י"ד בכסלו תשפ"ב, 18 בנובמבר 2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־ עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃ ה וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה׃
בפרשה הזאת יעקב חוזר לארץ ישראל, והוא עומד לפגוש את עשיו אחיו, והוא פוחד. פוחד שעשיו יתנקם בו על שהוא לקח לו את הבכורה והוא שולח לו שליחים שמקדימים את בואו שלו וכל משפחתו. הוא חוזר כבר כאיש עשיר, כאיש בעל משפחה, יש לו 12 ילדים, 4 נשים למעשה, 2 נשים ואמה ושפחה, והוא הולך לפגוש את האיום הגדול ביותר. אם אנחנו נסתכל על זה מבחינה רוחנית, יעקב מסמל את קו האמצע, קו האמצע זה קו של תיקון הבריאה, זה להפוך את הרצון לקבל הכי גדול שבעולמות, וכל רצון לקבל למעל עצמי שמאז, לרצון לקבל בעל מנת להשפיע. לכפוף את צד שמאל שיוכל להאיר, דרך צד ימין וככה החושך הגדול של השמאל, יוכל להאיר. זאת אומרת הרצון לקבל הגדול, יוכל להכפיף את עצמו לטובת השפעה.
אז הוא, מהותו, זה הקו האמצעי. קו של ישראל, ישר כאל והוא הולך עכשיו לפגוש את מי שמהווה את האיום הגדול ביותר להתפתחות הרוחנית של בני האדם בכל ההיסטוריה עד גמר תיקון שזה עשיו, שהוא קו שמאל, שרוצה למשוך אורות לצרכים האגואיסטיים הגשמיים.
אז יש לנו כאן מפגש בין מי שהוא תיקון הבריאה לבין מי שהוא מהווה איום על ההתפתחות הנכונה. הוא פונה על עשיו ב- 3 אופנים. בתפילה, בדורון, ובמלחמה. הוא מתפלל, הוא מכין מתנה, דורון, צאן, לא אנשים דרך אגב, תראו שבישראל אין מכירת אנשים, בקר, שור, חמור, ואתונות, וגמלים. רחלים ותיישים. מנחה מאוד גדולה והוא גם מכין את עצמו למלחמה במקרה שלמרות התפילה ולמרות התשורה, הדורון, עשיו לא יתרצה.
אשתף את 3 הצורות שיעקב מכין את עצמו למפגש עם עשיו.
תפילה – י וַיֹּאמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהוָ֞ה הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃ יא קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ יב הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃ יג וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃
זו התפילה שלו. תכף נדבר על התפילה הזאת.
אתם רואים כאן את התפילה. אלוהי אברהם ואלוהי אבי יצחק למרות שאברהם הוא לא אביו, אברהם הוא סבו אבל ישראל לא שלם אם אין לו מצד ימין את אברהם שהוא חסד, ומצד שמאל את יצחק שהוא גבורה ויעקב ישראל הוא קו האמצע. אז הוא בעצם מתפלל גם לזכות אבות. גם בסידור שלנו כשאנחנו מתפללים, מי שמתפלל, אז יכול לראות שמתחילים את התפילה בזכות אבות, כלומר אנחנו מתפללים והתפילה שלנו עומדת על 3 רגליים, ובזכות זה התפילה שלנו נשמעת. אברהם, יצחק ויעקב. ואומר לו "קטונתי מכל החסדים.."
דורון – וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃ טו עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃ טז גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה׃ יז וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃
מלחמה – וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ׃ כה וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃ כו וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ׃ כז וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי׃ כח וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב׃ כט וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃
כאן אנחנו רואים אותו נלחם בשרו של עשיו, לכל אומה, עשיו הולך להיות אומה, הולך להיות האב של אדום, נראה את זה כבר בפרשה הזו, יש את השר שלה למעלה. מלאך, ארכי מלאך, זה נקרא שרים, ויש 70 אומות ו- 70 שרים. ולעם ישראל אין שר, הוויה בעצמו הוא השולט עליהם והוא המשפיע עליהם ול- 70 האומות האחרות – זה הכל הרצון לקבל – כל מיני הרצונות לקבל שבאדם אחד, יש שרים. ועד שלא נקבע משהו מלמעלה לא נקבע משהו מלמטה, אז אנחנו רואים שיעקב הכריע את שרו של עשיו, המדרשים אומרים שזה שרו של עשיו, ובכל זאת הוא יצא צולע ופגוע.
משתתפת: ישראל אין להם שר אבל בכל זאת קיים במקרא, אומרים שמיכאל שר ישראל.
אורנה: מיכאל הוא שר הפנים של ישראל אבל הגורל של ישראל לא נקבע ע"י שרים. שרים זה כוחות, זה כוחות חלקיים. הוויה זה לא כוח חלקי. שרים זה פן מסוים. הם קשורים גם יותר לכוחות טבע והם שולטים על כל הרצונות לקבל או שעל כל אומות העולם, אבל ישראל, אין להם שר במובן הזה שהם נתונים לכוח אחד שהוא חלקי, אלא הם נתונים להוויה והם מעל הטבע. מה שהוא ישראל, זה מעל לטבע.
דיברנו על זה שהאימהות הן רובן עקרות. ישראל זה לא בתוך הטבע. ישראל זה להתגבר על הטבע, זאת אומרת שגם אנחנו, אם אנחנו ישראל בהגדרה, אז אנחנו נתגבר על הטבע, אנחנו לא נאמין באסטרולוגיה כקובעת בלעדית או אפילו כקובעת מכריעה של הגורל שלנו ואפילו לא בקרמה, אלא אנחנו נאמין באני שלנו, שהוא מעל לטבע. והאני שלנו יכול לשנות. לשנות גורל.
