פרשת יתרו

י"ח בשבט תשפ"ב, 20 בינואר 2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

פרשת יתרו, פרשה מאוד חשובה, פרשת מתן עשרת הדברות, מקווה שאגיע לפחות לשתי הדיברות הראשונות. בפרשה הזו עם ישראל מתקדש ומיטהר, ויש את מעמד הר סיני שלא היה כמוהו, ולא יהיה כמוהו כנראה. מעמד של התגלות, התקדשות קולקטיבית של עם שלם, עד גמר תיקון לא יהיה כמוהו. בדרך כלל אנשים בודדים לא בודדים, אלא נפרדים, אינדיבידואלים מגיעים להתקדשות, וזה קורה בזמן שמתאים להתפתחות שלהם בהתאם להתפתחות שלהם, אבל עם שלם שהיה בהתקדשות, באותו חיזיון. נאמר על עם ישראל שראתה שפחה לים את מה שיחזקאל בן בוזי לא ראה. ומי שקורא את הפרק הראשון של ספר יחזקאל רואה אימגינציה מפוארת של החיזיון של יחזקאל הנביא. שפחה, זאת אומרת הדרגה הכי נמוכה בנפש. ואח"כ עשרת הדיברות, שאחרי שתי דיברות העם כבר לא יכול היה לשאת את זה, נשמתם פרחה, יש אומרים שפרחה ממש עברו את הסף וחזרו, וביקשו ממשה שהוא יקבל את יתר הדיברות, שהוא ישמע אותם ויגיד להם אותם.

{א} וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא יְהוָה אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: {ב} וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: {ג} וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: {ד} וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה: {ה} וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱלֹהִים: {ו} וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה אֲנִי חֹתֶנְךָ יִתְרוֹ בָּא אֵלֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּשְׁנֵי בָנֶיהָ עִמָּהּ: {ז} וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה: {ח} וַיְסַפֵּר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָה: {ט} וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִצִּילוֹ מִיַּד מִצְרָיִם: {י} וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: {יא} עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל יְהוָה מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם: {יב} וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

אז הפרשה הזו נקראת פרשת יתרו. היא נקראת ע"ש כהן מדין ושהיה המכשף הכי גדול בדרגה של פרעה – לא יודעת אם בדיוק בדרגה של פרעה… אומרים עליו שהוא התמחה בכל עבודה זרה שיכולה להיות, זאת אומרת בכל מה שנקרא אלוהים אחרים, בכל כוחות נפרדים, בכל הכוחות האלוהיים הנפרדים שהם לא משמשים כלי להוויה. לא משמשים כלי לאחדות.

צריך להבין או לדמיין שהאירוע של קריעת ים סוף בעולם הישן, באזור שם שהתרכז העולם הישן, היה אירוע שכולם שמעו עליו. אני לא יודעת למה להשוות את זה – זה כאילו תרד חללית היום עם חייזרים. אז כל העולם ישמע על זה. ובכל זאת, נאמר, וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה רש"י אומר שהוא שמע על יציאת מצרים ועל קריעת ים סוף, שכל העולם הישן , הקדום, חווה את זה. ושואל המדרש, וכי רק יתרו שמע?למה רק יתרו שמע? ולמה רק יתרו הגיע?

למעשה אירוע כזה שהוא נס, שהוא מעל לטבע, של בקיעת ים הסוף, שהמצרים טבעו בו וישראל עברו בחרבה, היה צריך לטלטל את כל אמות הסיפים. אפילו נאמר בשירת הים, שהטבע הזדעזע לא רק בני אדם. אירוע כזה היה צריך בעצם להביא את כולם לאמונה בהוויה אלוהית.

התשובה היא – תכף אקריא קטע מדרשי – שיתרו באמת שמע. שמע באופן הזה שהיתה קריאה ולא כולם שמעו אותה. ומכיון ששמע את הקריאה, בא לראות. כל הענין של שמיעה וראייה, בינה וחכמה, תמיד יש ביניהם קשר. כי חכמה היא ספירה שנחשבת לאבא ובינה ספירה שנחשבת לאמא והם תמיד זיווג דלא פסיק, זאת אומרת הם תמיד אחד עם השני.

אני רוצה לומר שהוא גם שמע וגם הבין. כמו שפרעה הבין, פרעה הוא הראשון שמבין מי זה הוויה, עוד לפני שבני ישראל הבינו, והוא , גם הוא נציג אומות העולם, גם הוא הבין שמעורב פה כוח מעל לטבע, כוח הרבה יותר גבוה, שבעצם כל אומות העולם, לא מכירים אותו. ושוב, כשאני אומרת אומות העולם, בתוך אדם אחד זה רצונות לקבל לעצמי. לא מכירים את הכוח הזה, ואז הוא בא למשה. שלא נשכח שמשה היה 40 שנה אצלו. נאמר, שמשה בעצם למד אצלו, הוא היה חניך שלו. היה 40 שנה חניך במיסטריות המצריות, 40 שנה חניך במיסטריות המידייניות, ועם זהות כזאת מורכבת, הוא הלך אחרי זה לברר את הזהות העברית שלו ולהנהיג את העם.

צריך תמיד לשים לב שמנהיגים הם שונים. מנהיגים הם שונים. גם יוסף. אין להם ביוגרפיה זהה לשאר העם. לחשוב שמנהיג שיהיה בכיר האלוהים, שהכניס את בני ישראל לארץ ישראל הוא בעצם מן מצרי מדייני ספק ישראל. צריך להבין את זה גם בהקשר לנשמות שמבינות גם את כל מה שקורה בכל אומות העולם. הם לא בד' אמותיהם.

גם מנהיגים גדולים בכל הדורות, יהודים, הם לא הצרו על עצמם, אלא הם היו בקיאים בכל הוויות העולם והם היו בקיאים גם בתורות חיצוניות. הרב קוק ברור וגם בעל הסולם, הם ידעו מה שקורה בזמנם, מה שקורה בפוליטיקה של זמנם, ורק מתוך הידיעה הזו הם יכלו גם לראות את הייחוד של האימפולס הזה, נקרא לזה, או של מערכת הנשמות, הייחוד של התפקיד שלה, בתוך שאר אומות העולם.

