א' בתמוז תשפ"ב, 30 ביוני 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי. (תהלים נא יב)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט טו)
אנחנו בפרשת חוקת. וזאת חוקת התורה. אחרי פרשת קורח, אחרי פרשת המרגלים. שתי פרשות שעוסקות באופן הלא רצוי לקבלת תורות.
פרשת המרגלים עוסקת בחוסר האמונה. חוסר האמונה מעל לדעת של המרגלים שלא האמינו שמאחורי מה שעיניהם רואות, נמצא הבורא שבעזרתו אפשר להתגבר על מה שנראה במציאות הגשמית כמשהו שאי אפשר להתגבר עליו.
ופרשת קורח, שבקש לבטל את ההיררכיה, בקשה מוצדקת, אבל לא בזמנה.
שתי צורות שהן לא מתוקנות. הפרשה הזו תביא לנו את האופן המתוקן לקבלת התורה.
יש פה משהו מאוד מאוד משמעותי, באופן שבו מי שנקרא ישראל, מתייחס אל המוות.
}א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: {ב} זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: {ג} וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: {ד} וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: {ה} וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: {ו} וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה: {ז} וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב: {ח} וְהַשֹּׂרֵף אֹתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו בַּמַּיִם וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: {ט} וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא: {י} וְכִבֶּס הָאֹסֵף אֶת אֵפֶר הַפָּרָה אֶת בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם: {יא} הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: {יב} הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: {יג} כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:
מלא סודות כרימון. שימו לב רק לדבר אחד מתוך הרבה סודות. נאמר פה,
{יב} הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר.
היום השלישי הוא תמיד קו האמצע. השלוש הוא תמיד קו האמצע שמכפיף את קו השמאל, את הרצון העצמי, ושמאל שהוא גבורה, הוא מכפיף אותו לחסדים, לרצון האלוהי.
נאמר כאן שמי שלא נתחטא ביום השלישי, כלומר, לא עושה את הפעולה של הכפפת הרצון העצמי לאלוהי, אז כשהוא מגיע ליום השביעי הוא לא נטהר. זה רק סוד אחד.
אזכיר בקצרה את תוכן הפרשה ומתי היא קורית. היא קורית ממש על סף הכניסה לארץ ישראל. שנתיים לפני הכניסה לארץ ישראל, מתוך 40 שנה. יש פער בין פרשת קורח, שקורית במדבר, מיד אחרי העונש שניתן אחרי חטא המרגלים.
אז היא על סף הכניסה לארץ ישראל. ארץ ישראל זה ענף של אצילות – להכנס אצלו. ארץ ישראל זה ענף של השלמות, של גמר תיקון. על סף הכניסה הזאת, מרים מסתלקת. האור של מרים, הוא הבאר. היא מסתלקת ויש יאוש. והיאוש בא לידי ביטוי גם במה שבני ישראל חווים כמרחב ביניהם לבין הבורא שלהם. יאוש שאנחנו יכולים מאוד להזדהות איתו, הרבה פעמים. שממלא אותנו כשאנחנו עוד פעם, שוב ושוב, נפגשים עם הפגמים שלנו.
ואנחנו מיואשים. נראה לנו שהמצב הזה יימשך לנצח.
אחרי התלונות של העם, הם עוד פעם מתלוננים. מתלוננים שאין להם מים כי ואין מים אלא תורה כי הבאר שלהם, באר המים, זה מלכות, הסתלקה ועכשו הם צריכים להוציא מתוך עצמם את המים האלה.
זאת אומרת, יש כאן כבר שינוי. על סף הכניסה לארץ ישראל יש שיפור. אם עד אז המן ניתן מלמעלה, הכניסה לארץ ישראל אומרת שעכשו, המן יעלה מלמטה למעלה. זאת אומרת, תהיה בקשה להכנת כלי כדי שהחסד ינתן כדי שהחכמה תנתן, כדי שהאורות ינתנו.
בפרשה יש לנו את סיפור פרה אדומה, סיפור מרכזי. יש את סיפור הסתלקותה של הבאר של מרים. ובמקום הבאר הזאת, עכשו אנחנו צריכים מתוך עצמנו לחפור באר. אנחנו רואים את זה אחרי זה שאז יש שיר ישראל. על הבאר חפרו השרים, מהללים את הבאר שחפרו האבות.
הבאר למעשה זה החסרון שלנו. זה המקום שלתוכו האור יכול להכנס. ורק אם אני מחברת את החסרון לאלוהי. אם אני לא מחוברת את החסרון לאלוהי, אז זה באר עם נחשים ועקרבים כמו שהיה ליוסף. באר בלי מים. אבל באר כשהיא כלי, כשהיא מלכות, אז היא חסרון שמזמין את האור להכנס אליו.
אח"כ יש את הסיפור על הנחשים. גם כן הפכים כמו פרה אדומה. פרה אדומה מטהרת את המת, והיא מטמאת את הטהור. זה פרשה של ניגודים ונראה שזה למעשה ניגודים בין חיים למוות ואיך אנחנו מיישבים בין שני הניגודים האלה. לא מקדשים את המוות. הרבה הרבה תורות אחרת, מקדשות את המוות בגלל היאוש של החיים. בגלל הסופיות של החיים ועל הסבל של החיים.