השרים האחרים זה כמו גורל שלא משתנה. ואנחנו נראה לאורך כל התנ"ך, בוודאי 5 חומשי תורה, אבל יותר מזה, שכל מה שקורה לישראל זה לא בגלל שבטבע זה צריך להיות ככה, עולה בדעתי עכשיו הדוגמא של דוד עם גוליית. לפי הטבע גוליית היה צריך לנצח את דוד.
גם קו אמצעי זה מעל לטבע, הוא לא בטבע. לטבע יש קו שמאל, שזה הרצון לקבל הכי גדול, זה גם ההארה הכי גדולה שניתנה למלכות דאינסוף. ויש את קו ימין, שמלכות דאינסוף מחזירה בחזרה באור חוזר את אור הבורא. אבל קו אמצעי זה יצירה חדשה. זה כמו מניפולציה. תחבולה. אנחנו גם רואים את יעקב מתחבל תחבולות.
אמונה מעל לדעת זו גם תחבולה, ואל מול העיניים שלך את רואה משהו מאוד מאוד כואב, אבל את אומרת לא, מה שאני רואה זה לא זה. יש כאן בורא טוב ומיטיב. זה תחבולה טובה, זו לא מניפולציה רעה אבל ישראל, כתשובה לשאלה שלך, הוא מעל לטבע והוא משהו חדש.
משתתפת: אנחנו גם יודעים על פי האנתרופוסופיה שהאימפולס של מיכאל זה האימפולס של האני. זה האימפולס של האמצע.
אורנה: נכון מאוד. וגם אפילו שמתואר מיכאל כשר של ישראל, את לא תראי את זה הרבה בתנ"ך. זה דברים חסויים, גם השר מתת, של חנוך, כל הדברים האלה רק תמצאי בתוך תורת הסוד. אבל בתנ"ך לא יודעת אם תראי את השר מיכאל.
בכל אופן, המלחמה של יעקב, היא מלחמה על הנשמות. על מערכת הנשמות של כולנו. יש פסוק בחז"ל – מי שגדל בבית דתי, אולי הוא מכיר את זה – "רשע יכין וצדיק ילבש". זה אומר שהרצונות לקבל הגדולים הם יכינו, זאת אומרת, התשוקות הכי גדולות, אמרנו שהרצון לקבל, אנחנו לא מכחידים חלילה, משום שהוא בעצם המהות של הנברא.
הנברא, אנחנו, רוצים לקבל וככל שיש לנו רצון יותר גדול, אדם עם רצון גדול, ילד עם רצון גדול, גם באנתרופוסופיה אנחנו לומדים, שילדים עם רצון גדול, חלילה לנו מלשבור להם את הרצון, אלא לכופף אותו. זאת אומרת, גם כן לעשות לו מניפולציה כזאת. לקחת אותו לכיוון טוב. אם יש ילד כולרי, אז מנצלים את הכולריות שלו לעשייה חיובית.
זה "נקרא רשע יכין, וצדיק ילבש". שהרשע זה הרצון לקבל לעצמו, יש לו את כל האנרגיה שבעולם, וצריכה להיות לו, אבל מי שילבש את מה שהוא מכין, כלומר מי שיקבל את זה, זה הרצון להשפיע. זה בעצם למי שאין כל כך כוח לפי הטבע, הוא צריך לקבל את הכוח של קו שמאל. זה למעשה התכנית הנכונה של תיקון וגמר תיקון, שבסופו של דבר, כל הכוחות ילקחו ע"י הכיוון החיובי, הכיוון האלוהי, וגמר תיקון כל הכוחות של השמאל, כל הכוחות של הרצון לקבל לעצמי, יוכפפו לאחווה ואהבה לזולת, ולעשייה למען האחר. זה תהליך ארוך מאוד של תיקון.
אבל, אם הצד של עשיו, הוא הכוח של עשיו יצליח, אז יהיה בדיוק ההיפך, חס וחלילה, שזה צדיק יכין ורשע ילבש. זאת אומרת, שכל הכוחות וכל האנרגיות ילכו לכוח של הרוע. לכוח של האגואיזם הכי גדול. זה קורה בתקופתנו, לכן אני אומרת, המפגש בין יעקב לבין עשיו, ובין יעקב ולבן, אלה מפגשים קריטיים ברמה קוסמית. למה ברמה קוסמית? כי הכל נקבע ע"י האדם. רק האדם מתקן עולמות. למעשה כל העולמות נבראו בשביל שהאדם יוכל לתקן.
אז מפגשים כאלה ומי מכריע בהם – החשיבות שלהם היא ממש קוסמית. כמובן שיעקב פוחד. אנחנו רואים שיעקב יש לו תהליך של גדילה בהדרגה, שזה גם כן מאוד יפה, מאוד מתאים לנו גם. זה לא שמהתחלה הוא מן גיבור, לא גיבור ציד מהתחלה, אלא לאט, לאט הוא גדל לתוך היותו ישראל, והוא פוחד, למרות שיש לו את ההבטחה, וגם אנחנו, שאנחנו צריכים להתמודד עם אתגר, גם אנחנו צריכים להכין את עצמנו ב- 3 אופנים.