לכן תמיד כשקורה איזה נס, תמיד צריך אישור של אומות העולם. מה זה אומות העולם? זה כל הנשמות האחרות שבגמר תיקון כולם ייתקנו, וצריך גם לקחת אותם בחשבון. למשל, מה קרה כשמדינת ישראל הוקמה? את האישור של מי היינו צריכים? של האומות המאוחדות. מדינת ישראל גם היא הוקמה באישור, בוא נגיד בהכרה.

אומות העולם, שבאדם יחיד זה הרצונות לקבל. זאת אומרת שאם הרצון שלי לקבל לא כפוף להשפעה, אז אין גאולה. זה מה שזה אומר. זה אומר שאם התשוקות הכי גדולות שלי, השאיפות הכי גדולות שלי, הדרייב הכי גדול שלי, אם הוא לא כפוף לעבודת אלוהים, אז אין גאולה. כי הגאולה היא לא רק על הרצונות הקטנים. לכן אנחנו תמיד אומרים שאנחנו לא מכחידים את הרוע, אנחנו לא משמידים את הרוע, אנחנו לא דוחקים אותו למטה מתחת לסף ההכרה, אלא ההיפך, אנחנו בהכרת הרע, ברגע שאנחנו בהכרת הרע, בסופו של דבר גם הרע מצטרף לעבודת השם.

זאת אומרת, הגאולה היא של כולם. זה לא רק הגאולה של האורות הקטנים שנפלו או הרצונות הקטנים. במצרים נפלו הניצוצות לקליפות הכי גדולות ואלה ניצוצות ממש שהם עמוק, עמוק בקליפות, ומצרים היא גם שיקוף של התקופה שלנו, וגם היום יש ניצוצות שהם בתוך הקליפות ויש דחיפות לתקן. עד גמר תיקון יש דחיפות להוציא את כל הניצוצות. להוציא כמה שיותר ניצוצות מהקליפות.

אז יתרו הוא המייצג הגדול של מי שהיה בקיא בכל האלוהים האחרים. ובסופו של דבר בחר באלוהי ישראל. גם את זה אפשר להשוות קצת לתקופה שלנו, של ההתעוררות הרוחנית, לא רק בתקופה שלנו – אני מתכוונת כבר משנות ה- 60 של המאה הקודמת, כשהתחילה התעוררות רוחנית, התחיל שפע של היצע של תורות רוחניות. הרבה אנשים נסעו להודו, למשל, דוגמא, רק כדי למצוא שם את הקבלה. חזרו מהודו, היתה להם איזושהי חוויה של התגלות של אותיות עבריות, אני שמעתי פעם מישהו באינטרנט שהיה לו התגלות של פסוקים. כלומר, גם יש סיפור על הדלאי למה, שהרבה ישראלים באו לשם, וכשהם למדו והם רצו ללמוד עוד, הם רצו להכנס יותר לנבכי תורת הנסתר, הוא אמר להם, תחזרו הביתה, הכל נמצא אצלכם.

יש המון דימיון בין התקופה הזאת, שנקראת דור המדבר, ובינינו – הדור האחרון – כי הם היו אמורים להיכנס לארץ ישראל והם לא נכנסו. ואנחנו נכנסנו. זאת אומרת הנשמות שלהם אנחנו גלגול של הנשמות של מי שעמד במעמד הר סיני, דור המדבר, ולא הצליח להיכנס לארץ ישראל משום שעדיין הוא לא היה לו את האמון והאמונה שאפשר להתגבר על כל הקשיים, הקשיים הפנימיים.

ואנחנו אמורים לתקן אותם, שזה אנחנו. כולנו עמדנו במעמד הר סיני, אם אנחנו כאן בשיעור הזה, אז עמדנו במעמד הר סיני, ואנחנו צריכים לעשות תיקון בדור המדבר.

עכשיו אפשר להבין איך פרשה בתנ"ך מוקדשת לבן אדם שהוא מאומות העולם. אין פרשת דוד, אין פרשת שלמה. אומנם הם היו בתקופה אחרת, אבל אפילו אין פרשת יצחק או פרשת יעקב ויש פרשת יתרו. יתרו מסמל גם את גמר תיקון במובן הזה שבגמר תיקון העם שהוא ממלכת כהנים וגוי קדוש, זה מה שאומר הוויה להם, "היו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" – תכף ננסה לפתוח גם את זה – אותו העם אין לו נחלה בעצם, כמו שלכהנים אין נחלה, אז לעם הזה הנחלה שלו זה בעולם אצילות, כמו אצלו, והתפקיד שלו זה בדיוק התפקיד שיש לעולם האצילות. עולם אצילות נקרא עולם התיקון. עולם אצילות הוא העולם שהגיע אחרי עולם הניקודים, ועולם הניקודים הוא העולם שנשבר. ואחרי שבירת הכלים, היה צריך לתקן אותם, מה זה שבירת הכלים? זה שבירת כל המערכת שהוכנה כדי שהנשמה תוכל להוולד.

שצריך להכין את הבית, צריך להכין את הרהיטים, צריך להכין, כמו שתינוק נולד, אז הולכים לשילב וקונים את המיטה, אם זה תינוק ראשון, קונים "חבילת הלידה", זה בדיוק אותו דבר, העולמות הם חבילת לידה. העולמות הם כמו חבילת הלידה שאתה קונה לפני שהתינוק מגיע. ואז חבילת הלידה שהיתה בשלב מסוים, היא נשברה, ואז היה צריך לתקן את זה בעולם שנקרא עולם אצילות, וישראל בעצם הם כלי התיקון. עבודה ב- 3 קוים זה כלי התיקון.

התחלתי מאומות העולם שיתרו מייצג אותם, שישראל עובדים בשבילם. אנחנו עובדים בשביל אחרים. צריך להבין את זה. אנחנו עבדי השם. וכל העבודה שלנו היא לא רק בשבילנו היא גם בשביל אומות העולם ואמרנו את זה כמה פעמים, בבית ספר שלנו החסד נהייה איתנו כשאנחנו מעבדים את התכנים שלנו, באומות העולם.