אז יש רצון, במיוחד בתורות המזרח, לבטל את החיים. זה לא תורת ישראל.
משתתפת: כשהכוונה פה, מטהרת את הטמא, מטמאת את הטהור. יכול להיות שזה קשור לזה שהקב"ה תמיד גם את הרשעים הוא לא רוצה להמית אלא לגרום להם לתיקון. ומי שמקבל את הייסורים ראשון, זה דווקא הצדיק. יש היפוך כזה.
אורנה: יפה. לא חשבתי על זה. זה יכול להיות. את מדברת כאן על ענין של ניגודים, של היפוכים.
משתתפת: יש לזה חיזוק לקידוש החיים.
אורנה: תכף נראה שהפרשה הזו מקדשת את החיים למרות המוות. אולי גם בזכות המוות. יש לנו כאן גם את ההופעה של הנחשים. הנחש, גם כן הדואליות של הנחש. הנחש כהורג אבל גם נחשי נחושת כמחיים. צריך לשאת אליהם עינים ואז הם מחיים. בדיוק הפוך מהנחש של גן עדן.
הנחש שבגן עדן זה הרצון העצמי שלנו שהורג אותנו. ויש נחש אחר שהוא מחייה אותנו. ויש גם את החטא של משה ואהרון, שהם הכו על הסלע במקום לדבר אליו. ויש את ההסתלקות של אהרון שזה מאוד נוגע ללב. איך שהוא עולה יחד עם אלעזר, הבן שלו, ומשה מפשיט אותו מהלבושים שלו.
מה זה לבושים?
משתתפת: זה כל הגילויים והעולמות.
אורנה: זה כל העולמות. זה האור חוזר. זה הלבוש שהאור יכול להכנס אליו. אז אהרון שהוא הכהן, שהוא צד החסדים, שהוא הלבוש והבגדים שלו הם הלבוש לאור האלוקי להכנס, אז עכשו הם עוברים לאלעזר, הבן שלו.
אז הוא מפשיט אותו מהלבושים שלו, אבל הוא כבר לא צריך את הלבושים האלה.
אז הפרשה הזו, עוסקת ביחס של ישראל למוות וגם הפרה האדומה, שורפים אותה עד תום. מקרבנות אחרים אנחנו רואים שנשאר משהו בשביל הכהן לאכול. את הפרה האדומה שורפים עד תום. לא משאירים ממנה דבר. המוות המוחלט. הפרה האדומה זה גם מלכות. שהיא הרצון העצמי. מלכות דמלכות. שורפים אותה עד תום ושורפים אותה על המזבח.
מי עוד היה על המזבח? יצחק. יצחק עלה כקורבן על המזבח. זאת אומרת, הפרה האדומה זה קרבן. מלכות מקריבה את עצמה. למעשה, מלכות לא מקבלת את מה שמגיע לה. היא לא אשמה שיצרו אותה כרצון לקבל. כל שיתא אלפי שני היא לא מקבלת את האורות שמגיעים לה. יש כאן תקופה ארוכה של ייסורים. וגם נאמר על זה בזוהר, שהקב"ה אומר, "הביאו כפרה עלי על שהמעטתי את הלבנה".
זאת אומרת, כאילו לכאורה לכפר את המעשה של הבורא. על מעשה הכרחי שהוא המעיט את הנברא. למעשה, יש כאן פער בין אמצעי למטרה. המטרה היא, מטרת הבריאה זה כל האורות. האמצעי זה תיקון הבריאה, זה לא כל האורות.
הפרה האדומה הזו צריכה להשרף עד תום. עד האפר. כמונו, שהרצון העצמי בלי שידענו לקרוא לזה רצון עצמי, רק הרגשנו שאנחנו נשרפים, שאנחנו מתכלים. אח"כ באה החכמה, האנתרופוסופיה, שמסבירה לנו למה אנחנו מתכלים. מה בנו צריך להתכלות. אבל המטרה של ההתכלות הזאת, של הכיליון הזה, של הישימון הזה, המדבר הזה.
ישימון מהמילה יש, הפוך ממה שאנחנו חושבים. זה כדי לרדת מהמזבח, להתחיות. זאת אומרת, שישראל לא מקדשים את המוות, הם מתבוננים על המציאות הזאת החלקית, הפגומה, כאמצעי להגיע למציאות הסופית.
נכנסים למוות כאמצעי תיקון כדי להגיע לחי החיים. במובן מסוים ישראל לא משלימים עם המוות. בשביל ישראל המוות זו שערוריה – לא מדברת על המוות הפיזי – ולכן מה שאנחנו צריכים לעשות, כישראל במובן שדיברנו עליו, זה כל הזמן להתחבר לישות שלנו שלא מתה. כל הזמן אנחנו מתים בפיזי. כל הזמן אנחנו מתים.