קודם כל התפילה, ראשית זו התפילה. ובתפילה אני בעצם מודה שאני לא יכולה בכוחי שלי. הכוח שלי או הכוח של הנברא, לא יכול לבד. הנברא הוא תלוי בבורא והוא מוגדר על ידי הבורא. לכן קודם כל בתפילה אנחנו תמיד, מומלץ לנו להתפלל, עשה רצוני כרצונך. לא להתפלל תפילה ספציפית, למרות שאנחנו עושים את זה, גם בסידור, וגם בתפילות שאנחנו מתפללים על אנשים חולים או אנשים במצוקה, אנחנו עושים את זה, אבל לגבי עצמנו, הדבר הכי טוב זה להתפלל, עשה רצוני כרצונך. כי למעשה אני לא יודעת מה טוב לי. משהו שנראה לי כרגע טוב, יכול להסתבר כמשהו לא טוב, ודברים שנראים לי כל כך קשים והפוכים למה שרציתי, אחרי שנים, או אפילו עשרות שנים, יכולים להיות הדברים המדויקים ביותר. וכולנו יודעים את זה. כולנו יודעים שבדיעבד אנחנו מסתכלים על משהו שנראה לנו השבר הגדול ביותר, ואחרי באמת עשרות שנים, לא כולם כאן חיו כל כך הרבה עשרות שנים, אז את רואה, או אתה רואה, שאם לא היה הדבר הזה, החיים שלך היו תופסים מסלול אחר לגמרי, או איזשהו אתגר שעכשיו אתה ניצב בפניו, במודעות היה מסתיים באסון גדול.
אז קודם כל יש לנו את התפילה והדבר השני זה המחויבות לנתינה שתידרש ממני. זה הדורון שידרש ממני באתגר הזה. ולהתכונן למלחמה אם אני אאלץ. המלחמה היא לא עם האחר, בדר"כ המלחמה היא עם הרצון לקבל שלי ולפעמים זה גם מלחמה עם האחר. אם האחר הוא יכול להמית אסון, או אפילו לא להמית אסון, אפילו לחבל במיזם טוב שלי, אז אני צריכה לדעת שרוחניות זה לא אומר לרחם על אכזרים. זה לא אומר שאני מפנה את הלחי השניה. יהדות זה לא להפנות את הלחי השניה. זה אומר שאם יש משהו שמסכן אותי, אז אני אשתדל להתרחק ממנו, קודם כל להתרחק ממנו, אני לא אחבק אותו, מפני שהוא יכול לסכן אותי וסביבה קרובה וסביבה יותר רחוקה שאני קשורה אליה. אז גם במלחמה, אנחנו מתכוננים.
אנחנו רואים שהמילה וישלח, אמרנו "וישלח יעקב מלאכים", אז אם נהפוך האותיות שלה, נראה פה שלמרות שלושת הדברים האלה שאנחנו אומרים עליהם, אולי אתם תמצאו?
משתתפת: ויחלש.
יעקב נחלש.
הוא עומד בפני הסכנה הכי גדולה, לא לעצמו, אלא לדורות הבאים. הוא יודע את זה. כבר יש לו את הניצנים, את השורשים של עם ישראל, של 12 השבטים. והוא מרגיש איום, והוא מחלק את המשפחה שלו לפי סדר מסוים. שגם אם תהיה פגיעה, אז יהיה משהו שישאר, שיהיה אפשר לבנות מחדש.
הוא מחלק את המשפחה שלו לשני מחנות.
ח וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃ ט וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃
אז אנחנו רואים שגם אנחנו צריכים גם להיות פעילים. זה לא מספיק רק להתפלל כי ברור שבסופו של דבר, הכל ייקבע עפ"י רצון הבורא אבל גם אני צריך לעשות מאמצים, ולנהוג באופן שנראה לי שמגן עלי. זה לא שאני רק אומרת, אני לא עושה כלום ואלוהים יעזור לי. זה לא כך.
משתתפת: גם מתואר איך הוא חילק אותם.
אורנה: נכון. את השפחות הוא שם קדימה, גם בגלל שהשפחות לא מוגנות. השכינה מגינה על רחל ולאה. רחל ולאה הם השכינה התחתונה. הן מסמלות את השכינה. רחל מסמלת יותר את מלכות ולאה מסמלת את בינה, וביחד הן שתי הנוקבאות שמסמלות את העולם הגלוי ואת העולם המוסתר. העולם הגלוי זה המלכות, והעולם המוסתר זה הבינה. כאשר לאה היא מסמלת את הבינה, עיניה רכות. עיניים זה תמיד חכמה, היא קשורה לספירות הגבוהות, רחל מסמלת את המלכות והיא קשור ל- ז' ספירות תחתונות ולמלכות. הספירה השביעית.
והוא מחלק אותם באופן כזה שהוא יגן על השפחות, כי רחל ולאה וילדיהם מוגנים ע"י השכינה. והוא עובר לפניהם. עוד לפני כן, כשהוא שולח את השליחים, הוא עושה רווח בין שליח לשליח. זו אסטרטגיה.
משתתפת: זה מזכיר קצת בחתול במגפים, אז גם שם, הוא שולח לדוכס כל פעם מתנה אחרת, וכאילו שיראו שהוא גדול.
אורנה: נכון. באמת זה היה לי מוכר. יפה מאוד.
ועכשיו, בפס' ג' בפרק ל"ג, נראה כתוב כך, {ג} וְה֖וּא עָבַ֣ר לִפְנֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֤חוּ אַ֨רְצָה֙ שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֔ים עַד-גִּשְׁתּ֖וֹ עַד-אָחִֽיו: אז אנחנו רואים שהוא משתחווה לעשיו וגם לשרים לפני זה, הוא אומר להם, {ד} וַיִּשְׁלַ֨ח יַֽעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל-עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם: {ה} וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹֽאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ יעקב.