אז אומות העולם צריכים לאשר. ובבן אדם אחד זה הרצון לקבל הכי גדול, התשוקות הכי גדולות צריכות להיות מוכנות להתחבר לרוחניות. זה מה שזה אומר. לרוחניות ולהשפעה. כל התשוקות שהיו לנו פעם ושלפעמים אנחנו פתאום אומרים, איפה נעלמו לי כל התשוקות וכל האמביציות? יש מן כזה שלב ביניים, שנעלמו התשוקות, לא לצעירים שבכם, אבל לאלה שהם מ- 50 ומעלה, פתאום מרגישים שאין להם אמביציות כמו פעם, ואין להם תשוקות, ואז זה נראה כמו רגרסיה, אבל זה מן שלב ביניים כדי שהתשוקה תהפוך לדבקות. לרצון להשוואת צורה.

זה נקרא הרצון לקבל שהוא חייב בעצם לאשר את זה שהוא מצטרף לעבודה שישראל מציעה, לתיקון שישראל עושה לעולמות.

משתתפת: כשיתרו אומר – עתה ידעתי כי גדול ה'. אני חושבת על הידיעה הזאת, אני שואלת, מתי אני אומרת, מתי ידעתי? זו ידיעה ברמה מאוד מאוד עמוקה.

אורנה: דיברנו על זה שלדעת בתנ"ך זה חיבור, זה זיווג. והאדם ידע את אשתו. זאת אומרת זה זיווג של כלי ואור.

משתתפת: התרגשתי שם.

משתתף: התרגשתי מהחלק הזה של הפרשה, שמתייחס בלימודים הקודמים שלך לענין השמות. יתרו, יש פה מסע של חזרה בתשובה, בהתחלה הוא יתרו, הוא כהן מדין והוא חותן משה. ולאט לאט ככל שהוא מתקרב להכרה ב-ה' , הוא כבר לא כהן מדין, בסופו של דבר הוא כבר לא יתרו, הוא אך ורק בתור חותן משה. הוא כאילו עבר טרנספורמציה ולאורך כל הפרשה הזאת רואים ממש את ההתגלגלות של השמות, ואני ראיתי את השמות כאיזשהם ספרות, כמשהו רוחני, שהוא הלך והשיל, עבר טרנספורמציה.

אורנה: השמות זה תהליכים. ועם זאת צריך לשים לב, ואני לא אגיד מה זה, כי אני בעצמי רק סוברת, שהוא לא הצטרף בסוף לעם ישראל.

משתתף: גם על זה חשבתי. הוא נשלח. משה שלח אותו. הוא נתן פה איזושהי עצה מדהימה למשה. כי משה בא ושופט את העם, ואז הגיע בעצם כהן מדין, שמורגל למבנה פוליטי-דתי כל כך עמוק, הוא נתן לו עצה טובה, וזה היה נכון. ואני הרגשתי, שאלתי את עצמי, למה משה שולח אותו? למה הוא שולח אותו, הוא חזר בתשובה. ומה שאמרתי לעצמי זה שמשה רוצה התחלה חדשה. הוא לא רוצה להיות כאומות העולם, כגויים, הוא רוצה משהו חדש. אני מזהה את זה שהוא לא רוצה להיטשטש ולהידמות ולקבל דברים אחרים מכהן מדין.

אורנה: כי משה, כמו שאמרתי מקודם, הוא בעצם בסכנה. הרי הוא מצרי בסופו של דבר והוא גם מדייני, זאת אומרת הפיתויים של לקבל חכמה בתוך הדעת, הם עומדים גם בפניו. כמו שהוא פחד מפרעה. אז מה שאתה אומר נשמע מאוד מעניין ואולי באמת נתחקה קצת על הדמות של יתרו ועל השם שלו.

משתתפת: חושבת לגבי יתרו להגיד שאם אני לא טועה הוא הנביא הכי חשוב של הדרוזים. זה מעניין  גם בגלל הקשר שלנו, של בית הספר עם הדרוזים, וגם הדרוזים, בעצם, אין להם ארץ משלהם, הם מרגישים שייכות לארץ שבה הם חיים.

נקרא קטע מדרשי על מה שאמרתי עכשיו, "וכי רק הוא שמע?" ואז באמת אולי נלך למה שאמרה משתתפת: על – האם גם אני יודע?. האם גם אני מקשיבה, האם גם אני שומעת? האם כשיש קריעה, אני הולכת? "קול קרא והלכתי" (חנה סנש), בתנ"ך זה נקרא, "זכרתי לך חסד נעורייך, לכתך אחריי במדבר." במדבר, שאנחנו הולכים אחרי הרוחניות במדבר. אנחנו לא יודעים ושקשה לנו ושאנחנו חווים את האור כחושך. שאנחנו חווים את בינה, את אלוהים, כחושך. כי כשאלוהים יורד לקחת אותנו, כשבינה עולה לעלות אותנו, אנחנו קודם כל חווים חושך, זה נקרא צמצום, גם בינה עצמה מצטמצמת, כלומר אלוהים מצמצם את האור שלו כדי שנחנו לא נסתנוור, אז גם היא בעצמה קטנה, אבל גם אנחנו חווים את האלוהות כהכרת רע.

כי מה זה כשאנחנו נכנסים לרוחניות? אני לא מדברת על רוחניות לוציפרית, מיום ליום וכולנו יודעים את זה, ובמיוחד הוותיקים, מתגלה לנו יותר הרוע שלנו, האגואיזם שלנו, השקרים העצמיים שלנו, הריכוז העצמי שלנו, כל הדברים שחשבנו שאנחנו מה זה טובים. אז ללכת במדבר, זה אחרי הרוחניות, להסכים לזה, לא כולם מוכנים. יש אנשים שעוזבים את האימפולסים האלה. יש אימפולסים הרבה יותר מפתים.