אנחנו מסתכלים פתאום בגיל 40 ומשהו, מתחילים להסתכל על הפנים שלנו במראה, אז נשים רגישות לקמטים, גברים רגישים להתקרחות, זה רק סימפטומים קטנים. ולאט לאט אנחנו רגישים להחלשות הכוח שלנו. אין לנו כבר כוחות. ואנחנו יכולים להכנע למוות אם אנחנו נזדהה איתו. ואז להגיד שכל החיים האלה, הם לא נכונים וצריך להפטר מהם.
הענין הוא איך אני הופכת את המוות הזה, לאמצעי תיקון לחיים האינסופיים של הנשמה. לכן מאוד חשוב בשבילנו, כמה שפחות להזדהות עם כל החולף. אבל לא לבטל אותו, החול, זה הכלים שלנו. המציאות הזו מלבישה את האור. המציאות, האירועים שקורים לי. וכל פעם כשאני מזדהה איתם מאוד, אני מתה. וכשאני מפסיקה להזדהות עם זה, אני מתקרבת לנצח.
אז היחס של ישראל למוות, זה כאל שערוריה. התפקיד של ישראל זה להוכיח לעצמם ולכל העולם, שאין מוות. לא שאין מוות פיזי, אבל אין מוות של הנשמה. לא מסכימים עם זה. זה לא נכון. זה לא מה שהבורא אמר וזה לא מה שהבורא רצה. אבל בשביל זה צריך לשרוף את הפרה האדומה עד תום.
הפרה האדומה, זה הביטוי המוחשי לעומק המוות. אבל לעומק המוות כדי להתחיות. החיים נולדים מחדש בפרה אדומה, הם באים לידי ביטוי במים. שמים את האפר של הפרה האדומה במים חיים. זה לא מי ים וגם לא מי מקווה, או מים מכונסים. זה מים חיים. זאת אומרת, לאחר שמזים על הטמא את המים החיים האלה, אז הוא נטהר. זאת אומרת, שהוא נולד לחיים מחדש.
אז המים, החיים, עם האפר, זאת חוקת התורה. כי החוקת זה "זאת". זאת זה מלכות. זה מלכות שהיא דין. שהיא, אם משתמשים בה כמו שהיא, היא המוות. והיא עושה דין והיא עושה חוק, והתורה זה החיים. אז השילוב בין חוקת לתורה, כי אפשר היה להגיד – וזאת התורה, בלי המילה חוקת. זאת חוקת התורה זאת אומרת, אנחנו מתיחסים כאן לזיווג של הכלי עם האור. זיווג של זעיר אנפין עם מלכות. של הקב"ה עם השכינה. של הנשמה שלנו עם הגוף שלנו. של החיים הארציים שלנו, עם השאיפות הרוחניות שלנו.
וזה דווקא, מטהר את המת. והמת זה לאו דווקא המת הפיזי כמו שאמרנו, רשעים בחייהם נקראים מתים.
אז דור המדבר, הוא הוא הפרה האדומה שנשחטת ונשרפת. ודור המדבר זה אנחנו. אנחנו דור אחרון, אנחנו גלגול של דור המדבר. אלה שלא נכנסו לארץ ישראל. ואנחנו שנכנסנו אל ארץ ישראל, לפחות ברמה הפיזית. זאת אומרת, מקום החסרון נעשה מקום החיים. לכן כשאנחנו פוגשים את החסרונות שלנו, צריך להגיד תודה. זה קשה.
אתמול פגשתי חסרון שלי, ולא התנהגתי באמונה. האשמתי את המציאות החיצונית, את הנמצא החיצוני, והתנהגתי אל המציאות החיצונית כמו שמתנהגת אלי.
רואה קשר ישיר בין זה לבין שאני שכחתי שמה שהעיניים הפיזיות רואות, זה לא הדבר. שכחתי שמה שהגיע אלי הגיע אלי כדי לתקן אותי. ועכשו אני צריכה להתמודד עם בעיה יותר גדולה. עכשו אני אומרת תודה. למה תודה, כי אתמול חשבתי שזה ענין חיצוני והיום אני אומרת, הראו לך את החסרון שלך. כלומר, מה זה את החסרון. זה אותו חסרון תמיד אבל הראו לך איך את לא נכנעת כשבאה אלייך תופעה מבחוץ ואת מפרשת אותה כפי שאת מפרשת אותה.
אז אתמול התחברתי למוות. והיום אני עושה תיקון אבל בתנאים יותר קשים. אז לא להגיד אוי, למה עשיתי את זה. אלא, תודה לעולם הרוח. תודה לבורא שמראה לי עדיין את החסרונות שלי. הוא אוהב אותי. עדיין יש לו תקוה. עדיין הוא רואה בי פוטנציאל. בי, בכם. אחרת הוא לא היה מראה לי את החסרונות שלי.
אז מקום החסרון הוא מקום החיים. למה מקום החיים? כי אז אני מתחברת לאמת שמאחורי הסיטואציה. אז גם אם לא הצלחתי להתחבר בזמן אמת, לא נורא. כמה שיותר קרוב לזמן אמת כי יכולתי עכשו גם כן לא לראות את המציאות הזאת. זה הפרה האדומה.