למה הוא אומר לו עבדך? כמובן שמהצד הגלוי, הוא רוצה להקטין את עצמו כדי שעשיו יראה כאילו לכאורה לא התגשמו עדיין כל הברכות בו. אז הוא רוצה להקטין את עצמו כדי שעשיו יתרשם שבעצם יעקב לא קיבל עדיין את הברכות. אבל מצד הנסתר, יש פה דבר מאוד מאוד חשוב. למעשה יעקב ממקם את עם ישראל ואת האימפולס הזה שנקרא ישראל, כעבד. כקטן. זאת אומרת, כמשרת. משרת של כל אומות העולם. לא במובן של קטן של לא חשוב אלא במובן של התפקיד. התפקיד של עם ישראל הוא תמיד לשרת את אומות העולם ואם הם מועלים בתפקידם, לא רק עם ישראל, כל מי שהוא ישראל בנשמה שלו, אז אם נסתכל עוד פעם, על עם ישראל, אז הוא מעורר כלפיו אנטישמיות. כמובן שאנטישמיות באה באופן לא מודע, זאת אומרת הרציונל של האנטישמיות הוא אחר מאשר הסיבה האמיתית.
הסיבה האמיתית, זה כשעם ישראל לא עושה את התפקיד שלו, כל העולם לא יכול לקבל תיקון. זאת אומרת, שבתוך התת מודע של כל האנטישמים, יש את הידיעה שעם ישראל מעל בתפקיד שלו בכל מיני תקופות. אפילו יעקב, הוא אחר לחזור מהגלות. הוא אפילו אומר את זה כאן. הוא אומר את זה שיגידו ללבן, שעם לבן גרתי ואחרתי. אחרתי לחזור לארץ ישראל.
זאת אומרת, שצריך לחזור לכאן לאסוף את הניצוצים מאומות העולם ולחזור לכאן ומכאן לעשות את התיקון. אבל אם עם ישראל לא עושה את התיקון והוא רוצה להיות דומה לגויים, ולהיטמע בגויים, והכל תמיד באדם אחד גם – לשרת את הרצון לקבל – אז בעצם הוא מאבד את הייחוד שלו והוא גם מועל בתפקיד שלו.
אז יעקב אומר, אני עבדך. הוא אומר לו, אני בעצם המשרת שלך. אבל בוא זמנית גם נראה אחרי זה שהוא נותן את ההנהגה לעשיו, לרצון לקבל לאורך כל זמן התיקון ואומר לו, אני אבוא בסוף. הוא תכף יגיד לו, שכשעשיו יגיד לו בוא תהיה איתי, אז יעקב יגיד לו "לא, לך אתה לפניי, ואני והטף והנשים נתנהל לנו לאט." וזה גם כן יש פה הכרעה מאוד גדולה, מי ישלוט עד גמר תיקון. ועד גמר תיקון עם ישראל לא שולט, או ישראל לא שולט, הרצון להשפיע, אלא אנחנו רואים שהאגואיזם הולך וגובר בעולם במהלך ההיסטוריה, זאת אומרת שיעקב נתן את השלטון על החיים הגשמיים הארציים לעשיו.
למרות שבברכה של יצחק, יצחק ברך אותו גם על משמני הארץ. הוא ברך אותו מ"טל השמים ומשמני הארץ", מפני ש"הקול קול יעקב, והידים ידי עשיו", זאת אומרת שהרצון להשפיע, ההליכה בנתיב הטוב, צריך לשלוט על הידים ידי עשיו, על הרצון לקבל. למעשה הוא יכל היה, תאורטית, כן גם לתבוע את השליטה של הישראל גם לאורך זמן התיקון, אבל הוא לא עשה את זה. הוא נתן את השליטה לעשיו ולמה שעשיו מייצג, והוא אמר, אנחנו נתנהל לאט.
ובאמת עם ישראל התנהל לאט ומאוד לאט. היו לו כמה הזדמנויות להביא גמר תיקון ולא קרה. וההזדמנות האחרונה זה שלנו. אנחנו בגמר תיקון, ואם אנחנו לא נעשה את העבודה הזאת, אז הבריאה תגיע תכליתה אבל בייסורים איומים, במלחמה כל בכל. יש נבואה על זה, ויודעים את זה בכל מיני מסורות רליגיוזיות.
לכן גמר תיקון זה שלנו. זה היום, אנחנו, עם הידע האיזוטרי – לקרוא את התורה כצופן. גם האנתרוסופיה יודעת לקרוא את התורה כצופן כי כבר נפתחו דלתות ע"י מפתחות. נמצאו המפתחות. היום זה זמן תיקון שנקרא גם פעמי משיח. זאת אומרת, שאם אנחנו עכשיו עוד פעם נמעל בתפקיד שלנו, אז זה יהיה חמור. לא שזה לא היה חמור עד עתה, זה היה חמור מאוד לעם ישראל במשך כל הזמן שעשיו שלט, אבל עכשיו זה הרבה יותר קרוב, אנחנו הרבה יותר קרובים לרוחניות, כל העולם, והרוחניות יכולה ללבוש את צד הצל שלה דרך הטכנולוגיה, ואז באמת יהיה חלילה וחס "צדיק יכין ורשע ילבש". זאת אומרת, מה זה צדיק יכין ורשע ילבש, זה איינשטיין יכין והפצצה האטומית תקרה. זה איינשטיין יגלה את האנרגיה הכי גדולה שיכולה להקפיץ את כל האנושות, אבל הרשע ילבש אותה. זה נקרא צדיק יכין ורשע ילבש. הטכנולוגיה שיכולה להקפיץ את כל הידע הרוחני אבל הרשע יקח אותה.