חציית ים סוף, כשנלמד על צמצום ב', תראו שזה בינה שמתחלקת לשניים. זה החצייה ואחרי זה, החיבור בחזרה שישראל הולכים בחרבה, ביבשה, בתוך המים הם הולכים ביבשה, אבל העם המצרי, כל האורות הגדולים, אורות ג"ר, שאסור למשוך אותם, אלה שמלכות אמרה שהיא לא תמשוך אותם, מטביעים אותם כי הם פתחו את המקום שאסור לפתוח, שזה נקרא מנעולא. שזה מלכות דמלכות – המקום שמלכות אמרה, עם זה אני לא יכולה להתמודד. אם יבוא אלי אור כזה גדול, אני אבודה. אני טובעת באור הזה, אם מבחינת זה שאני מאבדת את זהותי, תחשבו שאור גדול מציף אותנו, או שדמות שאנחנו הולכים אחריה באופן עיוור, אנחנו נבלעים בתוכה – אני לא חושבת שזה קורה לנו בזרם שלנו, אבל אולי זה קרה לנו בעבר לחלק מאיתנו – וזה קורה לדמויות שהולכים אחרי מנהיגים מאוד מאוד כריזמתיים ונבלעים בתוכם.

אז מלכות אמרה לו, את זה אני לא רוצה, ואני גם לא רוצה לקחת את האור הזה לעצמי, אז היא שמה מנעול על האור הזה, זה נקרא נקודת המנעולא. ולכן בסוף הפרשה, אם אתם רואים, משהו מאוד משונה, {כג} וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו:  מדובר על מזבח. ערוותך – זה נקודת המנעולא, שאסור לפתוח אותה עד גמר תיקון. במילים אחרות, אסור להשתמש באורות הגדולים האלה כשאנחנו לא יודעים לתקן אותם כל עוד אנחנו בתוך האגואיזם שלנו. כי אם נקבל אותם, ואנחנו רואים את זה בתקופה שלנו על ימין ועל שמאל,  אנשים שמקבלים הרבה אורו גדולים, כבוד, כסף, מעמד, ומשתמשים בזה בצורה הנפולה, בצורה שנקראת הצד האחר, הסיטרא אחרא.

לכן נאמר גם, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". זו המצווה. אלוהים אחרים זה כל הצורות שהם לא מאוחדות באחדות אחת להוויה. זה כוחות נפרדים. לכן נאמר, "לא יהיה לך אלוהים אחרי על פני", זה הפנים שלי. ההוויה רוצה שבסופו של דבר נעמוד פנים מול פנים, נראה אותה פנים מול פנים.

אותם אלוהים אחרים זה האלוהים שהם בעצם לא לבוש להוויה, הם כאילו נפרדים כמו פרעה. לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי (יחזקאל כט ג'), כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח' יז') אלה אסור שיהיה לך אותם על פניי, אתה חייב לעבוד את האחדות, הכל מאלוהים. כל הצרות שיש לנו עכשו, כל הכאבים שיש לנו עכשו, כל מה שאנחנו חושבים שמישהו עשה לנו עין הרע. אין. בעל הסולם אומר שאם אתה חושב שיש סיטרא אחרא, אתה כופר. הכל ממנו. ברור שהסיטרא אחרא הוא שליח שלו. אבל אין דבר כזה, הנחש מגן עדן זה ממנו. הכל ממנו. רק שאנחנו לא רואים מה שנמצא מעבר לאלוהים, את ההוויה, את האחדות, את הטוב, את רצונו להיטיב לנבראיו.

 

("מה הרבותא?" כלומר מה הענין כשאומרים יתרו?)

פירוש הטקסט הנ"ל:

בוא והיה חלק מהעם הנבחר, אולי אפשר לשנות את זה , קטונתי, אבל אולי שלא יעלה האף שלנו, יתרומם לנו האף, זה לבוא ולהיות חלק מהעם הבוחר. זה שבוחר לעשות את התיקון.

ושאלתי מקודם, ולא פתחנו את זה, מתי שמעתי קריאה לבוא ולהיות חלק מהעבודה הזאת והאם נעניתי לה? ואיך נעניתי לה?  חלש, בעצלות, בעזוז? רוצים לשתף?

משתתף: אני בהרבה מקרים שבהם מתוך איזשהו קושי מסוים, היתה לי איזו תובנה, איזו הרגשת ליווי פנימי מאוד מאוד ברורה, שגרמה לי להיות ממש כנוע והתחושה הזאת גרמה לי להבין שזאת אמת שאין ברירה. שאין שום דבר אחר. מה שהיה מטלטל אותי, שלמרות התחושות האלה של אמת כל כך מזוקקת, לא אחת הייתי חוזר לשכחה, ואני אומר לעצמי, כבר ראיתי את האור, דברים מדהימים, איך אני חוזר לשכחה ואז עוד פעם תזכורת. אני שמח מאוד שבתקופה האחרונה, ובטח בטח דרך החוט המקשר הזה, בשיעורים האלה, בלימוד, יש החזקה די טובה. זאת היתה החוויה שלי.

אורנה: אזכיר שוב שבעל הסולם אומר שהדבר הכי חשוב הוא סביבה נכונה. זאת אומרת, מה  שאתה אומר, ההחזקה דרך השיעורים האלה, ומה שאוחז אותך כי הרצוא ושוב ושכחה והחשיכה זה חלק מעצם הבריאה, עצם הבריאה זה אור וחושך של היזכרות ושכחה ואנחנו צריכים כל הזמן לחזק את הזכירה. זכור. "זכור את אשר עשה לך עמלק" כשקרך בדרך. זכור את אשר עשה לך עמלק, עמלק בגימטריה – ספק. ספק שיש לנו כל פעם , ותמיד יש לכולנו משהו, או מישהו במשפחה, או משהו שקורה לנו שזה נקודת הספק. אני מאמינה עד כאן. "כאן אני כבר מאמינה בכוחי ועוצם ידי. למה עשיתי את זה ככה, יכולתי לעשות את זה אחרת, אני שיניתי את גורלי לרעה, את גורל משפחתי לרעה, אני מתביישת שעשיתי את זה, זה נקודת עמלק, שקרך בדרך, קרך – זה  קרר אותך בדרך הרוחנית. בגלל זה בעל הסולם אומר, הסביבה.