אז בפרשה הזאת, קורה דבר מאוד משמעותי. אנחנו נפרדים משניים מתוך השלושה. משני הסומכין של משה – מהשמאל והימין. אחרי זה במלחמה צריך להרים לו את הידים. משה איבד את מרים, שהיא השמאל, ואיבד את אהרון שהוא הימין ועם ישראל איבד את נושא החסדים ואת נושאת החכמה, את הבאר.
עם ישראל יצטרך למצוא מתוכו את הכוחות עכשו. אח"כ משה יסתלק, בפרשות הבאות. ההנהגה תעבור ליהושע, משה חייב להסתלק משום שמשה הוא זעיר אנפין. משה הוא קו אמצעי שנקרא שמש. אומרים שמש, זה זעיר אנפין, זה הקב"ה. הוא חייב להעביר את ההנהגה ליהושע שהוא כלבנה בפני השמש. וארץ ישראל כולה היא מלכות. אם משה היה נכנס לארץ ישראל, היה גמר תיקון, אבל היה גמר תיקון בתנאי סבל מאוד מאוד גדולים כי זה עדיין לא היה הזמן. הוא היה חייב להשאר בחוץ. והבאר היא האור החוזר. אור החסדים שעולה מהנברא אל הבורא ומאפשר לאור העליון להתפשט בו. ואיך הוא מאפשר האור החוזר? זה התפילה שלנו.
נגיד שקורה לך ארוע כמו שקרה לי, אז אפשר להגיד שלפעמים גם לא בא לנו להתפלל. אתמול ידעתי שאני צריכה להתפלל. אבל לא רציתי. רציתי להתעצבן עליו. כי ידעתי שאם אני אתפלל אז ידעתי שלא אתעצבן.
אז לפעמים זה תפילה על תפילה. חסרון לחסרון. אני מתפללת בבקשה תעזור לי לרצות להתפלל. לפעמים אנחנו כל כך כועסים על המציאות שבאה מבחוץ, כי אנחנו לא רוצים לסלוח שם, ואז אנחנו נופלים. נופלים שוב למראה העיניים. זאת אומרת, "והיינו בעיניהם כחגבים."
מה זה "והיינו בעינינו כחגבים"? היינו בעינינו. תפיסת המציאות של המרגלים היתה שגויה, מה שהם חושבים על עצמם זה שגוי, כי בעיני אלוהים אנחנו לא חגבים. ומכיון שתפיסת המציאות שלנו היא שגויה, אז כל המציאות בחוץ נראית לנו לפי תפיסת המציאות שלנו.
{א} וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם ַותִּקָּבֵר שָׁם: {ב} וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:
אז אנחנו רואים – ותמת שם מרים ותקבר ולא היו מים בעדה. לא היתה תורה לעדה. ויקהלו על משה ועל אהרון. אז אנחנו רואים כאן התקהלות. כבר רואים שהם קהל. הם לאט לאט יהיו ישות. עם ישראל יהפוך להיות ישות שהיא כבר לא מובלת, לא ילד. למרות שמשה עוד לא קלט את זה שהם כבר התבגרו. ולאט לאט נוצרת ישות שהיא בעצמה תוכל להיות כלי באור חוזר.
זאת אומרת, ההסתלקות של מי שעשה את התורה הישנה, מכריחה אותנו למצוא באור חדש לתורה.
מרים מתה בקדש. ונאמר על משה – העונש לכאורה שניתן לו – שבגלל שהם לא קידשו את ה', לא הצליחו לקדש את שמו של הבורא, הם היכו את הסלע. להכות את הסלע זה להכות את בינה. זה לתת מכות לבינה במקום לדבר.
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:
אני לא מתכוונת להכנס לענין של הסלע. אני רק רוצה להגיד שהענין של דיבור זה כבר שיח. והקהל זה משהו אחר. ועם ישראל התבגר. הוא כמעט בן 21. אם נתייחס אל זה לפי הגילים. אתה לא יכול עכשו להתייחס אליו כמו אל ילד קטן. כמו שמשה המשיך להתייחס לעם כאל ילד קטן, אף על פי שהעם התבגר, שהעדה כבר מגובשת. והעם הזה עכשו שר שיר.
בספר שמות משה שר במעבר דרך ים סוף, יש את שירת הים ואז כתוב, אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת. עכשיו זה אחרת:
}יז} אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: {יח} בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה:
כל מילה כאן חצובה בסלע. קודם כל, עכשו ישראל שרים את השירה. שירה זה גם אור חכמה. עכשו ישראל שרים ולא משה, או משה ובני ישראל. ישראל עצמם כבר בשלים. עברו את תקופת המדבר. הם עברו את התקופה שבה הם הכשירו את עצמם לכניסה לארץ ישראל, והם כבר בשלים להכנס והם אומרים, "עלי באר". הם מעלים כבר את המן. את הבקשות.