משתתף: כבר עשיו שולט. עשיו נמצא קדימה.
אורנה: עשיו עדיין שולט. ככל שאנחנו קרובים לגמר תיקון, ההנהגה צריכה להתחלף. יעקב אמר, אתה תלך, אני אלך לאטי. זה כמו הצב והארנב קצת. בסוף הכוונה היא שיעקב יכריע, כי יעקב הכריע את השר של עשיו, זה ברור כבר וגם הברכה ניתנה ליעקב. אז הוא נאבק בו, אמנם הוא יצא צולע בירך שמאל שלו, יש כל מיני פרשנויות על זה, אבל צד השמאל זה כמובן הצד המסוכן יותר ויעקב גורר אותו שלא יהיה איזשהו פיתוי של הרצון לקבל לעצמו, ויש חולשה שם. זה המקום של החולשה של כולנו.
אבל ההבטחה היא הבטחה לקו האמצע. ההבטחה היא להיטיב לנבראיו וגם "שלא ידח ממנו נידח", שכל הרצונות יתוקנו וכל אומות העולם, העשיוים והלבנים, חוץ מהעמלקים, ההיטלרים שהדין שלהם זה להשמד, כל אומות העולם הם יצטרפו למגמה הזאת של תיקון הבריאה. ואז אחרי זה מטרת הבריאה שהיא להיטיב לנבראיו, לתת את האור הכי גדול, תוכל להתממש.
אבל בינתיים, השלטון לאורך כמה אלפים של שנים, השלטון הוא לעשיו ולצאצאיו. אני לא מדברת עכשיו יהודים או לא יהודים. אני מדברת על מגמה. יהדות זה שליחות. ישראל, זה שליחות. ישראל זה שיחה עם הבורא.
מה זה בורא? אמרנו בורא זה רק בעברית, בורא זה מהמילה "בוא וראה". הבורא אומר לנו, בוא וראה. בוא תהיה שותף. בשום שפה אין את זה לכן להיות ישראל זה שליחות.
יש לנו גם בחוץ לארץ אנשים שעובדים עם הזרם שלנו, ואנשים מבקשים להיות חלק מהזרם שלנו. מבקשים ללמוד להיות אסיסטנטים ואחת אפילו הגדילה ואמרה שהיא רוצה להיות מורה. חוצפה כזו, זה הדבר, שלפי דעתי, הבחורה הזאת תהיה מורה מאוד מאוד טובה. כי רק מי שככה חצוף, הרצון לקבל שלו הוא כל כך גדול, אז בודאי, אני מאמינה שיום אחד היא תהיה מורה שלנו בחוץ לארץ.
הפוטנציאל של ישראל נמצא גם במקומות אחרים. מי שרוצה להצטרף לעבודה כזאת של הכרת הרע והכפפתו לטוב, זה בעצם העבודה של ישראל, ולהיות מוכן להיות שדה הקרב של הכל בתוכך, במקום להשליך את זה על האחר, זה נקרא העבודה של ישראל. אז בסופו של דבר העבודה הזאת היא מתגשמת ותתגשם. השאלה בכמה זמן ומה רמת האיסורים.
לכן יש בתקופה שלנו שליחות הרבה יותר גדולה מאשר אי פעם כי הזוהר נפתח לתקופה שלנו, והזוהר זה כל הסודות שתמצאו בכל הזרמים שהתחילו מהקבלה. כל הסודות וכל הזרמים הרוחניים שאתם תמצאו. כי לפני זה, מה היה לפני אברהם? חוץ מחנוך ונוח, כולם היו ברברים, זה לא היו בני אדם במובן שאנחנו מכירים אותם עכשיו. איזו תודעה היתה שם לפני אברהם? הבורא חיפש איזשהו תודעה שתהיה יכולה להיות איתו בדו שיח. לא בהמות, ולא בני אדם שעוד לא הגיעו לרמה הזאת.
משתתפת: יוסף הוא שם אותו בסוף. גם בשם שלו יש את המילה סוף.
אורנה: אם את מדברת על יוסף, אז הוא לא ממש בסוף, שימי לב שהוא בא לפני אמא שלו. הוא מגן על אמא שלו. פס' ז' פרק ל"ג {ז} וַתִּגַּ֧שׁ גַּם-לֵאָ֛ה וִֽילָדֶ֖יהָ וַיִּֽשְׁתַּֽחֲו֑וּ וְאַחַ֗ר נִגַּ֥שׁ יוֹסֵ֛ף וְרָחֵ֖ל וַיִּֽשְׁתַּֽחֲוֽוּ: לאה היא לפני הילדים שלה אבל יוסף מגן על אמא שלו. יוסף הוא גם קו אמצעי. יוסף נחשב צדיק יסוד עולם.
{ד} וַיִּשְׁלַ֨ח יַֽעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל-עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם: {ה} וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹֽאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַֽעֲקֹ֔ב עִם-לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָֽאֵחַ֖ר עַד-עָֽתָּה: אתם רואים כאן שקודם כל יש – "ואחר עד עתה". הוא כבר אחר. הוא היה צריך לצאת מלבן לפני שלבן רדף אחריו. הוא יכל לצאת קודם. אז קודם כל הוא מודה שהוא מאחר.