משתתפת: הקריאה הזאת באה וחוזרת ולפעמים אני נענית במלוא כוחי ומיידית ולפעמים אני מתעצלת. כשאני מתעצלת, אז באות ונופלות עלי צרות כמו מצרים. זאת אומרת, אין לי הנחה. אני מחויבת. זה יותר קל אם אני ישר נענית ולמרות זאת אני לפעמים מתעכבת, או מתעצלת.

אורנה: את מחויבת בתוקף האמירה שלך, "נעשה ונשמע".

משתתפת: אני מחויבת, אין לי ברירה בענין הזה.

אורנה: אין לך ברירה. הנשמה שלך התחייבה כבר. כשהיא ירדה לכאן היא ידעה שהיא מחויבת. פה אנחנו שוכחים. הנשמה שרוצה להיות ישראל, ושוב אני אומרת, ישראל זה העבודה של האחדות הניגודים, היא כבר בוחרת בזה, בגורל הקשה הזה כבר לפני הלידה. היא יורדת לכאן היא לא תמיד זוכרת לא תמיד ממלאת את ההתחייבות שלה.

אז השמיעה הזאת, זו שמיעה שמחייבת לפעולה. זה לא, אוקי, שמעתי, כמו שהוא אומר עם הרכבת, שמעתי, אני צורח, אני שומע רכבת מתקרבת, זה בדיוק הדוגמא שאת אומרת. זאת רכבת מתקרבת! לא תעשה כלום הרכבת תדרוס אותך! אין כאן בכלל שאלה. אז שמיעה זה בעצם התחייבות לפעולה.

נדבר קצת על יתרו. נדבר קצת על גלגולים. למה על גלגולים? כי בפרשה הבאה, פרשת משפטים מה אני עושה עם העבד שלי, מה אני עושה אם אני מוכר את בתי לאמה? דברים שנראים בעניינו מזעזעים – הכל זה גלגולי נשמות. וזה כתוב לנו בזוהר, פרשת משפטים, והארי הקדוש, התלמיד שלו כתב את "שער הגלגולים" ושם כל הידע על הגלגולים מנקודת מבט של הקבלה נמצא.

אז נדבר עכשו על יתרו. יתרו הוא גלגול של קין. זה לא בדיוק גלגולים כמו שאנחנו מכירים באנתרופוסופיה, אבל לא חשוב כרגע. לא נסביר את זה. לעומת זאת משה הוא גלגול של הבל. המפגש הראשון בין קין והבל לא הלך טוב, היה שם רצח. בין השמות של יתרו, הוא נקרא גם הקני. זאת אומרת מקין. מי עוד אנחנו מכירים משבט הקני? יעל שהרגה את סיסרא, בת חבר הקיני. המקור של השם של קין, אם נסתכל בספר בראשית פרק ד', זה "קניתי איש את הוויה", זה חווה אמרה, קניתי איש את הוויה. המילה קין נמצאת בתוך השורש של ק.י.נ. נמצא בתוך המילה קניתי, וזה קנין מהשם.

יתרו בא לתקן את החטא של קין, יש לו עוד גלגול, גלגול של קורח, אם אתם זוכרים על קורח ועדתו שנבלעו באדמה, שזה היה קומפנסציה על מה? על מה קומפנסציה, אם יתרו הוא גלגול של קורח וגלגול של קין, וקורח ובני עדתו האדמה בלעה אותם – קומפנסציה  על מה זה?  קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה. (בראשית ד')

את רואים כמה זה מדויק? אין מילה אחת במאור הזה שנקרא התורה, באור חוזר הזה שנקרא התורה שהיא לא צופן. הכל צפנים מדויקים מאוד.

אז יתרו מתקן את החטא של קין.

משתתפת: גם בשם יתרו מסתתרת תורה.

אורנה: גם בשם יתרו מסתתרת תורה. הוא תיקן את ה י' ל ה'. מי עוד תיקנה את ה י' ל-ה'? שרי לשרה.

ו-י' זה אורות חכמה ו-ה' זה בינה. ואנחנו לא מושכים חכמה לבד, אנחנו מושכים חכמה דרך כלי שנקרא חסדים, דרך בינה, דרך הרצון להשפיע. אני מושכת משאבים מהעולם כמה שאני רוצה, זה בסדר גמור אבל אני צריכה להחזיר אותם לעולם. זה נקרא הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, זה גמר תיקון. בינתיים זה לא ככה. בינתיים אפילו אם אני משפיעה, אז זה על מנת לקבל. הרבה פעמים אני משפיעה ואני חושבת שאני מאוד טובה, ואם אני חוקרת את עצמי, זה בעל מנת לקבל, לקבל אהבה לקבל הערכה, לקבל שליטה על אחרים וכו' וכו'. לא אנחנו. אנחנו כבר מה זה מפותחים, אבל בדרך שעשינו, זה קיים.

אז זה הסיפור של התיקון. של התיקון של החטא הראשון של הרצח.

משתתפת: איך מה שאת אומרת מתחבר למה שמתרחש היום?

אורנה: בהרבה רבדים. בעצם מה שבני ישראל התמודדו במצרים, זה עם כוח מאוד מאוד גדול, אומרים שבמצרים לא היה צריך להיות חומות, אף עבד לא רצה לצאת ממנה. את מכירה את המצב הזה, שמקום פה, או עיסוק פה שאף עבד לא רוצה לצאת ממנו? למשל.

אז אנחנו יכולים היום להסתכל על ההייטק כמקום כזה, אנשים שעובדים בהייטק, ואולי גם אתם, ויש כל כך הרבה כישוף שם, מכשפים אותך בכל מיני דברים, שאתה לא רוצה לצאת. אז צריך משהו מעל לדעת, צריך איזה נס, צריך איזה – אם תרשי לי – קורונה כזאת, כדי שזה יזעזע את אמות הסיפים, כי אנחנו מתחילים לשכוח את הצלם שלנו, את החרות שלנו.

משתתפת: אני חושבת שמה שאת בעצם מתארת, מבחינתי האישית, אנחנו בעצם עוזבות אפילו את הבינה והחכמה וניגשות היום לכתר. זאת אומרת, פחות ופחות מעניין כל האינטרפטציות והררי האינפורמציה שיש בקבלה, ויש אצל הרבנים ואצל כל האקדמיות וכל המשכילים למיניהם, וכל ההייטקים למיניהם. איך שאני מבינה את זה, המטרה היא בעצם בכלל לא לעשות אלא להיות. זה מבחינתי הלימוד, זה בכל אופן מה שאני מנסה להתרכז בו.