"באר חפרוה שרים" – אותה הבאר שחפרוה השרים, האבות, "כרוה נדיבי העם במחוקק במשענתם וממדבר מתנה". הם מספרים בפסוק הזה את המסע שלנו. את המסע של הנשמה בתוך המדבר. המדבר אם מחלקים את ארץ ישראל ואת סביבותיה, אז אצילות זה ארץ ישראל. עולם בריאה, עולם יצירה זה הסביבות של ארץ ישראל, והמדבר זה מדור הקליפות. מדור הקבע של הקליפות אבל מתוך המדבר אפשר להוציא ניצוצות. ניצוצות הכי גדולים ירדו הכי נמוך. זאת אומרת, "מי זאת העולה מן המדבר".
עכשו הכוח עובר ממשה לקהל ישראל. וכשאנחנו מדברים על המעבר של הכוח מהיחיד או מהנביא לקהל ישראל, אנחנו מדברים עלינו. אנחנו מדברים על דור אחרון. הכוח עובר לידים שלנו ואנחנו ביחד כקהל ישראל. אנחנו ביחד כשכל אחד מאיתנו זה ניצוץ בתוך הקליפה.
למה התקופה הזו כל כך מושחתת. באופן חובק כל. בגלל שאנחנו עכשו בתוך הקליפות הכי עמוקות. מצד שני הניצוצות האחרונים צריכים להחלץ משם. אבל כבר אי אפשר לעשות את זה בכוח של אדם יחיד. אז אנחנו כמו קהל ישראל. צריכים לשיר את השירה הזאת. והשירה הזאת אומרת: אני מעריכה ומעריך את הבאר שחפרוה שרים שחפרוה קודמיי. אלה שנתנו לי את כל הידע הנסתר הזה אבל אני עכשו, אני עומדת להכנס לארץ ישראל.
אני עומדת להכנס למקום שאפשר לעשות את הייחוד הזה. בין הקב"ה לשכינה בין הרצון העצמי לרצון האלוקי. בין זעיר אנפין ואצילות לבין מלכות ואצילות. זה כבר לא רק משה. משה זה 60 ריבוא ישראל. זה כבר לא יכול להיות בן אדם אחד, בודאי שלא בדור שלנו.
ומעכשו התורה הזאת היא תורה של אור חוזר, זאת אומרת, של העלאת מן. של תפילה. ויש מגבלה. אנחנו בזמן תיקון. אנחנו לא בגמר תיקון כמו שקורח רצה וטען, שכולם יכולים עכשו ביחד, כל אחד היה במעמד הר סיני, אז כל אחד יכול לחוות את האור הגדול. זה לא ככה. יש חוקה לתורה, יש דין, יש מגבלה.
אנחנו צריכים לעבוד בתוך המגבלה הזאת וזה כואב מאוד מאוד לעבוד בתוך המגבלה. כי לכל אחד מאיתנו יש רשימו, יש זכרון של השלמות. אבל בגלל הזכרון הזה ובגלל החושך, אז אנחנו כל הזמן שואפים לחזור למקום הזה שנמצא כרשימה בתוך הזכרון האישי והקולקטיבי שלנו.
חפרוה שרים לשדה מואב. שדה מואב זה מלכות. למלכות יש הרבה שמות. תלוי באיזה קונטקסט. יש שכינה, יש שדה, ים.
עכשו נגיע לראש הפסגה. הוא אומר: וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה ראש הפסגה זה הפוך למרגלות ההר. זה ניגוד למרגלות ההר שהם עמדו שם וקיבלו תורה שכפה עליהם הר כגיגית. כפה עליהם את התורה אחרי שהם אמרו שהם רוצים את התורה. ועכשו מתחילים לעלות אל הפסגה. זאת העלייה הרוחנית. מתוך המדבר.
מדבר זה גם לשון מדבר. אז מי זאת העולה מהמדבר? זאת היא מלכות וזה גמר תיקון שאנחנו נעלה מהמדבר. המדבר הוא ישימון אבל לא ישימון במובן של שממה, אלא משם יש את היש.
עם ישראל מתקן את ההשקפה של המרגלים. הוא יכול להסתכל על המדבר הזה ולהגיד, הוא חשוב. בתור מה הוא חשוב המוות הזה? הוא חשוב ככלי לקבלת האור. זאת אומרת, למוות יש משמעות. המוות לא עומד בפני עצמו. אנחנו לא הולכים למות כסוף התכנית. למרות שאנחנו מרגישים לפעמים. בגלל שאנחנו בני מוות בתודעה שלנו, אנחנו מרגישים את הפחד מהחדלון.
אז ישראל אומר, לא. המוות הוא כאן בשביל התחייה. הוא לא עומד בפני עצמו. הוא כלי בשביל התחייה. הוא כלי תיקון. המוותים הקטנים שאנחנו חווים כל פעם, מחדש בחיים וגם המוות הגדול שבסוף מהלך חיים אחד. כל זה, כדי לתקן, כדי להגיע אל פסגת ההר. אבל הפעם בכוחות שלנו. בגלל הנהמה דכיסופא. בגלל הלחם ביזיון. בגלל זה שמלכות אמרה שהיא לא רוצה לקבל לחם ביזיון כי זה ירחיק אותה מהבורא.