דבר שני הוא אומר, עם לבן גרתי. אנחנו צריכים לדעת מי זה לבן. לבן הוא הראש של השמאל, הראש של הקליפה, והשמאל זה אמרנו משיכת אורות לעצמי. לבן בשורש שלו הוא ישות מאוד מאוד גבוהה, הוא לובן. הלובן העליון זה עולם אצילות. זה חכמה. אבל כשהוא יורד לכאן לעולם הזה, אז הוא הרוע הכי גדול כי הוא מסמל משיכת אורות, כמו עשיו, משיכת אורות לרצון לקבל, ואומר יעקב, עם לבן גרתי . מה זה אומר גרתי? אנחנו רואים שבתוך המילה גרתי יש את המילה גֵּר. זאת אומרת, אני לא הרגשתי חלק ממנו, אני הייתי גר, ולמרות שלבן נחשב כמכשף מאוד גדול, הוא נחשב לסבא של בלעם.
בלעם היה מכשף הכי גדול. הוא היה נביא בסדר גודל של משה אבל מצד מערכת הטומאה. תזכרו זה מול זה עשה אלוהים. כל מערכת הקדושה אחד לאחד יש העתק שלה במערכת הטומאה. זה מדהים. זאת אומרת שאם אתם רואים, אתם יכולים לראות איזה מורה גדול, איזה גורו גדול, הוא ידען והוא יש לו כוחות והכול ובכל זאת הוא משרת את מערכת הטומאה. זה לא חדש לנו, שמענו על מקרים כאלה. אז צריך גם מאוד מאוד להזהר אחרי מי אני הולך.
משתתף: מאיפה האנשים האלה שואבים את הכוח?
אורנה: הכוחות שלו בגלל שהוא יכול לשדד מערכות טבע. אמרנו, הטבע, מה שנקרא אלוהים, משם אפשר לקחת כוחות גם אומות העולם, יכולים לקחת כוחות. משם הוא שואב. הוא מקבל כוחות מאלוהים ואפילו בלעם, אפילו הוויה דיבר איתו. הוויה בסופו של דבר גם את מערכת הטומאה, אור אינסוף מחיה, כי יש רק אור אחד. אבל הם שואבים כוחות. יש מכשפים בכל העמים, עד היום, אולי שמנים. יש מכשפים ומכשפות, גם בהארי פוטר, לא רק בסיפורי פנטזיה, אז היו הרבה יותר, משום שאז הם היו הרבה יותר קרובים לכוחות הטבע, האדמה.
על לבן נאמר שהוא היה המכשף הכי גדול באותה תקופה. בעצם, מה זה מכשף? מכשף הוא בעצם יוצר לך מציאות אלטרנטיבית ומכשף אותך להאמין בה.
משתתף: מהנדס תודעה.
אורנה: בדיוק. מי שמשתתף כאן במציאות ומאיה אז אנחנו יכולים להגיד שהמכשף יוצר לנו איזשהו מאיה. אפשר להגיד שצוקרמן הוא מכשף מודרני.
אז הם לא השתמשו באמצעים טכנולוגיים כאלה, אבל היו להם שליטה על כוחות טבע. הם יכלו לכשף בני אדם ואמר יעקב, "גרתי עם לבן אבל הייתי גֵּר אצלו". הוא לא הצליח להטות אותי לכיוון שלו למרות שלבן ניסה.
משתתף: יש לי איזשהי תהייה. תהיתי אם אותם אנשים שיש להם איזשהם כוחות, או חיבור, או שואבים מכוחות הטבע, שאולי טעו בדרך, הסתנוורו, לקחו יותר ממה שהיו מוכנים וטעו. כנראה ברציונל שלי אני לא מצליח מלהבין איך מישהו שבכוונה תחילה רוצה להרע אבל עדיין יש לו את יכולת החיבור. זאת אומרת, אין איזה שהוא דיסוננס בין מישהו שמשתמש במקום תועלתני רע אבל עדיין יש לו יכולת גבוהה?
אורנה: זה כל הענין. למה בעצם הרצון לקבל הוא כל כך מסוכן? בגלל שיש לו יכולות. יש יכולות להתחבר לכוחות ולהשתמש בהם. בהחלט יש יכולות. בגלל זה כל כך מסוכן. אפשר להסתכל גם בעולם המודרני ולראות איך שאנשים הולכים שבי אחרי רעיונות שבעצם הם בלתי מוסריים בעליל ויש בהם רוע ואכזריות ותת אנושיות, והולכים, הולכים אחרי מנהיג כריזמטי. הולכים, אתה לא מבין איך, אבל הולכים. וכן, יש כוחות, ואנשים יכולים להשתמש בהם גם לרעה. יש המון פיתוי בעוצמה. אתה מקבל כוחות ועוצמה ושליטה, אז יש בזה המון, המון פיתוי. לא לכולנו, אבל לאנשים מסוימים. אולי ליותר גברים, אני לא בטוחה, אבל יש בזה פיתוי.
חוזרים אל יעקב, פסוק ז', פרק ל"ב, ואומרים, {ז} וַיָּשֻׁ֨בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶל-יַֽעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל-אָחִ֨יךָ֙ אֶל-עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע-מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ: מספר ארבע מאות זה מספר מאוד מאוד חזק בתורה, זה יכול להיות גם כן מערכת הקדושה ומערכת הטומאה. 4 זה 4 עולמות, זה 4 אותיות הויה, בעשרות, במאות, באחדות. אז ארבע מאות – למשל עשיו שהתקנא ביעקב בא עם 400 אנשים לחסל אותו. אחיו של יוסף שירדו למצרים, נתקעו 400 שנה בגלל הקנאה. בסוף זה לא היה 400, הורידו להם. 40 שנה במדבר גם כן – זה הכל קשור לספירות. לא אכנס לזה. את הספירות סופרים ביחידות, עשרות, מאות, אלפים, רבבות. 400 זה מספר שיש לו תג של רוע. מעניין לחשוב באנתרופוסופיה אם יש לזה משהו מקביל.
