך צולע על ירכו. ואז כתוב, עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃ הנשה מלשון נשייה. נשייה זה שכחה וזה האויב הגדול של ישראל. השכחה. שכחה של התפקיד שלו כעם הנצח שאחראי על הזכרון בהיסטוריה ואם הוא ישכח את התפקיד שלו אז כמובן שזה יהיה אסון לכל העולם כולו.
וזה כמובן מדובר עלינו באופן אישי, כל אחד ואחד לעצמו, ועלינו כקבוצה, כי עם ישראל או כל מי שהוא ישראל צריך לזכור את התפקיד הזה כי הוא לא תפקיד טבעי. הוא תפקיד שצריך להזכיר לעצמנו כל הזמן. זה לא המהות שלנו. המהות שלנו זה הרצון לקבל. שלא נכנס לתוך השכחה והנשייה.
משתתפת: אני רוצה לשאול, שיעקב עם מקלו עם הירדן ואח"כ קפצתי למשה עם המטה שלו על ים סוף שזה תמונות מקבילות אבל שונות לגמרי.
אורנה: כי גם ים סוף זה ים סוף (end). זה סוף המדרגה.
משתתפת: זה תיקון? או סתם הקשר שאני עושה עכשו.
אורנה: לא יודעת אבל הולכת איתך. ירדן מלשון ירידות. אני לא בטוחה שמקל ומטה זה אותו דבר. אבל מחשבה יפה.
משתתף: היה משהו מאוד מרגש בנושא הדורון, תפילה ומלחמה. הרגשתי שזה מקיף את כל החיים הפנימיים שלי. העבודה הפנימית ב- 3 הנושאים האלה.
משתתפת: רציתי להגיד שהיה שיעור מאוד מרגש. לגבי יעקב, זה מאוד מרגש דוקא זה שהוא גם יצא וחזר, הוא נקרא ישראל. זה לא מי שכל הזמן נשאר. הוא היה בגלות והיה צריך לחזור ודווקא הוא נקרא ישראל.
אורנה: כי הוא עשה את העבודה של להיות בגלות ולחזור. מי שנשאר, יצחק, הוא גמר תיקון. אבל מי שעשה את העבודה והלך לאיטו בשיתא אלפי שני עם כל הנשים וחסרונות, זה נוקבא. והילדים זה מצבי קטנות ואנחנו. ישראל זה אנחנו. אנחנו באופן כללי זה יעקב.
משתתפת: וגם התנועה שלו בין קטנות לגדלות. זה שגם אחרי שהוא כבר נהיה ישראל הוא חוזר שוב להיות יעקב.
אורנה: נכון מאוד. אברהם לא חוזר להיות אברם. אסור גם לקרוא לו אברם. אבל יעקב יש לו תנועה בין גדלות לקטנות. נכון. שרה לא חוזרת להיות שרי. אצל יעקב יש את התנועה של רצוא ושוב. כל הזמן רצוא ושוב. זה התנועה שלנו.
יעקב דמות מרגשת. מאוד אנושית.
משתתפת: מאוד אנחנו
אורנה: מאוד אנחנו. היינו רוצים…
משתתף: ההתייצבות שלו מול עשו.
אורנה: זה מעורר הערכה. צריך להבין איזה כוח זה עשו. כוח עצום.
משתתפת: מה שנאמר לגבי ההשוואה של יעקב שחצה במקל שלו את הנהר ומשה ביקע את הים במטהו. אבל המילה לבקע, ביקע או יבקע, זה יעקב.
אורנה: יעקב זה בקיעת המסך.
משתתפת: לא יכולתי לדמיין שהסיפור הזה שלמדתי אותו, יש בו כל כך הרבה.
אורנה: צריך לעשות שיעורי קבלה למורים לתנ"ך.
משתתפת: כל הפרשה הזאת היא תהליך התקדשות של העם.
אורנה: והצליעה שלו. הוא גורר רגל שמאל.
שבת שלום!