יש גם את ענין הנחש והנחש נחושת. זה כמו הפרה האדומה. היכולת להחיות מתוך המוות. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף. שרף – זה נחש. השרפים זה בעצם כוחות מאוד מאוד גבוהים. אנחנו מכירים את זה גם מהאנתרופוסופיה. צריכים לחשוב מי זה היה הנחש?
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: {ט} וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי:
זאת אומרת, צריך לשאת עיניים מעלה.
כל הענין של הפרשה הזו זה צמצום ב'. שמלכות מתלבשת בבינה. היא שלא יכולה להאיר, היא שהיא החושך המוחלט, עולה לבינה ומתכללת באורות של בינה. נכון שזה אורות יותר קטנים, אבל יש לה אפשרות מסוימת להאיר. וזה כבר מקטין את הפער בינה לבין הבורא. ומשם היא יכולה להמשיך ולצבור אורות, כדי להקטין את הפער.
מה בסך הכל אנחנו עושים כאן על פני האדמה? אנחנו מקטינים את הפער. בינינו לבין הבורא. והקטנת הפער חייבת להשען על הכרת הפער. אם אני בכלל חושבת שאני מושלמת, ואני נפלאה. אני הרופאה הכי טובה בעולם כי הצלתי המון אנשים, ואני שוכחת לגמרי איפה אני. אז אני לא יכולה להקטין את הפער, אני נשארת בתוך פער.
אז הקטנת הפער זה בגלל שכל פעם מראים לי חסרון חדש שלי. ולא להתייאש מזה. אני דרך אגב, לא התייאשתי מהמקרה האחרון. רק הייתי עצובה קצת אבל לא התייאשתי מעצמי. הבנתי שנותנים לי עוד הזדמנות לראות חסרון שלי כדי להקטין את הפער. כדי עוד פעם להכניע את השמאל לימין. כדי להכניע את הרצון העצמי לרצון האלוקי וככה לצבור עוד אור.
גם אתם, לא צריך להתייאש. כל פעם שמראים לנו חסרון, אומרים לנו, הנה עוד דלי. יש לכם עכשו אמבטיה מלאה במים. הוצאתם מים החוצה, למקום אחר, זה המטרה. הוצאתם ופתאום אתם רואים עדין שיש עוד המון מים. אז אומרים לכם, הנה עוד דלי. זה החסרון. זה הדלי שאיתו אפשר לאגור אורות.
בעל הסולם – מאמר שלף איש נעלו
ד) רבי שמעון ור' אבא ור' אלעזר ור' יצחק. הוו שכיחי בבי ר' פנחס בן יאיר, אמר ר' פנחס לר' שמעון, במטותא מנך אנת דאוקמי עלך לעילא, ומילך באתגלייא, מה דלא אתיהיב רשותא לב"נ אחרא. אתה שמלמעלה יראו עליך, יקימו אותך. מה שלא קרה לשום אדם אחר בפרשתא דא אימא מלה חדתא. כמו חידוש על הפרשה. דבר חדש. אמר ליי ומאי היא. אמר ליי זאת חוקת התורה. אמר ליי הא שאר חברייא. יאמרו. אמר לר' אלעזר בריה אמר לר' אלעזר בנו אלעזר קום בקימוך, ואימא מלה חד בפרשתא דא, וחברייא יימרון אבתרך.
אנחנו רואים כאן ר' שמעון ור' אבא ור' אלעזר ור' יצחק, אני אומרת בכוונה את כולם, היו נמצאים בבית של ר' פנחס בן יאיר. אז אנחנו רואים כאן 5 מחברי הזוהר. זאת אומרת, יש לנו 5 אורות. יש לנו לא רק אורות, 5 ספירות. אורות עם כלים.
יש לנו כאן את כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין ומלכות. יש לנו את כל מה שצריך פה. איפה מלכות? נגלה אותה. היא נסתרת. אז יש לנו אותם בבית של פנחס בן יאיר.
פנחס בן יאיר הוא האבא של אשתו של ר' שמעון בר יוחאי. הוא החם שלו. רז בן יאיר, הוא חסדים דקדושה. ר' שמעון הוא גבורה. הוא צד שמאל דקדושה. אין פשרות כל כך אצלו. ר' פנחס, תמיד רוצה לרכך תמיד את השמאל של ר' שמעון בר יוחאי. שניהם חשובים. שניהם שייכים למערכת הקדושה ואלעזר הבן של רשב"י, מהו? גמר תיקון. זה קו אמצעי. הוא גמר תיקון. ותמיד יש מתח בין מי הוא נמצא בין האבא שלו או בין הסבא שלו. בסופו של דבר הוא בין שניהם. הוא יותר קרוב לאבא שלו, אבל יש לו גם את החסדים של הסבא שלו, פנחס.