אורנה: המילה לעשות היא לא כמו שאמרתי, המילים בקבלה הם לא בדיוק מה שאנחנו מבינים בעברית הרגילה שלנו. אנחנו פגשנו את המילה לעשות בפעם הראשונה, "אשר ברא אלוהים לעשות". זאת אומרת, אשר ברא אלוהים, שאנחנו בני האדם נשלים את הבריאה. שאנחנו נעשה. עשייה, כל הקבלה לא מדברת על עולם פיזי. היא לא מדברת על מה שנקרא ידיים, ורגלים. כל הקבלה מדברת בעולמות רוחניים. וזה שאת אומרת שאנחנו הולכים לכתר ישר, אני מבינה שאת רוצה להגיד שאנחנו הולכים למקור ואנחנו לא רוצים ללכת להלכה ולכל מה שעוטף את המקור.

משתתפת: תראי לאן היא הובילה.

אורנה: אני לא יודעת עד כמה את מכירה את הקבלה, להבין שספירות חכמה ובינה זה לא הלכה. זה אור אינסוף. ספירת חכמה זה אור אינסוף. זה התודעה הכי גבוהה שאנחנו רוצים לשאוף אליה, והשפע והתענוג הכי גדול. אבל לא הגשמי. אנחנו מדברות על אותו דבר את ואני אבל המושגים קצת מתבלבלים.

אז אנחנו לא מדברים על הדתיים, אנחנו לא פה בדת. ישראל זה לא דת, ישראל זה שליחות. ישראל זה משימה, ישראל זה התקדשות. ישראל זה התחייבות. ישראל זה עם סגולה, המילה סגולה זה מהסגול . הסגול זה שלוש נקודות. זה הליכה בשלושה קוים, זה אחדות הניגודים.

משתתפת: את מדברת על העם הנבחר?

אורנה: אני מדברת על העם הבוחר. אנחנו צריכים לבחור להיות ישראל. זה שאנחנו ישראל בהשתייכות שלנו לעם ישראל, זה לא אומר שאנחנו ישראל. אנחנו צריכים לבחור להיות ישראל. כדי שנקבל את השליחות הזו, נאמר לנו בפרשה הזו, אתם צריכים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. מה זה ממלכת כהנים? ממלכת כהנים זה אלה שמשרתים את עולם הרוח ואין להם נחלה בחומר. מה זה גוי קדוש? מקודש. נבדל. קדוש דרך אגב זה המילה נבדל. קדוש זה ההתקדשות שאנחנו כל הזמן מחפשים אותה. שאנחנו מדברים עליה. זה החניכה הרוחנית. אז אם אנחנו נהיה כאלה, אז, אז הוא ישא אותנו על כנפי נשרים. מה זה כנפי נשרים? גם כשהכל ינשור, גם בתקופות הכי קשות שלנו, אומר בעל הסולם. בעל הסולם הוא מקובל מודרני, בן תקופתנו, הוא מקובל שלגמרי מבין את הצורך של הדור הזה. התורה נכתבה אבל היא לא נקראת, היא נשמעת. כי אם אני קוראת את התורה, רק את המילים אז אני עושה פסל ומסיכה ונאמר בעשרת הדיברות, "לא תעשה לך פסל וכל תמונה".

זאת אומרת, אל תקח את המילים האלה ותחשוב שבכל דור ודור הם פועלות אותו דבר. זה לא ככה. בגלל זה אנחנו שומעים עם האזנים, עם בינה, אנחנו שומעים את מה שיש מאחורי הציווי, מאחורי האותיות, את המסר לכל דור ודור.

אז המסר שלנו הוא שונה מהמסר שהיה בגלות. בגלות זה היה סיפור אחר לגמרי. שם היה צריך לשמור על קיום. אנחנו לא בגלות. אנחנו חזרנו לארץ ישראל, ובארץ ישראל זה ענף של עולם אצילות ופה הדברים שונים לגמרי.

יש התעוררות רוחנית מאוד מאוד גדולה. וכל דבר שקורה בעולם, בישראל זה קורה בצורה מועצמת ודחוסה. אז כל זה, זה לא סתם, זה רוח התקופה. ונאמר שבתקופה שלנו, האופן שאפשר יהיה לקרוא נכון את התורה זה דרך חכמת הקבלה. ואפילו שטיינר ידע את זה. כל החכמות, כולל האנתרופוסופיה, הם בסופו של דבר הגיעו מאברהם אבינו.

שטיינר כותב את זה, הוא היה האדם הראשון שהיה לו מבנה של מוח שיכל היה לעבור מראייה רוחנית קדומה ללא תודעה לראייה רוחנית חדשה. זה התחיל משם וזה התפזר בכל האומות. אבל קצת סטיתי מהמקום שרציתי להיות בו.

בגלל זה אני מעדיפה לקרוא לזה העם הבוחר, כי אנחנו לא נבחרנו כי אנחנו הטובים מכולם אלא כי אנחנו המעט מכולם, הרעים מכולם, אבל אנחנו התחייבנו לעשות את העבודה הזאת. העבודה של תיקון קוים. העבודה של אחדות הניגודים. אנחנו בבית ספר הזה בלי לדעת את זה, עוד לפני ששמענו על קבלה, אנחנו כבר עשינו את זה במה שאנחנו קראנו לו ועדיין קוראים לו, האדמה כישות הקונפליקט.

אם כבר יתרו, אז איזה עוד מילים יש ביתרו? תר. הוא תר אחרי החכמה. הוא תר מבחינת – הוא מחפש אותה במקום כמו תייר, אתה הולך למקום שלא ידוע לך, אבל אתה מחפש משהו. אז הוא תר.

הוא חקר את כל צורות העבודה והפולחנים של זמנו. הוא היה כהן און, הוא גם נקרא כהן און – כל צורות העבודה והפולחנים של זמנו. אז זה עוד משהו שקשור לאותיות של יתרו. ורק אולי נגיד משהו, על המילה אנוכי. ככה מתחילות עשרת הדיברות.