אבל בכל זאת, אנחנו חייבים, יעקב היה חייב, וגם אנחנו חייבים לפגוש את השמאל. אנחנו לא יכולים להתעלם מהשמאל. נ. אנחנו תמיד אומרים, אנחנו לא מתעלמים מהרוע, כי הרוע אח"כ יתקוף אותנו. אנחנו בסופו של דבר רוצים להתמיר את הרוע. לבוא אליו בתחבולות.
אז המפגש של יעקב עם עשיו הוא בלתי נמנע. הוא הכרחי. והוא מפגש ראשון כדי לקבע את מערך היחסים בין הרצון לקבל לבין הרצון להשפיע. ויעקב אמרנו שהוא קו אמצעי. המילה קו באה מהמילה קיווי והמילה תקווה. ויעקב מגיע לא מהמקום של מגיע לי אלא מהמקום של קטונתי. "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת", והמצב הזה זה גם המצב של ישראל. מי שמחשיב את עצמו כישראל, אז הוא לא הולך בגאווה. הוא לגמרי ברור לו התפקיד שלו בעולם. לגמרי ברור לו שלא אני ועוצם ידי עשה לי זאת שזה הפיתוי של הסיטרא אחרא לתת לך לחשוב שאתה בערך הסגן של אלוהים, אם לא אלוהים עצמו.
אבל אנחנו באים מקטונתי מכל החסדים וכל האמת. החסדים זה אור חוזר, האמת זה אור ישר. וכל זה זה לא מגיע לי. אני כל פעם צריך להתפלל מחדש. אני כל פעם צריך לפחד מחדש שהזכות שלי תלקח. אנחנו כולנו מכירים את זה שכל פעם מחדש אנחנו חושבים שלמרות שכבר ראינו הרבה פעמים שהעבודה שלנו נושאת פרי ושעולם הרוח מחייך אלינו, כל פעם מחדש יש בנו איזה חשש כזה שאולי מכיון שאין לנו זכות, אז אולי אף פעם לא נקבל.
מכירות ומכירים את זה. זה הקטונתי.
משתתפת: מבחינת סדר הדברים שמייצגים יעקב ועשיו, איך מסבירים שעשיו רץ לקראתו מחבק אותו, נופל על צוארו, מחבק ומנשק אותו?
אורנה: בזוהר ובמדרשים אומרים שהוא נושך אותו לא מנשק אותו. בגלל שעשיו הוא מזרע הנחש. הנחש זה הרצון לקבל.
חוזרת לקטונתי. הקטנתי זה נקיטת עמדה. אני יודעת שאני עדיין לא הגעתי בכלל לאיזשהו מקום, למטרת הבריאה, ומטרת הבריאה זה רצון לקבל בעל מנת להשפיע, זאת אומרת שאין לי שום אגואיזם יותר, לא שאני מבטלת את העצמיות שלי או את האני שלי, אבל אין לי שום רצון לקבל לעצמי, אנחנו מאוד רחוקים. גם יעקב ידע את זה וזה הקטונתי. אין לי את הדבקות המלאה. כי כשתהיה דבקות מלאה, כשנרצה רק להשפיע, אנחנו בעצם נעמוד פנים מול פנים מול ההוויה. זה נקרא דבקות. שההוויה תתגלה לנו פנים מול פנים. כי אנחנו נהיה בהשוואת צורה.
בוא נראה את הקו של הקטונתי. הקו של העבודה של קבלה של שפע במידה, וזה כבר התחיל מצמצום א', כשמלכות צמצמה את הרצון שלה לקבל, ואחרי שהאור חזר, הוא חזר בקו. קו, קיווי, תקווה. יש תקווה אחרי שמלכות צמצמה את הרצון שלה, יש תקווה שזה תיקון הבריאה לקבל את כל האורות בחזרה, אבל הפעם מתוך זכות ולא מתוך חסד.
ברישום המוכר של הקבלה, כל האורות היו בתוך הנברא. הכלי והאור היו בהשוואה אחת. זאת אומרת שהכלי מילא את האור באופן שלא היה אפשר להבחין בין אור לכלי. מכיון שהאור הוא אינסופי והכלי הוא אינסופי, אז אין בכלל קדימה אחורה, למעלה, למטה, ימין, שמאל. אין דבר כזה. העולמות שלנו התחילו אחרי הצמצום. והעולם הראשון זה הקו, קו של האדם הקדמון, זה התקווה. אז מלכות נעשתה נקודה שחורה וכל האור מסביב לה, ועכשיו היא יכולה לקבל את האור שוב לעצמה לתוכה את כל האור, היא צריכה לקבל פרוטה אחרי פרוטה. וזה האדם הקדמון, זה העולם הראשון, זה בעצם ההתוויה של האופן שאפשר לקבל אורות בהדרגה ע"י התיקונים. תיקונים זה התקנות שלנו של כלים. כל פעם שאנחנו לומדים למשל פרשת שבוע כזאת, מהדהדת בנו, היא משנה אותנו, אנחנו בעצם יוצרים כלי חדש שגורם לאור שעוד לא היה, כלומר אור אינסוף כמובן, אבל שעוד לא היה בעולמות, להכנס. זה יצירה. ישראל זה יצירה חדשה. הוא לא ממחזר אורות ישנים. זה כל פעם לקחת עוד ועוד ועוד עד שנגיע למצב שכל האור בחזרה יכנס בצורה מתוקנת. זה הקו, הקיווי. זה קו האמצע.