ונמצא שם גם יצחק. יצחק זה שמאל. ואמר ר' פנחס לר' שמעון, בבקשה ממך, אתה שהקימו אותך מלמעלה, ודבריך בגלוי, אומר דברי תורה, בגלוי, מה שלא ניתן רשות לאדם אחר, אמור דבר חדש בפרשה זו. אמר לו, ואיזו היא. אמר לו, זאת חוקת התורה. אמר לו הרי שאר החברים יאמרו. אמר לר' אלעזר בנו, אלעזר, קום על מעמדך, זאת אומרת, הפרשה הזו שייכת לגמר תיקון ואמור דבר אחד בפרשה זו, והחברים יאמרו אחריך.
יש כאן גישה מאוד אינטימית בין כל האלמנטים האלה ומלכות זה כמובן אשתו של רשב"י שהיא נסתרת.
ה) קם ר' אלעזר וכו'. קם ר' אלעזר ואמר, וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה זה פסוק ממגילת רות. לפני זה, באות ד' אמר לר' אלעזר בנו קום על מעמדך ואמור דבר אחד. דבר אחד, אמור דבר על האחד. על האחד הכולל, זאת אומרת, האחדות, הבורא, שממנו כל החברים יוכלו להגיד את ההתפרטויות.
אני חוזרת שוב לה'. וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר, שלח איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה לישראל. הפסוק הזה טומן בחובו הרבה, הוא מצביע על טקס החליצה. היִבּוּם, זה שצריך לייבם את האלמנה.
יש מנהג שאם אישה מתאלמנת, ולא היה לה ילדים מהבעל, אז האח של הבעל, צריך לשאת אותה לאישה. והוא נקרא היָבָּם. כל המנהג הזה של הייבום, יש לו שורש מאוד עמוק. וזה כתוב במגילת רות כי גם שם היה יבום. מי ייבם את מי? בועז. מקום שהוא היה הכי קרוב למקלון. מקלון היה בעלה של רות שמת, והיה צריך לייבם את רות. נעמי ניגשה ואמרה לבועז שרות היא האישה של מקלון וצריך לייבם אותה והוא היה קרוב רחוק שלה, והוא אמר, אם עד הבוקר לא יתגלה קרוב יותר קרוב אלייך, אז אני אייבם אותך.
בינתיים הוא הספיק להתאהב בה בגורן וכו'.
למה בא הענין הזה של יבום דוקא בפרשה הזו? ליבם, זה להקים את הנשמה הזאת שלא זכתה לבנים. מה זה נשמה שלא זכתה לבנים? אם נסתכל על זה בצד הפיזי, זה כמובן בנים ובנות ואז היא הולכת לאיבוד לכאורה.
ואם נסתכל על זה באופן יותר פנימי, זה אנחנו, אם אין לנו הבנות, בנים ובנות זה הבנות חדשות, זה כמו שבאנו לחיים האלה ובעצם לא למדנו כלום. כל מהלך חיים שאנחנו באים לכאן, אנחנו באים לתיקון ואותו אחד שמת לפני שהיו לו בנים, הוא לא הצליח לעשות את התיקון שלו, וצריך לעזור לו לעשות תיקון, זו הערבות ההדדית.
לכן מה שקורה, שאם האח שלו נושא את אשתו, את אלמנתו, אז מי שנולד זה הנשמה של האח המת. זאת אומרת, שיש עוד הזדמנות לעשות תיקון. הוא גואל אותו מהמצב שהוא בא לכאן ולא הקים שום תולדות.
ולכן, למה מופיע בפרשה הזו, המאמר הזה? כי זה שוב איך אני מוציא חיים מתוך המוות. המוות הוא לא סופי. הנשמה הזו לא אבודה. המוות לא סופי, הוא מת אבל אפשר להחיות אותו. וזה הקשר לפרה אדומה ולנחשים ולבעירה של מרים, וכל דבר שמסתלק באמת, כדי שהדבר החדש יצא ותפקיד המוות כתפקיד של תיקון ולא כמהות בפני עצמה.
המאמר ממשיך לשל נעליך מעל רגליך. תוריד את התובנות הישנות שלך, מה שלא רלוונטי עכשו. עכשו יש משהו חדש. המוות תפקידו להסיר את מה שכבר לא רלוונטי, לא מתאים. כדי לפנות מקום להתחדשות. ואנחנו בחודש תמוז, זה גם חודש של בכי – עצוב למות באמצע התמוז – אבל דווקא בגלל זה, זה לא לשקוע בתוך המוות. לא לשקוע בתוך הייאוש. לא להגיד זהו. זאת היא השורה התחתונה. לא. כל זה נועד כדי להתחיות. וזה ישראל. לחזור לחי החיים. אנחנו לא מתים.
משתתפת: בהקשר של היבום, אנחנו הרבה פעמים אומרים שאם מת לנו אדם קרוב, ואנחנו עושים תיקון למשהו שהוא לא יכל לעשות בחיים שלו, אנחנו גם מתקנים עבורו.
אורנה: נכון מאוד. כל הטקס הזה, שנראה לנו טקס מאוד אבסורדי, לתולדות הפיזיות שלו, יש לו שורשים מאוד מאוד עמוקים ושלא ידח ממנו ידח. זאת אומרת, שכל נפש ונפש בישראל וגם באומות העולם. להזכירכם, רות היתה מואביה, לא היתה ישראלית. וממנה גם נולד המשיח. זאת אומרת, שושלת בן דוד. דוד והמשיח של בן דוד שהמשיח יהיה בן דוד, זאת אומרת אורות יחידה.