מה ההבדל בין אנוכי ובין אני? יש לבעל הסולם מאמר שנקרא סוד הכף שבאנוכי. כשאנחנו אומרים אני, כשאני אומרת על עצמי אני, זה האני הכוזב, זה לא האני הרוחני שלי, זה האני איך שאני מזוהה איתו. ההזדהות שלי עם הביוגרפיה שלי, עם מה שקרה לי בילדות, עם מה שאני חושבת על עצמי, זה לא האני האמיתי. אנחנו קוראים לו באנתרופוסופיה האני הארצי, בקבלה קוראים לו האני הכוזב, למה, כי הוא בעצם נקודת היחס שלי היא האני. האני וההגשמה העצמית שלי, כאילו שזה מנותק מהיותי נבראת ע"י בורא מסוים מאוד שרצה דבר מסוים מאוד ושאני בעצם חלק ממערכת גדולה מאוד שנבראת, שנקראת מערכת הנשמות, ויש לי תפקיד מסוים, כמובן בהתאם לביוגרפיה שלי ובהתאם לכישורים שלי אבל ההגדרה העצמית שלי היא לא מתוכי, היא לא מתוכי. אני יכולה להגדיר את עצמי רק אם אני ממלאת את מה שהבורא רצה ממני. ההגדרה העצמית שלי היא ביחס אליו.

איך אני יודעת? אני חוקרת כל החיים מה בעצם באתי לעשות פה, זו השאלה. אבל לא מהבחינה של הגשמה עצמית אלא מהבחינה של לאפשר לו להיות פה דרכי. אז המילה אני זה מילה שמשתמשים בה בצורה בטח במאה ה- 20, 21,בצורה הזאת שמביאה לפרוד. פרוד בין הבורא לנברא.

משתתפת: יש לך דוגמא, אורנה? זה נורא מבלבל אותי. לשם מה באנו אבל לא, איך שהגדרת את זה, לא במה אני עוסק. זה נורא מבלבל אותי.

אורנה: לא העניין של מה אני עושה, אלא איך אני מגדירה את עצמי. כן, אני רוצה להיות מטפלת טובה, פסיכולוגית טובה, אפילו יועצת ביוגרפית טובה כי זה הגשמה עצמית. זה לא מעניין ההגשמה העצמית בעצם, מה שמעניין זה האם אני מגשימה את מה שבאתי להגשים. איך אני יודעת? אני צריכה להסתכל על הביוגרפיה שלי. ואז לא בגיל שלך, אבל בגיל שלי וגם קצת לפני זה, אני צריכה להתחיל להיפרד מהביוגרפיה הזאת, להפסיק להגיד אמא שלי עשתה לי ואבא שלי עשה לי, זה לא נכון. זה מצמיד אותי כאן לאני הכוזב שלי ואני צריכה לדעת שהכל אלוהים עשה לי והיו לו שליחים. הכל אלוהים עשה לי.

אני צריכה לשאול למה? אם אני מפתחת את האמונה שלי בטובו, ברצונו להיטיב לנבראיו, וזה מאבק, כולנו יודעים שזה מאבק, אז אני צריכה להפסיק להגיד שזה קרה בגלל המשפחה שלי, למשל. אני צריכה לשאול, בשביל מה הנשמה שלי הגיע לכאן לא בשבילי, אלא בשביל, בוא נגיד, להעלות עוד ניצוץ במערכת הנשמות שנשברה מפרי גן עדן.

למה? אני רוצה לבנות אותה שוב. למה? אני רוצה שכולם יגיעו לעונג הכי גדול כי זה לא יכול להיות שרק חלק יגיעו, זה לא עובד ככה. כולם צריכים להגיע לגמר תיקון. ואיך אני אתרום את חלקי? בתיקון המסוים שיש לי. בהתקנת הכלי שאני באתי לכאן בשבילו, בשביל זה. אבל אנחנו לא כאלה. אנחנו נורא נורא אגוצנטריים. כשאני אומרת אנחנו, אני בוודאי לא מתכוונת אליכם, שאתם עושים עבודה מאוד ראויה, ומאוד מרגשת. אני מדברת על הטבע שלנו, הטבע שלנו זה הרצון לקבל לעצמנו, כך נבראנו, זה המהות שלנו. ורוב הדברים אנחנו עושים משם.

אז טבע שכזה, נמצא בפרוד מהבורא. להימצא בפרוד מהבורא, זה נקרא למות. אפילו לפני שמתים פיזית. זה נקרא רשעים בחייהם מתים. זה רצון עצמי. אנחנו ככה לא נקבל אושר, כי מה שקורה, שרצון עצמי מושך אורות גדולים , אז האורות מגיעים, הוא נהנה, אבל האורות מזהים את השינוי צורה ומסתלקים ואז מה שקורה שאני צריך לצרוך יותר סמים מכל מיני סוגים כדי לקבל את אותו עונג, כי האור הזה לא נשאר בי ואם לעומת זאת אני עושה את התהליך והתהליך  הזה הוא לא בידיי – בידיי לעשות את העבודה אבל לא את השינוי – אף אחד מאיתנו לא יודע מתי הוא ישתנה ואיך, אנחנו מתקדמים לשם ואז יש פתאום איזשהו, כמו המשל הזה, של בעל הסולם, על השומשום, הוא המשיל את זה על משהו אחר, נגיד שיש לי מאזנים עם שומשומים, השומשום האחרון הוא ייצור את השינוי, אבל עד שאני שמה עוד שומשום ועוד שומשום, אני אומרת, יאללה שום דבר לא משתנה. אני עובדת ושום דבר לא משתנה, אולי אני אפילו הולכת אחורה.

מתי השומשום האחרון יושם שם? זה לא בידיים שלי. אבל כשזה קורה, זה קורה. זה קרה לאנשים. ואז את מבינה שאת חיית בסרט. חיית במטריקס. בכלל לא הבנת כלום. ואז את מגיעה לרמה הכי גבוהה שישראל, שאדם ישראלי ומשה הגיע אליה, הוא הגיע לבחינת לא ידע. אז את מבינה שאת לא יודעת כלום. זה אושר גדול.