משתתפת: מאיפה הכתב הזה לקוח?
אורנה: זה עברית שקשה לקרוא אותה. ראיתי כתבים כאלה, אבולעפיה אני חושבת וגם בתקופה שלנו.
עוד דבר אחרון,:{יא} קָ֜טֹ֗נְתִּי מִכֹּ֤ל הַֽחֲסָדִים֙ וּמִכָּל-הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת-עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֨רְתִּי֙ אֶת-הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה אז במקלי אומר הזוהר זה מהמילה, קלון. ירדן זה תמיד מהמילה ירידה. ירידות. הקטונתי הזה זה מעיד על זה: אומר יעקב שכל פעם שהיו לי ירידות, אז אני הטלתי קלון על הבורא. זאת אומרת כל פעם בירידות שלי בירדן, אני הטלתי ספק בטובו של הבורא. זאת אומרת, שמתי עליו קלון.
זה דוקא מאוד מאוד מענין. זה פרשנות של הזוהר, כי כל הירידות שהיו לי בחיים נחוו בעיני קלון לבורא. שאתה לא בסדר איתי. ולמה אתה עושה לי את זה ואני כל כך השתדלתי ואני כבר שנים עובדת ברוחניות, ואני מקדישה ואני נותנת, ולמה אתה מביא לי עכשיו את הדבר הזה עוד פעם.
אז להטיל קלון בורא זה גם קטנות. זה גם כן קטונתי. הירדן זה תמיד סמל לירידה. גם הירדן אני חושבת זה יותר נמוך. קטונתי, זאת אומרת שאני הטלתי בך ספק וקלון בכל הירידות שלי. זה משהו שכולנו יכולים לחשוב עליו, כי אני חושבת שזה מאפיין את רובנו, שבזמן של קטנות, בזמן של ירידה, בזמן של כאב, בזמן של סבל, אנחנו מטילים ספק בטובו של הבורא. זה נקרא לשים קלון.
משתתפת: הוא גם אומר, ועתה הייתי לשני מחנות, הוא מדבר על הפרוד.
אורנה: נכון, הוא מדבר על הפרוד של השמאל והימין. יפה מאוד שאת אומרת את זה למרות שיש פרשנות, חושבת של הזוהר, שאומרת שההיפך, למרות שקטונתי והטלתי בך ספק, אתה מאפשר לי את הידיעה של שני המחנות, של הימין והשמאל. והתפקיד שלי, זה לאחד אותם. אבל גם הפרשנות שלך יפה. של הפיצול.
ואז הוא אומר, {יב} הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו זה עשיו שבתוכי. זה שהטיל קלון. מה שעשוי בתוכי גמור, מה שלא מתחדש, מה שספק, כִּֽי-יָרֵ֤א אָֽנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן-יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל-בָּנִֽים: אם על הבנים, זאת אומרת שאין תקווה. זאת אומרת, יש מצווה שנקראת, שילוח הקן. שאתה משלח את האם ומשמר את האפרוחים. אם על הבנים, זאת אומרת, אין לי המשכיות.
אז בעצם ההתייחסות כאן בכל הפסוקים האלה, זה בעצם יעקב מודה לבורא שלמרות שהוא הטיל בו קלון בכל הירידות שלו הבורא לא התייאש ממנו ונתן לו את האפשרות בתוכו, לחבר בין שני הניגודים.
תחשבו אולי בחברותות, על הקלון שאני מטילה בבורא בכל פעם שאני חווה ירידה. זה קלון, זה ספק, זו תחושה שהוא לא טוב. זה לא הבורא המיטיב לנבראיו. הוא רע אלי. למה אני מרגישה כל כך רע אחרי שאני כל כך משתדלת? זה נקרא להטיל קלון זה נקרא גם להרשיע. אבל כאן בואו נשאר עם הדימוי הזה להטיל קלון כשאני בירידות ובכל זאת הבורא לא מתייאש ממני.
משתתף: מה שאמרת בסוף, כל מיני דברים צצים לי. מסתכל על זה עכשו אחרת לגמרי. כי הוא ממש מתחנן שיצילו אותו מיד עשיו, זה לאו דוקא הרג, זה יציל אותו ממה שעשיו מסמל, ויש פתאום בפסוק ט' {ט} וַיֹּ֕אמֶר אִם-יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל-הַמַּֽחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ . והכהו – זה ו' ה' ו' ה' זה כאילו מילה שהיא בעצם תמונת מראה. יש ו' בהתחלה ו' בסוף, ה' בהתחלה ה' בסוף ואח"כ כ' , ויש שני מחנות שזה פיצול או 1 או 2.
אורנה: נכון. זה מאוד יפה. פתאום קולט רובד אחר.
משתתפת: יש את המושג של הסתר פנים. שזה כביכול, לא הרשעה, אבל זה גם סוג של הרשעה.
אורנה: הסתר פנים זה שאני לא רואה את הבורא. נכון. אני לא רואה את הבורא. שיכול להיות שזה גם הרשעה, שאין בורא, יכול להיות, כן.
משתתפת: שיש בורא אבל מסתירים מאיתנו את המשמעות של מה שקורה.
"קטונתי מכל החסדים", שאני כל פעם רואה מחדש כל כך הרבה פנים נהדרות שמשתתפים איתי ואחד עם השני באוצר הזה.
תודה רבה
שבת שלום!