אורות יחידה תמיד באים מאומות העולם. עם ישראל זה אורות קטנים. עם ישראל זה צמצום ב'. שחייבים לותר על הרצונות שלנו כדי לעשות רצונו כדי שייעשה רצונו כרצוננו.
הגאולה היא לא רק של ישראל, גאולה רק של ישראל היא גאולה חלקית. לכן המשיח חייב לבוא מאומות העולם. הוא מרות המואביה.
משתתף: המשיח מאומות העולם?
אורנה: לא. הוא ישראל. אבל תראה מה המקור שלו. רות היתה גרה, לא היתה נוכריה. היא התגירה. עמי אלוהייך אלוהיי. אז היו מתגיירים ככה. אבל השורשים שלה, מה זה אומות העולם? אומות העולם זה הרצון לקבל הכי גדול בעולמות. אם הרצון לא ייגאל, בשביל זה היה כל שבירת הכלים, כדי שיוכלו לרדת למקומות הכי נמוכים. האדם הראשון, הוא לא היה אמור לרדת למקומות האלה. היה מדור שלם שנקרא, מדור הקליפות, שנעשה משבירת הכלים, שהאדם הראשון היה צריך לגאול אותו אבל לא את לב האבן, את עץ הדעת.
אבל עץ הדעת, טוב ורע, זה אומות העולם. זאת אומרת, זה הרצון העצמי הכי גדול ואם הרצון העצמי הכי גדול לא ייגאל, אז הבריאה לא תגיע למטרה, להיטיב לנבראיו.
לכן, זה לא פלא שדווקא המשיח מגיע מגרה. כי זה אור יחידה. האור הכי גדול יורד לכלי הכי הנמוך בגלל היחס של הפכיות אורות וכלים. אז אם אנחנו רוצים את אור יחידה, שזה אור הכי גדול, צריך את הכלי הכי נמוך. והכלי הכי נמוך זה אומות העולם, זה לא ישראל.
אומות העולם שבתוכי. הרצון לקבל האגואיסטי ביותר. אם זה לא ייטהר, אז הבריאה לא תגיע למטרתה.
משתתפת: כמיהה. אחרי שמרים מתה, הם התקהלו על משה ואהרון בני ישראל וראיתי שגם כשמשה עלה להר סיני, הם התקהלו על אהרון. יש איזה פאניקה כשאחד המנהיגים איננו.
אורנה: בטח. את לא מפחדת?
משתפת: בטח שאני מפחדת
אורנה: אם אנחנו עושים את העבודה הנכונה, אז אם המנהיג שלנו ילך, אז לא נשאר חסרי אונים, נדע שעכשו תורנו.
הוא לא יכל להכנס לארץ ישראל. הוא היה זעיר אנפין. הוא היה ענף של הקב"ה, היה צריך מישהו שהוא ענף של מלכות. ארץ ישראל זה מלכות.
משתתפת: בקשר למאמר, גם בפרשה אלעזר הבן של אהרון, עולה במקומו וגם במאמר הוא נותן לבן שלו לדבר ראשון ולא הוא עצמו מדבר.
אורנה: ולא בכל מאמר אלעזר מסכים לדבר בפני אביו אבל פה כן.
משתתף: כשאני קראתי שמתי לב שכתוב וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: {ב} וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וכאשר מת אהרון וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:
אורנה: הם אהבו את אהרון מאוד
משתתף: אני לא יודע. אני מבחינתי, אהבו את מרים, אהבו את אהרון אבל ההתייחסות שלהם, הדבר הראשון, לא יושבים עליה, לא בוכים עליה, למה אין יחס למרים? הדיסונסס היה מאוד גדול. מצד שני קראתי את התגובה שלהם, והתגובה שלהם היתה לא סוג של אבל אלא סוג של כעס, מריבה, של איזשהו חוסר מסוים. כאיזושהי התמודדות אחרת עם האבדן. ואז הם מתקהלים אליו ובאים בטענות, שלא יכול להיות. הם לא מקבלים את זה. זה העסיק אותי בקריאת הפרשה. ההתעסקות במות מרים מול ההתייחסות למות אהרון.
אורנה: אני חושבת שיש פה תגובה של חרדה.
משתתף: אז כאן זה פאניקה.
אורנה: נכון
אורנה: הור ההר זה הרהור. הרהור זה התנועה הראשונה לעבר הבריאה. כאשר עלה ברצונו, זה עוד לפני המחשבה. ההרהור זה המקום של התמצית של התמצית של מה שאחרי זה ילך ויהפוך לריבוי.
משתתפת: אולי בגלל זה הוא לא היה צריך את המלבושים, כי הוא הגיע להתחלה, להתחלה, להתחלה.
אורנה: יכול להיות, מצד שני אין אור בלי כלי. אז כנראה קבל מלבושי אור. מלבושים אחרים.
שבת שלום!