משתתפת: זה לעזוב את עץ הדעת.

אורנה: בדיוק. אושר גדול. לדעת שאת לא יודעת כלום. למה? כי את מבינה שמה שאת לא יודעת הוא כביר. הוא עצום. את אפילו לא… כמובן שזה ככה זה כשל מובנה, זה לא משהו שאנחנו אוי ואבוי, אנחנו פתאום מגלים את זה. זה כשל מובנה וזה ביהדות זה המקום הכי גבוה שאתה יכול להגיע, זה נקרא בחינת משה, שהוא לא ידע.

זה לא בורות. בורות זה במזרח. זה לא ידע.

משתתפת: התחלת את זה מההבדל מאנוכי לאני.

אורנה: אני אשלים את זה. סוד הכף שבאנוכי. מה זה כף – כף זה פעמיים, זה 20. הכף זה כל קבלת אור ואור חוזר כדי ליצור כלי זה 20 ספירות. 10 ספירות הנברא מקבל והוא מחזיר. הוא אומר אני לא אקח את זה לעצמי, אני מחזיר את זה, ככה אני לא לוקח. אז זה סוד הכף. שאם את יוצרת את הקשר בין הלקיחה להשפעה, בינך ובין הבורא, אז זה אנוכי. אנוכי זה הזמנה של הבורא לשותפות איתו ואחרי זה לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני. הזמנה של הבורא לשותפות בדרך הנכונה, בדרך של אור ואור חוזר. זה בקיצורי קיצורים סוד הכף. זאת אומרת, זה האני שלי שמוגדר בעבודה הנכונה. זה לא האני שלוקח לעצמו ומתייחס לעצמו כאל המרכז, אלא זה אני מתוקן. זה אני שהוא נמצא ביחס לבורא.  וזה הוצע לקבוצת הנשמות שנקראה ישראל וזה הוצע לפני זה לכל הקבוצות האחרות לפני זה, לכל מיני קבוצות אחרות, וזה לא נלקח, אבל האפשרות להיות האנוכי הזה, זה האפשרות לתפוס את החיבור שלי החדש והמחודש לאותו הוויה שמזמין אותי אליו לעבוד ביחד.

משתתפת: רציתי לשאול, זה מעניין שדווקא המילה אנוכי היא אגואיסט. האם יש לזה הסבר?

אורנה: אני לא יודעת אבל אולי את יודעת.

משתתפת: אולי ששם ההתמרה.

אורנה: המילים שלנו שאנחנו מכירים בשפה העברית זה לא המילים של שפת הקודש. זה נשמע אותו דבר אבל צריך לשמוע באוזנים של בינה.

משתתפת: אולי יש הבדל בהטעמה – אנוכי או א-נוכי.

אורנה: אבל אומרים אנוכי לא א-נוכי.

משתתפת: נשמע לי שא-נוכי ואנוכי יש פה משהו בצליל שעושה את ההבדל.

אורנה: אבל אני לא רואה מתי את משתמשת בא-נוכי? רק אצל חיים נחמן ביאליק.

משתתפת: אצלי במשפחה קראו לי אגואיסטית לא קראו לי אנוכית.

אורנה: אולי זה להפוך את האנוכי לאנוכי?

 משתתפת כתבה – יתר. יתרו, יתר. הוא הביא איתו את כל היתר.

משתתפת: אז מה שאמרת עכשיו. לא יודעת. אני פשוט הלב שלי יוצא מהמקום מהדבר הזה שאמרת שההגדרה שלנו דרך המשימה הרוחנית זה, אני חושבת על השיחה שהיתה לנו היום, ואני רואה את זה שקיבלתי משימה רוחנית שהיא בכלל לא קשורה למופע הארצי שלי. זאת המציאות שחיה בי כרגע.

אורנה: נכון. את באה לתקן משהו שהתקלקל. מספר הקלקולים זה כמספר הנשמות. אם את לא תתקני את זה, את קיבלת תיקון מיוחד מאוד, כמו כל אחד מאיתנו, תיקון מיוחד מאוד. את צריכה להתקין אותו ככלי. אז לא מתווכחים ולא אומרים התיקון הזה, וואו, זה לא נראה לי, אני לא מספיק ראויה, אני לא מספיק טובה, לא אומרים את זה, זה התיקון הספציפי שלך. לכן לא תרצח – לא תרצח נפש כי לכל נשמה יש תפקיד מאוד מסוים. אז תבררי מה התיקון שלך, ותהיי שמחה, למה תהיי שמחה? כי מצאת אותו. רוב בני האדם לא חושבים ככה. רוב בני האדם לא מעלים על דעתם שהתיקון האישי שלהם זה התיקון של השכינה. זה שייך לחלק המסוים של הניצוץ שבתוכך, שנפל, ואת צריכה לתקן אותו.

אבל אני בערך אמרתי את זה כמה וכמה פעמים בזמן האחרון.

משתתפת: אבל כמו שאמרת את זה, אף פעם לא אמרת

אורנה: לא כמו שאמרתי, כי אנחנו שומעים בזמנים שונים.

משתתפת: גם זה שכל האני הכוזב הזה משרת את ההגדרה האמיתית שלנו שהיא מוגדרת דרך הקשר שלנו, או היחס שלנו למשימה הרוחנית שלנו, לחלק שלנו בעבודה הגדולה, במפעל הגדול, בבריאה.

אורנה: במפעל הגדול לא משנה אם אני עשירה, לא משנה אם אני ענייה, לא משנה אם אני אשכנזיה, לא משנה אם אני אישה , לא משנה אם אני גבוהה, לא משנה הדימוי העצמי שלי שאני חושבת שאני לא שווה כלום, לא משנה, שום דבר לא משנה, זה לא מעניין. זה לא מעניין. זה האני הכוזב. נכון שהאני הכוזב צריך לגדל אותנו אבל אחר כן הוא צריך כמו אומות העולם להצטרף לעבודה. אם הוא נשאר כוזב אז אין גאולה.

תודה רבה, ואהבה גדולה

שבת שלום!!

print